בן איש חי שנה שניה פרשת וירא

בן איש חי שנה שניה פרשת וירא 

כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. הלשון כפול ומכופל. ונ"ל בס"ד דידוע שאין לך דבר בעולם שין בו חיצוניות ופנימיות, דהיינו נסתר ונגלה, ולכן כל דיבור הבטחה שמבטיח הקדוש ברוך הוא לצדיקים, יש בזה נסתר, הרומז על טובת הנשמה, ונגלה הרומז על טובת הגוף. ולכן בהבטחת הריבוי שהבטיח השי"ת לאברהם אע"ה, יש בזה נסתר דהיינו שיהיו זרעו צדיקים שנמשלו לכוכבים כמ"ש ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, וזה הרבוי הוא באיכות שכל אחד יהיה שקול ונחשב כמאה או אלף בני אדם או יותר, ויש בהבטחה זו דבר נגלה שהוא רבוי בכמות, ויהיו זרעו רבים לגולגלתם כחול שלא יספר. וז"ש כי ברך אברכך שתי ברכות אחת בנסתר, הנוגע לנפש, ואחת בנגלה הנוגע לגוף. ופירש ואמר והרבה ארבה את זרעך, בשני מיני רבוי, הא' באיכות שיהיו ככוכבי השמים, כלומר צדיקים, שאז הם רבים באיכות, שאחד נחשב להמון רב וכמ"ש שבעים אלף איש, זה אבישי שהיה שקול בצדקתו כשבעים אלף איש, וזהו טוב נפשיי, והב' רבוי בכמות שיהיו רבים כחול אשר על שפת הים, שאין מספר לגלגלותם. ואמר על שפת הים ולא אמר כחול בסתם, לרמוז שיהיו הם שומרים את העולם, כמ"ש רז"ל ע"פ כארבע רוחות השמים, כשם שא"א לעולם בלי רוחות, כך א"א לעולם בלי ישראל. וידוע כי הקדוש ברוך הוא שם החול על שפת הים לשמור את העולם שלא ישטוף הים את העולם, שבאמת הוא גבוה מן היבשה וכמ"ש אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, נמצא חול אשר על שפת הים שם אותו הקדוש ברוך הוא לשמור את העולם:

וכמ"ש שאין לך דבר שאין בו חיצוניות ופנימיות, כן כל מצוה ומצוה יש בה חיצוניות ופנימיות, וכן הוא במצות שבת, החיצוניות שבה הוא עונג שבת הנגלה, שהגוף מתענג ביום זה באכילה ושתיה וכסות ועונה בתוספת מרובה על ימי החול, וכן מתענג במנוחה שהוא שובת מכל מלאכה ועסק גשמי, וכל זה הוא נגלה, והפנימיות שבה הוא עונג הנפש בתוספת נר"ן של קדושת שבת, והארת עילוי העולמות וזווגי המדות הנעשה למעלה, וכל זה הוא נסתר. ובזה יובן בס"ד הטעם שאומרים בקבלת שבת שני פעמים באי כלה באי כלה ופ"א בלחש, והיינו ב"פ בקול רם כנגד חלקי החיצוניות, שהם נגלים השייכים לגוף, שהם א' עונג אכילה ושתיה שהוא בקום עשה, וא' עונג מנוחה בשביתתו ממלאכה שהוא ענין שבת ואל תעשה, ופ"א בלחש כנגד הפנימיות שהוא דרך נסתר השייכה לנפש בתוספת הקדושה ונשמה יתירה דשבת קודש: 

א. לפ"ד רבינו האר"י ז"ל צריך לומר בקבלת שבת שני פעמים באי כלה בקו"ר, ופעם אחת בלחש, ומה שלא הזכירו בתיקונים אלא רק תרין זמנין, מפורש הטעם בדברי רבינו ז"ל יע"ש. ומפורש בדבריו כי ב"פ בקו"ר כנגד חכמה ובינה דיצירה, ופ"א בלחש כנגד הדעת דיצירה אשר איננו מכלל הי"ס, וכנז' בשער הכונות. ואף על גב שזהו הטעם האמיתי, עכ"ז דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. ונ"ל בס"ד עוד טעם אחר לפי הפשט, כי האדם צריך לקבל השבת בקדושת המחשבה והדבור ומעשה, דלכתחילה צריך לשמרו גם בהרהור, ולכן אומרים ב"פ באי כלה בקו"ר כנגד הדיבור ומעשה שהם גלויים וניכרים לכל, ואומרים פ"א בלחש כנגד המחשבה שהיא נסתרת ואינה ניכרת לשום אדם כי אם לה' לבדו:

ונ"ל בס"ד באי כלה עולה מספר חיים, דקדושת השבת היא מחיים העליונים, ולכן לא נתנה אלא לישראל דכתיב בהו חיים כולכם היום. וידוע תיבת היום דרשו רז"ל על סעודות השבת בתלתא היום דכתיב בפ' בשלח. גם נ"ל בס"ד ג"פ באי כלה עולה מספר צדיק, רמז לסוד צדיק הכתוב במזמור השבת צדיק כתמר יפרח, ומפורש סודו בשער הכונות יע"ש. וגם הם מספר י"ב פעמים טוב, דקדושת השבת מושכת טוב לי"ב שבטי ישראל מן י"ב פרצופי האצילות. גם ב"פ באי כלה דקו"ר הם מספר קול, ופ"א באי כלה דלחש הוא מספר חיים, הרי קול חיים, והבן זה. גם נ"ל בס"ד באי עולה אהבה, כי אות יו"ד נחלקת לשתי ההי"ן, ואז "באי" אותיות "אהבה" ואומרים ג"פ באי, רמז כי לעת עתה צריך להתקשר במדת האהבה במחשבה ובדבור ובמעשה, ולהתרחק מן השנאה והמחלוקת, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל במורה באצבע אות ק"ם כעלות המנחה בעש"ק הנה הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו ובין המשרתים, והסט"א טורחת הרבה לחרחר ריב, והאיש הירא יכוף יצרו שלא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבא יבקש שלום, יע"ש:

ודע כי הנה כל אדם העושה קטטה ומריבה עם אשתו או בניו או משרתיו, ודאי נראה לו שהדין עמו, וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית, אך באמת מי שיש לו מוח בקדקדו, בין יבין שאם יצא איזה מכשול מתחת ידם איננו נעשה מאתם, ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן כדי לחרחר ריב ומדון בעת ההיא, ואם השטן עומד כנגד האשה או המשרת ומכשילם בעניני הבית לעשות דבר שאינו מתוקן לבעה"ב, מה כולם לדחות מעשה שטן, וכי יש אדם שיוכל להלחם עם השטן ולנצחו, מי זה יאמר יכלתי ונצחתיו, על כן כל איש מבין כשיראה איזה מכשול בחסרון בענינים של הבית, לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב אתם, אלא יעשה להם בלבבו ההתנצלות הזאת שכתבנו, כי אמת היא, ואז ישתוק ולא יריב אתם ולא יתכעס, וטוב לו בעוה"ז ובעוה"ב:

והאיש המשכיל יפקח עיניו ויראה בההיא עובדא דאיתא בנדרים דף ס"ו, בההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל ונסיב אתתא, וא"ל בשילי תרין טלפחי, פירוש עדשים, ובשלה תרין ממש, למחר א"ל בשילי גריוא, ובישלה שיעור רב, א"ל אייתי לי תרי בוציני, פירוש אבטיחים, והביאה לו ב' שרגי, א"ל תברי יתהון על רישא דבבא. פי' על פתח החצר, והיא הלכה ושברתם על ראש בבא בן בוטא ע"ה, ע"ש. ולא כתבו חכמי התלמוד מעשה זו אלא להודיענו כמה צריך האדם להיות סבלן, בפרט בדברים שנכשלים בהם בני ביתו לפי תומם, אף על פי שהם קשים שאין טבע החומרי סובלן, כי לפי מזג וחומר האדם היה ראוי שאותו האיש יכנה ויקללנה ויגרשנה על הפתיות שהיתה בה, ועכ"ז סבל ושמר לפיו מחסום והשיב ידו מעשות רע, וכבר נודע מ"ש בגמרא בהנך אינשי דהוה השטן מתגרה בהם בליל שבת לעשות מריבה גדולה ביניהם, ואקלע רבי מאיר להתם שלשה שבתות עד דעבדו שלמא, ושמע שקרא השטן וי דאפקיה ר"מ לההוא גברא מביתיה, נמצא המקפיד ועושה מריבה הוא מחזיק ידיו של שטן ולהפך הוא מגרשו וגבר ישראל: 

ב. סדר קבלת שבת כפי דברי רבינו האר"י ז"ל הוא כך, הנה בתחלת הכל אם אפשר לעשות קבלת שבת בשדה מה טוב ומה נעים, והוא מצוה מן המובחר, ואם א"א לעשות בשדה טוב לצאת בקב"ש לחצר במקום פנוי ומגולה, וכנז' בש"ח דף קצ"ב, ואיך שיהיה הסדר כך, יעמוד האדם ויחזיר פניו כנגד רוח מערב ויסגור עיניו, וישים יד השמאלית על החזה ויד ימין על השמאלית, ויכיון באימה ויראה, כעומד לפני המלך, לקבל תוספת קדושת שבת, ויתחיל לומר מזמור הבו לה' בני אלים כולו בנעימה, (ואח"כ פיוט לכה דודי כפי מנהג ישראל) ואח"כ יאמר שני פעמים בואי כלה בקו"ר, ופעם אחת בלחש "בואי כלה שבת מלכתא" ואח"כ יאמר מזמור שיר ליום השבת כולו בנעימה, ואח"כ ה' מלך גאות לבש כולו, ואח"כ יפתח עיניו, וכנז' בשער הכונות. והנה באמירת באי כלה, נוהגים העולם לצדד פניהם לצד ימין שלהם ואומרים באי כלה הא', ואח"כ מצדדים פניהם לצד שמאל ואומרים באי כלה הב', ואח"כ נשארים זקופים כלפי מערב ואומרים באי כלה הג' בלחש, ומוסיף בזה הג' לומר "שבת מלכתא" וכנז"ל, ויש סמך לצידוד ימין ושמאל ואמצע מדברי רז"ל בשער הכונות בסדר קב"ש כשעושין בחזרתם מן השדה לבית להקיף השלחן, ויותר מתבאר דבר זה מלשון מהרש"ו ז"ל בחמדת ישראל כ"י, אך בסידור רבינו הרש"ש ז"ל לא נזכר ענין חזרת הפנים לימין ולשמאל, ועכ"ז מנהג ישראל תורה הוא, ויש טעם וסמך למנהגם, וכן ראוי לעשות. ואותם בני אדם שעושין קבלת שבת בהולכה והובאה, שהולכין ובאין לארבע רוחות המקום, טועין הם, אלא צריך שיעמדו כלפי מערב. ודע שסגירת העינים בעת קבלת שבת הוא צורך גדול ויש בזה סוד, לכן צריך ליזהר בזה, ורק אותם בני אדם שמוכרחים לומר קב"ש מתוך סידור תפילה, הם מוכרחים לפתוח עיניהם לראות בספר שבידם, ואין למחות בידם בעבור זה, וכמ"ש בתפילת העמידה: 

ג. בליל שבת יש לאדם שלשה מיני תוספת שבת, הא' תוספת נפש, וזה נעשה בעת קבלת שבת באומרו באי כלה, והב' תוספת הרוח, וזה נעשה בעת שאומרים ברכו קודם ערבית, והג' תוספת הנשמה, וזה נעשה בעת שאומרים ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת רחמים ושלום, ואלו הם בחינת הלילה של שבת, דהיינו שהם מצד המלכות שזמן עלייתה הוא בליל שבת, אך ביום שבת יש עוד ג' מיני תוספת של בחינת היום, והם יותר מעולין שהוא מצד התפארת שהוא יותר עליון שה"ס דוכרא. ושלשה אלו נבארם לקמן בשבת הבאה בע"ה. ולכן בעת קבלת שבת באומרך בואי כלה וכו' שהוא עיקר קבלת שבת, תכוין לקבל תוספת הנפש, ובאמירת ברכו תכוין לקבל תוספת הרוח, ומפורש בסידור רבינו הרש"ש שקבלת תוספת הרוח תהיה בעניית ברכו, דהיינו כאשר עונה ואומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד יע"ש. ומ"מ מעת שאומר בעל הקדיש ברכו את ה' המבורך, יכוין השומע להכין עצמו לקבלה זו, וכן זה האומר הקדיש עצמו ג"כ עיקר קבלת הרוח אצלו כשאומר ברוך ה' המבורך. וכתבו בשם רבינו מהרח"ו ז"ל, שצריך האדם להיות עומד בקדיש ברכו כדי לקבל תוספת הרוח מעומד, וכן צריך לקום כשאומר ופרוס כדי לקבל תוספת הנשמה מעומד, ונמצא שאם לא יתפלל בציבור, דאינו שומע ברכו ועונה, הנה הוא מפסיד קבלה זו. מיהו טוב לומר היחיד ברייתא זו "א"ר עקיבה חיה אחת עומדת ברקיע ושמה ישראל וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע ואומרת ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד" ע"כ. ואף על גב דלא תועיל ברייתא זו במקום עניית ברכו דקדיש ממש לענין זה דתוספת, מ"מ מהנייא פורתא, ולאנוס בתפילת יחיד תהני ליה, כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: 

ד. אם שכח ולא כיון לקבל תוספת הרוח בברכו הראשון, או שלא שמע מבעל הקדיש כדי שיענה ויכוין, יש לו תקנה לכווין בקבלת תוספת הרוח בברכו האחרון, שאומרים אחר העמידה קודם עלינו לשבח, ואז יקבל אותה שעה תוספת הרוח ותוספת הנשמה ביחד, יען כי מאחר דלא קבל הרוח בברכו הראשון, א"א לקבל תוספת הנשמה באומרו ופרוס, ולכן עתה יכוין לקבל שניהם יחד וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות: 

ה. פיוט לכה דודי לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, כי זה הפיוט חברו רבינו שלמה אלקבץ ז"ל ואין חיוב באמירתו, אך פשט המנהג לאומרו. אבל אמירת באי כלה באי כלה באי כלה שבת מלכתא היא מדברי רז"ל, ונזכרה בגמרא ובתיקונים. וכפי דברי רבינו האר"י ז"ל עיקר קבלת שבת היא באומרו באי כלה, ואז נאסר בעשיית מלאכה אף על פי שלא אמר עדיין מזמור שיר ליום השבת. ומ"ש מרן ז"ל בשה"ט דנאסר בעשיית מלאכה משיתחיל לו' מזמור שיר ליום השבת, היינו מפני שבימיו לא נתפשטו דברי רבינו האר"י ז"ל, או יתכן דהיה מנהגם לומר באי כלה אחר אמירת המזמור, ואנחנו אין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל, דקבלת שבת חלה באמירת באי כלה, וכ"כ הרב הלכות קטנות דכשאומר באי כלה קבליה לשבת ואסור במלאכה יע"ש. ודע כי ביום טוב חל עליהם קדושת יום טוב באמירת ברכו דקודם ערבית, ונכון להחמיר מאמירת המזמור: 

ו. חייב אדם להוסיף מחול על הקודש, וזמן תוספת זה יש בו כמה סברות חלוקות, ואנחנו אין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל שאמר זמן קבלת שבת הוא סמוך לשקיעת החמה, ובארנו כוונתו ר"ל כשהחמה בראש האילנות, דהיינו שליש שעה קודם קריאת המגרי"ב, שקורא בסוף שעה י"ב ממש. והמאחר לומר קבלת שבת בין השמשות, שמתחיל שבעה דקים וחצי קודם קריאת המגרי"ב, הפסיד מצות התוספת. ומפורש להדיא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף צ"ז ע"ב דאין נקרא תוספת אא"כ נמשכה קודם זמנה הראוי לה, אבל כשיתקדש השבת עצמו ויהיה ממש ליל שבת גמורה, אינו נקרא תוספת רק קדושת שבת עצמו יע"ש. מיהו כל זה על קבלת שבת באמירת באי כלה, אבל קדיש ברכו שבו תוספת הרוח, וכן אמירת ופרוס שבה תוספת הנשמה, אינו צריך שיהיה זה בודאי יום אלא אף על פי שנעשה לילה אין בכך כלום. וכן נראה להדיא בשער הכונות דף צ"ט ע"ג, שרבינו האר"י ז"ל עצמו היה עושה כל זה אחר שנעשה לילה ממש: 

ז. מי שקבל שבת מבע"י, יוכל לומר לחבירו שלא קבל שבת עדיין, לעשות איזה מלאכה, ועיין מחב"ר ושאר אחרונים. מיהו הרב חס"ל ז"ל הביא מתשובת ב"ח ז"ל דנכון להחמיר בזה יע"ש. ונ"ל דלצורך מצוה יש להקל ולא להחמיר, וכן המנהג פשוט: 

ח. אם טעה בערבית דשבת והתחיל תפילת חול ונזכר באמצע הברכה, גומר אותה ברכה ויחזור לומר של שבת. וזה הדין ישנו גם בתפילה שחרית ומנחה, אבל אם טעה במוסף פוסק אפילו באמצע הברכה ולא יגמרנה, אלא יתחיל של שבת תיכף. ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל, בערבית יאמר וינוחו בה, ובשחרית וינוחו בו, אך במנחה לא נתפרש בדבריו כלום, וגם בסידור רבינו הרש"ש לא נתפרש על מנחה, ושמעתי דמנהג החסידים בעה"ק ת"ו לומר במנחה בו, אך אנחנו מנהגינו לומר במנחה בם, כמ"ש הרמ"ז ז"ל ומשנת חסידים ז"ל: 

ט. אחר תפילת ערבית אומרים ויכולו בקו"ר מעומד, ואפילו המתפלל ביחיד חייב לאומרו, שיש סוד עמוק באמירת ג"פ ויכולו, ואין לגרוע מהם אפילו ביחיד: 

י. ברכה מעין שבע, אין עיקר טעם שלה הוא מ"ש שנתקנה בשביל המתאחרין בבית הכנסת שבשדה, אלא באמת יש בה צורך גדול ע"פ הסוד, והוא במקום החזרה. לכן גם אם מתפללין ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא שאין שם ס"ת, חייבין לומר ברכה מעין שבע, וכן פשט המנהג בעה"ק ירושלים לאומרה בכל מקום שמתפללים בעשרה, אף על פי שאין שם ס"ת, וזה המנהג נתפשט מזמן רבינו הרש"ש ז"ל, וכמ"ש בספר פרי האדמה, וכן הנהגתי פה עירנו יע"א בעזה"י: 

יא. אחר תפלה ילך לביתו תיכף ומיד לקדש, וסדר הקידוש כתבתי לעיל בס"ד. ומיד אחר הקידוש יעשה נט"י כהלכתה מכלי שאינו נקוב, וקודם שיטול ידיו יאמר מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, שיש בו ז"ן תיבות, ויכוין שלא יחסר מזונו וגם מזון הנפש וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ויש נוהגים לאומרו אחר נט"י ואין למחות בידם, וכנז' במחב"ר סי' קס"ו. גם קודם שיטול ידיו יאמר נוסח זה ליקבה"ו וכו' הריני בא לקיים מ"ע דרבנן ליטול ידי ולשפשפם קודם סעודה, כדי לעשות נ"ר ליוצרי ולעשות רצון בוראי, לתקן שורש מצוה זו במקום עליון, ויהר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצוה זו של נטילת ידים והשפשוף קודם סעודה, כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכוין במצוה זו. ויהר"מ ה' או"א שבזכות מצות הברכה אשר נברך על נט"י קודם סעודה, יהיה עתה עת רצון לפניך, וימשך מן אור אין סוף שפע מוחין ואורות גדולים לשנים עשר פרצופים הרמוזים בעשר ספירות הכוללים, הרמוזים בעשר אצבעות הידים, ומשם נקבל שפע עשרה ברכות, ככתוב ויתן לך האלהים (להמשיך מא"ס מוחין ושפע) מטל השמים (חכמה) ומשמני הארץ (בינה) ורוב דגן (דעת) ותירוש (חסד), יעבדוך עמים (גבורה) וישתחוו לך לאומים (תפארת) הוה גביר (נצח) לאחיך (הוד) וישתחוו לך בני אמך (יסוד) אוררך ארור ומברכך ברוך (מלכות): 

יב. בשבת צריך ליטול ידיו קודם שלש סעודות מעומד, כנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל, וה"ה לברכה ונגוב נמי צריך מעומד. וכתב הרה"ג מהר"א מני נר"ו דלאו דוקא בנטילה דאכילה, אלא גם בנטילת שחרית דיום שבת ג"כ נוטלין ומברכין ומנגבין מעומד, שכ"כ רבינו הרש"ש ז"ל, וכבר הרב תורת חכם ז"ל עשה מטעמים לדבר. וכתב עוד שהוא נר"ו נוהג כן גם ביום טוב, דאם אינו מועיל אינו מזיק עכ"ד נר"ו. ונ"ל יפה אמר חנ"ן על יום טוב, אך אנא עבדא א"א לי לעשות נט"י דשחרית דשינה מעומד, והמשתדל לקיים זה תע"ב: 

יג. כשיטול ידיו לסעודה, יקח הכלי בידו הימנית ויתנהו לידו השמאלית, כדי להכניע השמאלית לימין, ויטיל מן השמאלית על הימין ג"פ רצופים זא"ז. ואח"כ יטיל על השמאלית ג"כ ג"פ רצופים בזא"ז, ואח"כ ישפשף ידיו זה בזה, ג"פ רצופים ליד ימין, וג"פ רצופים ליד שמאל, וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ואף על גב כי בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות דף נ"ב ע"ב זכר בנטילה שני פעמים, ובשפשוף פעם אחת, נאמן רבינו הרש"ש בזה, שכל דבריו היה מוציא אותם ומולידם מדברי רבינו האר"י ז"ל בעצמו: 

יד. אחר נט"י יגביה ידיו כנגד ראשו, ויברך תיכף ומיד בעוד ידיו זקופים, כדי שלא תהיה הגבהת ידו בריקניא. ובעוד ידיו זקופים, יפשוט ידיו, שיש בהם יו"ד אצבעות, לקבל שפע וברכה מעשר מיני שפע, ויכוין להמשיך ממקום עליון מוחין ושפע, והם עשר מיני ברכות הנזכרים בפסוק ויתן לך האלהים וכו', עד ומברכך ברוך, וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ופיוט למבצע על רפתא יש נוהגים לאומרו אחר נטילה קודם בציעה, וכמ"ש הגאון מחב"ר סי' קס"ו על מנהג רבנן קדישי יע"ש. ובביתנו נוהגים מאבותינו לומר אחר נטילה קודם המוציא, וצריך לאומרו בשלש סעודות: 

טו. צריך לבצוע על שתי ככרות בכל סעודה משלש סעודות, ויהיו שלמות זכר למן, דכתיב ביה לחם משנה. וגם הנשים אם אוכלים לבדם חייבים ג"כ בשתי ככרות, וכנז' בפוסקים ז"ל. מיהו לפ"ד רבינו האר"י ז"ל צריך לסדר בשלחן י"ב ככרות בכל סעודה משלש סעודות כזה ובארבע ככרות האמצעים יכוין שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה, ושתים העליונות הם כנגד אות יו"ד ואות וא"ו שהם אותיות הזכרים, ושתים שתחתיהם הם כנגד שני ההי"ן שהם אותיות הנקבות, ה"א ראשונה תחת אות יו"ד שבצד ימין, וה"א אחרונה תחת אות וא"ו שבצד שמאל. וכשתברך ברכת המוציא, תקח ב' ככרות העליונות שהם כנגד אותיות יו"ד וא"ו, ותחברם יחד דבוקים אחור באחור, ובזה נעשים ככר אחד שיש לו שני פנים משני צדדיו, שיהיה בזה כדמיון לחם הפנים שבמקדש, ותאחזם בין שתי ידיך, שתהיה ימינך על פני ככר היו"ד, ושמאלך על פני ככר הוא"ו. ובעוד שתי ככרות אלו בידיך, צריך שיהיו מונחים בידיך כנגד ב' ככרות התחתונים שהם כנגד שתי ההי"ן, כדי שישפיעו הזכרים בנקבות, ותברך אז ברכת המוציא בעודם בין ידיך. ואחר שתגמור הברכה תבצע מלחם הימני, שהוא כנגד אות יו"ד שיעור כזית, ותבטלנו שלשה פעמים במלח ותאכלנו, ותכוין לשם מצות סעודת שבת, וגם תכוין דכזית זה הוא כנגד אות יו"ד דשם הוי"ה. ואחר שתאכל ותטעום מכזית זה, אז תיכף תבצע עוד מככר הנז' שיעור כביצה ותתן לאשתך, ותכוין כי זה הוא כנגד אות יו"ד של שם אדנ"י, ותכוין אז לשם השילוב של הוי"ה אדנ"י שהוא שם יאהדונה"י, והוא הדבר אשר יסד רבינו האר"י ז"ל בפיוט שלו למבצע על ריפתא כזיתא וכביעתא, תרין יודי"ן נקטא סתימין ופרישין. אח"כ תבצע לשאר המסובין. ותזהר בעת שתבצע את כזית שלך וכביצה של אשתך, שלא תשמיט ככר השני שהוא כנגד אות וא"ו מידך, אלא תבצע בעודו מחובר בידיך עם אותו ככר שאתה בוצע ממנו, וסדר זה תעשהו בשלש סעודות. ואם לא נמצא לך י"ב ככרות תסדר ארבע ככרות, אך ודאי מצוה רבה להשתדל לסדר י"ב ככרות כפי שהציור שרשמנו לעיל. וסדר זה הוא המיוסד ע"פ דברי רבינו האר"י הקדוש זלה"ה כנז' בשער הכונות: 

טז. שיעור כזית הוא תשעה דרה"ם, ושיעור כביצה הוא י"ח דרה"ם. ואחר שתבצע שעור כזית לעצמך, תזהר לאכול עוד מן הפת להשלים שיעור י"ט דרה"ם, כי צריך לאכול לכתחילה פת בסעודת שבת יותר מכביצה, ורק מי שהוא חולה ובעל מכאובים דקשה לו אכילת הפת, סגי ליה בכזית בלבד. ועיין בברכי יוסף ושיו"ב ושאר אחרונים ז"ל: 

יז. כאשר תסדר האשה הפת על השלחן, תזהר להניח מפה תחתונה ומפה עליונה, ויש בזה כמה טעמים ע"פ הפשט. ואחר שתניח מפה העליונה תניח שתי ידיה על השלחן, ותאמר פסוק וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', וע"י דבור זה תשרה הקדושה על השלחן, וכנז' בספר כ"מ ומסתברא מלתא, כמ"ש על כסא אליהו הנביא זכור לטוב בשעת המילה, שצריך לומר בפה זה הכסא וכו' ועיין בזוה"ק: 

יח. מצוה לאכול דגים בשלשה סעודות של שבת אפילו דבר מועט, וכנז' בפוסקים. ואמרתי טעם נכון לאכילת דגים בשבת, כי הדגים נבראו מן המים, אבל בהמות נבראו מן העפר, וכנז' במדרש רבא, וידוע כי סדר הארבע יסודות למעלה הוא כך, מים, אש, רוח, עפר. וכמ"ש רבינו ז"ל בשער מאמרי רז"ל דף י"ב ע"ב, בביאור מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו יע"ש. ובזה פרשתי בס"ד דברי רבינו ז"ל בעץ חיים שער נו"ן פרק א', הקושיא שנתקשו שם, ולפ"ד רז"ל שלמעלה הסדר הוא מים קודם אש נתפרשו דבריו /בע"ח/ בע"ה היטב, איך שיהיה, נמצא למעלה המים הוא עליון, ולכן הדגים בשבת עדיפי מבשר בהמה שנבראה מיסוד התחתון, דהדגים נבראו מן המים שהוא יסוד העליון, והשבת נזון ממקום עליון וגבוה מאד. ועוד פרשתי בס"ד טעם אחר ע"פ מ"ש במדרש בראשית רבא פרק ז', בעובדא דיעקב איש כפר גבראי שהורה בצור שהדגים טעונין שחיטה, ושמע רבי חגי ושלח אחריו והלקהו וכו', והביא לו רבי חגי ראיה מן התורה, דכ' הצאן ובקר יש' להם ומצא להם, ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, מכאן ראיה צאן ובקר בעו שחיטה, ודגי הים די להם באסיפה מן הים יע"ש. ובזה מובן הטעם דאוכלין דגים בשבת, להורות כמו שהדגים אין צריך לתיקון שלהם מעשה מלאכה, כן השבת אין צריך לבירורים שלו תיקון ע"י מעשה ומלאכה: 

יט. מי שנאנס ולא אכל סעודה ראשונה בליל שבת, יאכל שלשה סעודות ביום, וגם סעודת התשלומין יאכל בה פת, ויסדר שלחנו כמו סעודת החיוב של הלילה. וכן ה"ה ביום טוב יעשה כן, ועיין מג"א סי' רצ"א ושאר אחרונים ז"ל שם. ואם שלחו לאדם איזה דבר מאכל שיאכלנו בשבת, לא יאכלנו בחול, וזהו מידת חסידות, וכנז' בש"ע להגאון ר"ז ז"ל בסי' רס"ב ס"ח יע"ש: 

כ. טוב שילמוד על השלחן בליל שבת ארבע פרקים ראשונים של משנה דשבת, והשאר יגמור ביום, ואם קשה עליו הלימוד בליל שבת, ילמוד לפחות פרק אחד, וכנז' בשער הכונות. וטוב לומר דברי תורה לבני ביתו בליל שבת על ענין הפרשה, וכן היה מנהגו של עט"ר אבא מארי זלה"ה בד"פ במשנה ובד"ת על השלחן: 

כא. אחר בהמ"ז תחזור ליקח שתי אגודות ההדס בשתי ידיך, ותחברם יחד ותאמר "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" ואח"כ תברך ותריח, וכנז' בדברי האר"י ז"ל בשער הכונות. ונ"ל שצריך להסיר ההדס אחר קידוש שכבר בירך עליו, ולהצניעו במקום אחר כדי שיוכל להביאו אחר בהמ"ז ולברך עליו שנית, אבל לא ישאר לפניו, אף על גב דבהמ"ז חשיב סילוק, הא איכא פלוגתא בזה. ולפ"ד רבינו האר"י ז"ל מנהג טוב לקרות בכל ליל שבת אחר בהמ"ז המשנה דמסכת עירובין, ואנו לא נהגנו בזה ומי שאפשר לו תע"ב: 

כב. מנהג רבינו האר"י ז"ל להניח השלחן במקומו בליל שבת אחר בהמ"ז, והמפה פרוסה עליו, וכוס של ברכה ג"כ מונח עליו, והיה משאיר בו מעט יין כדי להשאיר שם ברכת ליל שבת, בסוד אסוך שמן האמור באלישע הע"ה ככתוב בזוה"ק. וגם לסיבה זו היה משייר תחת מפה הפרוסה מעט פתיתין של פת, אבל לא לחם שלם, וכנז' בשער הכונות. אך צריך לשמור זה מן החתולים המצויים בבית שלא יכנסו ויאכלו הפת, והנזהר בכל הנז"ל תבא עליו ברכה: 

כג. ענין הזווג והעונה של שבת הוא מצוה רבה, ואשרי הזוכה לעשות כל מעשיו לש"ש. וכבר ארז"ל בגמרא עונתן של ת"ח מליל שבת לליל שבת, ורק בליל ראשון של פסח, וליל ראש השנה, וליל שמיני עצרת, וליל שני דשבועות, אפילו שחלו בשבת אין לעשות זווג בהם ע"פ הסוד, אלא רק אם הוא ליל טבילת מצוה. וכל זה הוא לת"ח ואנשי מעשה, אבל המון העם, מי שיודע בעצמו שאינו יכול לעמוד בדבר זה, שאינו יכול לכבוש תאותו, מותר לו לשמש אפילו בלילות החול, ורק חייב להזהר לפרוש סמוך לוסתה. וגם בעונה של ליל שבת שהיא מצוה גדולה, אינה מצוה מן המובחר אלא רק אם ישמש אחר חצות לילה. נמצאת אתה למד ארבעה מדרגות יש בתשמיש המטה, הא' הגרוע הוא המשמש בימות החול קודם חצות לילה, והב' המעולה ממנו הוא המשמש בחול אחר חצות לילה, והג' המעולה ממנו המשמש בליל שבת קודם חצות, והד' המעולה מכולם המשמש בליל שבת אחר חצות. ואם נזדמן לו טבילת מצוה בלילי החול, הרי זה משמש באותו לילה, אף על פי שהוא חסיד ופרוש, ואינו רשאי לעכבה עד ליל שבת, ועושה בזה תיקון כמו עונה של ליל שבת, וכדמוכח מזוה"ק, דאצלו נחשב ליל טבילה כליל שבת, ולכן טוב שיזהר לקיימה ג"כ אחר חצות לילה היכא דאפשר לו, אבל אם חושש פן ח"ו יראה קרי אם ישן קודם תשמיש, ה"ז משמש קודם שינה אפילו קודם חצות. וגם בלילי ר"ח ויו"ט יש מעלה בזווג ע"פ הסוד, וחסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצות עונה:

ודע דאיתא בספר פרי עץ חיים וז"ל, מורי זלה"ה היה אומר דכל אזהרה מע"ש לע"ש הוא במשמש לשם הריון לצורך בנים, וצריך להיות אז הזווג כדי שישרה בהאי טיפה נשמה קדושה עליונה מהזיווג העליון, אבל אם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כ"כ, והטעם כי כל עצמה של אזהרה זו אינה אלא לבל ישפיע נשמות הנקראים צדיק ורע לו, רק נשמות דשבת כנז', אבל אם היא כבר מעוברת או מניקה, בטלה טענה זו, עכ"ל מהרח"ו ז"ל שם יע"ש. ועוד ראיתי לרבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד דף ס"ט ע"א, שדקדק מן התיקונים סוף דף צ"ג כפי החילוק הנז', דיש לחלק במעוברת או מניקה יע"ש. ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד דאין סתירה מדברים הנז' למ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות ובשער הכונות בענין הזווג של ימות החול. וכתבתי דאע"ג דגם ת"ח יכולים לסמוך על דברי מהרח"ו ז"ל בספר פרי עץ חיים הנז' לשמש בחול במעוברת ומניקה, עכ"ז ראוי שיתנהגו בפרישות ולא ירגילו עצמם בכך, ורק אם בדרך מקרה נזדמן להם דבר זה בחול, אין לחוש: 

כד. אפי' בחדשי העבור וחדשי יניקה, ואפי' אשה עקרה או שפסקו דמיה שאינה ראויה להוליד עוד, חייב בעלה לקיים מצות עונה בה, ואפילו שהוא חכם וחסיד אינו רשאי לבטל ממנה מצות עונה, ואל יחשוב שבעילתו תהיה לבטלה, אלא באמת גם בעילות אלו עושים פרי למעלה ויולדו מהם נשמות, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות, וז"ל אבותינו אברהם יצחק ויעקב הגם כי היו נשותיהם עקרות לא היו נמנעים מן הזווג, והיו מכוונים אל זווג התדירי וכו' יע"ש. והגאון חיד"א ז"ל בע"ק דף פ"ג מן זוה"ק בכ"י וז"ל א"ר שמעון לעולם יקיים אדם מצות עונה בזוגתו לש"ש, שכל אותם וכו' אף שהיא עקרה וזקנה אינם הולכים לאבוד, אלא הקדוש ברוך הוא מצוה למלאך הממונה שישמרם לעת"ל, ויהיה לכל א' גוף ויהיו לו בנים רבים וכו' יע"ש: 

כה. טוב שיתן האדם מטתו בין צפון לדרום וכמ"ש חז"ל, ויהיה דוגמת אדה"ר כשנברא. וכך יעשה ראשו למזרח כנגד הדעת הנקרא מזרח, דכתיב ממזרח אביא זרעך, ורגליו למערב כנגד יסוד ומלכות, וידו הימנית בדרום שהוא החסד, ויד השמאלית בצפון שהוא הגבורה, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל שער טעמי המצות דף וא"ו ע"ב ע"ש. וצריך לשהות על הבטן עד שיכלו טיפות הזרע לגמרי, וכן יזהר לאחר ששמש מטתו אפילו מאותם הטיפות שהם כמו מים ואינם קשורות כלובן ביצה, כי כל זה בכלל השחתת הזרע, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דף ז' ע"ב יע"ש. מיהו נ"ל דאינו נענש עליהם, כיון דהוא אנוס בזה מצד קיום המצוה, וידוע כי אצל רוב בני אדם אינם נפסקים ניצוצות אלו רק אחר שישתין, על כן ישתדל להשתין, ולא יטבול קודם שישתין, וכונת רבינו ז"ל להזהירו בזה: 

כו. אסור לשמש לאור הנר, ואינו מספיק נתינת מחיצת סדינים של פשתן סביב המטה, אלא צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המטה כלל ועיקר, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דף ז' ע"א יע"ש. ומלשון רז"ל מוכח דאם ישן באכסדרה גדולה או על גג גדול והנר רחוק מן המטה ואין מגיע אורו למטה כלל, שרי, אף על פי שהוא רואה בעיניו את הנר דולק. ומ"ש הגאון מהרש"ק ז"ל דאם משמש בכיסוי של סדין גדול ורחב, שרי, אין דבריו מחוורין, וכאשר השגתיו בתשובה. ואיש ואשתו שיש להם ילד קטן יונק וישנים בחדר, וצריך להם אור בחדר שלא תוכל להניק בחושך, כיצד יעשה בשבת, שאינו יכול לכבות קודם תשמיש ולהדליקו אח"כ, עשיתי להם תקנה שיניחו הנר בתוך חלון עמוק העשוי בכותל, ויעשו לחלון דלת, ובעת תשמיש יסתום הדלת ולא יראה אור הנר בחדר, ואחר תשמיש יפתחנו כדי שתניק האשה לאורו:

ודע כי המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א מזמן קדמון, דהחתן שנושא בתולה, משמש בליל חופה שהיא ביאה ראשונה לאור הנר, אפילו הוא חכם וחסיד, בלתי שום פקפוק. ואני אמרתי טעם להיתר זה בביאה ראשונה שהיא אינה ראויה לעבור, דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, כי אם רק היא לעשותה כלי, ולכן אין החיצונים מתגרים בזה, ואין כאן עונש של בנים נכפים דארז"ל, יען כי אותו תשמיש אינו ראוי להריון, כי ענין זה הוא סגולי והא תליא בהא. ודע כי אור הנר הוא חמור מאור הלבנה, ועיקר הנזק יהיה מאור הנר דוקא, מיהו אם אור הלבנה זורח להדיא על המטה, לא ישמש, אבל אם אין אור הלבנה זורח ממש על המטה, אף על פי שמאירה המטה מכח אור הלבנה הרחוק ממנה, מותר לשמש ע"י שיהיה מאפיל בסדין שיהיה פרוס עליו לגמרי, ובשעת הדחק שהוא צריך לשמש ואור הלבנה זורח על המטה, ואינו יכול להמתין עד שיעבור האור מעליה, הרי זה מאפיל בסדין, שיפרנסנו עליו ועל אשתו עד שיהיו מכוסין בו לגמרי, ושרי. ובסה"ק מקבציאל העליתי דאם עלה עמוד השחר, כל זמן שלא האיר היום שהוא תחלת לבישת תפילין בחול, חשיב בכלל לילה ומותר לו לשמש, ואין זה בכלל משמש מטתו ביום. וישתדל האדם לטבול אחר תשמיש המטה ובפרט ביום שבת, כדי שיקבל תוספת שבת של היום בגוף טהור: