בן איש חי שנה ראשונה פרשת ואתחנן

בן איש חי שנה ראשונה פרשת ואתחנן 

ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם, נ"ל בס"ד דידוע תרי"ג מצות הם ג' מינים, יש נקראים חוקים שאין להם טעם ואין השכל מחייב אותם, ויש נקראים מצות בסתם שיש להם טעם אך אין השכל מחייב אותם, שאם לא ציונו השי"ת לא היינו עושים אותם מדעתינו, ויש נקראים משפטים שיש להם טעם והשכל מחייב אותם, שגם אם לא היינו מצווים מאת השי"ת היינו מחויבים לקיימם מדעתנו, וידוע דא"א לאדם אחד לקיים כל התרי"ג מצות בפועל, אך ע"י המחשבה שהוא יושב ומצפה אימתי תבא לידי מצוה זו ואקיימנה, או הלואי שהייתי שייך במצוה זו ואקיימנה, נחשב לו בזה כאלו קיים כולם, ולפ"ז אפשר שביום אחד יקיים האדם כל תרי"ג מצות אם יהיה מחשב על כל מצוה בפ"ע, וז"ש ושמרת את המצוה, מלשון ואביו שמר את הדבר, שתהיה מצפה למין הנקרא בשם מצוה בסתם, ולמין הנקרא בשם חוקים, ולמין הנקרא בשם משפטים, דאלו הם כללות כל תרי"ג מצות, הנה בזה תרויח אפילו היום הזה כלומר ביום אחד בלבד נחשב לך כאלו עשיתם בפועל:

נמצא דתרי"ג מצות הם שלשה מינין, הנקראים מצות, וחוקים, ומשפטים, כאשר פרט אותם הכתוב כאן, וכנגד ג' מיני מצות אלו נתן השי"ת לאדם ג' מיני הנאה, האחד הנאת הטעם שהוא בפה, והב' הנאת הריח הטוב שהוא בחוטם, והג' הנאת מראה הטוב שהוא בעינים, ושלשתם מצויים בגשמיות בעוה"ז, אך עיקר הנאה שיחיה בה האדם בעוה"ז, הוא הנאת אכילה ושתיה שהיא בפה, שעומד תחתון, וכשיפטר האדם מעוה"ז התחתון, תתבטל ממנו הנאה זו שבפה, ויחיה בג"ע בהנאת הריח, כי שם בג"ע התחתון, תתלבש הנפש בגוף ממש, אך הוא חומר זך שאינו צריך לאכילה ושתיה אלא יחיה ויתקיים על הבאת הריח הטוב שמריח בג"ע התחתון כנודע. וכתבתי בסה"ק רב פעלים דזהו הטעם דנוהגין פה עירנו בגדאד יע"א, שבתוך י"ב חודש מביאים יורשי הנפטר מי ורדים או שושנים או מיני עשבים שיש להם ריח טוב, ואוחזים אותם ועומדים בפתח בית הכנסת כדי שיברכו הנכנסין והיוצאים, גם דרכם להחזיר אותם על כל הקהל שיברכו עליהם, ומשתדלים לזכות את הרבים תמיד בבוקר ובערב בברכה זו של הריח בתוך י"ב חודש, מפני דהנפטר נפשו בג"ע התחתון דשם נהנה וניזון מן הריח הטוב, לכך תועיל לו ברכת הריח למנוחת נפשו יותר משאר ברכות. גם יש טעם בברכת הריח למנוחת נפש הנפטר מפני כי גם בהיותו בחיים חיותו בעוה"ז, יש הנאה לנשמה מן הריח, כמ"ש רז"ל ע"פ כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית בו זה הריח, והא בהא תליא דהנשמה נהנית מן הריח בעוה"ז מפני שזהו מזון שלה אח"כ בג"ע, ושם בסה"ק הנז' העלתי בתשובה לאותם הנוהגים להעמיד בבית האבל אדם עומד סמוך לפתח ובידו כלי מי ורדים, כדי שיברכו הבאים שם ביציאתם, אין בזה חשש משום הא דכתב בש"ע יו"ד סי' שע"ח ס"ח, דהתם איירי להביא לפני היושבים אצל האבל בשמים או מוגמר, שהוא תענוג של שמחה דלא שייך זה באבל, משא"כ זה שתופס כלי של מי ורדים בידו ברחוק אצל בית האבל, שכל א' מברך ומריח לעצמו, זה ניכר שעושין בשביל הברכות למנוחת נפש הנפטר ואין כאן חשש הנז':

ואחר עליה של ג"ע התחתון, יש עליה גדולה ממנה שהיא בג"ע העליון, ושם הנשמה נזונת בראיה שמסתכלת בזיו השכינה, ועל זה ארז"ל "עוה"ב אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה" והוא הנאה בעינים שלהם, ולכן עשה השי"ת ג' איברים אלו, פה חוטם עין, זה למעלה מזה, כפי סדר המדרגות ההנאות שיש לאדם בזא"ז כאמור, ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, כי הצדיק נקרא יוסף, ע"ד שארז"ל ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם, ואחר עוה"ז הוא בן פרת בג"ע, שיש לו חן מחודש בהנאתו להיות ניזון מן הריח, ואחר חן זה, עוד יש לו חן נוסף וזהו בן פרת עלי עין שיהיה נזון ונהנה בראיית העין וזהו תכלית הנאתו:

ולכן צריך האדם להזהר בעוה"ז בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האיברים, יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו הנה הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו, ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעינים, לכך צריך לקדש ולטהר העינים שלו בהיותו בעוה"ז יותר מכל איברים שלו:

ובזה מובן ענין המעשה דרבי מתיא בן חרש שהביא בעל סדר הדורות בשם מדרש אבכיר וז"ל, רבי מתיא בן חרש היה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה וזיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו למלאכי השרת, מפני שמימיו לא נשא עיניו באשה, פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו אמר אפשר אדם כזה לא חטא, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע רבי מתיא ב"ח מה הוא לפניך, א"ל צדיק גמור הוא, אמר לו תן לי רשות ואסיתנו, א"ל אין אתה יכול לו ואעפ"כ לך, הלך ונדמה לו כאשה יפה שלא היה כדמותה לעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה המלאכים הנפילים, ועמד לפניו, כיון שראהו הפך פניו לאחוריו, ועמד לצד שמאל, והפך פניו לימין, והיה מתהפך לכל צד, אמר רבי מתיא מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצרי ויחטיאני, קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו וא"ל לך והביא לי אש ומסמר, והביא לו, וביער המסמר באש ונתנו בעיניו ונסתמא, וכשראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחוריו, באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאך רפאל וא"ל לך ורפא את מתיא בן חרש בא ועמד לפניו, א"ל מי אתה, א"ל רפאל, ששלחני הקדוש ברוך הוא לרפאות עיניך, א"ל הניחני מה שהיה היה, חזר לפני הקדוש ברוך הוא א"ל כך וכך אמר לי, א"ל הקדוש ברוך הוא לך ואמור לו אני ערב שלא ישלוט בו יצה"ר, מיד ריפא אותו ע"כ. וכתב הרב ז"ל שם מדברי המקובלים ז"ל וז"ל, רבי מתיא בן חרש היה פלטי בן ליש שלקח את מיכל בת שאול ונעץ חרב בינו לבינה, ועכ"ז לא היה לו לעכבה דהול"ל לשאול הע"ה אין אני רוצה ליקח אותה ובמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, וע"ז נאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, ואף על פי שלא נגע בה מ"מ בעל כרחו נהנה ממראית עין שזנו עיניו במה שאינו שלו, כי אצלו היתה יושבת ושוכבת, ולכן רצה עתה לתקן דבר זה ונתגלגל ענין זה לידו כדי שיצער עצמו ויעויר עיניו, ובעבור זה נמסר בתחילה ביד השטן להסיתו והוא נתאזר נגד יצרו ולא רצה להביט בפניה ושניהם פלטי ומתיא, היו ניצוץ יוסף הע"ה עכ"ל יע"ש:

והנה בזה הדבר שכתב הרב ז"ל בשם המקובלים ז"ל, יש לתרץ בס"ד דקדוק גדול שיש במאמר הנז', דאמר השטן אפשר אדם כזה לא חטא, דנראה מדבריו אדם כזה ראוי שיחטא ולהכי קא מתמה, ובאמת הדבר להפך דאדם כזה שהוא צ"ג ראוי שלא יחטא, אך יובן בס"ד הענין ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל במאמר אבוך במאי זהיר טפי שהיו שואלים חכמי התלמוד זל"ז, דהכונה הוא כל צדיק שיבוא בגלגול כדי לתקן דבר אחד יהיה נזהר באותו הדבר בתכלית, ומוסר עצמו עליו וכמו ענין בריה דרב ספרא בזוהר תרומה שהשליך עצמו מן הגג כדי לענות קדיש והיינו בשביל שבא בגלגול בעבור אותו ענין, ולכן היו החכמים שואלין זמ"ז אבוך במאי זהיר טפי כדי שבזה יכירו בשביל איזה דבר בא בגלגול וכנז' כל זה בשער הגלגולים יע"ש, והנה השטן ראה דר"מ ע"ה היה נזהר בענין ההסתכלות בתכלית, כי מקטנותו היה נשמר שלא לראות פני אשה אפילו בהעברה בעלמא, וראה שהיה לו בזה דבר חסידות נפלאה שלא נמצאת בשאר צדיקים, לכך אמר אדם כזה שהוא מתחסד בראיית הנשים חסידות נפלאה שנזהר מאד יותר מחביריו אפשר היה זה אצלו על מגן שלא חטא בדבר זה של הסתכלות בגלגול הקודם, כי השטן יודע דשמירה ואזהרה בדבר אחד יותר מן הראוי היא מוכחת שבגלגול הקודם חטא בדבר זה, וכמ"ש בשם רבינו האר"י ז"ל לעיל, ולכן אחר שהכריח מצד שקול הדעת דודאי חטא בדבר ההסתכלות בגלגול הקודם, אז חשב שודאי עתה בגלגול זה יוכל להחטיאו בדבר זה ולכך נדמה לו באשה יפה מאד ועכ"ז לא יכול לו:

נמצא לפי האמור דפלטי הוצרך להתגלגל ולסבול צער הגדול הזה של עוורון עינים שעוור אותם בידים בגחלת של ברזל שהוא צער דא"א לאדם לסבלו, וכל זה בעבור הזנת עינים שלו שזנו מן ראיית אשה שאינה שלו בעל כרחו ושלא ברצונו, והדבר יפלא על מה היתה כל החרדה הזאת שהוצרך להתגלגל כדי לסבול צער הגדול הזה, אך כפי האמור מובן שפיר, מפני שתכלית הנאת הצדיקים והזנתם הוא בעינים שלהם בג"ע העליון, לכך צריך לדקדק בדבר הנוגע לעינים אפילו בעבור דבר קל כחוט השערה לסבול עליו צער קשה ומר מאד כדי לנקותם ולזככם היטב היטב לגמרי:

והנה כבר אמרנו דאע"ג דעיקר חיות האדם בעוה"ז תלויה בהנאה שבפה שהוא אכילה ושתיה, עכ"ז נתן הקדוש ברוך הוא לאדם בעוה"ז הנאה בריח בחוטם, והנאה בראיה בעינים ולכך בכל שלשה מיני הנאות אלו תקנו חז"ל ברכות מפני כי היצה"ר מתגרה יותר באבר שיש בו הנאה לאדם, וע"י הברכות אשר נתקנו בהנאות שלשה איברים אלו, אז נשמרים איברים אלו מנזק היצה"ר המתגרה בהם, ולכך כמו שנתקנו ברכות על אכילה ושתיה שבפה, כך נתקנו ברכות על הריח שבחוטם, וכן נתקנו ג"כ ברכות על ראיה שבעינים, וכאשר נבאר הלכותיהם בשבת הבאה בעזה"י: 

א. על הנאת הריח צריך לברך, וסמכו זה אקרא בפסוק כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה הריח, דאע"פ שהגוף נמי נהנה ממנו עכ"ז הנאת הנשמה מן הריח היא יותר מרובה מהנאת הגוף, כי הנאת הגוף מסתלקת תיכף ומיד כשיעבור הריח, אבל הנאת הנפש מן הריח מתמדת ונשארת כוחה בה, ומטעם זה אין מברכין של הריח ברכה אחרונה, מפני כי אצל הגוף הנאה מועטת היא שעוברת ממנו תיכף, ודמי לאכילה שאין מברכין עליה ברכה אחרונה אחר העיכול שנתעכלה, ומטעם זה ג"כ אין מברכין שהחיינו על הריח אף על פי שהוא בשמים אשר יתחדשו משנה לשנה, מפני שהנאת הריח אצל הגוף היא הנאה מועטת, ואף על פי שאצל הנפש היא הנאה מרובה לא שייך לברך שהחיינו בעבור הנאת הנפש, כי הנפש נצחית ולא תמות ולא שייך לגבי דידה ברכה של שהחיינו וכנז' בפוסקים ז"ל: 

ב. אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח, ואם הוא מסופק אם בדבר זה יש ריח טוב או לאו, או אם הוא מסופק בעצמו אם ירגיש בריח כי לפעמים יהיה לאדם חולי נשל"ה ולא ירגיש חוש הריח שלו, הרי זה מריח קודם כדי לידע ואח"כ יברך ויריח כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה וכנז' בחס"ל: 

ג. יטול הבשמים בידו הימנית ויברך וכמ"ש לעיל גבי ברכה של אכילה ושתיה שצריך ליטול בימין דבר שהוא מברך עליו. ובספר כ"מ כ"י כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו בכל פעם שיריח לומר בעת שמריח פסוק זה, והוא "ריח נחוח אשה לה'" מפני שבפסוק זה נרמזו כל כונות של הריח, וירגיל בכך בין בחול בין בשבת: 

ד. ברכת אכילה ושתיה קודמת לברכת הריח, והיינו דוקא אם שניהם לפניו, אבל אורחים שבאים בבית בעה"ב ומביאים להם מיני בשמים תחלה, ואח"כ מביאים להם משקה או פירות אין צריכין להמתין, אלא יברכו תיכף על הבשמים שלפניהם: 

ה. אם זה שהוא מריח בו הוא עץ, או יוצא מן העץ, מברך עליו בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב, מברך עשבי בשמים. ואם אינו לא עץ ולא עשב, כמו מיס"ך או עמב"ר וכיוצא מברך מיני בשמים. וכן אם הוא מסופק בו בין עץ לעשב או שיש בו מחלוקת יברך בורא מיני בשמים, כי ברכה זו של מיני בשמים היא כנגד ברכה של שהכל שאמרנו גבי אכילה:

והסימן לידע ולהבחין בין מין עץ לבין מין עשב, זה הכלל כל שהקלח שלו קשה ונשאר הקלח משנה לשנה ואין עליו יוצאין משרשיו אלא מגזעו וכ"ש מעציו ה"ז מין עץ לכ"ע, ומברך עליו עצי בשמים, וכל שהקלח שלו רך כירק או אפילו שהוא קשה אינו נשאר הקלח משנה לשנה ה"ז מין עשב, ומברך עשבי, ויש אומרים דאפילו אם הקלח רך אם הוא נשאר משנה לשנה ה"ז מין עץ, וכל כהא דיש מחלוקת יברך מיני בשמים: 

ו. על הקלאביאינה שקורין בערבי ורד אל קנפי"ל מברכין עצי בשמים, ואף על גב דבספר זכ"ל הביא בשם מעם לועז לברך מיני משום שהוא ספק, הנה זה הגדל פה עירנו בגדא"ד יע"א אין בו ספק יען הקלח שלו קשה ואין העלין יוצאין מן השרשין, וגם הוא נשאר משנה לשנה. וכן על קרנפ"ל הבא ממדינת הים יברכו עצי בשמים, דכן המנהג פשוט פה עירנו יע"א מזמן עט"ר הרב מו"ר זקני רבינו משה חיים ז"ל, כשהיו הולכין קהל רב להשתטח בכל שנה על מצבת יחזקאל הע"ה ששם לא יש הדס ומברכין בהבדלה במוצאי שבת על קרנפ"ל עצ"ב, וכן עשו כשהלכו לברוח בזמן הדבר לתקפ"ץ וזה המנהג ברור ופשוט פה עירנו: 

ז. על הזא"ר שקורין בערבי קדא"ח, הן של אתרוג, הן של לימוני"ם, הן של נארינ"ג, יברך עצי כמ"ש בזכ"ל. ועל הורד שקורין בערבי ראסק"י יברך עצי, וכן המנהג פשוט פה עירנו: 

ח. על מינקש"י שקורין בערבי בנפש"ה יברך מיני, משום דיש בזה פלוגתא וכן אנחנו נוהגין פה עירנו לברך על בנפש"ה מיני מפני הספק, אבל על עשב שקורין בערבי ריחא"י יברך עשבי לכ"ע. ועל הרוד"א שקורין בערבי סדא"ב הנמצא פה עירנו בגדא"ד, אין בו ריח טוב כלל ואין מברכין עליו כלום. ואם היו מינים של עצי ועשבי מחוברים יחד באגודה אחת והריח שלהם יוצא מעורבב משניהם, יברך מיני, אבל אם מובדלים באגודה שיוכל לצמצם בחוטמו כל מין בפ"ע יברך על כל מין ברכתו: 

ט. אם במקום עצי או עשבי או מיני בירך שהכל נהיה בדברו יצא, ואם בירך על עצי ברכת עשבי או במקום עשבי בירך עצי לא יצא, בד"א במין שהוא עשבי לכ"ע ועצי לכ"ע וטעה בהם בעת ברכה, אבל אם היה זה במין שיש דס"ל באותו פרי דברכתו עצי מפני סימן אחד של עצי הנמצא, ואנחנו מברכים עליו מיני משום סב"ל, דאיכא דס"ל שצריך לברך עצי, הנה אם הטעות של הברכה היה בזה שבירך עליו עצי או בירך עליו עשבי לא יחזור ויברך מיני, משום דלמ"ד זה צריך לברך עצי והוא בירך עצי, או למ"ד זה צריך לברך עשבי והוא בירך עשבי, יצא י"ח ואיך יחזור ויברך מיני הא הוי ברכה לבטלה, כיצד יעשה יהרהר ברכה של מיני בלבו ויריח, או יברך מיני בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו ועיין חיי אדם: 

י. אם יש לפניו מין עץ בודאי ויש עוד מין שהוא ספק עצי ספק עשבי, יברך על הספק תחלה ברכת מיני ואח"כ יברך עצי על עץ ודאי, ואם יש לפניו מין עץ ודאי ומין עשבי ודאי, ויש עוד ג"כ מין אחר שהוא ספק עצי ספק עשבי, אם הוא בחול יברך על הודאין ויכוין לפטור את מין שהוא ספק, ואם בשבת יברך על מין הספק ברכת מיני תחילת הכל ואח"כ יברך עצי על עץ דודאי, ויברך עשבי על עשב הודאי, וכאשר כתבתי לעיל בפרשת פנחס גבי ברכת האכילה יע"ש: 

יא. אם שלק הבשמים והוציא השמן מהם כדרך שמוציאין שכר מן התמרים וכיוצא, מברך על היוצא ברכה כיוצא בהם, שאם הבשמים הם מין עץ יברך עצי, ואם עשב יברך עשבי. ושמן אפרסמון מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע לברך בורא שמן ערב: 

יב. מברכים על המוגמר, דהיינו בשמים שעושים על הגחלים להריח בהם משיעלה קיטור עשנו, אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור עשנו, וגם בזה הברכה כפי הבשמים אם מין עץ עצי, ואם מין עשב עשבי, בד"א במוגמר שעושין להריח אבל מה שעושין לגמר בו הכלים אין מברכין עליו, כיון דאין עשוי להריח בעצמו אלא כדי ליתן ריח בכלים. וכן ה"ה מה שעושין לרפואה דאין לברך. וה"ה נמי דאין לברך על בשמים שנכנס בהם לבית הכסא, או שהובאו להעביר הסרחון או להעביר זוהמת הידים: 

יג. בשמים שמונחים בחדר לסחורה אפילו כשנכנס שם נכנס להריח אין מברך, ורק אם נוטלן בידו יברך עליהם, מיהו אם נכנס לחנות של בשמים ונתכוון להריח מברך, משום דבחנות חשיבי עומדין להריח דניחא ליה לבעל החנות שיריחו בני אדם ויקנו ממנו: 

יד. ריח שאין לו עיקר כגון שהיו בשמים מונחים בכלי וקלט הכלי את הריח ונעשה בו ריח טוב, כיון דאין ממשות של בשמים בכלי לא יברך. וה"ה אם קלטו אצבעותיו ריח טוב דלא יברך: 

טו. כל פרי הראוי לאכילה ויש בו ריח טוב, אם נוטלו להריח בו או אפי' נוטלו להריח בו ולאכלו, מברך הנותן ריח טוב בפירות, וי"א אם הפרי עומד לאכילה והובא לפניו לאכלו שאם לא היה רוצה לאכלו לא היה מביאו כדי להריח, אין לברך עליו כשהוא מריח בו, ויש לחוש לדבריהם משום סב"ל, ואין לברך אלא דוקא אם מביאו לפניו כדי להריח בו דוקא וכן המנהג פשוט פה עירנו כאשר מביאים לפניהם פירות שיש בהם ריח טוב לאכילה, אין מריחים בהם כדי שלא יברכו על הריח, ולפ"ז אדם חולה וכיוצא שמביאים לו פרי שיש בו ריח טוב להריח דוקא ולא לאכלו, צריך לברך לכ"ע, כי זה הוא דינא בגמרא בברכות דף מ"ג וכאשר העליתי בסה"ק רב פעלים, מיהו כתבתי שם שאנשי מעשה נמנעים מלהריח בשום פעם בפרי אפילו אין רוצים לאכלו אלא רק להריח מפני שיש פלוגתא בנוסח הברכה, כי מר"ן ז"ל בש"ע ודעמיה ס"ל לברך "הנותן ריח טוב בפירות" אך אליה רבא סק"ה הביא הנוסח מספרי הראשונים ז"ל לברך "אשר נתן ריח טוב בפירות" ויש סוברים דאיכא קפידא בין תרי לישני הנז' ואין משמעותם עולה בענין אחד, לפיכך מושכין עצמן מלהריח בשום פרי בשביל המבוכה שיש בנוסח הברכה: