בן איש חי שנה שניה פרשת משפטים
ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות. י"ל למה אמר תעשה מעשיך ולא אמר תעשה מלאכה, ועוד למה הוצרך להודיע על ששת הימים, ודי להודיענו על השביתה ביום השביעי, ונ"ל בס"ד דרז"ל הקשו, פסוק אומר ואספת דגנך ר"ל בידך, ופסוק אומר ועמדו זרים ורעו צאנכם, דמשמע יעבדוך עמים, ותרצו כאן בעושין רש"מ כאן באין עושין רש"מ, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, דכתיב ועבדת את אויביך וכנז' בברכות דף ל"ו. וי"ל מתי היתה גזירה זו של ועבדת את אויביך שלא היה אלא במצרים דוקא, ובשאר גליות לא מצינו שנכבשו ישראל לעבדים, ואפילו אם היה כן במקצת מן המקצת, איך יאמר כן על כללות ישראל, ופרשתי בס"ד הענין דבתחילת בריאת האדם לא הטיל עליו הקדוש ברוך הוא שום עבודה גשמית בעוה"ז כלל, אלא עשה שהארץ תוציא פירותיה בלתי עבודה, וגם תוציא דבר שלם שאין צריך לו טורח, וכאשר ארז"ל על העת"ל שתוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת, ושאר תשמישים גשמיים הכרחיים היו מוטלים על הנחש לעשותם לאדם, וכמ"ש רז"ל חבל על שמש גדול וכו' והוא הנחש, ועוד היתה מעלה יתירה לאדה"ר שהיה יושב בג"ע והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין וכנז' בגמרא, באופן שלא היה על אדה"ר מוטל שום עבודה גשמית כי אם רק הטיל עליו עבודה רוחנית דוקא, שהיא קיום המצות עשה ולאוין, וכמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ודרשו רז"ל לעבדה אלו מ"ע, ולשמרה אלו מצות ל"ת, ולפ"ז אם לא היה חטא אדה"ר, לא היה האדם עוסק בעסק גשמי כלל, דאין זה עסק שלו ולא הוטל עליו, ולעתיד אחר התיקון ודאי תחזור עטרה ליושנה, ולא יעסוק האדם בעסק גשמי, דאין זה עסק שלו ולא הוטל עליו בתחילת הבריאה, ולכן בזמן שאין עושין רש"מ שיתקיים בהם ואספת דגנך, ר"ל בידך, נמצא הם עוסקים בעסק שמוטל על אחרים, והרי מתקיים בהם מ"ש ועבדת את אויבך דהעסק הזה שאתה עוסק בידיך הוא של אויביך, כדכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואם יהיה האדם עצמו עוסק בו נמצא עובד את אויביו. וידוע דארז"ל דשמירת שבת מסוגלת לגאולה שאז נשלם כל התיקון, וז"ש ששת ימים תעשה מעשיך דייקא, המוטלים עליך מתחילת הבריאה שהוא עסק רוחני בלבד, וכל עסקים הגשמיים שאינם מעשיך יהיו מוטלים על אחרים, ותזכה לכך בעבור שמירת שבת, וזהו וביום השביעי תשבות, כי שמירת שבת מסוגלת להשלים התיקון ולעשות חירות לכל ישראל, ותזכה אז לחירות מן היצה"ר, שעוד לא יחטיא אתכם, ולז"א ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ויתקיים אז ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וזהו ושם אלהים אחרים הוא הסט"א, לא תזכירו ולא ישמע על פיך, כי אין להם מציאות עוד בעולם:
א. מכלל אבות מלאכות הנהוגות אצל האדם תמיד, היא מלאכת הטוחן ויש לה תולדות הרבה שהם מצויים לפני האדם ועוסק בהם בימי החול, ולכן צריך לו זכירה גדולה שלא ישכח ויעבור עליהם, ואף על גב דמלאכת הטחינה עיקרה היא בתבואה וקטניות, עכ"ז כל גידולי קרקע פירות וירקות שהם אוכל גמור, יש בהם איסור טוחן, הואיל ויש במינו טחינה, דהיינו שיש בתבואה וקטניות שהם ג"כ גידולי קרקע, לפיכך אסור לחתוך הירק דק דק, וכן אסור לחתוך גרוגרות וחרובין דק דק בעבור הזקנים, דאם חתכם דק דק יש בזה איסור טוחן, אבל מותר לפרר הלחם דק דק לפני התרנגולים ועופות שבבית שמזונותם על האדם, הואיל דנטחנה התבואה קודם עשיית הלחם, דאין טחינה אחר טחינה:
ב. י"א דאין איסור לחתוך פירות וירקות דק דק, אלא בחותך ומניח לסעודה אחרת לבו ביום, אבל אם אוכל לאלתר, או תוך שעה אחת, מותר לחתוך דק דק, וכמ"ש בדין הבורר. ויש מחמירין לאסור לחתוך דק דק בכל גוונא, אפילו לאכול לאלתר, ובמקום שנהגו היתר אין למחות בידם, ורק צריך להזהירם שלא יעשו כן, אלא לאכול לאלתר או לסעודה שהיא סמוכה תוך שעה אחת. ופה עירנו בגדא"ד נוהגים היתר לחתוך דק דק שעושין צלאט"ה מפירות וירקות בשבת, וצריך להזהירם שלא יעשו לצורך סעודה אחרת, שהיא אחר שעה אחת:
ג. אין איסור טוחן נוהג אלא בגידולי קרקע, אבל בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא בהם שאינם גידולי קרקע, מותר לחתוך דק דק לצורך אותו היום, ואפילו בבוקר לצורך סעודת בין הערבים. ומיהו אסור לגרור הגבינה במורג חרוץ המיוחד לה בימי החול, אפילו לאכול מיד, דמחזי עושה כעובדין דחול, ועוד דהוי כשחיקת סממנים במכתשת שלהם, אלא יגררנה בסכין וכיוצא דלא הוי דרך חול:
ד. אין לדוך הפלפלין במכתשת כלל, אלא ידוך אותם בקערה ובקתא דסכינא דהוי תרי שנוים, ויזהר שתהיה הקערה עבה שלא תשבר, מפני שהפלפלין קשים הם. והמלח דינו כפלפלין דצריך שני שנויים, ולא סגי בשנוי אחד, וכמ"ש עולת שבת ואליה רבא ומטה יאודא ז"ל, והגם כי הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל בסע"ק ט' ס"ל לחלק בין מלח לפלפלין, בררתי בס"ד בסה"ק מקבציאל, דהעיקר הוא כאשר הבינו הרבנים ז"ל הנז' בכונת מר"ן ז"ל, שדין המלח הוא שוה לדין הפלפלין:
ה. גרוגרות וחרובין ושאר פירות דינם כמלח, דבעינן תרי שנויים ולא סגי בשינוי חד, שכן משמע מדברי התוספתא דשבת וביצה שהביאה הרב המגיד ז"ל בירק כ"א מהלכות שבת דין ג' ע"ש, וכן העלה מורי הרב ז"ל, והאמת אתו בזה, דכן נראה לכל מעיין ישר דאין לחלק ביניהם, וכאשר כתבתי בסה"ק מקבציאל. ודע כי פה עירנו בגדא"ד יע"א, נוהגים לדוך תמרים ואגוזים ולוזים ואפונים קלויים, במכתשת שדכין בה בחול, ורק עושים שינוי קצת להפוך יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב, ולפי האמור לעיל גם בשאר פירות בעינן תרי שינויים, וכאן אין עושים אלא שינוי א' להפוך יד המכתשת, ועל זה אפשר לומר דנהגו כסברת האגור ושה"ל דס"ל סגי בשינוי אחד, ברם דא עקא כי אין השנוי האחד הזה הוא שינוי גמור, כי באמת הם כותשים ביד המכתשת שבה כותשים בחול, ורק הם מהפכים אותה לדוך בראש קצה הב' ומי יאמר דזה חשיב שינוי, ובסה"ק רב פעלים הבאתי ראיה דאינו מועיל שינוי כזה, ממ"ש מר"ן ז"ל בב"י סי' תקי"ד מתרומת הדשן, ז"ל, דשיורי פתילה שכבו בשבת אסור להדליק ביום טוב, משום הכנה, ואסור אפילו בראש השני שלא הודלק אטו ראש שהודלק, ונתבאר דין זה שם באורך דהגאון מהרא"י ז"ל ס"ל דוקא בדאורייתא גזרינן, ובדרבנן לא גזרינן, ורש"י ס"ל אפילו בדרבנן, אם הוא קרוב לודאי דישתמש במקום האיסור ע"ש, והגם דמר"ן ז"ל התיר בשיורי פתילה, היינו מטעם אחר דס"ל כרוב הפוסקים דלא חשבי לזה הכנה, אבל בדבר זה דגזרו הא אטו הא, לא פקפק מר"ן ז"ל כלל. גם ראה תראה במהרא"י ז"ל דראייתו היא מדין הסכין של שחיטה דגזרינן צד היפה אטו צד הפגום יע"ש, וחזרתי ואמרתי שם, די"ל כיון דלא מצינו ד"ז מפורש בדין המכתשת לגזור בצד הקצר אטו צד הרחב, אין לנו לדמות דבר זה לדבר אחר לגזור מדעתנו, וכמ"ש הרב המגיד ז"ל בפ"ה מה' חמץ ומצה הלכה כ', על חששת הראב"ד, וכ"כ הפר"ח ז"ל בה' הפסח סי' תנ"א על דברי הב"ח ז"ל, דאין ללמוד גזרות זו מזו:
אמנם שוב כתבתי דבנ"ד אין אנחנו באים לאסור משום גזרה אלא מדינא אסור, דהא גם לסברת האגור ושה"ל מודו דבעינן שינוי גמור, ונראה לכ"ע דהפוך יד המכתשת אין זה שינוי גמור, אלא שינוי קצת, והנה תחלת הכל בררתי כל מידי דאסור מן התורה אינו מותר לכתחילה אלא בשינוי גמור, ואם עושה שינוי קצת עדיין זה הוא אסור מדרבנן. והנה מדין המולל מלילות בשבת שפסק מר"ן ז"ל בסי' שי"ט, דאין מוללין מלילות אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו, הוכחתי מזה דגם כאן כתישה בראש הקצר הוי שינוי קצת, ועוד הוכחתי מדין ההוצאה שפסק הרמב"ם בה' שבת פרק י"ב, המוציא לאחר ידו או ברגלו בפיו ובמרפקו וכו' פטור אבל אסור מד"ס, ועיין בש"ע להגאון ר"ז סי' ש"א ס"ב יע"ש, ונמצא דגם היפוך המכתשת דלא ניחא תשמישיה, חשיב כלאחר יד ושינוי קצת הוא, ולכן במלח דלכ"ע יש איסור תורה בדיכתו, לא מהני הפוך יד המכתשת, אבל בכתישת פירות דאיכא בזה פלוגתא, דאית דס"ל דדיכתם הוא איסור דרבנן, אין למחות ביד אלו העושים שינוי זה בהיפוך יד המכתשת, אף על גב דבררנו דאין זה שינוי גמור, מאחר דנהגו בשינוי זה, אין למחות בידם, ובפרט אם עושין לצורך זקנים וקטנים. ושאלתי מאת הרה"ג מהר"א מני נר"ו על מנהג עה"ק תוב"ב בדבר זה, והשיב ששמע שכן נוהגים בעה"ק ירושלים ת"ו שמהפכין ראש המדוך ודכין בו בשבת, כמו מנהג בגדא"ד יע"א:
ו. צרור יבש אסור לפררו משום טוחן. וכן טיט שעל הבגד אם הוא יבש אסור לגררו מעל הבגד. וכן אסור לשפשף הבגד בין מבחוץ בין מבפנים כדי להעביר הטיט מעליו, מפני שהטיט היבש מתפרר לפרורים דקים ע"י שפשוף או גרירה, וה"ז תולדת טוחן:
ז. אבק הטוטון ששואפין אותו בחוטם, ולפעמים יתייבש בכלי שלו ונעשה כמו רגבים מדובקים, וא"א לשאוף אותו אא"כ מפררים אותו דק דק, מותר לרסקו ולטחנו בין אצבעותיו בשבת, ואין כאן משום טוחן, מפני דכבר נטחן מקודם ע"י אדם, ואין טוחן אחר טוחן, אך לא התירו לרסקו ע"י כלי אלא רק בראשי אצבעותיו דהוי שינוי גמור, ועיין מים רבים א"ח סי' כ"ה, ועוד עיין קמח סולת דף פ"ז ע"ג מ"ש בשם בית הרואה ע"ש, ואף על גב דמן הרב טל אורות דף ל"ג ע"ד משמע דמתיר לשחקו על ידי כלי עד שיתפרר, העליתי בסה"ק מקבציאל העיקר לשחקו בראשי אצבעותיו דהוי שינוי גמור מדרכו בחול, ומה שנסתפק הרב מ"א ז"ל שם בסוף דבריו בדברי מהרי"ל ז"ל אולי לא אמרו אין טוחן אחר טוחן אלא באוכלים, העליתי דאין להסתפק בכך, ואפילו לדידיה שהוא מסתפק בכך, יודה דאם מרסקו בראשי אצבעותיו לית לן בה:
ח. מותר לקטום אפילו בסכין, קש או תבן לחצוץ בו שניו, מפני דקש ותבן הם אוכלי בהמה וכל דבר העומד לאכילה מוכן הוא לכל הצורך, אבל קיסם שאינו מאכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שניו אסור, וכנז' בסי' שכ"ב, ואפילו ביום טוב שהוא ראוי להסקה אפ"ה אסור לחצוץ בו שניו, וכמ"ש הרב שלחן עצי שטים ז"ל, דביו"ט לא נתנו עצים אלא להסקה, ואפילו עץ יבש אין משתמשין בו אלא לצורך הסקה, ולא לצורך אחר, דכל דבר שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, ועיין מג"א סי' תק"ב סע"ק י"א וי"ב ועוד אחרונים שם. והא דאסרנו לחצוץ שיניו בקיסם אפילו בלא קטימה, היינו אם לא תקנו והכינו מערב שבת לכך, אבל אם תקנו והכינו לכך מער"ש, מותר לחצוץ בו שיניו מאחר דעשאו כלי:
ט. עצי בשמים אף על גב דמותר לחצוץ בהם שיניו, אסור לקטום אותם בידיו לחצוץ בהם שיניו, ועיין אשל אברהם סי' שכ"ב, וחיי אדם כלל מ"ד אות י"ח ושאר אחרונים, אבל אם רוצה להריח בעצי בשמים, מותר למלול ולקטום אותם בידיו להריח בהם, אחד קשים ואחד רכים, מיהו לא התירו לקטום בסכין אלא ביד, וכמ"ש רש"ל ז"ל והסכימו כן האחרונים, ודחו דברי הט"ז שהתיר אפילו בכלי. מיהו גם רש"ל לא אסר לקטום בסכין אלא בקשים, אבל ברכים מותר לקטום גם בסכין, וכנז' באליה רבא ומש"ז ושאר אחרונים ז"ל. גם התירו לקטום בעצי בשמים אפילו כדי ליתן לחבירו להריח, ודלא כשיירי כנה"ג דאסר בזה, ועיין להרב מחב"ר סי' שכ"ב אות ג', וזכור לאברהם ח"ג דף מ"ז, וכן המנהג פשוט והמחמיר בזה תע"ב:
י. אגד של הדס ושאר מיני בשמים שהוא עשוי מן לולבי תמרים, לא מבעיא בעוד ההדס אגוד בו דמותר לחצוץ שיניו בראשים שלו, אלא גם אחר שהותר מן ההדס שנשאר האגד לבדו ג"כ מותר לחצוץ בו שיניו, דעדיין תורת כלי עליו, דאפשר לאגוד בו הדס ועצי בשמים בקשר המותר בשבת, וזה דוקא בעודו לח, אבל אם נתייבש דאין ראוי לאגוד בו, והוא אינו מאכל בהמה אסור לחצוץ בו שיניו, דדינו כקיסם שצריך להיות מתוקן ומוכן מבע"י לכך:
יא. פה עירנו בגדאד דרכם לעשות מניפה שקורין מרווח"ה, שמנפין בה לשאוב רוח, ועושין מלולבים של תמרים שאינם ראוים למאכל בהמה, וכאשר תבלה זאת המניפה, יוכל האדם לחצוץ שיניו בראשי הקיסמים היוצאים ממנה בעודם מחוברים בה, ואין צורך לקטום אותם כלל, ומותר זה בשבת, דאלו הקיסמים שהוא חוצץ שיניו בראשיהם עודם מחוברים בכלי המניפה הזה, ויש תורת כלי עליהם, ורק יזהר לחצוץ בנחת שלא ישתברו, דאם יעשה בכח וחוזק ישתברו בודאי והוי פ"ר, ודומה לזה מצינו בסי' של"ז ס"ב בהגה"ה, דאסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקיסמים שלא ישתברו קיסמיהם, ועיין מג"א ומחצית השקל שם ע"ש. ועיין שלחן עצי שיטים בדיני המוקצה בדין שברי כלי חרס דדורס עליהן ואינו חושש, שכתב שם בביאורים דחשוב דבר שאינו מתכוין וכמו דשרי לילך ע"ג עשבים בשבת וכו'. ואף על גב דקי"ל דאסור לכבד הבגדים במכבדות העשויין מקיסמים, שלא ישתברו קיסמיהן, שאני התם דשובר כלי בידים, אבל הכא הוי ממילא ע"ש, ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד בזה:
יב. אם יש לו קיסם מתוקן ומוכן מבע"י לחצוץ בו שיניו, אף על פי דאינו ראוי לבהמה, העליתי בסה"ק מקבציאל דאם אותו קיסם הוא קל מאד ויבש, דודאי משתבר ראשו בחציצת שיניו אם יחצוץ בכח וחוזק, לית לן בה, ואין מחייבין אותו לחצוץ בנחת, אף על גב דהוי פ"ר, יען כי זה מקלקל הוא, והמקלקל בפסיקת התלוש ה"ז מותר לגמרי, וכמ"ש הגאון מג"א ז"ל סי' שי"ח סע"ק ל"ו, ועיין אחרונים שם, ועיין שלחן עצי שיטים בדין מכה בפטיש אות ב' יע"ש:
יג. מחתכין דילועין לפני הבהמה היכא דהם קשים שאין ראויים לאכלם בלא חתוך, אך יזהר שלא יחתך דק דק. והמבקע עצים איסורו משום עובדא דחול, אבל אם חתכו דק דק חייב משום טוחן, ועיין מג"א סי' תק"א, ועיין שלחן עצי שיטים בדין מכה בפטיש אות ב' יע"ש:
יד. הלש שיעור גרוגרת חייב מן התורה, ופחות משיעור זה אסור כדין חצי שיעור דאסור מן התורה, והמגבל את העפר או את הקמח, ה"ז תולדות לש, ואם לא גיבל אלא רק נתן מים בלבד, יש אומרים גם בזה חייב מן התורה, וי"א דאסור בזה מדרבנן. מיהו המורסן אף על גב דאסור לגבל אותו לבהמה או לתרנגולים, יש מתירין לתת בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב, כיון דאינו ממרס בידו, ואינו מסבב התרווד, וכן התירו נמי לנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב, ויש אוסרין ליתן מים ע"ג המורסן בשבת כלל, ולענין דינא אף על גב דמרן ז"ל סתם כהמתירין, מ"מ יש לחוש לדעת האוסרין במורסן של עירנו בגדאד יע"א, שאנחנו רואין בו תערובת קמח בעין, ועיין שיורי ברכה סי' שכ"ד מ"ש בשם מהר"י ואלי ז"ל, ועיין חסד לאלפים ושאר אחרונים:
טו. אבק הטוטי"ן כשהוא יבש אסור ליתן עליו מים ולגבלו בידים, דדמי למורסן שגם מרן ז"ל שסתם כהמתירין, אינו אלא לתת בו מים, אבל לגבלו בידים לכ"ע אסור. ומנהג עירנו בגדא"ד יע"א, להניח בשבת טיפות מים בכלי הקטן של אבק הטוטי"ן וסוגרים הכלי ומכים בכלי על כף ידם כמה פעמים, כדי שיתהפך האבק בתוכו ויתגבל מיניה וביה, שיתערבו טיפות המים בכולו ויתוקן בכך, ודמי זה למה שהתירו לנער המורסן מכלי אל כלי:
טז. אין משתינין בעפר משום גיבול. ואין משתינין בטיט אפילו שהוא קשה מפני שנימוח ויש בזה גיבול, ואף על גב דאינו מתכוין, פסיק רישיה הוא, ועיין מג"א סי' שכ"א סע"ק י"ט ומחצית השקל שם, ועיין אליה רבא שם, וכתבו הרב אשל אברהם והרב תוספת שבת סע"ק למ"ד אף על גב דר"י בר"י ס"ל אינו חייב עד שיגבל, מ"מ איסורא איכא אם אין לו צורך בזה ע"ש, וכתבתי בסה"ק מקבציאל דאם הוא במדבר דכל הקרקע הוא עפר תחוח והוצרך להשתין, מותר להשתין ואינו חושש, דדמי להא דאסרו להשתין בשלג, ועכ"ז התירו להשתין במקום שכל הארץ מלאה שלג, דכל כה"ג שא"א לא גזרו חכמים:
יז. אם מכסה מי רגלים בחול או אפר המוכן לכך, יזהר לתת הרבה חול או אפר, יען דאלו טבען אם יתן מהם מעט יתערבו במי רגלים, והוי גיבול, ואם יתן הרבה אינו ניכר, וכנז' בחיי אדם כלל י"ט סעיף ד' יע"ש:
יח. הנותן זרע פשתן או מה שקורין בערבי בז"ר ריחא"ן וכיוצא במים, יש בזה איסור לש וחייב תיכף משיתנם במים. ואסור ליתן מים או חומץ לתוך חרדל או שומין כתושים אם עושה בלילה עבה, דאע"ג דאין גיבול בכך מ"מ נראה כלש, אבל בלילה רכה מותר, ורק יזהר לעשות ע"י שנוי שנותן השום או החרדל תחילה ואח"כ החומץ, ולא יערב בכף אלא בידו, ובמקום שדרכן בחול לתת האוכל תחילה יעשה בשבת להפך, וכנז' באחרונים. וצלאט"ה שעושין מקשואין או שאר פירות וירקות, כיון דאין חותכים אותם דק דק לא שייך בהו גיבול, ומותר לעשותם בלילה עבה, ואין צריך שינוי, ואף על גב דהמג"א ז"ל החמיר להצריך בלילה רכה ושינוי, העיקר כמ"ש הט"ז, וכן הסכים אליה רבה ותו"ש ועוד אחרונים, וכן המנהג פשוט:
יט. חרוסת שעושין בפסח שמניחים אגוזים שחוקים לתוך הדבש, אם חל פסח בשבת ולא נתן האגוזים מקודם, יתן בשבת ע"י שינוי, שיתן האגוזים תחילה ואח"כ הדבש, מפני כי דרכנו בחול ליתן הדבש תחילה, ואפילו אם עושה בלילה עבה מותר כיון שהוא לצורך מצוה, כ"כ הרב שלחן עצי שטים, ומשמע מדבריו דאם אינו עושה לצורך טיבול אלא כדי לאכול, וכן בשאר שבתות השנה, צריך ליזהר שלא יעשה בלילה עבה, וכן ראוי להורות לעשות בלילה רכה וע"י שינוי:
