בן איש חי שנה שניה פרשת לך לך

בן איש חי שנה שניה פרשת לך לך 

ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. נ"ל בס"ד בא הכתוב ללמדנו שבח אברהם אע"ה במידות הטובות הנפשיות, לומר אף על פי שאתה רואה שהיה לו מידת הזריזות גדולה, וכאשר ביארנו בס"ד בפרשה זו בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה', כלומר תיכף ומיד ואף על פי שהיה בן ע"ה שנים, וכן כאשר א"ל הקדוש ברוך הוא לך לך אל ארץ המוריה וכו' והעלהו שם לעולה, השכים בבוקר בבוקר לעשות רצון השי"ת, אל תחשוב שהיה משתמש במדת הזריזות שהיתה אצלו תשמיש של חול להתנהג בזריזות גם בעניינים הגשמיים הגופניים, לא כן אלא אדרבא היה מתנהג להפך בכבדות, וז"ש ואברם כבד מאד שהיה מתנהג בכבדות במקנה בכסף ובזהב, ר"ל בקנין שיש לו בכסף ובזהב, לא היה זריז ורודף אחריהם להשיגם. ועיין להרב חיד"א ז"ל בדברים אחדים בפסוק לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, ר"ל תלמוד הזריזות מן הנמלה, אך אתה תשתמש בזריזות בדברים הנפשיים ותוריים דוקא, שתהיה לך הזריזות בהם לחכמה, ולא תשתמש בה להשגת הגשמיות שהם הבל, יע"ש:

וכן דוד הע"ה אמר חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך, וי"ל דהלשון כפול, כיון דאמר חשתי, למה אמר ולא התמהמהתי, ונ"ל בס"ד שבא להפליג מדת הזריזות שלו בעבודת שמים שהיתה גדולה בקצה האחרון, שאם האדם יהיה הולך לבית אחר בשביל לעשות איזה דבר שם, והוא זריז ללכת במרוצה גדולה, הנה כשיגיע לרחובות העיר ששם מצוים בני אדם וא"א לרוץ בפניהם, הנה הוא הולך בנחת לאט לאט עד שיכנס לאותו בית, כי כיון שהיה רץ הרבה הנה הוא יגע הרבה מריצתו, ולכך אחר שביטל ריצתו, אינו יכול לילך בזריזות בפסיעות גדולות שהיא ריצה קטנה, אלא ילך בנחת הרבה, והזריז ביותר, גם אחר שביטל ריצתו הגדולה, הוא הולך ג"כ בזריזות במרוצה קטנה ולא בנחת, וכן היה עושה אדונינו דוד הע"ה כשהיה יוצא ממקומו לילך לדבר מצוה, שהיה רץ בתחילה, ואחר שיגיע לילך במקום שמוכרח להשבית ריצתו הגדולה, לא היה נותן מרגוע לעצמו, לעשות הלוכו בנחת הרבה, אלא ג"כ הוא מהלך במרוצה בזריזות, וז"ש חשתי בתחילת הליכתי, וגם לא התמהמהתי לבסוף כדי לתת מרגוע לעצמי, וכל זריזות זו אני משתמש בה לשמור וכו':

או יובן בס"ד דידוע כל דבר שהוא קשה לזקנים, אם יהיה האדם מורגל בו בקטנותו, יהיה קל עליו בזקנותו, כי ההרגל עושה את הדבר טבעי, אף על פי שהוא קשה מצד עצמו. והנה מצינו במדרש נצבים דארז"ל שבעה דברים אמר שלמה הע"ה על העצל, ומה שאמר משה היה גדול מכולם. כיצד, אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו, והוא משיב אותם וא"ל מתיירא אני מן הארי שבדרך, מנין, שנאמר אמר עצל שחל בדרך. אמרו לו הלא רבך בתוך המדינה עמוד ולך אצלו, א"ל מתיירא אני שלא יהיה ארי בין הרחובות, שנאמר ארי ברחובות, א"ל הרי הוא דר אצל ביתך, א"ל והארי בחוץ שנאמר אמר עצל ארי בחוץ. א"ל בתוך הבית השיב להם ואם הולך אני ומוצא הדלת נעול אני מחזר ובא (בתמיה). א"ל פתוח הוא, מנין, שנאמר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, לסוף שלא היה יודע מה להשיב, אומר להם אם הדלת פתוח אם נעול אני מבקש לישן עוד מעט, שנאמר עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. עמד משנתו בבוקר נתנו לפניו לאכול הוא מתעצל לתת לתוך פיו, מנין, שנאמר טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו. ואיזו שביעית, הוא מה שנאמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, מהו מחורף עצל לא יחרוש, אמר רשב"י זה שאינו לומד תורה בנערותו ומבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול, וזהו ושאל בקציר ואין, ומה שאמר משה היה גדול מכולם, מנין, שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, הוצא דבר מתוך פיך, עכ"ל יע"ש:

והנה הוצרך שלמה המע"ה לומר בחכמתו על העצל שבעה דברים, לרמוז דמדת העצלות בעבודת הקודש באה לאדם מן היצה"ר ולא מטבע החמרי שבו, דהא אנחנו רואין לאדם בענינים הגשמיים הוא זריז, ולמה יהיה עצל בעבודת הקודש בלבד, אם העצלות היא אצלו מצד טבעו ומזגו, על כן ודאי נמשכה לו מן היצה"ר שהוא כלול מן ז' כוחות טומאה, כנגד ז' שמות שיש ליצה"ר כנודע, ולכן אמר שלמה המע"ה על העצל בד"ת ז' דברים, לרמוז שהעצלות באה לו משבעה כוחות של היצה"ר שהם ז' שמות שיש בו. והנה בדור יתום כזה צריך ליקח מוסר יותר מן דבר הששי הנז', שאמר נתנו לפניו לאכול הוא מתעצל לתת לתוך פיו, וכן הדבר כאן, הנה הראשונים לא היו יכולים ללמוד תורה שבע"פ מן הכתב, והיו צריכים לטרוח מאד ללמדה בעל פה מפה לפה, ואח"ז הותר לכתוב משום עת לעשות לה', אך לא היה יכול כל אדם למצוא לו ספרים, יען כי ספרי כ"י יקרים הם, ואח"כ נתחדשה מלאכת הדפוס ונתרבו הספרים, ועכ"ז היו ביוקר ואין יד כל אדם משגת כל ספרים הצריכים לו. אח"ז נתחכמו במלאכה זו ונעשה הדפוס בזול ורבו הדפוסים בכל מקום, ומדפיסים ספרים רבים חדשים גם ישנים ואז נמצאים ביד כל אדם, ועכ"ז יש טרחא על האדם לבקש איזה דין ואיזה ענין מד"ת. אך הנה בעתה נתרבו המחברים בעלי אסופות המאספים ד"ת ע"ס המערכות, ומציינים ומורים מקום על כל דבר ודבר קטן וגדול, שבזה האדם יוכל למצוא כל דבר המצטרך לו בנקל בלי שום יגיעה. נמצא הראשונים חרשו וזרעו וקצרו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו ובשלו וערכו הכל על השלחן לפנינו, ואנחנו מתעצלים לתת לתוך פינו:

ודבר השביעי הנז"ל הוא ג"כ צריך לנו מאד ליקח ממנו מוסר השכל, והוא כי בבחרותנו אם היינו כופים טבענו ליקח המאכל מעל השלחן הערוך לפנינו לתת לתוך פינו, היינו אוכלים בנחת גם בימי הזקנה, ברם דא עקא, שלא לימדנו עצמינו בבחרותינו לאכול מן המוכן ומזומן, ועל כן אם נרצה ונתאוה בזקנותינו לתת מן השלחן הערוך לפנינו לתוך פינו לאכול, יקשה הדבר עלינו מפני שלא הורגלנו בזה בבחרותינו, הוא הדבר אשר אמר רשב"י ע"ה זה שאינו לומד תורה בנערותו מבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול, והטעם להדבר הזה, הוא מפני כי לעסק התורה צריך זריזות, וא"א להשיג התלמוד מתוך תענוג ומנוחה, וכמ"ש בגמרא אם אמר אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, ואם אמר יגעתי ומצאתי תאמן. ומאחר שהזריזות צריך לה יגיעה, הנה היא דבר המתנגד לזקנה וקשה עליו כפי הטבע, ולכן אם האדם הורגל ביגיעה זו של הזריזות מבחרותו ונערותו, אז ההרגל עושה את הדבר טבעי, וכיון דנעשית היגיעה טבעית אצל האדם מכח הרגלו בה, אז לא תהיה קשה עליו בזקנותו, וכאשר דברנו במונח שעשינו בתחילת דברינו:

ובזה יובן מ"ש דוד המלך ע"ה חשתי ולא התמהמהתי, פירוש, הנה עתה אף על פי שאני זקן, חשתי, שאני משתמש בזריזות, ואף על פי שצריך לה יגיעה שהיא נגדית אל הזקן מצד הטבע, יען כי אני לא התמהמהתי בנערותי, נהגתי ונשתמשתי בזריזות שיש בה יגיעה, ומאחר שהורגלתי בזה מנערותי, נעשית אצלי טבעית, וכיון שנעשית טבעית, לא היה מניעה אצלי מצד הזקנה, וכל הנהגתי זאת היה רק לשמור משפטי צדקך, שלא נהגתי בזריזות בעניינים הגשמיים, אלא רק בתורה ומצות בלבד. והנה באמת נאה ויאה השבח של הזריזות על דוד הע"ה, כי כן העיד עליו השי"ת בענין בנין בהמ"ק, כנז' בילקוט בפסוק ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן, אמר הקדוש ברוך הוא לנתן הנביא, נתן, האיש הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא במלאכתו, עד שלא ישכור פועלים לך אמור לו לא אתה תבנה לי בית, שלא יהיה לו עלי תרעומת, ע"כ. ולכן /נאמן/ נאמר וצדיק אדונינו דוד הע"ה באומרו חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך:

ונ"ל בס"ד לרמוז זריז עולה מספר "זר טוב", כי מדת הזריזות היא כתר טוב לאדם, שעל ידה יוכל לעבוד עבודת הקודש כראוי, שלכן אמר התנא הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. וכתבתי בס"ד במ"א כי לכל דבר יש שורש ויסוד ומקור, והנה המקור והשורש של הזריזות היא מדת השמחה שיהיה לאדם בתורה ובמצות, כי כן מחייב הטבע של הנבראים, שכל אדם שהאדם שמח בו עושהו בזריזות, ואם אינו שמח וכ"ש אם יהיה עצב בו יעשנו בעצלות מחמת הכרח, ונמצא כי מדת השמחה היא האם של מדת הזריזות והיא ילדתה, לכן הם אחוזים וקשורים זב"ז ושניהם כאחד טובים. ובזה מובן בס"ד שפיר מאמר רז"ל שדרשו בתיבת "והיה" דהם אמרו אין והיה אלא לשון שמחה, והם אמרו אין והיה אלא מיד, שהיא הזריזות, כי באמת הא בהא תליה, ולכך שניהם נשמעים בתיבת והיה, כי על ידי שניהם יהיה יחוד שם הוי"ה ב"ה שהוא אותיות והי"ה: 

א. אמר הכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, וארז"ל נרמז כאן שני דברים בעשיית צרכי שבת ביום הששי, האחד הוא שיעשה צרכי שבת בשמחה, שדרשו אין והיה אלא לשון שמחה, והב' שצריך לעשות בזריזות להשכים בבוקר להכין צרכי שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו, אין והיה אלא מיד, שנאמר והיה כי קם הפלשתי, כלומר כשיהיה יום הששי בשחרית יכינו לצרכי שבת, וכמ"ש מר"ן ב"י בשם התנחומא. ורבינו הטור ז"ל הביא טעם אחר בחיוב ההכנה בזריזות בבוקר, דכתיב והכינו את אשר יביאו, משמע דההכנה תהיה דומיא דהובאה שהיתה בבוקר, שנאמר וילקטו אותו בבוקר בבוקר, ומאחר דמפקי לה לזריזות דהכנה מתיבת והיה שהוא לשון מיד, על כן אף על גב דעד ד' שעות חשיב בוקר, עכ"ז צריך להשכים להקדים צרכי שבת בכל מה דאפשר, על כן גם מי שדרכו לקבוע בכל יום עת ללמוד תורה אחר התפילה, לא יעשה קבע זה בער"ש, אלא רק ילמוד שנים מקרא ואחד תרגום של פרשת השבוע ויצא לקנות צרכי שבת. ואם ירצה לצאת קודם שיקרא שמו"ת כדי שילך לקנות במהרה רשאי, ואח"כ יקרא בביתו, וכן המנהג פה עירנו בגדא"ד דאע"פ שלומדים קביעות בת"ת בכל יום אחר התפלה, אין לומדים בער"ש ולא בערב יום טוב: 

ב. בשר וכדומה דקפצי עליה זביני בער"ש, ואם ימתין לקנותו עד אחר תפלה לא ימצא בשר טוב, מותר לקנותו קודם תפלה, משום דחשיב זה צורך מצוה של עונג שבת, אך בתנאי שלא יבטל תפלה עם הצבור, אלא ימצא לו כת מאוחרת שיתפלל עמהם, ועיין מש"ז וחיי אדם ושאר אחרונים: 

ג. אף על פי שמכין האדם משחרית, מצוה להוסיף להכין בין השמשות, וכדאיתא בתנחומא א"ר זעירא אף על פי שמכין אדם משחרית מצוה שיוסיף בין השמשות, שנאמר לחם משנה, ע"ש. וזכור לטוב עט"ר אדוני אבי זלה"ה, שהיה מנהגו להכין בסוף היום למלאת קערות במיני מתיקה ומיני פירות, שיניחום על השלחן בסעודה ראשונה דליל שבת, שהיה מנהגו הטוב להרבות באלה על השלחן לכבוד שבת. וצריך כל אדם לייחד לו איזה הכנה לעשותה לכבוד שבת בסוף היום קודם שילך לבית הכנסת להתפלל, ואנה עבדא מנהגי לתקן נרות שבת סמוך להדלקתם: 

ד. אפילו אם יש לאדם כמה משרתים בבית לשמשו, יזהר לעשות הוא בעצמו איזה שימוש לכבוד שבת, דאמרו בגמרא רב חסדא מחתך ירק, ורבה ורב יוסף מבקעים עצים, ורבי זירא מדליק אש, ורבי אבהו נופח במפוח, ורב פפא גדיל פתילות, ורב נחמן מתקן הבית. וכתב הרב מחב"ר ז"ל בשם ספר הכונות ישן, דהזיעה שהאדם מזיע בעסקי צרכי שבת, הקדוש ברוך הוא מוחק בו כל העונות כמו הדמעות, יע"ש. וזכור לטוב עט"ר אדוני הרב מו"ר אבי זלה"ה, שהיה נוהג בכל ערב שבת לילך לשוק למקום שמוכרים פירות לקנות פירות לצורך שבת, והוא היה בורר ומניח לתוך המאזנים של החנוני, ואח"כ ישא המשרת את הפירות ויביאם לבית: 

ה. צריך להשחיז הסכין בכל ער"ש, דהכי תניא בספרי, וידעת כי שלום אהלך, זו השחזת סכין, ויליף לה מדכתיב והכינו את אשר יביאו, דנרמז הסכין בתיבת "את" מלשון לאיתים ולמזמרות, וזהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה. ולכן אמר עלה כי שלום אהלך, שאם לא ישחיז הסכין וקהה הברזל שלא יוכל לחתוך, אין כאן שלום בית, וכנז' ברוקח יע"ש. והגם כי דבר זה נאמר לפי מנהג רוב המקומות שצריכין לסכין בשעת סעודה, הן לצורך הלחם הן לצורך הבשר, ויש מקומות שאין צריכים כ"כ לסכין, מ"מ כיון דיצא הדבר הזה מפי רז"ל וסמכו אותו על הכתוב, צריך ליזהר בזה בכל המקומות, כי א"א שלא יצטרכו לסכין בשביל פירות: 

ו. לפ"ד רבינו האר"י ז"ל, כל צרכי שבת יקנה ביום ששי כדי שתחול עליהם קדושת שבת, מיהו אם יראה שהיום קצר ויש דברים שצריכין תיקון הרבה, ואם יקנה אותם ביום ששי לא יהיה להם פנאי לתקנם, מותר לקנות ביום חמישי. ולכן אף על פי שהבשר צריך לקנותו ביום ששי, עכ"ז הקרב שקורין בערבי פאג'ה שצריכה תיקון ועסק הרבה, יוכל לקנות ביום חמישי כדי שיתקנום וינקום ביום חמישי, אבל אפיית הפת שהוא עיקר סעודת שבת, ודאי צריך לאפות ביום ששי. ואפילו מי שדרכו לקנות פת מן השוק בכל יום, עכ"ז פת שבת יאפה בביתו כדי שתוציא אשתו חלה מן העיסה, ודבר בעתו מה טוב, לפי שבערב שבת נברא אדה"ר שהוא חלתו של עולם, ובו נעשה מה שנעשה. לכן יש נשים נוהגים לתת פרוטות לצדקה קודם הפרשת חלה, וקודם הדלקת נ"ש, וקודם טבילת מצוה, וסימנם חנ"ה שהוא חלה נדה הדלקה: 

ז. לא יפחות משני תבשילין לכבוד שבת, ואם דרכו בחול בשנים יוסיף בשבת מין אחד יותר לפחות, ואם יביא דגים חשיב תוספת חשובה, ומצוה לטעום מכל התבשילין בע"ש דבר מועט, ואם הוא בתענית, כתב אשל אברהם ז"ל טועם ופולט וזוכה לחיים העליונים: 

ח. עזרא הסופר ע"ה תיקן לישראל שיהיו מכבסין בגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת, ואין רשאין לכבס ביום ששי, ואם מכבסין ביום ד' ג"כ חשיב לכבוד שבת כמו יום חמישי, כי התחלת ההכנה לשבת היא מיום ד', משא"כ ימי אב"ג הם משבת שעברה, ואינו ניכר בזה כבוד שבת. מיהו אם יש להם הכרח באב"ג לית לן בה. ואף על פי שאמרנו דאין רשאין לכבס בערב שבת, אם נאנסו ולא כבסו קודם, רשאין לכבס בע"ש, וכנז' במטה יאודה ז"ל: 

ט. הנה נודע מדברי רבינו האר"י ז"ל, דההכנות של השבת יש במחשבה, ויש בדיבור, ויש במעשה. וההכנה של המעשה כבר ביארנו אותה, שהיא קניה ועשיה במאכל ומשתה לצורך שבת, ועוד נמי תיקון נרות שבת וכיוצא, שכל זה הוא ענין מעשה וכנז"ל. אמנם ההכנה שהיא בדיבור, הנה הוא הסדר של חק לישראל המתוקן ע"פ רבינו האר"י ז"ל וכבר נדפס בספר חק לישראל הכונה שצריך לכוין קודם קריאת פסוקי הפרשה בכל יום, בסדר המלוי של שם ב"ן שהם אותיות ודהו"ה, דבר יום ביומו. ואם נאנס יום אחד ולא קרא בו, כשיבא ביום שאחריו, יקרא תחלה פסוקי הפרשה של אתמול שלא קראם, ואח"כ יקרא סדר אותו היום, אף על פי שלצורך יום אתמול לא יועיל לו דעליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון, עכ"ז צריך לקרות פסוקי תורה של אתמול קודם שיקרא סדר אותו היום, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פ' ואתחנן. וכתב הרב מהר"מ פאפירש ז"ל דה"ה אם לא קרא ד' ימים, כשיבוא לקרות ביום חמישי יקרא תחלה הקריאה של הארבעה ימים, ואח"כ יקרא סדר יום חמישי, יע"ש. וכן ה"ה כשחל יום טוב באמצע השבוע, שיקרא בחוה"מ הקריאה תנ"ך של יום טוב, כי ביום טוב אין קורין סדר הקריאה של חק לישראל. ונסתפקתי ביום טוב של שבועות שבחו"ל שחל ביום ד' וה', אימתי יקרא הקריאה של ד' וה', ולא מצאתי גלוי לזה. וכן בט"ב שחל בחמישי, אימתי יקרא הקריאה של יום ט"ב. וידידנו הרה"ג מהר"א מני נר"ו אמר שהוא מדעתו עשה כך, שלמד בליל ששי, שקרא תחלה הפסוקים של יום חמישי מקרא לבד פעם אחת, ואחריהם למד כ"ו פסוקים של ליל ששי ויפה עשה: 

י. בכלל ההכנה של הדיבור הנז', הוא לקרות בליל ששי אחר חצות באשמורת כ"ו פסוקים הנדפסים בספר חק לישראל, ולא יקרא התרגום אלא מקרא בלבד, ויקראם פעם אחת ולא יכפול, ואם יודע בעצמו בבירור שאחר שישן לא יהיה ניעור קודם עלות השחר כדי לקרות כ"ו פסוקים הנז', אז יקרא אותם קודם שישן בתחלת הלילה, ואם נאנס ולא למד כ"ו פסוקים הנז' בלילה וכבר האיר היום, עכ"ז ילמוד אותם בבוקר, ואף על פי שהאיר היום ילמדם מקרא בלבד בלא תרגום. וכתב לי הרה"ג מהר"א מני נר"ו, דנתפשט המנהג בעה"ק ת"ו דאם לא למד כ"ו פסוקים בלילה, שאומר אותם פעם אחת מקרא קודם קריאת שמו"ת: 

יא. גם צריך עוד הכנה בדיבור ביום הששי בעצמו, לקרות הפרשה כולה שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר שסיים הפרשה יכפול פסוק האחרון, ואין צריך לכפול גם התרגום שלו, ואין קורין התרגום בטעמים, כנז' בשער טעמי המצות. ואם נאנס ולא קרא הפרשה שמו"ת ביום ששי, יקראנה שמו"ת ביום שבת אחר התפילה קודם קידוש שבת. ואם חל שבת בר"ח או שקלים וזכור ופרה והחודש, צריך לומר ההפטרה של שמו"ת הפטרת השבוע, הן אם קורא השמו"ת ביום ששי, הן אם קוראה ביום שבת עצמו:

ודע כי חקרתי בס"ד מאחר כי קריאת סדר חק לישראל בכל יום וקריאת כ"ו פסוקים ליל ששי הוא בשביל הכנה לשבת בדיבור, א"כ כשחל אצלינו שבת בראשית ביום אסרו חג, דנמצא שלא למדו בפרשת בראשית בשביל ההכנה אפי' לימוד של יום א', וגם את כ"ו פסוקים ג"כ לא למדו, א"כ איך נעשית ההכנה של אותו שבת, וכתבתי חקירה זו להרה"ג מהר"א מני נר"ו, והשיב מודע לבינה דמה שצריך הכנה הוא כששולטים ימי החול שהם הס"א, דאז צריכין לעשות הכנה להמשיך קדושת שבת לשתי תועליות, הא' למשוך קדושת שבת לנו לסייענו שלא ישלטו עלינו ימי החול בעצם, והשנית כדי לקבל הארת שבת בהדרגות, ולא לצאת בפעם אחת מחשיכה לאורה, אמנם כשהוא יום טוב שאין שליטה אין צריך הכנה עכ"ד נר"ו: 

יב. אחר שביארנו ההכנה של הדיבור נבאר ההכנה של המחשבה, והוא שיכין עצמו במחשבתו לקבל אור תוספת שבת, ובכן יהיה בכלל והתקדשתם והייתם קדושים, ותחלת ההכנה הוא מיום רביעי בשבוע, שיכין עצמו במחשבתו שיהא ראוי ומוכן לקבל תוספת הנפש משבת הבאה, וביום חמישי יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי לקבל תוספת רוח משבת הבאה, וביום הששי יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נשמה משבת הבאה, ומטעם זה לא היו אנשי משמר מתענים ביום ששי מפני כבוד השבת, פירוש כדי לקבל תוספת נשמת השבת, אך ביום ראשון שבשבוע יכוין שהוא מוכן להשארת בחי' תוספת נשמה משבת שעבר, כי ביום ראשון ישאר חלק מתוספת נשמה של שבת, ולכן אנשי משמר לא היו מתענים ביום ראשון, כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת. אך זה החלק הנשאר ביום ראשון יסתלק תיכף בהתחלת ליל ב', ותוספת הרוח נשאר עד סוף יום ב', וצריך לכוין ביום ב' להיות מוכן לקבל השארת חלק תוספת הרוח, ותוספת הנפש נשארת עד סוף יום ג', ואח"כ תסתלק, ולכן ביום ג' יכוין להיות מוכן לקבל השארת חלק תוספת הנפש. ולכן אם לא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך עד יום ג', ורק לא יברך בשם ומלכות משום סב"ל: 

יג. טוב לפנות קורי עכביש שבבית בכל עש"ק, כדי לגרש הקליפה. וכתב הרב כף החיים ז"ל מפי השמועה, דנכון לפנות זה קודם חצות דוקא: 

יד. הגם דמן הדין מסתפרין כל היום ואפילו מספר ישראל, טוב וישר להסתפר קודם חצות, כי רבינו האר"י ז"ל היה מקפיד להסתפר קודם חצות בין בחול בין בעש"ק. ויזהר לקוץ צפרני ידיו ורגליו בכל ער"ש, ואם לא יוכל בכל ער"ש מפני ששוהה גדולם, יזהר לקוץ כל שתי שבתות. וצריך לקבור הצפרניים בבית הכסא בתוך הנקב, ולא יזרקם כלאחר יד, כדי שלא יתפזרו מהם בקרקע בית הכסא וידרסו עליהם, ואם קצץ צפרניו ונזרק א' מהם שאינו רואהו, יכבד המקום ההוא במכבדת ויזרוק הזבל בנקב של בית הכסא או באשפה, ויזהר בקציצת הצפרנים שלא יפלו על בגדיו, וכ"ש שלא יקוץ ויניח על בגדיו, וצריך להזהר שלא יניח הצפרניים אפילו על מנעליו, ואין חילוק בזה בין צפרני ידים לבין צפרני רגלים: 

טו. מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמין בכל ע"ש, ויכוין בזה לדחות הקליפה מידיו ורגליו שהם קצוות וסוף של הגוף, ומצוה לרחוץ בבורית ג"כ, ויכוין לעשות בזה התיקון של הסיכה שהיתה נוהגת אצל הראשונים שהיו סכין תמיד. והרחיצה יעשה אחר קציצת הצפרניים. וכתב בספר כ"מ שלא ירחץ רגליו באותם המים שרחץ בהם פניו וידיו, אלא ישפכם ויביא מים חדשים. גם יזהר לנגב פניו וידיו בבת אחת קודם רחיצת רגליו, ואחר שירחץ רגליו ג"כ יזהר לנגבם תחלה במטפחת ואח"כ ילבוש מנעליו, ולא ילבוש מנעליו בעודם לחים, ולא ינגבם בבגדו או בחלוקו: 

טז. מה טוב ומה נעים ע"פ הסוד לטבול בער"ש, כדי לקבל תוספת נר"ן דליל שבת ע"י טבילה וטבילה ראשונה לטהרה מכל טומאה, ושניה לתקון עון הכעס, ושלישית להפשיט בגדי חול מעל הנפש, ורביעית להסיר ולהפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול, כדי שישרה עליו עתה רוח מבריאה, וזה יהיה ע"י אהי"ה במלוי ההי"ן כזה אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, ויכוין בו בטבילה זו. וחמישית היא לכבוד השבת לקבל תוספת והארה של קדושת שבת, ויש נוהגין לטבול שלשה טבילות כנגד נר"ן ויש נוהגין חמשה כנגד נרנח"י:

וגם ביום שבת בבוקר קודם תפלת שחרית, טוב ויפה מאד לטבול כדי לקבל תוספת נר"ן דיום שבת, כי תוספת נר"ן של היום הם גדולים יותר משל לילה שהם בחינת דוכרא, ואם שמש מטתו בליל שבת יטבול בבוקר שתים, א' להעביר רוח טומאה, והב' לקבל תוספת שבת של היום. ונ"ל אף על פי שלא שימש ג"כ נכון לטבול שתים, כי אולי נטמא בטיפה קטנה בהשתנה ולאו אדעתיה. והרה"ג מהר"א מני נר"ו כתב לי מנהג החסידים בעה"ק תובב"א לטבול בשחרית של שבת שתים, הא' להעביר רוח טומאה, והב' לקבל תוספת שבת, כפשט דברי רז"ל. ויש נוהגין לטבול בקבלת תוספת שבת חמשה כנגד פרטי נרנח"י, ויש מוסיפין עוד שתים כנגד חיה ויחידה דכללות, עכ"ד נר"ו: 

יז. לפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשעת הכונות צריך ליזהר שלא ינגב עצמו במטפחת כשיעלה מהטבילה, כי מימי שבת צריך שהגוף ישאב אותם. מיהו נ"ל כיון שדבר זה אינו מעכב בעיקר המצוה והתיקון של הטבילה, הנה כל אדם אשר יקשה עליו דבר הזה לעשותו מצד מזגו, אינו צריך להזהר בכך, דלא מבעיא בימות החורף אשר המה מוכרחים לנגב מחמת הקרירות, אלא אפילו בימות הקיץ יש בני אדם שאין יכולים להשאר בלי ניגוב, על כן נ"ל מי שד"ז קשה עליו, ינגב כל גופו, ורק ישאיר מקום אחד בגופו בלא ניגוב, וטוב שישאיר זרועותיו: 

יח. יזהר ליחד בגדים נקיים וטובים לכבוד שבת, והעולם לא נהגו לייחד לשבת החלוק והמכנסיים, מיהו הנזהר בזה תע"ב. ונודע כי רבינו האר"י ז"ל היה נזהר בזה, והזהיר את רבינו מהרח"ו ז"ל כשילבוש החלוק של שבת בע"ש לכוין בשם קדוש זהריא"ל, וכונה זו מועלת להמשיך הקדושה אליו. ויזהר כל אדם שלא ילבוש בגדים שחורים בשבת, ואפילו עוברי דרכים יזהרו שלא ללבוש בגדי חול ובגדים שחורים בשבת גם בעודם בדרך ששובתים בפונדק או במדבר או בספינה, ואותם הנוהגים ללבוש בתוך י"ב חודש של או"א בגדי חול וגם שחורים בשבתות וי"ט, טועין הם ואיסורא עבדי. וזכור לטוב עט"ר אדוני הרב מו"א ז"ל שהיה מחליף בגדיו בשבתות וי"ט בתוך י"ב חודש של או"א, וכן עשינו מעשה בתוך י"ב חודש של אדוני אבי זלה"ה, דאחר הפטירה בחודש אחד החלפנו אני ואחי הבגדים בשבת, ולא לבשנו בגדים העיקרים של שבת, אלא עשינו בגדים חדשים מתוקנים לשבתות של אותה השנה, וכן עשינו בתוך י"ב חודש של אדונתי אמי תנצב"ה, ועיין ברכי יוסף יו"ד סי' ת', ועיין בש"ע יו"ד סי' שפ"ט סעיף ג' יע"ש: 

יט. בכל עש"ק היה מנהגו של רבינו האר"י ז"ל לקיים מצות ערובי חצירות ושתופי מבואות, ומברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין עירובא וכו', ומזכה לבני החצר ע"י אדם אחר, וכמ"ש בספר הכונות דף צ"ב ע"ג יע"ש. ופה עירנו בגדאד יע"א אנחנו עושין עירוב זה משנה לשנה במצה הכשרה לחג המצות, ותהילות לאל שיש לנו זכות במצוה זו שנעשה העירוב משלנו ונזכה לכל בני העיר הזאת, ואין רשות לשום אדם זולתינו לעשות המצוה הנז', כי היא אתנו נחלת אבות מזמן עט"ר הרה"ג מו"ר זקני רבינו משה חיים זלה"ה, והמנהג להניח העירוב הנז' בבית הכנסת הגדולה: 

כ. אסור לעשות מלאכה בע"ש מן זמן מנחה קטנה ולמעלה שהוא תשע שעות ומחצה בשעות זמניות, ואף על פי שיש סוברים לאסור מן זמן מנחה גדולה, קי"ל הלכה כדברי המיקל בדברי סופרים. ולא אסרו אלא מלאכה גמורה, אבל פרקמטייא מותרת, ואף על גב דיש מחמירים גם בזה, מ"מ פשט המנהג בהיתר בכל המקומות. והא דמלאכה גמורה אסורה, היינו בקובע עצמו עליה, אבל אם היא לפי שעה דרך עראי מותר, וכהא דתנן בש"א אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבע"י, וב"ה מתירין. ולכן יש להזהיר בזה תופרים וחייטים ואורגין ונגרין וצורפים שקבועין לעשות מלאכתם, וכן גם סופרים הקבועין למלאכת הספרות של סת"ם, צריכין להזהר. אבל הכותב ספרים לעצמו דרך למודו, שרי אפילו קובע עצמו, ואפילו שאינו כותב דבר חידוש, כיון שהוא צורך מצוה, שרי, וכנז' בפוסקים ז"ל. ואגרת שלומים שרי. וכן יש להתיר אפילו כתיבת אגרת של פרקמטייא, ואפילו שאינו דבר האבד, ועיין בהלכות חוה"מ סי' תקמ"ה. וכן יש להתיר לכתוב חשבונותיו ולחשוב הוצאותיו כדין חוה"מ, וכ"ש הוא. מיהו חשבון הכתוב אצלו בפנקס היומי ורוצה לסדרו בפנקס אחר, אסור. ועיין מג"א ז"ל, ואליה רבא סי' תקמ"ה. וכן אם בא לו חשבון מחבירו מעיר אחרת ורוצה להעתיקו בפנקסו, אסור, דאין זה דבר האבד, דאפשר להעתיק אחר שבת. ומי שהוא עני ועושה מלאכה כדי להוציא השכר לצורך שבת, מותר אפילו דיש לו בלא"ה כדי מים ולחם, אם אין לו לענג בשר או דגים שרי. ועיין מש"ז סי' רנ"א. ובסה"ק מקבציאל העליתי דאם הוא הכין בבוקר בהלואה בשביל עונג שבת בשר וכיוצא, על סמך השכר שיהיה לו בערב שבת במלאכתו שעוסק בה כל היום, שרי ליה לעסוק כל היום, דאם תאסור לו, לא יכין בבוקר בהלואה: 

כא. אסור לקבוע בע"ש סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול, אפילו בבוקר, מפני כבוד השבת. בד"א בסעודת הרשות, או אפילו סעודת מצוה אלא שאין זמנה מוכרח להיות אותו היום, שהוא יכול לדחותה אחר שבת, אבל סעודת מצוה שזמנה אותו היום, כגון סעודת מילה וסעודת ארוסין ונשואין, מותר, אף על פי שעי"כ לא יוכל לאכול סעודת שבת בלילה לתיאבון כ"כ, אין בכך כלום. מיהו יזהר שתהיה קודם שעה עשירית, וכל מה שאפשר לו להקדים יקדים. וסעודת בר מצוה אם הוא ממש ביום שנעשה בר מצוה דינה כסעודת מילה. וכן סעודת פדיון הבן בזמנו דהיינו ביום ל"א ללידה, שרי: 

כב. סעודה שרגיל בה בימי החול, דהיינו סעודה קטנה שאינה של משתה, מותר מן הדין לאכלה כל היום, אבל מצוה להמנע מזה מתחלת שעה עשירית, כדי שיאכל סעודת הלילה של שבת לתאבון. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אינו נמנע עד קבלת שבת, ומ"מ המחמיר גם בזה תע"ב: 

כג. כל תענית יחיד שאין קבוע לו זמן, שיוכל להתענות באיזה יום שירצה, אין מתענה בע"ש. אבל אם זמנו בע"ש, כגון תענית יארצי"ט, או תענית שבעה באדר, או תענית ער"ח, מותר להתענות בע"ש, אך לא ישלים עד צאת הכוכבים, ויקבל אותו מעיקרא אדעתא דהכי, ורק עשרה בטבת שחל בע"ש צריך להשלים עד צאת הכוכבים. וטוב לומר בכל ע"ש קודם קבלת שבת שיר השירים בשמחה ובקול נעים: