בן איש חי שנה שניה פרשת כי תצא

בן איש חי שנה שניה פרשת כי תצא 

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. נ"ל בס"ד דידוע התורה נקראת אם, דכתיב כי אם לבינה תקרא אל תקרא אם בחיר"ק אלא אם בציר"י, וידוע דהלומד תורה לשמה יוכל לעשות בה בירור נצוצי קדושה, אבל בתורה שלא לשמה לא יוכל לעשות בירור נ"ק, כיון דחסרה מצד המחשבה דהבירור בה, גם ידוע מ"ש התנא גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב, ופרשו דזה איירי בתורה לשמה ולא בתורה שלא לשמה, גם ההפרש בין לשמה ובין שלא לשמה הוא בלב, כי תורה לשמה יוצאה מן הפה ומן הלב דהכונה היא בלב, אבל שלא לשמה היא שלמד בפה דוקא ואינה בלב, וז"ש שלח תשלח את האם ר"ל התורה הנקראת אם שלח תשלח תרתי מן הפה ומן הלב שזו היא תורה לשמה, ועי"כ יהיה לך תרתי למעליותא חדא את הבנים אלו נצוצי הקדושה תקח לך, שבתורה לשמה יהיה ברור נ"ק, ועוד למאן ייטב לך בעוה"ב והארכת ימים בעוה"ז, כמ"ש על תורה לשמה גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב:

ולכן ארז"ל חייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו, כי אביו הטיב לו בעוה"ז בלבד, אך רבו שלמדו תורה הטיב לו בעוה"ז ובעוה"ב, כמ"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב: 

א. חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר משל אביו, כי אביו הביאו לחיי עוה"ז ורבו מביאו לחיי עוה"ב, ואף על פי שיש אומרים דאם אביו הוא רבו מובהק לא יקראנו אבי אלא יקראנו רבי, לא נהגו בכך, אלא אפילו אם אביו הוא רבו מובהק יקראנו אבי, ויש טעם למנהג זה: 

ב. כל שרוב חכמתו ממנו, זה נקרא רבו מובהק וכל זמן שרבו המובהק קיים, אם קובע התלמיד מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, אף על פי שהוא במדינה אחרת ה"ז כחולק על השכינה, אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין כן, דכל שהוא דרך משא ומתן שרי, ומיהו לא יחלוק כדרך החולקים לנצח, אלא אומר ראיותיו ואם ישרו בעיניו מוטב, ואם לאו ישתוק, וכן לכתוב לעצמו ראיותיו אף שהם כנגד רבו מותר, אבל לכתוב פסק או הוראה נגד רבו ומוסר לאחרים אסור, ואם נחלקו החכמים ועמדו למנין לא ימנה כנגד רבו עם החולקים עליו, וכל זה בחייו, אבל אחר מותו מותר לחלוק עליו ולפסוק כפי סברתו ולעשות מעשה אף שהוא כנגד רבו, אבל לא יאמר רבי היה אומר כך ואני אומר כך, שזה מבזה את רבו, אך יוכל לכתוב סברת רבו וראיותיו ויכתוב עליו דברי עצמו וראיותיו, אף על פי שהם סותרים, כי הרואה דבריהם יבחר, וכן עשו כל הראשונים, ועל הכל יהיו דבריו לשם שמים כ"כ הגאון הרדב"ז ז"ל, והביא דבריו הרב ברכי יוסף ז"ל אות ג', ושם העיר הרב ז"ל מגמרא דר"ה דף י"ח, דא"ר שמעון ד' דברים היה דורש רבי עקיבא ואין אני דורש כמותו וכו', ונראין דברי מדבריו, ור"ש תלמיד רבי עקיבה הוה, וכתב אגדה שאני, ודברי הרדב"ז בהלכה למעשה שעושה נגד רבו וזה זלזול לרבו, ופשוט, עכ"ד, והרואה יראה דאחר מחילה רבה לא העלה מזור להערתו בזה החילוק, ולי אנא עבדא נ"ל דברבו מובהק גם באגדה אין לומר כן כמ"ש רשב"י, אך החלוק הוא דכל זה אמור ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, אבל רבי עקיבה אף על גב דהוה רביה דרשב"י לא היתה רוב חכמתו של רשב"י ממנו, כדי שיהיה לו דין רבו מובהק שצריך להזהר בכל אלה. עוד אנא עבדא העירותי בהא דתנן בסוף פ"ג דכריתות, א"ר עקיבא שאלתי את ר"א העושה וכו', אמר לי חייב על כל או"א מק"ו וכו', אמרתי לו, לא, אם אמרת בנדה וכו', אמר לו הבא וכו', אמרתי לו, לא, אם אמרת בבא וכו', ואיך יאמר לא, שדוחה דבריו בלשון זה, והלא איתא בסנהדרין דא"ל רב יהודא לרב יחזקאל אביו לא תתני הכי, והוכיחו שמואל וא"ל לא תימא לאבוך הכי, ותרצתי דרבי עקיבא לא היתה רוב חכמתו מן ר"א, ולכן נקבל ואם לדין יש תשובה, דגם רבי יהושע אינו נקרא רבו מובהק דלא הוה רוב חכמתו ממנו, ועיין בפסחים פרק וא"ו מה שהשיב רבי עקיבא על דברי ר"א, ואיתא בירושלמי שם הלכה ג' שלשה עשר שנה נכנס רבי עקיבא בבית מדרשו של ר"א ללמוד תורה ממנו ולא היה יודע בו ר"א ולא החשיבו, וזו התשובה של הזאה תוכיח היתה תשובה ראשונה שהשיב רבי עקיבא על דברי ר"א, וא"ל רבי יהושע לר"א הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו ע"ש, ובמ"א כתבתי בזה בס"ד: 

ג. כל העושה מריבה עם רבו המובהק כעושה עם השכינה, וכל המתרעם עליו והמהרהר אחריו כאלו מתרעם ומהרהר אחר השכינה, והאי איסורא דמהרהר לאו במחשבה, אלא הכוונה בזה, לומר, שהוא מדבר ומחפה עליו דברים, ועיין ברכי יוסף אות ב': 

ד. אסור לקבוע עצמו להוראה להורות בקבע, אפילו רחוק מרבו המובהק מהלך כמה ימים, אא"כ נתן לו רבו רשות, ואם נתן לו רשות יכול להורות אפילו בפניו, וי"א דלפניו ממש, אסור. ולא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו, אבל אם שאלו אותו הלכה שאינה לענין מעשה, יוכל לומר מה שבדעתו, ואפילו אם מורה על מעשה אינו אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שפשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא, מותר אפילו בלי נטילת רשות, ויש מי שכתב דכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יוכל להורות בלי נטילת רשות, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על עצמו לדמות מלתא למלתא, ובסה"ק מקבציאל העליתי דכל דין שפסקו מרן ז"ל בשה"ט שקבלנו הוראותיו יכול להורות בלי נטילת רשות, ולאפרושי מאיסורא כגון שרואה אדם עושה איסור, יכול לומר לו שהוא אסור בפני רבו, שבכל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב: 

ה. אסור לתלמיד לקרות לרבו המובהק בשמו בלבד, לא בחייו ולא במותו, אלא יאמר רבי פלוני, ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו, אסור אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין בו: 

ו. לא יתן שלום לרבו המובהק, ולא יחזור לו שלום כדרך שאר העם, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי, ואם נתן לו רבו שלום, אומר לו שלום עליך רבי ומורי: 

ז. לא יחלוץ תפילין לפני רבו המובהק, ולא יסב לפניו, אלא יושב כיושב לפני המלך, ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא בצדו ממש, וכ"ש דאסור לילך בצדו, וחוץ לארבע אמות הכל שרי, ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב, ולא יעמוד לילך עד שיטול רשות ממנו, וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו: 

ח. לא ישב במקומו, ולא יכריע דבריו, ולא יסתור דבריו אפילו במילי דעלמא, וחייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו, או עד שישב, ואפילו היה רבו רוכב, צריך לעמוד מפניו דחשיב כמהלך, וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו: 

ט. ראה רבו עובר על ד"ת אפילו איסור דרבנן, אומר לו כך למדתנו רבינו. וכשמזכיר את רבו תוך י"ב חדש צ"ל הכ"מ. ואם רק בפני רבו, הוא בכלל כל משנאי אהבו מות, אלא יסתלק משם וירוק או יבליענו בכסותו, ויש מתירין ברוק בעלמא ואין אוסרין אלא בכיחו שהוא דבר שיוצא מגופו בכח, וצריך לחוש לדברי האוסרים אפי' ברוק בעלמא: 

י. כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו, לא נאמרו אלא ברבו מובהק דוקא שרוב חכמתו ממנו, אם מקרא מקרא, ואם משנה משנה, ואם גמרא גמרא, אבל אם אין רוב חכמתו ממנו אינו צריך לכבדו בכל אלה הדברים שאמרנו, אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו, וכן נכון נמי כשמזכיר שמו יאמר רבי פלוני: 

יא. אף על גב דאמרינן דחייב לעמוד בפני רבו אף על פי שאינו רבו מובהק, מ"מ אם זה רבו שלמדו מן אל"ף בי"ת עד גמר התנ"ך, אבל לא למדו גמרא ותורה שבע"פ, מפני שזה המלמד אינו יודע ללמוד גמרא, והלך זה התלמיד ולמד גמרא לפני רב אחר ונעשה ת"ח חשוב, אינו חייב זה התלמיד לעמוד לפני זה המלמד, אף על פי שלמדו כל המקרא כולה, יען כי זה המלמד נחשב עתה לגבי זה הת"ח לעמא דארעא, ואיך זה שהוא חכם ובעל הוראה יקום מפניו כי זילותא לת"ח לקום בפני הדיוט, וכ"ש אם זה המלמד שלמדו כל המקרא כולה לא למדו בחנם אלא לימדו בשכר דמחמת כן נמי בציר ליה יקריה, על כן אינו קם מפניו, ומ"מ ראוי לעשות לו הידור ולנהוג בו איזה כבוד, והכי הוי סוגיין דעלמא, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י ובשיו"ב יע"ש, ואלו המון העם שלומדים תנ"ך ומעט מדברי רז"ל באגדה לפני מלמדי תינוקות ויוצאים לשוק לעסקים, ואין לומדים יותר, דנמצא זה האדם כל חכמתו וידיעתו בתורה או רובה הוא מן המלמד הזה, חשיב המלמד הזה רבו מובהק וחייב לנהוג בו כל הלכות רבו מובהק שכתבנו, דעל זה כתב מרן ז"ל בשה"ט בדין רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה ופשוט: 

יב. כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. והיינו שיבה, אדם שהוא בן שבעים שנה, וזקן, זה החכם שקנה חכמה, וגם הנשים חייבין במצוה זו לקום מפני הזקן ומפני החכם, ואפילו אם הזקן עם הארץ צריך לקום מפניו, ובלבד שלא יהיה רשע, ולכן אלו הבריונים שיודע בהם שאין מתפללין בכל יום ואינם מניחין תפילין, אינו חייב לקום מפניהם כלל, כי על זקן כזה לא צותה התורה לכבדו, ואף על גב דכתבנו שחיוב מ"ע לקום מפני זקן היינו בן שבעים שנה כל זה הוא כפי דברי הפוסקים הפשטנים, אבל לפ"ד רבינו האר"י ז"ל צריך לקום בפני הזקן מבן ששים שנה ומעלה, וצריך להזהר בזה כי דבריו נאמנים ע"פ הסוד דברי אלהים חיים: 

יג. מאימתי חייב אדם לקום מפניהם, משיגיעו לתוך ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו או ישבו, ואם רוצה לקום מפני הזקן או החכם קודם שיגיעו לתוך ארבע אמותיו, אינו רשאי, ועמ"ש בס"ד בסה"ק רב ברכות במערכת הפ' אות א' יע"ש, ויש להסתפק אם נכנסו החכם או הזקן לבית הכנסת או לחצר המוקף, אי אמרינן כל הבית חשיב כארבע אמות וחייב לקום אף על פי שהם באו וישבו רחוק מן האדם היושב שם יותר מן ד' אמות, או"ד גם בזה יש דין ד' אמות הנז' ועיין מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף, ונ"ל כיון דהוי ספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא, וצריך לקום מפניהם אף על פי שישבו רחוק ממנו, מיהו אם הוא יודע שהם באים להתקרב לישב סמוך לו, לא יקום מפניהם אלא עד שיגיעו לתוך ארבע אמותיו, כן העליתי בסה"ק מקבציאל בס"ד:

עוד העליתי שם בס"ד, דאם האדם יושב בביתו למעלה באכסדרה שהיא גבוה ורשות בפ"ע, והזקן או החכם נכנסו לחצר וישבו למטה סמוך לאכסדרה, ולא עלו למעלה לאכסדרה, דאינו חייב לקום, כיון דהוא יושב ברשות בפ"ע ואין זו קימה שיש בה הידור, אבל אם הוא יושב בבימה אשר באמצע בית הכנסת והם הולכים למטה בבית הכנסת וקרובים לבימה, יקום מפניהם, יען כי דין בימה אשר בבית הכנסת קי"ל דבטילה היא לגבי בית הכנסת ואינה נחשבת רשות בפ"ע בענין הצירוף, כמ"ש בהלכות בית הכנסת: 

יד. אפילו אם החכם או הזקן רוכבים בין על בהמה בין בעגלה, צריך לקום מפניהם, ועיין ט"ז סי' רמ"ב ס"ק י"א, והתורה הזהירה שאסור לעצום עיניו מן החכם או הזקן בעודנו רחוק ממנו כדי שלא יקום כשיגיע לתוך ד' אמותיו, דלכן כתיב במצוה זו ויראת מאלהיך היודע מחשבות לב: 

טו. אפילו בשעה שעוסק בתורה חייב לעמוד בפני החכם או הזקן, ואפילו בבית הכנסת, ואפילו בשעת תפילה כשקורא זמירות ויוצר וק"ש, שזהו כבודו יתברך, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד לפני החכם והזקן, וכמ"ש בברכי יוסף ז"ל, ואפילו אם החכם או הזקן סגי נהור צריך לקום מפניהם, וכמ"ש הרב ז"ל שם, מיהו אם העומד הוא סגי נהור, נסתפק בזה נחלת צבי והניח בצ"ע יע"ש, ובודאי צריך לקום דספק תורה להחמיר וכ"ש בהא דהסברה נוטה יותר שיקום: 

טז. יש אומרים דאשת חבר דינה כחבר לענין זה וצריך לקום מפניה, וי"א דאינו חייב מדינא אלא ממדת חסידות, ונכון לחוש לסברה ראשונה ולקום, ועיין ברכי יוסף ח"מ סי' טו"ב אות ה' יע"ש, והרב הנז' בברכי יוסף יו"ד כתב שרבינו האר"י זצ"ל כתב דאין חיוב לעמוד לפני אשת ת"ח, וגם לא לעשות לה הידור יע"ש, ואנא עבדא לא ידעתי היכן ראה הרב ז"ל דבר זה בדברי רבינו האר"י ז"ל, דבשער המצות כתב וז"ל, ובאשה נאמר ויראת מאלהיך יראה בלב ואין צריך לה לא קימה ולא הידור עכ"ל, ודבריו אלו קאי על אשה זקנה ואשה חכמה, אבל אשת ת"ח חיוב קימה גבה הוא משום כבוד בעלה שהיא כגופו, וחשיב כאלו הם קמים בפני בעלה, וזה פשוט, ודע דאפילו מאן דס"ל אשת חבר כחבר לענין זה, מ"מ מודה דלא אמרינן אשת זקן כזקן, דכבוד תורה שאני, וזה פשוט וברור: 

יז. אין עומדין לא בבית הכסא ולא בבית המרחץ, דכתיב תקום והדרת, קימה שיש בה הידור, אבל בבית החיצון של המרחץ עומדין. ואין בעלי אומניות חייבין לעמוד בפני החכם או הזקן בשעה שעוסקין במלאכתם, ואם רוצה להחמיר על עצמו ולעמוד רשאי, אבל אם הוא שכיר יום שעוסק במלאכת אחרים, אינו רשאי להחמיר ולקום, וכתב הכנה"ג בשם הר"א הלוי ז"ל, דאפילו בפני רבו המובהק אינו חייב לקום כשעוסק במלאכתו: 

יח. אפילו חכם עומד בפני הזקן, אך אינו חייב לקום מלא קומתו אלא כדי להדרו. וכן שני חכמים ושני זקנים אין אחד צריך לקום מלא קומתו, אלא יעשו הידור זה לזה, ואם רוצים לקום רשאים, וכן הרב לתלמידו יעשה לו הידור קצת: 

יט. חכם אפילו מופלג בחכמה רשאי לעמוד בפני אדם בעל מעשים, וי"א שיש חיוב לעמוד בפני בעל מעשים, ונכון לעמוד בפני גבאי צדקה בשעה שגובין, וכן בפני כל עושי מצוה בשעה שעושין, ודוקא אם עושין בחנם אבל אם עושין בשכר אין חייבין לעמוד בפניהם, ונהגו פה עירנו בגדאד יע"א, אם אדם יושב בביתו ויודע שמוליכין המת ברחוב כנגד ביתו ומלוין אותו, שיקומו כל אנשי הבית ויעמדו מלא קומתם בתוך ביתם עד שיעברו כל המלוין מאותו רחוב שכנגד הבית ההוא: 

כ. אף על גב דארז"ל אסור להשתמש במי ששונה הלכות, היינו דוקא שמוש של עבדות כגון הך דריש לקיש שנשאו על כתפו, או כהך דיבמות דף מ"ב דמסתמיך ואזיל רבי אבוה אכתפיה דרבי נחום שמעיה, אבל שמוש שרגיל אדם לעשות לחבירו בדרך גמילות חסד אינו בכלל זה, דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו לקבל שמוש מבני תורה, מאחר שאין אצלינו תלמיד שרוב חכמתו מרבו, כיון שלומדים מהספרים, כ"כ הרב בנין ציון ז"ל בסי' פ"ג יע"ש: 

כא. מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה, וכשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו, דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך, וחייב להשכיר מלמד כדי ללמד את בנו ואת בן בנו, ואי לא ציית להשכיר כייפינן ליה, ואם אינו בעיר ויש לו נכסים, אם אפשר לאודועי ליה מודיעין ליה, ואם לאו ב"ד יורדין לנכסיו ושוכרין מלמד לבנו או לבן בנו: 

כב. משיתחיל לדבר מלמדו אביו פסוק שמע ישראל וכו', ופסוק תורה צוה לנו משה, ופסוק ברוך ה' לעולם אמן ואמן, וגם מלמדו לענות אמן על הברכות, וכאשר יתחיל ללמדו מקרא בבית הספר יתחיל ללמדו מן פרשת ויקרא, דארז"ל יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות, ועיין ספר חסידים סי' תתש"ם, וישתדל ללמדו ברכות הנהנין וברכת אשר יצר בע"פ, וגם ק"ש, וירגילו ללמוד ק"ש בבוקר ובערב ועל המטה ולא יניחו לישן בלי ק"ש, ובזה יהיה לו תועלת הרבה ליר"ש לבסוף: 

כג. ישכיר לו מלמד פקח, שמכיר בסדר הלימוד עם הילדים לפי טבען, וגם שיהיה מדקדק היטב, כי גרסא דינקותא לא תשתכח, וגם שיהיה נאמן שלא יעשה מלאכת ה' רמיה, וגם שיהיה משגיח על הילדים לשמרם מכל מעשה כיעור ואיסור, וגם ישגיח היטב עליהם בהליכתם לבית הכסא וישגיח שלא יתייחדו עמהם בני אדם שאינם מהוגנים, כי הילדים יתפתו בנקל ולא אמון בם. והמלמד אם יש לו תענית יאר צייט לא יתענה, וכ"ש שאר תעניות של נדבה, כי בזה ממעט מלאכת שמים שבידו. ואם אדם רואה שאין המלמד מתנהג כשורה ולמודו מקולקל, יקח בנו מידו ויניחנו אצל מלמד אחר, ולא יהיה לו רחמנות על המלמד בשביל פרנסתו, כי בזה הוא מתאכזר על בנו וגם חוטא לאלהים: 

כד. המלמד יזדרז ללמד את הילדים שעה אחת ביום הלכות דרך ארץ ודברי מוסר, חנוך לנער ע"פ דרכו, ויבאר להם הכתובים בתנ"ך בהרחבה לפי השגתם, ודעתם, שלא יהיו הכתובים בפיהם כזמר בעלמא שאין מבינים מה הם הדברים שיוציאו מפיהם, וכאשר יתרגם להם המקרא בלשון המדינה, יזהר לדקדק בלשון ההוא שיהיה מתוקן במקומות הצריכין תיקון כל דבר לפי ענינו: 

כה. המלמד תינוקות, אינו רשאי לתרגם מגלת שיר השירים בלשון ערבי או שאר לשונות כפי משמעות המילות ממש בלבד, יען כי דברים אשר במגילת שיר השירים לא נאמרו כפי פשוטן ממש, אלא רק נתנו להדרש בלבד, ולכן תמצא בעל התרגום לא תרגם מגילת שיר השירים כשאר תרגומים שהם תרגומי המילות כפשוטן, אלא הביא על כל פסוק דברי מדרש, יען כי פשוטן הוא נאמר דרך משל ודמיון בלבד, וגם בתרגומי התנ"ך כולו בשאר לשונות שמלמד לתינוקות יזהר וישמר בכמה דברים להרחיק ההגשמה, וכאשר תמצא בתרגום אונקלוס שמוסיף מלות בתרגום המקרא כדי להרחיק ההגשמה, ודע כי נמצא פה תרגום המקרא בלשון ערבי ולשון פרסי מיוסד מרבינו סעדיה גאון, ויש בו כמה דברים מתוקנים היטב בלשון ערבי, ואזכיר פה דבר אחד אשר בו תדע יקרת פנינים של התרגום הנז', והוא כי פסוק וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, תרגם הגאון הנז' ותוואעדהום אללה למה צנעהם פי אל ארץ ואוצל אל משקה אלי קלובהם, וכן פסוק כי נחמתי כי עשיתים, תרגם הגאון אד תוואעדתהום במא כלקתהם, נמצא הגאון מפרש נחמה מגזירת וועד, שגזר לאדם מועד וזמן קצוב ולא שיחיה לעולם, כי בתחלה כשבראם ידע שסופם לחטוא ולא אפשר שיחיו לעולם וקצב להם במחשבתו זמן מוגבל שיהיו חיים בארץ הלזו, וכן תרגם הגאון פסוק ועשו אחיך מתנחם לך להרגך, מתואעדך לייקתלך, כלומר קבע זמן ועת להריגתך, אך תרגם פסוק והנחם על הרעה לעמך תרגם הגאון תיבת והנחם ואצפח ע"ש, והנה מה שתרגם נחמה לשון ווע"ד הוא אמת וככה ראוי שיתרגמו המלמדים לילדים, ועוד למדנו מתרגומו שתרגם ויתעצב אל לבו דקאי על האדם והוא ביאור נכון, וכן יזהר המלמד להוסיף דבר בתרגום בשאר לשונות כמו וראית את אחרי שתרגם הגאון אואכר נורי, וכן ותסיתני בו באיוב צריך להוסיף מלת דמיתה, יען כי אות ו' של תיבת ותסיתני משמש במקום תיבת דמיתה, כמו אביו ואמו, דאות וא"ו ישמש במקום או, וכן פסוק הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם, דאות וא"ו של ויכינו משמש במקום אעפ"כ, וכן ועבדיך באו לשבר אוכל, אות וא"ו משמש במקום אבל, וכן פסוק כי היה ארון האלהים ובני ישראל, דאות וא"ו של ובני הוא במקום תיבת עם כאלו כתוב עם בני ישראל, וכאלה רבות, ובדרך זה התנהג אנקלוס בתרגום שלו, ישמע חכם ויוסיף לקח: