בן איש חי שנה שניה פרשת עקב

בן איש חי שנה שניה פרשת עקב 

וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. נ"ל בס"ד דהכתוב לימד אותנו הדבר הזה שהוא יסוד קיום העולם כולו, שיהיה האדם חושב תמיד על כל הטובה אשר ישיג בעוה"ז שאינו משיגה בכחו ועוצם ידו, אלא הכל הוא מגיע ובא לו מאתו יתברך, ואם יהיה האדם כפוי טובה לייחס הטובה לכחו ועוצם ידו הרי זה מאבד עצמו, וכאשר האריך רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל בענין זה בראש פרשת כי תבא במצות הבאת ביכורים יע"ש, ולהיות שטבע החומר שבאדם מושך לבו לחשוב תהפוכות שמראה לעיניו שכוחו ועוצם ידו עשה לו כל החיל הזה, לכן ניתנו לנו שלש מצוות שהם מעידים ומגידים שכל קנייני עולם הזה הם שלו יתברך, שאז יוצא הוכחה בקיומם הפך מחשבה רעה זו, שבאלה המצות יהיה לאדם מזכרת לזכור את הדבר הגדול הזה תמיד, לחשוב ולהאמין כי ה' אלהינו הוא הנותן לנו כח לעשות חיל כי הכל שלו וממנו אנחנו נשפעים תמיד:

והם, הא' מצות השמטה שבשנה השביעית יעזוב ויטוש האדם כרמו ושדהו לזרים כאלו אינם שלו, כאשר גזר השי"ת בתורה, ובזה מוכח שהאדמה אינה של האדם אלא היא של השי"ת, דאם היא של האדם לא יעזבנה ויטשנה וזאת המצוה תהיה מזכרת לאדם שיזכור תמיד שהוא יתברך הנותן לנו כח לעשות חיל, והב' מצוה שניתנה בפרי האדמה שאין האדם רשאי ליהנות מפירותיה, הן באכילה הן בריח, אלא עד שיברך להשי"ת ומזה נפיק הוכחה דהכל שלו כי משלו אנחנו אוכלים, ולכך אליו אנחנו מודים ומברכין, ואז מצוה זו של הברכה תהיה מזכרת לאדם לזכור כי הוא יתברך הנותן לו כח לעשות חיל, והג' מצוה שניתנה בממון ונכסים והיא מצות הריבית, שצוה השי"ת שלא ילוה האדם לחבירו מעות או כל דבר שוה כסף בנשך ומרבית, אלא ילוהו בחנם, ומזה עולה הוכחה דהממון שבידינו הוא שלו יתברך, לכך גזר עלינו להלוותו בחנם דאם הוא של האדם למה ילוה ויהנה לאיש זר בחנם בלתי שום הנאה, ואז מצוה זו ג"כ תהיה מזכרת לאדם לזכור תמיד כי הוא יתברך הנותן לנו כח לעשות חיל:

נמצא הם שלשה מצות שיהיו מזכרת לדבר היקר הזה שדברו הכתוב, ור"ת שלהם בש"ר, שהוא ר"ת ברכות שמטה ריבית, ואם האדם יקיים שלש מצות ויאמין בהוכחות הנז' העולים מהם, להאמין שהוא יתברך הנותן לנו כח בכל קנייני עוה"ז אז ראוי הוא לגשת אל הקודש ולבא לפניו יתברך, ואם לאו הוא נמאס בתכלית המאיסות ולא יקרב, יען כי אין מאוס בעולם כאדם שהוא כפוי טובה נגדו יתברך, ובזה יובן בס"ד שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, וכן הוא אומר יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה', כי רק מי שהוא בעל בשר להבין אמרי בינה דנפקין מן שלשה מצות שהם ר"ת בש"ר זה יבא אל הקדש, ולז"א נותן לחם לכל בשר שנותן השפעתו לאותם שאינם כפויי טובה שהם בעלי מצות הרמוזים בבשר, על כן נמצא מצות הריבית היא מקצוע גדול כי היא חד מתלת מצות אשר מהם יוצא הוכחה שהכל הוא שלו יתברך, והיא מזכרת לאדם לחשוב ולהאמין תמיד כי הוא יתברך הנותן לנו כח לעשות חיל, אשר אמונה זו היא יסוד קיום העולם כולו: 

א. אסור ללוות סאה בסאה כל שאין לו ללוה כלל ואין שער קצוב בשוק למין זה, ואסור ללוותו אפילו לשעה, דשמא יתייקר השער מיד, אא"כ עושהו דמים עליו כפי מה ששוה בשעה שמלוהו, ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה, ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו, ולכן אותם שלוים זמ"ז סאה חיטים כדי לפרוע אחר שבוע או יותר, אסור, דחיטים אין להם שער ידוע בשוק בעירנו ושומתן עולה ויורדת תמיד, ושמא תתייקר הסאה, ואיסור זה נוהג בכל הפירות כי בכל הפירות יש בהם יוקר וזול, אא"כ מלוהו דבר מועט שאין דרך בני אדם להקפיד על יוקרו וזולו, כגון ככר לחם שהאשה לוה מחברתה שלא החמירו חז"ל לדקדק באיסור ריבית דרבנן כ"כ, ואותם בעלי בתים שדרכם ללוות זה מזה מיני מזונות שקורין בערבי גראדי"ק עשרים או יותר בבת אחת, יש לאסור, דאין זה חשיב דבר מועט: 

ב. הא דאמרנו אין ללוות סאה בסאה אם אין ללוה מאותו המין, היינו דוקא דאין לו כלל, אבל אם יש לו דבר מועט מאותו המין יכול ללוות עליו אלף סאין ויותר, ואפילו חטה אחת יכול ללוות עליה כמה סאין, לפי שכל חטה שמלוה לו רואין כאלו חטה זו נכנסה תחתיה להיות ברשות המלוה, וכשנתייקרו אח"כ ברשותו נתייקרו, ולפ"ז אותם בעלי בתים שלווין זה מזה ככרות לחם או מיני מזונות הרבה שאסרנו לעיל, הנה אם יש ללוה חטים בביתו ורק ככרות אפויים אין לו, מותר ללוות ככרות הרבה כאשר ירצה על סמך אותם החטים שיש לו בביתו, כי היוקר והזול הוא בחטים ולא בככרות גופן: 

ג. כל שאמרנו שיספיק דבר מועט ללוות עליו, הוא רק בדרך הלואה, אבל במכר לא מהני דבר מועט אא"כ יש לו כנגד כל המעות: 

ד. יש ששולחים שותפים או שלוחים בשכר למקומות הערביים לקנות משם צמר, והם יושבים בעיר בגדאד, ובאים אצל סוחר ישראל ולוקחים ממנו מעות באייר מאה לירא ע"מ שימכרו לו כנגדן צמר שיביאוהו לו אחר שני חדשים, וינכו לו מן ערך השער שיוצא אח"כ ארבעה למאה, אסור, כי זה מחסר לו מן ערך השער בשביל שמקדים לו המעות קודם שימסור לו הצמר בשני חדשים, אבל אם זה בא לו ידיעה משותפו או שלוחו היושב אצל הערביים שכבר קנה לו כו"כ סאין של צמר, והם בידו ורק צריך להם זמן הרבה עד שימצא לו ספינה, וגם זמן הדרך, ולכך הוא לוקח עתה מעות כנגד אותו הצמר מן התגר, ובשביל עכבת הזמן עד שיגיע הצמר הוא פוחת לו מערך השער כו"כ למאה, לית לן בה, מפני שהצמר כבר קבלו מן הערביים ונעשה כידו ונקנה ללוקח במעות אלו, ובסה"ק מקבציאל עשיתי אופן היתר למכור אף על פי שעדיין לא קבל שותפו צמר מערביים ולא קנה כלום: 

ה. יש בני אדם שיש להם זהובים ורוצים להחליפם במטבע כסף שהוא רייא"ל מגיד"י וכיוצא, ומוסרים מאה זהובים לחלפן ע"מ שיביא להם תמורתם מטבעות הכסף אחר ט"ו יום או שלשים, ופוסקים עמו ערך הכסף בפחות בשביל קדימת המעות, אסור, אבל אם יש לחלפן מטבעות כסף אלו בפוסט"א או בספינה שיבואו לידו אחר ט"ו או עשרים יום, והוא מוכר אותם בפחות כדי שיקבל עתה הזהובים מיד, מותר, אך כיון שהוא דרך מכר צריך שיהיה לו כסף כנגד כל הזהובים שמקבל:

מיהו אני אומר הנוהגים היתר בדבר זה פה עירנו לפסוק הערך של מטבעות הכסף עם החלפן אף על פי שאין לחלפן מטבעות כסף בעת שמקבל הזהובים, אין למחות בידם, דיש להם לסמוך על תשובת הרשב"א ז"ל שהביאה מרן ז"ל בב"י סי' קע"ג, וז"ל כתב הרשב"א ח"ג סי' ר"ך ראובן מכר לשמעון ק' דנרים ברצלוני"א וכו', אם דרכם להיות להם שער ארוך הרי זה אסור, אבל אם השער משתנה תדיר אין זה השער קצוב ואין בו משום ריבית עכ"ל יע"ש, והנה פה עירנו אין למטבעות שער ארוך אלא משתנים לפעמים משבוע לשבוע ומחודש לחודש, ולפעמים מיום ליום ישתנה השער, ולכן אם זה בעל הזהובים פוסק עם החלפן ערך מטבע הכסף בפחות ממשער השוק, או משים ערך הזהובים שנותן בערך יותר משער השוק, הנה אפשר שבאותו היום עצמו ישתנה השער של זה ושל זה, שהזהובים יעלו מעט והכסף ירד, ונמצא שלא הרויח כלום בערך זה שפסק עמו: 

ו. ראובן יש לו חוב על שמעון מאה זהובים, שהגיע זמן פרעון החוב וא"ל תן לי המאה זהובים שאני רוצה לקנות בהם מטבעות כסף שצריך לי לשלחם בשבוע הבא בספינה, וא"ל שמעון עשה אותם עלי מטבעות כסף שאתה רוצה ואני אביאם לך בשבוע הבא, אף על פי שחושבין הזהובים והכספים כפי ערך ששוים באותו היום שתבע אותו, הנה אם בשבוע הבא כשמוסר לו הכספים נתיקר השער שלהם, אסור, יען כי זה לא היה לו מעות באותו היום שפסק עמו הערך כדי שנאמר דהוה אפשר לקנות בהם מטבעות אלו, אלא זה עשה אותם עליו בחוב שהיה חייב לו, ולכן אם נתייקרו אסור לחשוב אותם כערך הזול שפסק עמו: 

ז. העולם נוהגין פה עירנו יע"א ללוות מטבע במטבע, דהיינו לוה ממנו מאה לירא היום ומשלם לו מאה לירא אחר חודש, וכן במטבעות כסף ואף על פי שבעת הפרעון מתייקר השער של הלירא, ואין חוששין לדקדק שיהיה ללוה מטבע אחר מאותו המין, אמנם הרב חכמת אדם ז"ל קל"ב סעיף ט' כתב שצריך להיות ללוה מעט מאותו המין, ועיין בבינת אדם סי' ג' ועיין חו"ד סי' קס"ב בביאורים ס"ק ד' יע"ש: 

ח. ראובן תושב בגדאד אמר לשמעון תביא סחורה פ' מלונדון, ואני אקנה אותה ממך בריוח עשרים למאה, והמעות אתן לך אחר שתמסור לי הסחורה בשני חדשים או יותר, הנה זה המקח קורין אותו בערבי מראבח"ה, והוא מותר, ובלבד שתהיה הסחורה עד שימסרנה לראובן על שמעון המוכר, ועיין מהרשד"ם יו"ד סי' ס"א ולחם רב סי' י"ד, וכנה"ג סי' קע"ג הגה"ט אות ד' ועוד אחרונים, מיהו ערמת החפצים אסורה: 

ט. ראובן חייב לשמעון מאה זהובים לזמן שלשה חדשים, ואמר ראובן ללוי הא לך צ"ז זהובים מעות מדודים עכשיו ואתה תשלם החוב לשמעון בזמנו, הרי זה אסור, דאלו הצ"ז זהובים שנותן ללוי הם מלוה, ונמצא לוה לוי מראובן צ"ז ופורע בעדו מאה, והרי זו ריבית גמורה, ואף על פי שאח"כ לוי פייס את שמעון ולא נתן לו אלא צ"ז, אסור, כיון דראובן חייב מאה לשמעון וזה לוי פטרו משלשה בשביל שהלוהו צ"ז, נמצא לוי הנהו לראובן בפטור זה, וכאלו נתן לו השלשה, וכמ"ש בש"ע להגאון ר"ז סעיף נ"ח יע"ש: 

י. המלוה מנה לחבירו ע"מ שיתן דינר לאדם אחר, אף על פי שאין המלוה היה חייב ליתן הדינר לאותו אדם ואפילו שא"ל שיתן הדינר לצדקה, ה"ז אסור, דחשיב כאלו נתן הדינר למלוה עצמו, ואפילו שהמלוה לא א"ל כלום אלא הלוה אמר תלווני מנה ואני אתן דינר לצדקה או לפלוני והלוהו בסתם בשביל כך, אסור: 

יא. ראובן קנה סחורה מן הגוי במאה לזמן י"ב חודש, ועשה הגוי תנאי עם ראובן שיביאו לו המעות אחר שני חדשים וינכה לו עשרה למאה בשביל העשרה חדשים, והנה אחר ב' חדשים תבע הגוי את ראובן שיביא המעות כפי התנאי, ולא היה לראובן מעות אסור לשמעון ליתן התשעים לגוי והוא יקבל המאה דמי המקח מראובן אחר י"ב חדשים: 

יב. ראובן צריך למעות, יש לו תקנה שילך אצל שמעון ויכתוב לו שמעון שטר חוב שקורין כמבייאל"ה שהוא מודה שחייב לפקודת (לאמ"ר) ראובן סך מאה זהובים לזמן כו"כ, ויכתוב שמעות אלו הגיעו לו מן ראובן מדודים, או הגיעו לו בחשבון, או הם דמי סחורה, ויכתוב ג"כ שם העיר שהוא כותב וחותם בה כדי שיהיה לשטר זה כח שטרות שקורין כמבייאלה, כדי שיוכל ראובן למכור שטר זה לאחרים על ידי כתיבה של ג'ירו, שעי"כ ימכור ראובן שטר כמבייאלה זה ליהודה בפחות ויקבל המעות, ובזמן הפרעון יקבל יהודה מן שמעון מאה בשטר זה שבידו, ושמעון יקבל מראובן את מאה אלו שנתן ליהודה שיש היתר לעשות באופן זה, ורק יהודה אסור לקבל שום דינר מן ראובן ולא יהיה לו עסק עמו בדבר זה כלל, ואף על פי דבאמת שמעון לא היה חייב לראובן כלום בעת שכתב שטר זה, יוכל האדם לחייב עצמו בהודאתו אף על פי שהיא שקר, ואף על גב דבדין ישראל אין קונה יהודה שטר כמבייאלה זה בכתיבה זו של ג'ירו שכתב ראובן, מ"מ כיון דקונה הוא בדינא דמלכותא במנהג הסוחרים מועיל גם בדין ישראל, ואין בזה חשש משום ריבית, ורק בתנאי שיהיה שטר זה מתוקן כפי דינא דמלכותא כמנהג הסוחרים, דהיינו שכותב שמעון שהוא מתחייב לפקודת ראובן, וגם כותב שם העיר שהוא כותב וחותם בה, וגם יכתוב שהסך הזה שהוא מתחייב בו הגיע לידו במזומן או בחשבון או דמי סחורה, כי רק באופן זה נחשב בדינא דמלכותא כמבייאלה, שהוא נקנה לאחר בכתיבה זו של הג'ירו שכותב ראובן על גוף השטר דברים אלו ועננא תדפע סך וכו' לאמר יהודה וכו' וכאשר כתבנו לעיל:

מיהו אם ראובן ושמעון שניהם צריכים למעות כל אחד מאה זהובים, אין יכולים לעשות אופן תיקון זה שיכתוב שמעון כמבייאלה לשם ראובן במאתיים, וימכור ראובן שטר זה ליהודה בפחות, ויביא החצי לשמעון והחצי יקח לעצמו, ובזמן הפרעון יקבל יהודה המאתים משמעון ושמעון יקבל המאה מן ראובן, דדבר זה אסור, משום שיש בסך זה מאה דשייכי לשמעון דפחת שלהם נפיק מיניה, והוא מוסר מאה משלם ליהודה, וכמ"ש בקונטריס הסמ"ע שבסוף ספר מזבח אדמה יע"ש: 

יג. ישראל שלוה מהגוי אסור לישראל להיות ערב, דהגוי תובע הערב, אבל אם לוה ישראל מגוי לזמן ששה חדשים ונתן הלוה סך הריבית כולו לגוי תיכף ומיד, מותר לישראל להיות ערב בשביל הקרן בלבד. וכן ראובן ושמעון שצריך לכל אחד מאה זהובים ולוו אותם מהגוי ביחד, אסור לכתוב ולחתום בשטר אחד על המאתים זהובים ביחד, אף על פי שלא כתבו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, לפי שבדינא דמלכותא במנהג הסוחרים נתחייבו שניהם במאתים, שאם ירצה הגוי לתבוע כל המאתים מאחד מהם יכול, על כן צריך שכל אחד יכתוב שטר בפ"ע על מאה שלו, ואם פרעו לגוי את הריבית כולו מיד ולא נשארו חייבים לו אלא בעד הקרן בלבד, יכולים ליתן שניהם שטר אחד במאתים: 

יד. שותפים שלוה אחד מהם מעות בריבית מן הגוי לצורך השותפות ונותן את הריבית מן האמצע, יש אומרים דאינו מותר אא"כ היה ריוח מן המעות האלה שלוה, שאז יטול הריבית תחלה מן הריוח והשאר יחלוקו, ויש מתירים ליקח הריבית מקרן השותפות אף על פי שלא היה ריוח, וצריך לחוש לסברת האוסרין, ויעשו תיקון לזה כך, דהשותף כל פעם שיקח מן הגוי בריבית לצורך עסק השותפות ישלם לגוי את הריבית מיד מן ממון השותפות, ולא ישאר חייב לגוי אלא רק הקרן בלבד, ואם נזדמן שהוא לקח מאה דנרים לזמן ששה חדשים שעולה הריבית שלהם ששה דנרים ונתן אותם לגוי תיכף ממעות השותפות קודם שקבל ממנו המאה דנרים, ואחר שהגיע זמן הפרעון לא היה יכול לפרוע הקרן לגוי ורוצה שימתין לו עוד שלשה חדשים ולחדש לו שטר חדש. גם בזה יעשה כך, יקח הריבית מכיס השותפות של שלשה חדשים הבאים ויתנם לגוי קודם שיגיע זמן הפרעון ביום אחד, ואחר שיגיע זמן הפרעון של שטר הישן וכותב לו שטר חדש כבר נתן הריבית מכיס השותפות, שהם כמו מתנה לגוי, כי עדיין לא נתחייב לו ריבית בעבור שלשה חדשים הבאים, וכן עזה"ד לעשות בכל פעם שירצה:

וכן נמי הענין בראובן תושב בגדאד כותב לשמעון תושב לונדון, שיקח לו מעות ברבית מן הגוי כדי לקנות לו בהם סחורה, דג"כ יעשה כך, שיתן ראובן רשות לשמעון לתת לגוי הריבית העולה לו בשביל כמה חדשים במזומן מן ממון שלו שיש לו בידו, ואז נמצא שמעון אינו ערב לגוי אלא בעד הקרן, כי הריבית נתן לגוי מן ממון ראובן ברשותו ובשליחותו קודם שהוא נעשה ערב לגוי, ואותו הריבית הוא נעשה בתורת מתנה מראובן לגוי על ידי שמעון ואין בזה חשש כלל, ותיקון זה לשלם הריבית מן ממון הלוה בתחילה כתבו מהר"ש אבוהב ז"ל בספר הזכרונות, והביאו הכנה"ג סי' קס"ח הגה"ט אות ב' יע"ש, ועיין מ"ש בס"ד בסה"ק רב ברכות דף קל"ח יע"ש, ובאמת הוא תיקון אמיתי וברור, כיון דראובן מרשה לשמעון לתת לגוי מהממון שיש לו בידו הו"ל מרשהו לתת מתנה לגוי וזה שמעון הוא נותן דמי הריבית ואח"כ מקבל המעות מן הגוי, ואין בזה שום חשש, ולכן אף על פי שהרב פני משה ח"ב סי' צ"ב עשה תיקון אחר שזה שמעון יקח המעות בריבית מן הגוי לעצמו ויקנה בהם סחורה לעצמו, ואח"כ יעביר הסחורה לראובן בריוח כפי הריבית שמסר לגוי בעד המעות ההם יע"ש, הנה אפילו אם נניח במונח שאין לפקפק בזה האופן כלום, עכ"ז תקנה הנז"ל עדיפה יען דאפשר שיזדמן שהגיע זמן הפרעון ולא שלח ראובן הדמים, ועתה מה יעשה שמעון כי הגוי חושב עליו ריבית מו"מ ואיך יקח הריבית מראובן, אך בדרך שכתבתי יבא נכון כי ראובן ישלח לשמעון סך מועט כנגד הריבית, ויתן לו רשות לתת מזה הממון ריבית לגוי קודם שיגיע זמן הפרעון, ונמצא מה שחוזר ולוה מחדש אחר הלואה ראשונה כבר פרע ריבית שלה מממון ראובן: 

טו. ראובן נתן מעות לשמעון להתעסק למחצית שכר, וזה ראובן לוה מעות מנכרי ברבית ונתנן לשמעון להתעסק בהם, אינו רשאי ראובן לחשוב לו הריבית להפסד לנכותו מן הריוח, ועיין בש"ע להגאון ר"ז ס"ד: 

טז. ראובן שעשה לשמעון שליח לקנות לו סחורות לזמן מן הגוים ביותר ולמכרם לו בפחות במעות מדודים, אף על פי ששמעון נתן דמי הסחורה ההיא שמכרה בפחות לראובן וכשהגיע זמן הפרעון שלה לקח דמיה מראובן, ונמצא נתן לראובן תשעים וקבל ממנו אח"ז מאה, מותר, וכ"ש אם זה שמעון אחר שמכר אותה סחורה בפחות לא נתן הדמים לראובן אלא קנה לו בהם סחורה, דמותר, והטעם מפני כי שמעון קנה הסחורה בשליחות ראובן ומכרה ג"כ בשליחות ראובן, ונמצא המקח הוא של ראובן וכאלו ראובן קנה מן הגוי וראובן מכר, ואפילו בדבר ששומתו ידועה יש להקל דכיון דמדרבנן הוא דאסור מישראל לישראל, להכי בקונה מן הגוי בשליחותו בכהאי גוונא לא אשכחנא דגזור, כ"כ הגאון מהריק"ש בהגהותיו, והביאו הגאון חיד"א ז"ל בשיו"ב סי' קס"ט אות וא"ו, ומשמע מדבריו דבדבר שאין שומתו ידועה אפילו לקנות לו מישראל שרי בכהאי גוונא: 

יז. ישראל שנתן מעות לנכרי בעסקא להתעסק בהם למחצית שכר, והלוה הנכרי מן מעות אלו לישראלים בריבית, אף על פי שישראל בעל המעות יודע בכך שרי, כיון דהני זוזי משתעבדי לנכרי המקבל למחצית שכר, אפילו כי ידע, לא מצי מעכב ביד הנכרי מלהלוות שהוא רוצה להשתכר באשר ימצא, וכי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד, כ"כ מהרימ"ט ז"ל בסי' קי"ו, וכתב שה"ה בשותפות עם ההקדש יע"ש, והגאון חק"ל ז"ל ביו"ד ח"ב סי' טו"ב האריך בענין זה לברר הדין בשותפות הגוי, ובדף ל"ב ע"ד הביא דברי הגאון מהרימ"ט ז"ל הנז', אך בדף ל"ג ע"ב רפיא בידיה שכתב להקל בשל תורה צריכה רבה יע"ש, ועיין בנין ציון סי' ס"ה ממ"ש בענין זה יע"ש, על כן ראוי לחוש בהיכא דהגוי נותן בריבית קצוצה דאסור מן התורה, אבל אם הגוי נותן לישראל ברבית דרבנן יש לסמוך להתיר: 

יח. הנותן עסקא לחבירו, דהיינו שנותן לו מעות או סחורה להתעסק בהם למחצית שכר, צריך שתהיה אחריות הזול ואונסין של חצי העסקא על הנותן, יען כי כל עסקא החצי שלה הוא בתורת הלואה למקבל שהרי חצי הריוח הוא שלו, והחצי השני של העסקא הוא פקדון אצל המקבל שהרי חצי הריוח הוא לנותן, לפיכך צריך לפחות שיהיה אחריות הזול ואונסין של החצי שהוא בתורת פקדון על הנותן, אבל אחריות של גניבה ואבידה אם יהיה הכל על המקבל לית לן בה, מפני שהוא כשומר שכר עליו שצריך לתת הנותן להמקבל שכר טרחו בעבור טרחתו שטורח בחצי העסקא שהוא בתורת פקדון בידו, שאם לא יתן לו ש"ט נמצא הוא טורח בשביל הנותן בעבור חצי השני שהלווהו, והרי זה אבק ריבית, אך סגי לתת לו ש"ט דבר מועט כיון שהוא מתנה עמו דבר מועט מתחלה קודם שנתן לו המעות ונתרצה בכך, והאדם יוכל לזלזל בשכר טרחתו כפי מה שירצה, ורק שלא יפחות משיעור דינר אחד לכל ימי השותפות, וכתב הגאון שיו"ב ז"ל שיעור דינר זה הוא י"ב פארס בזמן ששוה כסף מזוקק הדרהם בשמונה פארה, ועד"ז בשאר מקומות לפי המטבע ושווי הכסף יע"ש, ואם כבר נתן לו מעות העסקא ולא פסק עמו בדבר מועט בעבור ש"ט, לא יוכל אח"כ לפסוק בדבר מועט אלא יתן לו שני שלישי הריוח, ואם יהיה הפסד לא יקבל רק חצי ההפסד, ונמצא לפ"ז חצי שליש ריוח העודף למקבל הוא בשכר עמלו, ואם אחר שידע הדין רוצה לעשות תנאי ש"ט מכאן ולהבא, צריך שיבטל העסק ויקח זה את מעות העסקא ויחזור ויחדש אותה מחדש, שיתנה עמו על ש"ט בדבר מועט ויתן לו מעות העסקא בהם למחצית שכר כנז"ל:

והא דבעינן שיקציב למתעסק שכר טרחו, היינו דוקא אם המקבל לבדו הוא עוסק במו"מ של מעות אלו, אבל אם גם הנותן עוסק וטורח עמו בעסק אף על פי שהמקבל טורח יותר לית לן בה, ואין צריך לקצוץ לו ש"ט, מיהו צריך שיהיה דבר זה מפורש ביניהם מתחלה להתנות שיהיה בעל המעות ג"כ מחוייב לעסוק במו"מ של העיסקא ההיא, וכמ"ש בסה"ק מקבציאל: 

יט. יש נותנים לבעל החנות שקורין בזאז מעילים ושאר אשראי למכרם בחנותו, ושם עליהם ערך ומה שימכור בעל החנות יותר מזה הערך יהיה היתרון חצי לבעל החנות וחצי לבעל האשראי, הנה כיון שזה בעל החנות אינו מחוייב כלום בשום נזק והפסד ואם לא נמכרו באותו הערך והוכרח למכור בפחות אין בעל החנות משלם כלום, אין לזה דין עסקא שצריך לקצוץ לו ש"ט, כי זה הריוח שיזדמן לו למכור יותר מאותו הערך זהו שכר טרחו, כן העליתי בס"ד בסה"ק מקבציאל ופשוט: