בן איש חי שנה שניה פרשת כי תשא
ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות. י"ל למאי איצטריך לומר ששת ימים תעבוד, פשיטא, ועוד מה ענין חריש וקציר לזה, ונ"ל בס"ד דהלכות השבת רבו ועצמו מאד, ואם לא ישים האדם שבעה עינים על כל דבר ודבר, יכשל וישגה בנקל, ואם על עבודה של עסק ימות החול האדם משים שתי עיניו, בשבת צריך לשום עשרה עינים, אך לפחות ישים לבו ועיניו בשמירת השבת, כאשר הוא משים עיניו ולבו בשמירת עסקים של ימות החול, כדי שלא ישגה ולא יכשל באיסור חלול שבת, כמ"ש ויהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כלומר יהיה לכם מורא על נזקי ענינים השייכים לשמים שהוא עניני הנפש, כמ"ש יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, כמורא שיש לכם על נזקי בשר ודם שלכם, שהוא הגוף, וז"ש ששת ימים תעבוד, כלומר, כמו השגחתך על עבודה של ששת ימים, כן תהיה השגחתך על יום השביעי אשר תשבות בו, שלא תשגה ותכשל בהפסד וחלול שלו, ולאו דוקא על שבת העיקרי שהוא דאורייתא שתהיה משגיח ונזהר בשביתתו, אלא גם בחריש ובקציר שהוא זמן תוספת שבת שאתה מקבל מבעוד יום שעה אחת קודם חשיכה, או יותר, שתשגיח על שמירתה, וזה הזמן נקרא חריש וקציר, כי ידוע שימות החול ובפרט יום ששי נקרא חריש וזריעה, מפני שבו נעשה הכנות לקבלת קדושת שבת ביום השבת, אבל יום השבת עצמו דהיינו מעת שחל שבת, נקרא קציר, שהאדם מקבל בו קדושת השבת בתוספת הנר"ן, שאז קוצר ולוקח מה שעשה בחרישה וזריעה של ההכנות קודם שבת, אך בזאת השעה או יותר קודם חשיכה, יש בני אדם שעדיין הם עוסקים בהכנות של שבת, שאצלם נחשב זמן חרישה וזריעה, ויש בני אדם שקבלו שבת והתפללו ערבית וקדשו, שאז זמן זה נחשב אצלם קציר, כי אצלם נעשה שבת גמור ומקבלים בו תוספת הנר"ן, ולכן זה הזמן נקרא חריש וקציר, הנה תזהר שגם בזה תשבות בהשגחה רבה, שלא תשגה ותכשל בחלול שבת:
א. מכלל המלאכות הרגילות אצל האדם שבנקל אפשר שיכשל בהם וצריכין השגחה ביותר, הוא מלאכת הקושר והמתיר, שהאדם רגיל בזה בימי החול הרבה, והידים עסקניות הם בדבר זה תמיד, והנה מן הדין אסור לקשור קשר של קיימא, וכל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום חשיב של קיימא ואסור מדרבנן, אף על פי שהוא קשר הדיוט ואינו קשר אומן, על כן כל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום, יעשנו עניבה אחת, ולא קשר גמור, וכל קשר שאסור לקשרו אסור להתירו בשבת:
ב. כל קשר שעשוי להתיר בו ביום, מותר לקשרו בשבת, בד"א קשר הדיוט, אבל קשר אומן אסרו, וכל שעושה שני קשרים זע"ז חשיב כקשר אומן ואסור, אף על פי שעשוי להתיר בו ביום, ועל כן צריך להזהר לבלתי יקשור המכנסיים או החגורה אשר במכנסיים ב' קשרים זע"ז, אף על פי שהם עשויים להתיר בו ביום, אלא יעשה קשר אחד ועניבה אחת על גביו, והארכתי בזה הדין של שני קשרים זה על זה בסה"ק רב פעלים, והעליתי להלכה לאסור, ודע מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף וז"ל ולית דחש לה אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו, אין כונתו על הפוסקים ז"ל אלא על אנשי גלילותיו דקאי עלייהו דלא חיישי בזה, אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו לגבי רובא דאינשי דאותם גלילות:
ג. במקום צער כתבו הפוסקים ז"ל דאין לחוש בהתרת שני קשרים זע"ז, כגון ששכח וקשר המכנסיים שני קשרים זע"ז והוצרך לנקביו, דמותר להתירם, וכן כיוצא בזה במקום צער:
ד. אם עושה קשר אחד בראש החוט, או חבל או משיחה, דינו כמו שני קשרים זע"ז דכל כהא מתקיים טפי, והוי קשר חזק אפילו שהוא קשר אחד. ואין קושרין דלי בחבל אם הדלי קבוע בבור, דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא, ואם קושר בחגורה וכיוצא, מותר, דלא מבטל ליה:
ה. החלוק שקורין בערבי קמי"ץ, יש תולין לה בראשיה אצל הצואר שני חוטין כדי לקשרם זע"ז, וצריכין ליזהר שלא יקשרום אלא רק יעשו עניבה, יען כי זה הקשר אינו עשוי להתיר בו ביום, ואפילו אם קושרם בע"ש מבעוד יום, ג"כ לא יקשרם שמא יצטרך לפשוט החלוק בשבת ויצטרך להתיר, וכל קשר שאסור לקשרו אסור להתירו, ויותר טוב שלא יעשו לחלוק חוטין ע"ד האמור, אלא יעשה שם לולאות שקורין בערבי זרו"ר, ואז בזה לא יבא לידי מכשול:
ו. הפותל חבלים מכל מין שיהיה, חייב משום קושר, ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת, וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר, אם אינו מתכוין לקלקל בלבד, ושיעורו כהפותל:
ז. יש מי שאוסר להחזיר רצועות המכנסיים וכדומה שנשמטו, אם הנקב צר וצריך טורח. וכן יש מי שאומר אם המכנסיים חדשים, אסור להכניס בהם הרצועה אם בדעתו לבטלה שם, דהו"ל מתקן מנא:
ח. בגד התפור ועומד, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זה מזה במקצת, אסור למתוח ראש החוט להדיקו כדי לחברם, כי זו היא תפירתו וחייב משום תופר:
ט. מה שמחברים הלבוש ע"י מחט, אם תוחבין אותו ב' תחיבות דוקא, מותר, ואם שלש תחיבות אסור, בד"א בעושה כן ע"ד להתקיים איזה ימים, כגון מה שעושין המצנפת, וכן במלבושי הנשים שעושה זה לקיים איזה ימים, אבל מה שעושין לפי שעה, כגון לחבר צידי הצעיף או מכסה הפנים ביציאתם חוץ לבית, מותר אפילו בשלש תחיבות, דאין זה אלא לשעה, כי בודאי שיפשטו הצעיף כשיחזרו לביתם, מיהו כיון דיש מחמירים בשלש גם באינו עשוי להתקיים, טוב להזהר היכא דאפשר להם בשתי תחיבות, ועיין גינת ורדים כלל ג' סי' י"ז י"ח י"ט, וטל אורות דף נ"ה:
י. מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת גזירה שמא יתפור, ועוד דמתקן מנא הוא שעכשיו עושהו כלי, ובסה"ק מקבציאל כתבתי דיש ליזהר שלא יניח בגדים בתוך הכיס כדי שיהיה כמו כר לישן עליו:
יא. אין לנתק או לחתוך זוג מנעלים התפורים זע"ז, אפילו רוצה ללבשם בשבת, ויש להתיר ע"י גוי, ומותר ללבוש אנפילאות חדשים ואין חוששין שמא ינתקו חוטין, ואם ניתק או נקרע, דבר שאינו מתכוין הוא, ולאו פ"ר ושרי. וכן פוצעין האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע דלא פ"ר הוא:
יב. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא, ה"ז תולדת תופר, וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ה"ז תולדת קורע וחייב בד"א כשדיבוק זה נעשה לקיום, אבל דפי ספרים שנדבקו זע"ז ע"י שעוה, או בשעת הקשירה, מותרים לפתחן בשבת, כיון דלא נעשו לקיום ולא עוד אלא שנעשה זה מאליו בלא מתכוין, אינו דומה לתופר ואין בו משום קורע:
יג. הגוזז שער בין מן החי בין מן המת, בין מן בהמה בין מן חיה, אפילו מעור המופשט חייב מן התורה, והתולש צמר בידו מבהמה או חיה, פטור מן התורה ואסור מדברי סופרים, והתולש שער מעור בהמה או חיה, בין אם עשאו לאותו עור מלבוש כגון פרוו"ה, בין לא עשאו מלבוש, ה"ז חייב מן התורה, מפני כי תלישת השער זו היא גיזתו, ולא דמי לצמר. וי"א שגם תולש שער אינו חייב אלא מד"ס, לכן האדם ישים דעתו בדבר זה כי ידים עסקניות הן, גם לפעמים ידבק בפרוו"ה איזה גרעין של תמרה או של אבטיחים וכיוצא ואם יסיר הגרעין מוכרח שינתק שערות, והרי כאן ספק איסור תורה וגם איסור ודאי מד"ס:
יד. אסור ליטול שערו או צפרניו בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, ואם נטל שתי שערות בכלי חייב חטאת בשוגג, וסקילה במזיד, ובשער אחד אסור מן התורה כדין חצי שיעור, ובנוטל בידו אסור מד"ס אפילו שער אחד, לכן יזהר שלא יחכך הרבה בזקן ולא יתעסק שם שמא יתלוש שער, וכן הנשים שיש להן שערות הרבה בראשן לא יחככו הרבה בצפרנים שלהן, דודאי יתלשו שערות, ובתוך החוטם שכיח שערות, ויזהר לקנח צואת החוטם שיבשה קצת בנחת, שלא יעקור שערות, וכן כשמקנח בעשיית צרכיו יזהר להרבות במים ויקנח ברפיון ידים, שאם יהיו מים מועטין ויקנח בחוזק יתלשו נימין בודאי:
טו. התולש נוצה מעופות ותרנגולים בין חיים בין מתים, חייב, דאורחיה בהכי והוי גוזז:
טז. אסור לתלוש קליפות בשר מבשרו, ואיכא דס"ל שיש בזה איסור תורה, וצפורן שפרשה רובה ומצערת אותו, מותר ליטול בידו אבל לא בכלי, וציצין כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב לצפורן ומצערות אותו, מותר מן הדין ליטלם ביד, אך כיון דיש פלוגתא בין רש"י ז"ל ור"ת ז"ל בפרשו כלפי מעלה, אם הוא כלפי ראשי אצבעותיו, או כנגד הגוף, לכן אסור ליטלם אפילו ביד. והאשה שחל טבילתה בליל שבת ושכחה ליטול צפרניה מבע"י, נהגנו פה עירנו יע"א מאבותינו להורות כסברת הש"ך להסירם ע"י גויה, ורק מלמדין את הגויה שהיא תמשוך ידי האשה כדי לקוץ, ולא תקרב האשה את ידה אליה:
