בן איש חי שנה ראשונה פרשת אמור
רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן אפילו חדש אין בו. נ"ל בס"ד הכונה עיקר מעלות האדם וחשיבותו הוא מצד הנר"ן שבו ולא מצד הגוף לבדו, כי הגוף כל מין האדם שוה בו ורק ההפרש הוא בנר"ן, ולז"א אל תסתכל בקנקן הוא הגוף שתאמר כעם ככהן כעבד כאדוניו שוים הם, אלא במה שיש בו שהם הנר"ן שבתוכו, כי הנה יש קנקן חדש של דורות האחרונים האלה מלא ישן נר"ן גדולים שהם מדורות הראשונים שהיו כמלאכים, ויש ישן ר"ל גוף של דורות הראשונים שאפילו נר"ן קטנים שהם בערך דורות האחרונים החדשים ג"כ אין בו:
מיהו כתבו המפרשים ז"ל כיון דאין רוה"ק לדעת מה המה הנר"ן שהיו בגופין הראשונים ומה המה בגופין האחרונים אתנו, צריכין אנחנו לכבד את הראשונים מסתמא, כי נאמר מאחר שהיו דורות ראשונים מסתמא זכו לנר"ן גדולים שאין נמצא אתנו אחד ממאה מערך מעלתם, ועוד מפני שבודאי יש להם יתרון עלינו מצד קדימת הזמן, וכמ"ש בגמרא דסנהדרין דף ק"ב רב אשי סיים עד פרק שלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין, פירוש נדרוש בפרק שלשה מלכים שהיו ת"ח כמותינו ואין להם חלק לעוה"ב. אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה, אמר חבירך וחבירי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למשרא המוציא, א"ל לא ידענא, א"ל מהיכא דבעית למשרא המוציא לא גמרית וחבירך קרית לן, א"ל אגמרה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא, א"ל מהיכא דקדים בישולא וכו' ע"כ. ופירש הגאון מהר"י בי"ד ח"א דרוש י"א דבחטא אדה"ר נפלו כל הנשמות בסט"א בארסו של נחש, ובכל דור ודור נלקטים הנשמות מן הסט"א ובאים לעוה"ז, ולכן ארז"ל אם ראשונים כמלאכים וכו', שיש להם יתרון ומעלה לדורות הראשונים על דורות האחרונים, מפני שכל נשמה שקדמה לצאת מן הקליפות זמן הרבה יותר מנשמה אחרת יש לה יתרון ומעלה עליה שלא שקעה בסטרא דמסאבא זמן ארוך כמו האחרת שאיחרה לצאת, דאינו דומה שוקע בצואה יום לשוקע יומים, והראה לו מנשה מעלת הראשונים ממה שקדמה נשמתם לצאת מן הקליפה זמן רב קודם האחרונים, והראה לו זה הענין בפת דמברכים על היכא דקדים בישולא, פירוש מקום שהאש שולט בו יותר שקדם להתבשל קודם, לכך יכובד זה המקום יותר לבצוע ממנו, מפני שיש תערובת זוהמא בדצח"ם, וכל דגן ופרי ומאכל אשר יתבשל באש תתגרש ממנו חלאת זוהמת הנחש הדבקה בו בהיותו זרוע באדמה, ולכן זה המקום שיש בככר זה שקדם להתבשל נמצא נתגרשה ממנו הזוהמא ב' וג' רגעים קודם שאר הככר, לכך נבחר יותר לבציעת המוציא, וא"כ כ"ש וכ"ש נשמות הראשונים שקדמו לצאת מטומאת הס"א זמן הרבה קודם נשמות האחרונים שיאות להם המעלה והכבוד, וכיון שהם גדולים במעלה זו לכך יצרם ג"כ גדול, ועל כן אל תתפלא אם חטאו כ"כ עכת"ד יע"ש. נמצא מטעם יתרון מעלות נשמות הראשונים על נשמות האחרונים מובן הטעם למה צריך לבצוע פרוסת המוציא במקום שנאפה יפה, והיינו משום דשליט בו האש יותר משאר הככר:
א. צריך כל אדם להזהר לבצוע הפת שמברך עליו המוציא במקום שנאפה יפה ששלט בו האש יותר, ורק זקן שא"א לו לאכול ממקום שנאפה יפה מחמת שהוא קשה אז יבצע ממקום הרך:
ב. ארז"ל תכף לנט"י סעודה, ועל כן אסור להתעסק בין נטילה להמוציא באיזה עסק, דנמצא בעסקו בו ה"ז מסיח דעתו מהסעודה, ואפילו עסק כל דהו אם צריך לדקדק בו נמצא הוא משיח דעתו, דהיינו אפילו לראות מטבע אם הוא טוב או רע או לראות המורה שעות לדעת כמה השעה וכיוצא בזה, כי מאחר דצריך לדקדק ה"ז מסיח דעתו מסעודה בין נט"י לסעודה ואסור, וכן יזהר שלא ידבר בין נטילה לברכת המוציא, ולא עוד אלא אפילו בשתיקה לא יפסיק, אלא תכף בגמר הניגוב יברך המוציא ויבצע, ובדיעבד מותר, וצריך להזהיר לכתחילה שלא ישהה בין ניגוב להמוציא כדי הילוך כ"ב אמה, וצריך זריזות רב כדי להזהר בכך:
ג. הליכה מבית לבית אפילו הילוך מעט אסור, וצריך להזהיר המון העם בזה כי לפעמים קופצים להביא מטפחת או מלח וכיוצא מחדר לחדר, ובדיעבד שרי:
ד. כתוב בספר כ"מ כ"י קודם כל סעודה יאמר מזמור לדוד ה' רועי וכו' שבו ז"ן תיבות שלא יחסר מזונו ומזון הנפש, גם יאמר בקשת יהא רעוא מן קודם ע"ק וכו', ויאמר פסוק באתי לגני וכו' עד אכלו רעים שתו ושכרו דודים ע"כ. ונראה ודאי דכל זה יאמר קודם נט"י. וגם נוסח ליקבה"ו שקודם האכילה והבקשה ג"כ יאמר קודם נטילה, אך העולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה לברכת המוציא, ואף על פי שיש מפקפקים בזה משום הפסק אין למחות בידם:
ה. יתן ב' ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בם עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת, ואלו הם לא תחרוש בשור וחמור, ושדך לא תזרע כלאים, ולקט ושכחה ופאה וביכורים ותרומה ומעשר א' ומעשר ב' או מעשר עני וחלה, וגם כנגד עשר מלאכות שיש מן החרישה ועד האפיה, כי בכל מלאכה נעשה בירור נ"ק כנודע, לכך יש עשרה תיבות בברכת המוציא ועשרה תיבות בפסוק עיני כל וכו' פותח וכו':
ו. צריך לדקדק ולהדגיש בה"א של המוציא כאלו יש בתוך מלואה ה"א אחרת, לכן יאריך בה מעט ויגביהנה בקול כאלו מזכירה בפני עצמה כזה "ה' מוציא" כדי שיוכל לכוין במלואה ה"א אחרת וכנז' בשער המצות לרבינו ז"ל, וכשיגיע לתיבת המוציא בהיותו מאריך בה"א אז יתן את הפת זקוף בין שתי ידיו ויגביהנו קצת, ויזהר לתת ריוח בין תיבת לחם ובין תיבת מן הארץ. ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב תניח ב' ידיך על הפת ותכוין להשפיע מכל הי"ס על המלכות הנקראת לחם ותדגיש הה' דהמוציא ובמלת המוציא תגביה ב' ידיך והלחם באמצע עכ"ל. ואם יש לו בית יד צריך להסירו בברכת המוציא, דצריך שתהיינה ידיו ממש על הפת:
ז. לא יבצע ממקום שנתחברה בתנור עם חברתה דמחזי כחסר, גם לא יבצע במקום סדק ואפילו שנאפה אותו מקום יפה יותר. ובעה"ב הוא עצמו בוצע אף על פי שיש אורח גדול ממנו. ומיהו יכול לחלוק כבוד לאורח שיברך הוא ברכת המוציא וכן נוהגים:
ח. לא יבצע פרוסה קטנה פחות מכזית, שנראה כצר עין, ולא יותר מכביצה, שנראה כרעבתן. בד"א בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת אפילו אוכל לבדו שרי לבצוע גדולה לכבוד שבת, וכן בחול אם אוכל עם בני ביתו מותר לבצוע גדולה כדי ליתן מן הפרוסה הזאת שבוצע לכל או"א כזית. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע, לפיכך הבוצע יטעום תחילה ואח"כ יחלק למסובין:
ט. הבוצע להוציא המסובין י"ח יברך בקול רם בנחת כדי שישמעו המסובין את הברכה כולה בלתי חסרון תיבה אחת, ויזהר שיכוין להוציאם י"ח, וגם הם יתכוונו לצאת י"ח בברכתו ויש חסידים מדקדקין בכל ברכה אשר יברכו להוציא בה אחרים י"ח שיאמרו בפיהם בפירוש קודם הברכה הריני מכוין להוציא י"ח כל השומע קולי בברכה זו, והוא מנהג יפה, כי יזדמן שהאדם לבו טרוד ואינו מכוין, ואם ירגיל בכך בודאי יכוין. גם המסובין יהיו נזהרים לענות אמן בקול רם כדי שגם המברך יכוין לאמן שאומרים ויוצא י"ח אמן. ואורח שראה בעה"ב מברך ברכה חטופה וקטופה או שחושש שאינו מכוין עליו, אז יברך האורח לעצמו בלחש על הפרוסה בהצנע כדי שלא ירגיש בעה"ב מפני דרכי השלום, וכן הענין בבן הסומך על שלחן אביו שיעשה כך אם נצרך לכך:
י. מצוה להביא מלח, ויטביל הפת ג"פ במלח, כי כן צריך ע"פ הסוד, ויכוין שהלחם הוא מספר ג"פ הוי"ה שהם שלשה חסדים והם ממתקים שלשה גבורות הרמוזים במלח שהם ג"כ מספר ג"פ הוי"ה כמנין מלח. ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח, לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל, ובעת שיביאו המלח אח"כ יטבול בו שארית הפרוסה ג"פ. וראוי שיניח המלח על השלחן עד אחר ברהמ"ז, דהשלחן דומה למזבח וכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, וגם הוא מסוגל להגין מן הפרעניות. ויש נוהגין להניח על השלחן כלי שיש בו אזוב וכ"כ בשם רבינו האר"י ז"ל, ומנהג יפה ונכון הוא, דהאזוב הוא בסוד היסוד הנקרא צדיק, סימן לדבר וצדיק על שלחן יבא, ועיין בזוה"ק האזינו דף רצ"ט ובביאור שם בענין האזוב יע"ש:
יא. יזהר שלא יזרוק הפרוסה לפני המסובין אלא יניח לפניהם עד מקום שידו מגעת, ולא יתן הפרוסה ביד המסובין, דאין נותנים ביד אלא לאבל ב"מ, ועל כן יזהר בזה גם בבנים הקטנים שלא יתן הפרוסה בידם אלא יניח לפניהם והם נוטלים:
יב. לא יתן לבהמה חיה ועוף אפילו הטהורים מן הלחם שבירך עליו המוציא, ולטמאים לא יתן לחם ושום מאכל מן הבא על השלחן כלל, וכן יזהר שלא יתן לעכו"ם מאכל מן השלחן, ואפילו ישמעאלי שאינו עובד ע"ז, ורק אם יש חשש איבה לית לן בה, מפני שהשלחן עומד דוגמת המזבח דשלחנו של אדם מכפר עליו, לכך יזהר בזה:
יג. אין רשאי הבוצע לבצוע אלא עד שיכלה אמן מרוב המסובין, ואחר הברכה והבציעה יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואפילו אמן דקדיש לא יעשה עד שיטעום, ובשום אופן לא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח בדברים חיצונים צריך לחזור ולברך, ואם שח בדברים השייכים לסעודה אף על פי דלא שייכי לברכה כגון שאמר הביאו מלח וכיוצא, אין צריך לחזור ולברך, ולכתחילה יזהר אפילו בדברים השייכים לברכה שלא ישיח עד שיאכל:
יד. אפילו שהכניס המאכל לפיו ולועסו כל עוד שלא בלע לא ישיח, ומ"מ אם שח קודם שבלע אפילו בדברים חיצונים אין צריך לחזור ולברך, ולכתחילה נכון להזהר שלא ישיח כלל עד שיגמור לאכול כזית מפרוסת המוציא:
טו. אם אמר תנו מאכל לבהמה ה"ז חשוב דברים השייכים לסעודה, מפני דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ואם אמר תנו מים לבהמה יש להסתפק וכנז' בחס"ל סי' קס"ז אות יו"ד ועיין באחרונים, על כן בכה"ג טוב שיהרהר הברכה בלבו:
טז. אם שח הבוצע בדברים חיצונים שדינו לחזור ולברך והמסובין לא הפסיקו, יצאו י"ח ואוכלים ואין צריכים לכוין לברכה שניה של הבוצע, ואם שחו המסובין לאחר שטעם הבוצע קודם שיטעמו הם יש פלוגתא בזה וסב"ל, ולכן יהרהרו הברכה בלבבם ויאכלו:
יז. יש נוהגים לאכול שיורי פרוסת המוציא סוף הסעודה משום חיבוב מצוה וכדי שישאר טעם המוציא בפיו, וכתיב ברוך טנאך ומשארתיך, ויש בזה תיקון לפגם הברית ומנהג יפה הוא, אך בתנאי דקים ליה בנפשיה שלא ישכחנה, דאם שכח ולא אכלה מאי אהני ליה ואדרבה מגרעות נתן, ועיין בכף החיים סי' כ"ג אות י"ג, לכך השכחן לא ינהוג בכך, ועכ"פ יזהר האדם לאכול חתיכת פת מעט מן השלחן סמוך ממש לנטילת מים אחרונים:
