בן איש חי שנה שניה פרשת ויגש
והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו. נ"ל בס"ד דעוה"ז דומה ליום השוק אשר אליו יתאספו מוכרים וקונים, וכמ"ש וסבבו בשוק הסופדים וסגרו דלתים בשוק, ואמרו חז"ל דבר זה קאי על עוה"ז, וכמ"ש הרב עוללות אפרים ז"ל באורך ע"ש. והנה נודע דאנשים הבאים ליומא דשוקא, יש באים כדי לקנות סחורה, ויש באים כדי למכור דוקא, וכן דרך בני האדם בעוה"ז, דהצדיקים והטובים באים לקנות דוקא, דכל אדם בא לעוה"ז כדי למלאות חסרונו מניצוצי קדושה השייכים לנר"ן שלו, וזו היא הסחורה היקרה שבא בעבורה בעוה"ז ויוליך אותה עמו לעוה"ב, אבל לא ימכור אפי' חלק קטן של ניצוץ קטן משלו כי לא יחטא, משא"כ הרשעים באים למכור דוקא, דאין עושים מצוה אחת אשר יקנו בה איזה חלק ממחסורם, ורק עושים עבירות שעל ידם מוכרים נ"ק שיש להם, וז"ש והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם, ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך, מקנה לשון קנין, כלומר אנחנו פה בעוה"ז אנשים הקונים ולא מוכרים, מנעורינו ועד עתה כך דרכינו, גם אנחנו לרבות הנשים, גם אבותינו לרבות גלגולים שקדמו, עסקינו בעוה"ז לקנות ניצוצי הקדושה השייכים לנו, ולכן נתברך אבינו הזקן הקדוש ע"י מלכי צדק ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, כי אברהם אע"ה הוא קונה ולא מוכר, הן נ"ק דבחינת שמים, והן נ"ק דבחינת ארץ. ולז"א אמת קנה ואל תמכור, כלומר נ"ק שהם דרגא דאמת, קנה דוקא ואל תמכור, וכמ"ש קנה חכמה קנה בינה, וכפל הלשון להורות על הרבוי וההתמדה עד בלי די:
וכמו שהמקח הגשמי נגמר ונקנה במשיכה או בהגבהה או בכסף, כן ניצוצי הקדושה נקנים במשיכה, כשמושך הצדיק חלק הטוב מן הרשע שהוא חי מדבר, וכן בהגבהה שמגביה ניצוצי הקדושה מן הצומח והדומם וחי בלתי מדבר, ועל זה הבירור שייך לשון הגבהה, וקונה בכסף, הם ניצוצות הקדושה מן נוגה דאבי"ע שהם אינם נבררים ע"י אכילה ושתיה אלא רק ע"י עסק התורה שנמשלה לכסף, ככתוב אם תבקשנה ככסף, וגם ע"י מחשבה וכונת הלב שיהיה לו בעסק התורה ומעשה המצות, שלבו נכסף ומשתוקק ומתאוה להם וחומד אותם, וכמ"ש נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', וכמו שארז"ל האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף בשטר ובביאה, כן ניצוצי הקדושה השייכים לנשמה, היא האשה אשר הוכיח ה' לאיש הישראלי, נקנית בשלשה דרכים בכסף, זו מחשבה טובה מלשון נכספה וגם כלתה נפשי, ובשטר, זה חלק הדיבור, כי השטר הוא ענין דברים והוא כלי של הדיבור כו"כ זה קנה ובכו"כ זה מכר, והביאה, רמז למעשה שהוא ענין מעשה בפועל. והקדים את הכסף להזכירו בראשונה, כי חלק המחשבה הוא העיקר, שהאדם ירויח מצד המחשבה טובה אלף אלפים על הרווחה המגעת לו מצד הדיבור והמעשה, דארז"ל מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ונמצא בשעה אחת יוכל להרויח כמה אלפים מצות מצד המחשבה טובה, משא"כ בדיבור ומעשה:
והנה מהלכות שבת יבין האדם יתרון תועלת המחשבה כמה עצום ונורא הוא, דהא אנחנו רואין בהלכות שבת, יתרון גדול במחשבה שהיא מועלת להוריד תורת כלי על דברים שאינם כלים כמו אבן וכיוצא, והוא כי כאשר יחשוב עליהם מבע"י לאיזה תשמיש, אז במחשבה גרידא נחשבים כלים ומסתלק מהם איסור המוקצה, ואף על פי שלא עשה בהם מעשה. וכיוצא בזה בענינים שבקדושה יש יתרון ותועלת במחשבה, שהאדם יכול להוריד כח קדושה על אבר אחד מאבריו שיחשוב לעשות המצוה בו, ואף על פי שעדיין לא עשה המצוה בפועל. וכמו שמועלת המחשבה להוריד כח קדושה על אבר שחושב לעשות בו את המצוה, כן יש בה כח לסלק ממנו כח הטומאה, דהא בהא תלייא, ונמצא שיש תועלת במחשבה בענינים שבקדושה כמו תועלת הנמצא בה בהלכות שבת בדברים הגשמיים:
גם עוד נשכיל להבין מהלכות שבת דבר אחר קרוב לזה, והוא כמו שאנחנו רואין הדין בהלכות שבת שיש חלוק בדיני המוקצה, והוא כי מידי דאורחיה בהכי די לו בהכנה קלה, ומידי דלאו אורחיה, לא יספיק לו הכנה קלה, כן הוא ענין המחשבה בדברים שבקדושה, דארז"ל מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אינו מצרפה למעשה. והדבר יפלא, מה טעם יש לחלק בזה, והשתא כפי ענין ההלכה הנז' שישנה בהלכות שבת נראה טעם נכון לחילוק זה, בדרך הטוב נחשב האדם אורחיה בהכי, כי לכך נברא לעשות טוב, ולכן דרך הטוב תספיק לו הכנת המחשבה שהיא הכנה קלה, משא"כ דרך הרע לאו אורחיה דאדם בהכי, ולכך המחשבה שהיא הכנה קלה אינה פועלת כלום, ודוק היטב:
א. אבן או סלע שחשב עליהם מבע"י לפצוע בהם אגוזים ושקדים בשבת, אף על פי שלא יחדם לכך בפירוש אלא רק במחשבה בלבד, וגם יחדם לשבת זו בלבד, הרי זה מותר לטלטלם לכל צרכיו, לפי שהאבן או הסלע דרכם בכך וראויים להתיחד לכך לעולם, לפיכך די להם בהכנה קלה, דהיינו במחשבה לשבת זו בלבד. ואם נשתמש בה תשמיש זה מבע"י אפילו פעם אחת בלבד, הוכנה לכך אף על פי שלא חשב עליה לשבת זו, מאחר שנשתמש ועשה מעשה. אבל אבן או בקעת עץ שחשב עליהם מבע"י לכסות בהם פי החבית, כיון דלאו אורחייהו בהכי, אין מחשבתו מועלת כלום, ואפילו אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול, אפ"ה כיון דלא יחדם בפירוש לתשמיש זה לעולם לכסות בהם פי חבית וכיוצא, אסור לטלטלם בשבת. אבל אם יחדם בפיו בפירוש לתשמיש זה לעולם, אז ירד עליהם תורת כלי, מאחר שנתייחדו לתשמיש זה לעולם:
מיהו אם יחדם לתשמיש זה לשבת זו בלבד ולא לעולם, אין זה מוריד עליהם תורת כלי אא"כ עשה בהם מעשה של תיקון שמוכיח דהם מוכנים ועומדים לכך, דאז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו, אבל לא לצורך אחר. לפיכך אותם הנותנים בע"ש אבנים או לבנים סביב הקדרה של החמין שיאכלו בשבת, צריך ליחדם בפיו בפירוש לעולם, ובחול יצניעם וישמרם במקום אחר כדי להשתמש בהם תשמיש זה, ואז מותר לטלטלם בשבת בעת שמסיר הקדירה מעל הכירה, וצריך להזהיר בזה את בעלי בתים בדבר זה, שישמרו את האבנים ויהיו מיוחדים לכך בכל ערב שבת, ולא יזרקום עם אבנים שיש להם בחצר ויקחו בכל ערב שבת מאבנים שבחצר מן הבא בידם:
ב. נסרים העומדים לבנין, אם החליקם ברהטני, אסור לטלטלם דקפיד עלייהו שלא יתלכלכו אם ישתמש בהם, ולכן מוקצים הם, אבל אם לא החליקם ברהטני שרי לטלטלם. ומיהו אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם פן יתעקמו ויתקלקלו, כגון שהם קלים וחשובים, אז אפילו לא החליקם ברהטני אסור לטלטלם, ואם חשב עליהם מבע"י להשתמש בהם מותר ועיין אחרונים ז"ל:
ג. כל דבר מטונף כגון קיא או צואה בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא, אם הם במקום שיושב שם או בחצר שנכנס ויוצא באותו מקום, מותר לפנותם להוציאם לאשפה או לבית הכסא, אפילו בידיו ממש, וזהו הנקרא בדברי חז"ל בכל מקום "גרף של רעי", וכן אם הוא במבוי במקום דריסת הרגל, מותר לסלקם לצדדין כדי שלא יטנפו בהם, אבל אם מונחים במקום שאינו יושב ודר שם, וכן אם הם בחצר שאחורי הבית, שהוא מקום שאין נכנסים ויוצאים בו ואין מקפידין עליו אם יש בו טינוף, אסור לפנותו משם בשבת. ואם ירא מפני התינוק שלא ילך שמה ויתלכלך בצואה, מותר לכפות עליה כלי. ולכן אם יש בחצר איזה חדרים שאינו דר בהם בשבת, וגם אין לו כניסה ויציאה שם, ואזדמן שנכנס שם תינוק וטינף, אסור לפנות הטינוף ההוא בשבת. וכן בימות הקיץ אשר יושבים וישנים על הגג, ובבוקר אחר זריחת החמה יורדים למטה ואין עולין שם עד הלילה, ואזדמן שהתינוק טינף שם בבוקר בעת שהם יורדים, לא יפנו הטינוף עד הלילה כשיעלו, יען כי ביום אין עולין שם מחמת חום השמש, וכן כיוצא בזה:
ד. גרף של רעי ועביט של מי רגלים ששופכים לאשפה או לבית הכסא בשבת, לא יחזירם למקומן ריקנין, אף על פי שמחזירם כדי שיפנו בהם עוד, לפי שהם עצמן מאוסים ואסורים בטלטול, כיצד יעשה אחר שישפכם בבית הכסא יתן בהם שם מים, ואז מותר לטלטלם להחזירם למקומן, מפני שהמים שבתוכם ראויין לבהמה, דהקילו בתיקון זה מפני שד"ז יש בו כבוד הבריות. והא דצריך תיקון זה של שימת המים, היינו אם סילק זה הגרף מידו כשהגיע לאשפה או לבית הכסא, אבל אם שפכו והוא עודנו בידו, מותר להחזירו אף על פי שלא הניח בו מים, וזהו משורת הדין, אבל טוב להחמיר להניח בו מים אף על פי שלא סילקו מידו:
ה. אין עושין גרף של רעי לכתחלה, דהיינו שמביא לפניו דבר שאחר שעה או יותר ימאס, וסומך בדעתו שיוציאנו מאחר שנמאס ונעשה גרף של רעי, ואם עבר ועשה לכתחלה אדעתא דהכי, אפ"ה מותר לו להוציאו אח"כ כשימאס. ואם יש בחדר אחר שאינו דר בו דבר שנמאס ונפסד מחמת הגשמים שיורדים עליו, התירו לו לכתחלה שיביא לאותו חדר מטתו לשכב עליה או שלחנו לאכול שם, ועי"כ יוציא אותו דבר הנפסד ונמאס מחמת הגשמים, כי תתאונן דעתו עליו מפני המיאוס, והו"ל דין גרף של רעי. ודוקא אם ישב שם ישיבת קבע, כגון שמכניס מטתו לשכב או שלחנו לאכול שם, אבל אם רק יכנס בעצמו דרך עראי ויאמר מה מאוס עלי ואוציאנו, לאו, דאומרים לו לך מכאן למקום אחר כיון דמתחלה לא היה יושב שם, משא"כ אם הכניס מטתו או שלחנו, אין אומרים לו תוציא שלחנך ותלך מכאן למקום אחר:
ו. מכניס אדם מלא קופתו עפר מבע"י ומניחו בבית בקרן זוית אשר מיחד אותה לזה, כדי לעשות צרכיו בשבת בעפר זה לכסות בו צואה או דבר מאוס. וכ"ז דוקא אם מיחד לו קרן זוית, שאז הוא ניכר שהוא מוכן ועומד לכך, אבל אם הניחו באמצע ביתו למדרס רגלים, בטל הוא לגבי קרקע הבית ומוקצה הוא ואסור לטלטלו בשבת. וכל אדם שיש לו בנים קטנים שדרכם לטנף בחצר, ירגיל בדבר זה להכין העפר באופן זה. לפיכך פירות הטמונים בחול, מותר ליטלם משם בשבת, שאין אותו עפר מוקצה, שהרי הכינו לכך מתחלה ויחד לו כלי או קרן זוית, ובלבד שיהיה העפר תחוח כ"כ שאין בו משום עשיית גומות:
ז. אסור לטלטל בהמה וחיה ועוף אפילו לצורך גופן או מקומן, מפני שאין ראויים בשבת כשהם חיים, ולכן אפילו עוף שראוי לצחק בו התינוק כשבוכה, אסור לטלטלו, ואעפ"כ מותר לכפות הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו אפילו שעה אחת, לפי שבידו להפריחם מיד כשעלו עליו שלא יעמדו עליו אפילו רגע, ואחר שירדו מעליו מותר לטלטלו. מיהו אם היו האפרוחים עליו כל משך ביה"ש, אסור לטלטלו כל היום אף לאחר שירדו, דמתוך שהוקצה הסל ונעשה בסיס לדבר האסור, הוקצה לכל היום כולו. ובסה"ק מקבציאל העליתי בס"ד דכל זה דוקא בסל המיוחד להם מדעת בעה"ב, אבל אם נזדמן שעלו ביה"ש מאליהם על כלי או חפץ אחר שלא מדעת בעלים, לא נאסר אותו הכלי, ולא עוד אלא אפילו אם אדם אחד הניחם שם במתכוין, לא נאסר, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שעשה שלא מדעת בעלים, וכאשר נכתוב לקמן בענין המניח מעות על הכר. וצריך להזהיר את העם בכלי המיוחד לעוף שקורין בערבי קפ"ץ דאסור לטלטלו:
ח. בהמה וחיה ועוף מדדין אותם ברה"י, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים לסייען אם צריכים לכך, משום צער בעלי חיים, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הקרקע דמוקצים הם ואסורין בטלטול. ואף על גב דמוקצה אסור בכה"ג לטלטל מקצתו, התירו חז"ל לדדות בע"ח משום צב"ח אם הם צריכים לכך, אבל אם אין צריכין לכך אסור לדדות אותם. והתרנגולת אפילו אם צריכה לכך אסור לדדות אותה, מפני שהיא מגבהת עצמה כשמדדים אותה, ונמצא זה מטלטל את כולה, אבל מותר לדחותה מאחוריה בידים כדי שתכנס ללול אם ברחה ממנו, ולא התירו לדדות אלא ברה"י, אבל ברשות הרבים ואפילו בכרמלית, אסור לדדות שום בהמה וחיה ועוף גזרה שמא יגביהם ויוליכם, דלא אמרו חי נושא את עצמו אלא גבי אדם ולא בבע"ח, ומיהו לדחותם מאחוריהם אם ברחו, מותר אפילו ברה"ר:
ט. נוטל אדם את בנו ברה"י והאבן או חתיכת חרס ביד הבן, ולא חשיב האב מטלטל את האבן בידו. בד"א כשיש לבן געגועים על אביו שאם לא יטלנו יחלה, כלומר יצטער הרבה, וגם נמי דא"א להשליך האבן מיד התינוק כי יצעק ויבכה, אבל בלא"ה אסור ליטלו. ואפי' כשיש לו געגועין עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם בידו דינר אסור ליטול התינוק, ואפילו לאחוז התינוק בידו בהיותו מהלך ברגליו נמי אסור, גזרה שמא יפול הדינר מידו, וישכח שבת מחמת חשיבות הדינר ויגביהנו, ונמצא מטלטל המוקצה טלטול גמור:
י. שכח מע"ש מעות על הכר או על מחצלת או על כסא וכיוצא, וצריך הוא לזה הכר ביום שבת לשכב עליו, הרי זה מנער הכר והמעות נופלות שם, אבל לא יטלטל הכר עם המעות וינערנו במקום אחר. ואם צריך לישב במקום הכר, אז מותר לטלטל הכר עם המעות שעליו להניחו במקום אחר כדי לישב שם ואם אינו צריך לא לכר ולא למקומו ורק חושש על המעות שלא יגנבו, ולכן רוצה לפנותו משם או לנערו אסור. בד"א בשוכח שלא היה בדעתו קודם שבת שישארו שם בשבת אלא היה בדעתו להסירם משם קודם כניסת שבת ושכח ולא הסירם אבל אם הניחם שם על דעת שישארו שם גם בשבת אז נעשה הכר ההוא בסיס לדבר האסור והרי הכר עצמו מוקצה ואסור לנערו או לטלטלו ואפילו אם עבר ונטל המעות מעליו אפ"ה הכר עצמו אסור בטלטול כדין שאר מוקצה שאסור להזיזו ממקומו וכל שהיה בין השמשות בסיס לדבר האסור אף על פי דאחר בין השמשות תיכף נטלו המוקצה מעליו נאסר הכר בטלטול כל השבת כולו דמתוך דהוקצה ביה"ש הוקצה לכל השבת:
וכל זה בנותן מעות או שאר מוקצה על כר שלו, אבל אם נתן המוקצה על כר של חבירו שלא מדעת חבירו, אינו נאסר הכר להיות בסיס לדבר האסור, דאין אדם יכול לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו, ואפילו אם אלו המעות או שאר מוקצה הם של בעל הכר עצמו, עכ"ז כל שהוא הניחם שלא מדעת חבירו אינו אוסר את הכר, ויכול לנער את הכר בשבת אם צריך לכר, וכן יכול לטלטל הכר עם המעות להניחו במקום אחר אם צריך למקום הכר. מיהו אם הנחה זו שהניח המוקצה על הכר היתה לטובת חבירו בעל הכר, יש להחמיר משום דאמרינן מסתמא ניחא ליה בדבר זה שהוא לטובתו:
יא. תיבה שיש בה מעות אסור לטלטלה, ויש מי שאומר אם התיבה מיוחדת למעות כגון תיבה שקורין בערבי פשתכת"א, אפילו אם סילק המעות ממנה מבע"י, אסור לטלטלה בשבת. וה"ה בכיס המיוחד למעות, אף על פי שהוא היה ריקם מבע"י אסור לטלטלו. ולצורך גופם או מקומם מותר לטלטלם. וה"ה אם עשה בהם איזה מעשה וסילקם מן היחוד ההוא, מותר לטלטלם. ולפ"ז ה"ה בכלוב של עופות שקורין קפ"ץ, אפילו שלא היה בתוכו העוף ביה"ש והוא ריקם, אסור לטלטלו, אבל לצורך גופו או מקומו מותר:
יב. תיבה של חפצים שיש בה חפצים שהם דבר המותר ויש בה מעות ג"כ, אם המעות עיקר שהם חשובים אצלו יותר מן החפצים המונחים שם, אסור לטלטל התיבה, וה"ה אם היה חשיבות האסור והמותר אפילו בשוה במשקל אחד ג"כ אסור לטלטל התיבה, אבל אם חשיבות ההיתר אצלו יותר, מותר לטלטל התיבה ואזלינן בזה בתר דידיה. ודבר שאינו חשוב אצלו, אף על גב דלגבי אחרים חשוב, לא מקרי חשוב, ועיין חיי אדם כלל ס"ז סעיף א' וסעיף ח' יע"ש:
יג. אם יש בתיבה חפצים של היתר וחפצים של איסור שמוקצים בשבת, אף על פי דחפצים של איסור מונחים על חפצים של היתר, לא נעשו חפצים דהיתר בסיס לדבר האסור ואם יצטרך בשבת לחפצים דהיתר, יוכל ליקח אותם ולנערם בתוך התיבה מחפצי האיסור שעליהם, יען כי מה שמניח בתוך התיבה חפצי האיסור על חפצי ההיתר, לא היה לו בזה צורך אלא כך נזדמן לו, ואם היה מזדמן להפך שיהיו חפצי האיסור למטה לא אכפת לו, ואין ההיתר נעשה בסיס לדבר האסור אא"כ הניחו עליו לאיזה צורך, בין לצורך האיסור בין לצורך ההיתר, ועיין להגאון ר"ז ז"ל סי' ש"ע סעיף ח' יע"ש. ובסה"ק מקבציאל כתבתי, דאם היתה כונתו שהניח חפצי האיסור למעלה מפני שהוא צריך להם תמיד, שיהיה נח לו להוציאם ולהכניסם בנקל תיכף ומיד כל שעה שיצטרך להם, וחפצי ההיתר אינו צריך להם לכך הניחם למטה, הנה בזה חשיב הניחם בכונה לצורך, ואף על פי שהוא לצורך מנוחת גופו, ובזה נעשו חפצי ההיתר בסיס לדבר האיסור, ואסור לנער חפצי ההיתר כדי לקחם בשבת, וצריך כל אדם להשגיח בדברים אלו בביתו, כי דברים אלו מצויים הם:
