בן איש חי שנה שניה פרשת אמור
רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. נ"ל בס"ד הכונה אפילו אדם הדיוט שביזה אותך וחטא לך אתה תקדים לעשות שלום עמו, אף על פי שהוא לא בא לבקש ממך מחילה, וכמו שעשה רב עם אותו טבח כנז' בסוף הגמרא דיומא, ולז"א אתה תקדים בשלום כל אדם, כל דייקא, אף על פי שהוא הדיוט, אך כפי הטבע קשה עליך דבר זה לעשותו אא"כ יהיה בך מדת הענוה והשפלות בתכלית, ולכן אני מיעצך שתהיה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, כלומר תמיד תסתכל באותם הגדולים כדי שתמצא עצמך חסר, ובזה תוכל ליסד בלבך מדת השפלות ולא תהיה ראש לשועלים, דהיינו לא תסתכל בהדיוטות החסרים מכל וכל שנחשבים שועלים בערך האריות, יען מפני שעי"כ אז ודאי תמצא עצמך מלא וגדוש ואיך תהיה אצלך מדת השפלות:
או יובן בס"ד חכמי ישראל נקראו אריות, אבל חכמי הפלוסופייא נקראו שועלים, שעליהם נאמר שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכמ"ש במ"א, והאדם ילמוד תורה מן חכמי ישראל ויתחבר עמהם, ואף על פי שיהיה בסוג זנב אצלם, ולא יתחבר עם בעלי הפלוסופייא אף על פי שהוא לא ילמוד ולא ישמע מהם אלא רק דברים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, יען כי כלל גדול יש בידינו כל היוצא מן הטמא טמא, על כן אלו כיון שהם כופרים ואין מאמינים בהשגחה ומכחישים בכמה דברים שדברה בהם תורה, לכן גם אם יאמרו דברים חיצוניים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, מוכרח שיש בהם ארס ולא ינקה כל הקרב אצלם ולומד בספריהם, ועליהם אמר שלמה אל תקרב אל פתח ביתה, וכאשר ביאר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל פסוקי משלי והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וכו' יע"ש, יען כי כל היוצא מן הטמא טמא:
א. קי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, לפיכך חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה אסור כבשרה, וה"ה צירה נמי אסור כבשרה, לפיכך אותם ששותין חלב האתון לרפואה אין לשתות אלא בחולי של סכנה, וגם צריך שיאמר כן רופא מומחה, אבל נשים שעושין עצמן לרופאין ואומרים לבעל החולי לשתות חלב אתון ויתרפא, אסור לו לסמוך על דבריהם, ועיין מחב"ר סי' פ"א אות א':
ב. מי רגלים של בהמה וחיה טמאה, או טריפה, אסורין כבשרה, ויש מי שמתיר במי רגלים מפני שאין באין מגופה אלא ממה שהכניסה לגופה, חוץ מן מי רגלים של חמור שהם אסורים מפני שהם עכורים ודומין לחלב דדינו כבשר, על כן בחולה שאין בו סכנה יש לסמוך על המתירין במי רגלים של בהמה וחיה חוץ מחמור, וצריך ג"כ שיאמר רופא מומחה, וגם בתנאי שא"א לעשות לו רפואה בדבר אחר, ועכ"ז הנזהר תע"ב, כי באמת יש לחוש לסברת האוסרין בכל מי רגלים אשר מרן ז"ל סתם כוותייהו, אבל מי רגלים של חמור אסור מדינא בחולה שאין בו סכנה, משום דגם המתירין במי רגלים מודים לאסור בשל חמור, ואף על גב דמר"ן ז"ל ס"ל דהמתירין במי רגלים מתירין גם בשל חמור, אין כן דעת כל הפוסקים דס"ל דהמתירין מודו לאסור בשל חמור, ועיין ש"ך ופר"ח ושאר אחרונים:
ג. אם החמור השתין וקלח מעט לתוך הקערה שיש בה משקה או תבשיל לח ונתערב, צריך ששים כנגד מי רגלים, ואם קלח על מאכל יבש ידיחנו וישפשפנו היטב ודיו, וכל זה במי רגלים של חמור, אבל של שאר בהמה וחיה אם נפלו לתוך משקה או תבשיל לח ונתערבו, ואין ששים לבטלם, מותר להוסיף עליהם לבטלם, ואין לחוש משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, משום דאיכא פוסקים מתירים במי רגלים של בהמות חוץ מחמור, ואם קלח על מאכל יבש, צריך להדיחו ולשפשפו היטב:
ד. הנולד מן הטרפה מותר, ואף על גב דקי"ל עובר ירך אמו הוא, מ"מ לענין טרפות שאני כיון דאין איסורא של האם אלא רק משום חיות, דטריפה אינה חיה ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיות האם, מיהו אם נדרסה האם בעוד הולד בתוכה, אסור הולד מספיקא, דאפשר טפת הארס של הדריסה יזיק גם לולד, אבל אם יצא הולד וחי י"ב חודש אז מותר, ואם שחטו אותו תוך י"ב חודש אסור מספק, וכל זה בנדרסה לפנינו כנגד החלל דאז חוששין לולד, אבל אם נדרסה בצווארה או ברגליה וכיוצא, הולד מותר דודאי אין טיפת הארס של הדריסה מגעת לולד, ואם נכנס הדורס לדיר ואח"כ נמצא צפורן תחוב באחת מהם, והעובר בצידה, ולא נודע אם עד שלא נדרסה ילדה או אחר שנדרסה ילדה, הולד אסור מספק:
ה. בשר האדם אסור לאכלו מן התורה, ואף על גב דיש אומרים דאיסורו מדרבנן ואם פירש מותר, העיקר כדברי האוסרים בכל גוונא, מיהו עור האדם אינו אסור אלא מדרבנן, ועיין שפ"ד סי' ע"ט סק"ג, וצריך ליזהר שלא לקלוף או לחתוך עור האדם בשיניו פן ישאר קצת בין שיניו או בפיו, וגם יש לחוש שיחתך קצת מן הבשר גם כן, ומה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בעת המילה כדי שיולידו זכרים, איסור חמור הוא זה, וכמ"ש מחב"ר אות ב' בשם הרשב"ש ז"ל:
ו. המומי"א שהיא בשר האדם, מותר לרפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה, דעפרא בעלמא היא, עיין ערך השלחן בשם הרדב"ז ז"ל, ואסור לעשות סגולה לחולה לעשן עצמו בשן מת גוי דאע"ג דריחא לאו מילתא היא, מ"מ הנאת רפואה הויא הנאה, ואסור, ואף על גב דיש מקילין במת גוי, דס"ל דוקא מת ישראל אסור בהנאה, העיקר כמ"ש מר"ן ז"ל בי"ד סי' שמ"ט דלא שנא בין גוי לישראל, ועיין שיורי ברכה בסי' שמ"ט:
ז. אפילו למ"ד בשר אדם אסור מן התורה, אפ"ה מי רגלים דאדם מותרין לדברי הכל מפני שהם כמים ואין מתמצה מגופו, ומ"מ לכתחילה אסורים משום בל תשקצו, ולרפואה בעלמא אפילו חולי מעט שאין בו סכנה שרי, דכל שעושה לרפואה לא שייך בל תשקצו, וכן ה"ה לאיזה סיבה כל דהו שרי, וכנז' בפר"ח, ואם השתין תינוק לקדרה שאינו ניכר מותר, וכנז' בשפ"ד ועיין מחב"ר ושאר אחרונים, וכן אם נתנו לאחד מי רגלים שלא מדעתו אין בזה משום שקוץ, ועיין כרתי סק"ב, ופה עירנו בגדאד יע"א נוהגין דכל מי שיחלה בחולי שקורין חצב"א משקין אותו אחר שיתרפא מעט מי רגלים שלא מדעתו, דהנשים אומרים אם לא ישקוהו יהיה סרחון בפיו כל ימיו, אך הרופאין אין מודים בזה, ואומרים שבערי אירופ"א אין משקין ועכ"ז אין סרחון בפיהם, והנשים אומרים אין משם ראיה כי טבע ואויר המקומות אינו שוה, על כן עושים כרצונם. ומאחר דרוב הקרוב לכל דחולי זה אינו אלא בקטנים, אין אנחנו מוחין בידם אבל אם נזדמן גדול שחלה בזה, ודאי נכון שיזדרז לשמור עצמו מזה שלא יערימו להשקותו:
ח. מי רגלים של בהמה וחיה הטהורים, דינן כמי רגלים של אדם דאע"ג דהם מותרים המה אסורים משום בל תשקצו, וכל מה שכתבנו במי רגלים של אדם ה"ה כאן:
ט. חלב של אשה מותר לכתחילה, כמ"ש בגמרא דאפילו מצות פרוש אין בו, בד"א כשפירש ממנה לתוך הכלי, או לתוך היד ואפילו לתוך היד של האשה עצמה, אבל להניק גדול מדדיה, או אפילו לחלוב לתוך פיו הרי זה כיונק מן השרץ, ואסור מדברי סופרים דאתי לאחלופי לינק גם מבהמה טמאה, ואם עבר מכין אותו מכת מרדות, ואפילו לחולה כל שאין בו סכנה אסור, ולכן מה שלפעמים הדד של האשה יש בו איזה מכה ואין מניקה את בנה ממנו ומביאים אשה אחרת שתינק החלב מדדיה ותפלוט, אסור משום מראית העין דרואין אותה יונקת, וגם א"א שלא יכנס לתוך פיה:
י. התינוק יונק עד סוף ארבעה שנים לבריא, וחמשה לכחוש, בד"א כשלא גמלוהו, אבל אם פירש דהיינו שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר כ"ד חודש, הרי זה אסור להחזירו, והוא שפירש מתוך בוריו, אבל אם לא פירש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק ופירש, יכולים להחזירו, ויכול לינק עד תשלום ארבע וחמש שנים, משום דכל שפירש מתוך חולי הוי כאלו לא פירש כלל, והא דאמרינן אם פירש ג' ימים מעל"ע אחר כ"ד חודש מתוך בוריו דאסור להחזירו, היינו דוקא שפירש לגמרי דאינו שותה חלב עוד כלל, אבל אם לא פירש אלא רק מאמו ויונק הוא מאשה אחרת, יכולה אמו להניקו אפילו שפירש ממנה כמה ימים, וכמ"ש במנחת יעקב ז"ל ופשוט:
יא. אם פירש מתוך בוריו ג' ימים מעל"ע אחר כ"ד חודש, וחלה חולי שיש בו סכנה והיה צורך בחזרתו, מותר להחזירו, ואחר שתסתלק הסכנה צריך להפרישו מיד, וכנז' באחרונים, ויש מתירין להחזירו אפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה, ויש לסמוך בזה על המקילין בהיכא דאיכא צורך הרבה בזה כיון דהוא איסור דרבנן:
יב. אם פירש בתוך כ"ד חודש ונתעברה השנה, נתעברה לתינוק ויכול לינק עד סוף כ"ה חודש, ועיין מש"ז ס"ק י"א אבל אם פירש מתוך בוריו בתוך חודש העיבור ג' ימים מעל"ע, כגון שנולד בר"ח ניסן ונשלמו כ"ד חדשים באדר הב', והוא פירש ג' ימים מעל"ע באדר ב' שהוא חודש הכ"ה, יש להחמיר ואסור להחזירו דהוי כפירש לאחר כ"ד חודש, וכנז' במש"ז ושאר אחרונים ז"ל:
יג. מה שאומרים העולם כל מה שימעטו לולד ביניקה יהיה הולד מוכשר יותר לתורה, ועל כן גומלים אותו אחר שנה או פחות מזה, טעות הוא בידם, ואיסורא איכא לגמול אותו קודם כ"ד חודש, אם לא מחמת עיבור שנתעברה אמו או סיבה אחרת הכרחית, וכנז' בפתחי תשובה בשם אדני פז יע"ש, וגם עפ"י הסוד שגילה רבינו האר"י ז"ל יש לתינוק לינק כ"ד חודש, ומפורש הטעם בעץ חיים שער רפ"ח פרק ז' יע"ש, על כן ודאי לא יפה עושין לדחות את השעה להקדים קודם כ"ד חודש, וכבר נאמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, והשי"ת ברחמיו הרבים יכפר בעדינו וישיב לנו את נדחינו יראו עינינו וישמח לבנו בעגלא ובזמן קריב אכי"ר:
ודע דלפעמים ימצא התינוק הולך ברגליו אחר שמונה חדשים, וימצא שאינו הולך אלא עד אחר כ"ד חודש, לכל זה יש טעם ע"פ הסוד ומפורש בעץ חיים שם יע"ש, לכן אם יראה אדם שאיחר התינוק ללכת הנה אם לא עברו כ"ד חדשים אל ידאג על זה שיש טעם בזה:
יד. חלב נכרית אף על פי דמן הדין דינו כחלב ישראלית, עכ"ז אם צריך לתינוק מינקת ישתדלו מאד שלא להניקו מן הנכרית, מפני דחלב נכרית מטמטם את הלב ביר"ש ומוליד לו טבע רע ואכזריות, ואף על פי שזאת הנכרית יושבת בבית ישראל ואוכלת מאכלים של היתר בלבד, שומר נפשו ירחק ממנה ולא יתן את בנו לה להניקו, אבל היכא דא"א בישראלית בשום אופן שרי דהוי סכנה, ועיין מש"ז ושיורי ברכה, ואפילו מינקת ישראלית אם תאכל בזמן יניקה דברים רעים כגון שיש לה חולי שיש בו סכנה, ואמר הרופא שתשתה חלב אתון וכיוצא לרפואה, אז חלבה יזיק לתינוק היזק נפשיי, וכן תזהר שלא תאכל מוח ולב וכבד בזמן היניקה, וכן התינוק עצמו אף על פי שהוא קטן הרבה לא יניחוהו לאכול דברים אסורים:
טו. דבש דבורים שמרתיחים אותו בעוד גופי הדבורים מעורבים בו, אף על גב דהוי נותן טעם לפגם, צריכין ליזהר לכתחילה שלא יחממו אותו בעוד הדבורים בו חום שהיס"ב, ובדיעבד שרי, ועיין בית לחם יאודה ושפ"ד, וצריך להזהיר העם בדבש לתמרים או של סוכ"ר שנפל בו נמלים והוא עב שא"א לסננו בלתי חמום כדי שיהיה נפשר, צריך שיזהרו לכתחילה שלא יחממוהו חום שהיס"ב, גם צריך להזהירם שאם ראו שנפל נמלים בדבש או שאר משקה שיסננו אותו מיד, ולא ישהו בו הנמלים ג' ימים כדי שלא יהיה כבוש, ועיין שפ"ד ס"ק כ"ז, אך בדבש דבורים א"א ליזהר בזה לכתחילה, יען כי זה מביאים אותו ממקום רחוק וכבר נכבש כמה ימים בעודו ביד הגוים:
טז. אף על פי דמה הדין יש להתיר עוף טהור ע"י בדיקת שלשה סימנים המפורשים בדברי חז"ל, מ"מ יש פוסקין מחמירין וס"ל דלא מהני הסימנים לבדם להתיר העוף, כי אם רק צריך שיהיה לנו מסורת וקבלה בזה העוף שהוא מין טהור, וכן המנהג פשוט שאין לסמוך כי אם רק על המסורת, ואם אחד מעיד על עוף אחד שיש לו בו קבלה שהוא טהור סומכין על דבריו אם הוא מוחזק בנאמנות וכשרות ויראת שמים, ואם אינו מוחזק בכך אין סומכין עליו, דאע"ג דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין, חיישינן דלמא לא דייק וטעי, וצריך שיעיד שראה מנהג פשוט במדינה אחת שאוכלין זה העוף או ששמע מאדם גדול שהוא כדאי לסמוך עליו שאומר שזה העוף אוכלין אותו במדינה זו, ויש להם קבלה בו דמותר, ואם אמר ששמע זה מאינש דעלמא מהמון העם לא סמכינן על דבריו וכנז' בפוסקים:
יז. אם יש עוף שבעיר זו מצוי, אך אין נוהגים לאכלו ובעיר אחרת נוהגים לאכלו שיש להם בו מסורת להיתר, אסור לאנשי אותה העיר שנהגו בו איסור לאכול מזה העוף, דכיון דנהגו איסור באכילתו אולי נהגו משום גדר וסייג, אף על פי שידעו שיש לעיר אחרת קבלה של היתר בו, או יתכן נחלקו בקבלתם, אבל עיר שאינו מצוי אצלם זה העוף ולכך אין יודעים בו, סומכין על קבלה של עיר אחרת שמצוי אצלם:
יח. סימני דגים מפורשים בתורה, כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור וסנפיר הוא ששט בו, וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו, ודוקא אם הם נקלפים ביד או בכלי אבל אם א"א לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת, ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת מותר, ובכל מקום שנמצאת מותר, כן הוא דעת מרן ז"ל, וי"א דאין להתיר אא"כ עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו, וצריך להורות כדעת מר"ן ז"ל, והמחמיר כדעת י"א תבא עליו ברכה, ודגים הנמצאים בעירנו בגדאד יע"א אשר אוכלים אותם הם חמשה מינים, הא' הוא הנקרא בערבי ביני והוא משובח מכולם, והב' הנקרא שבוט, והג' הנקרא אבו סווי"ף, והד' הנקרא ביז, והה' נקרא גטאן, וזה המין הנקרא שבו"ט הוא הנזכר בגמרא דקדושין ריש פ"ב רבא מלח שבוטא, והוא קולייס האספנין הנזכר במסכת שבת דף קמ"ה:
