בן איש חי שנה ראשונה פרשת תרומה

בן איש חי שנה ראשונה פרשת תרומה 

ועשית מנורת זהב טהור וכו'. נ"ל בס"ד מנורה רמז לתפלת העמידה, דידוע שתפילת העמידה היא סוד המנורה אחד מתקוני השכינה כנז"ל, צריך שתהיה זהב טהור לשון צח בלא טעות, מקשה תעשה המנורה ר"ל חבור אחד שלא יפסיק בתוך תפלת העמידה אפילו בדבר שבקדושה, הן יריכה הם תחנונים שאומר אחר התפלה בין יהיו לרצון הראשון ובין יהיו לרצון השני, הן קנה כל ברכה וברכה נחשבת לקנה אחד כי היא מכוונת כנגד ספירה אחת כנודע, הכל צריכין להיות חבור אחד זע"ז בלתי הפסק בנתיים:

ואמר עוד גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו. והיינו גביעיה אלו תיבות הברכות של התפלה, כי האותיות של תיבות העמידה הם סוד כלים אשר יתמלאו אורות מכח המחשבה הקדושה של המתפלל כנודע, ואין אדם רשאי להוסיף ברכה בברכות התפלה שאינה מענין תיקון התפלה, דמה שהוסיפו בזמן ר"ג ברכת למלשינים זה היה מתקון התפלה, כי ברכה זו היתה כנגד ספירת הכתר כנודע, שלא תיקנו אנשי כנה"ג כנגדו ברכה בתפלה, מפני שאותו זמן לא היה צריך לו תיקון כנודע, ונמצא שגביעיה אלו אותיות ותיבות של הברכות צריכין להיות ממנה כלומר מענין תיקון התפלה, וכפתוריה רמז למחשבה של התפלה כי המחשבה של האדם היא במוחא סתימאה כדמיון הכפתור שהוא כעין תפוח הסתום, ולכן כפתור רמז למקום המחשבה, גם כאן צריך שתהיה מחשבתו של אדם בדברי התפלה דוקא ואינו רשאי לחשב בתוך התפלה אפילו מחשבה של תורה או של מצוה, אלא צריך שיהיה ממנה ר"ל מענין התפלה עצמה שהוא מתפלל, ופרחיה זה תוספת דברים שנתנו חז"ל רשות לאדם להוסיף בתוך התפלה אך בתנאי שיוסיף דברים בכל ברכה מעין הברכה, ולז"א ממנה יהיו:

ועוד אמר וששה קנים יוצאים מצידיה שלשה קני מנורה מצידה האחד ושלשה קני מנורה מצידה הב', רמז בזה ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות דשלשה ברכות ראשונות כנגד חג"ת ושלשה אחרונות כנגד נה"י ואלו הם עיקר ושורש, אבל ברכות אמצעיות הם כנגד ספירות שהם תוספת, ולז"א ששה קנים שהם כנגד ספירות שהם עיקרים ואינם בחי' תוספת הנה הם יוצאים מצידיה, שלשה קני מנורה מצידה האחד שהם כנגד חג"ת, ושלשה קני מנורה מצידה השני שהם כנגד נה"י:

והנה נודע כי אנשי כנה"ג בתחלה תקנו י"ב ברכות אמצעיות אשר בין כולם הם י"ח, אך בזמן ר"ג תקנו ברכה על עקירת המלשינים בשביל תיקון ספירת הכתר ונעשו בין הכל י"ט ברכות, ונמצא בכל שלש תפלות שבכ"ד שעות יש צ"ה ברכות עם שתי חזרות של שחרית ומנחה כמנין המי"ם. ובזה פרשתי בס"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, דשפע פרנסה טובה לתחתונים ימשך ע"י התפילות, וגם בירור נ"ק שהוא מזון העליונים ג"כ יהיה ע"י התפילות, אך יהיה דבר יום ביומו לצורך הפרצוף והספירה שהוא כנגד אותו היום, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל. ולכן כתב רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום שצריך המתפלל לידע באיזה פרצוף היא אותה השנה, ובאיזו ספירה הוא אותו החודש, ובאיזו ספירה מספירות אותה הספירה הוא אותו שבוע, ובאיזו ספירה מששה קצוות דאותו שבוע הוא אותו היום, כדי לברר ולהעלות הברורים המתייחסים לכל יום ויום כראוי וכנכון וכו' ע"ש. ולז"א שלח לחמך הוא מזון שלך, על פני המים הם שלשה תפילות שיש בהם ברכות כמנין המי"ם, כי ברוב הימים תמצאנו כלומר דבר יום ביומו דאם עבר יומו בטל קרבנו:

ובזה יובן בס"ד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. דידוע הגאולה תהיה בזכות התפילות, וז"ש לה' הישועה בגאולה העתידה, יען כי על עמך ברכתך סלה, מספר סלה הוא צ"ה רמז לצ"ה ברכות של שלש תפילות עם החזרה של ש"ץ, ואמר על עמך כי יהיו עטרות בראש ישראל, גם עוד חו"ט חס"ד עולה צ"ה כמנין צ"ה הנז' שימשך עליהם חוט חסד. ובזה יובן עבדו את ה' בשמחה, אותיות בשמחה הם חמשה תפילות הנז', דארז"ל אין עבודה אלא תפלה. ובזה יובן בס"ד אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והוא כי ידוע דהחזן הוא בחי' יסוד הנקרא צדיק, והוא יש לו אור זרוע הוא אור תפילת העמידה, וקרי ליה אור זרוע לשון זרועות, כי הלחש בנה"י והחזרה בחג"ת, לכך אומרים אותה בקול רם בלי פחד שם, ולישרי לב הם הצבור שמשימים לבם על החזרה שלו לצאת י"ח אז בזה הם שלמים בשמחה אותיות חמשה, שנמצא גם הם מתפללים חמשה תפילות, משא"כ אותם שאין משימים לבם לשמוע החזרה, אין להם חמש תפילות בכל יום, על כן צריך להזהר מאד על זה: 

א. כשחוזר הש"ץ התפלה יהיו הקהל שותקים ומכוונים לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן. ואם אין תשעה בני אדם מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. וכ"כ בספר עולת תמיד בשם רבינו יונה ז"ל דאם לא יש עשרה מכוונים הויין ברכה לבטלה ואם כל אחד יאמר הרי יש עשרה זולתי, לא ימצא גם אחד מכוון, אלא אדרבא צריך לומר להפך אין עשרה זולתי. ולכן צריכים החזנים להרים קולם בחזרה מתחלה וע"ס, ולא כאותם שאין מרימים קול אלא בסוף בחתימה בלבד, כי צריך שהציבור ישמעו כל דברי התפלה מתחלה וע"ס בלתי גרעון. וש"ץ שקולו נמוך ויש אומדנא חזקה דודאי אותם הרחוקים ממנו שיושבים בסוף בית הכנסת לא ישמעו קולו כראוי, צריך הב"ד להעביר אותו. ואותם שממנים ש"ץ שקולו נמוך, חטאת הקהל תלויה בצוארם, כי זה אשר קולו נמוך בטבעו, כאשר יזדמן שיתקלקל קולו באקראי מכמה סיבות המצויים תמיד, הנה זה בודאי לא ישמע קולו חוץ לד"א: 

ב. אף על גב דטעם הפשטי של החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם, דבזה"ז כמעט בטל טעם זה דהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בע"פ בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי הנה זה עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה שאינו נותן לב עליה מאחר דאין מבין כלום, אך באמת טעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל ע"פ הסוד המפורש בספר הכונות דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת לחש, אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה אין אחיזה לקליפות שם לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד. ולפ"ז משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה, הא' דאומרים אותה בקול רם, והב' דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה כי אם דוקא לציבור שהם עשרה. לכך אין לבטל חזרה כלל אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן או שהם עשרה בצמצום וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל הש"ץ שלשה ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת נקדישך ונעריצך, ואחר חתימת אתה קדוש גם הש"ץ יסיים התפלה בלחש, ועיין מנחת אהרן כלל ט"ז אות נ"ו ע"ש כמנהג הזה יע"ש: 

ג. קודם הקדושה של נקדישך יכוין האדם לקיים מ"ע זו שנצטווינו בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, דפירשוהו בזוה"ק שנתחייבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת נקדישך ונעריצך. וכשיאמר מלא כל הארץ כבודו יכוין הארץ על ספירת המלכות שנקראת ארץ, ויכוין לכלול עצמו תוך המלכות כדי לקבל קדושה מן הקדושה שנמשכת למלכות באומרינו סדר קדושה זו, כי אנחנו בני המלכות מקבלים הקדושה ע"י אמנו המלכות, וכל זה יכוין באומרו מלא כל הארץ כבודו, וכנז' כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות יע"ש: 

ד. בהגיע ש"ץ אל נקדישך צריך האדם לחזור ולפסוע שלשה פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש, ויסתום עיניו בכונה גמורה. גם יזהר מאד לכוין רגליו בעת הקדושה בסוד ורגליהם רגל ישרה, ויאמר עם הש"ץ מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל הקדושה כולה, אמנם שתי תיבות נקדישך ונעריצך יאמר אותם בק"ר והשאר בלחש, ורק פסוקים של קק"ק וכו' וברוך וכו' וימלוך וכו' יאמר אותם בקול רם ובעינים סגורות ובדלוג כלפי מעלה, וכנז' בדברי רבינו האר"י בשער הכונות. ודע דאע"ג דהרב מ"ח ז"ל כתב ע"פ הסוד אין דלוג אלא בפסוק קק"ק וכו' ולא בברוך וימלוך, הנה נהוג כמ"ש הגאון השל"ה ז"ל לדלג בברוך וימלוך ג"פ, ועיין מנחת אהרן כלל ט"ז אות כ"ט וע"ש, וכן אנחנו נוהגים: 

ה. כתוב בספר היכלות, אמר הקדוש ברוך הוא אין לי הנאה בעולם אלא בשעה שמקדישים אותי בני ואומרים קק"ק ועיניהם נשואים למרום ונושאים עצמם למעלה. ופרשתי בס"ד בדרשותי ממ"ש אין הנא"ה בעולם, כלומר ה"א נאה, כי באמירת הקדושה ימשך קדושה למלכות שהיא אות ה"א אחרונה שבשם, וכאשר כתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל בכונת מלא כל הארץ כבודו:

וכתוב בחס"ל באומרו קק"ק ידלג שלשה דלוגין למעלה בעינים סגורות ונשואות למעלה ובאומרו ברוך וכו' כורע וזוקף בשם ומדלג דלוג א' בעינים נשואות למעלה, וכן באומרו ימלוך כורע וזוקף בשם ומדלג ועומד שם במקומו ברגלים מכוונות ודבוקות עד שיענה אמן דהאל הקדוש, זהו סדר הקדושה להקדיש את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל עכ"ל. והנה כריעה וזקיפה הנז' לא נזכרה בדברי רבינו האר"י ז"ל, ושאלתי את הרה"ג מהר"א מני נר"ו על מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ בעה"ק ירושלם ת"ו, וכתב שאין נוהגים בזה אלא אומרים אותם בלא כריעה וזקיפה. והנה פה עירנו ג"כ אין נוהגים בכריעה וזקיפה אלא רק עושים דלוג דוקא: 

ו. הדלוג הוא שידלג עקביו וגופו כלפי מעלה, ולא ידלג הרבה שיתלוצצו עליו וכנז' בספר ק"ג. ושלשה דלוגין של קק"ק תהיה כל הגבהה בתוספת מעט על חברתה, דמעלין בקודש וכנז' באחרונים ועיין כף החיים. ואם היחיד שמע קדושה באמצע תפלתו במקום שאינו יכול לענות קדושה, לא ידלג הדלוגין עם הציבור אפילו בשתיקה, אלא עומד ושותק ומכוין דעתו אל הש"ץ לשמוע ממנו: 

ז. יחיד שהיה מתפלל וכשהגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושת ובא לציון או קדושת יוצר, אינו רשאי לומר עמהם קדוש וכו' לפי שאין הקדושות שוות. וכן אם מתפלל שחרית ושמע קדושה דמוסף, אינו עונה עמהם כשהגיע למקום קדושה וכמ"ש הרב פר"ח ז"ל, ואף על גב דמורם ז"ל כתב בזה יענה, שב ואל תעשה עדיף: 

ח. לא יענו קק"ק אלא עד שיגמור ש"ץ תיבת "ואמר", וכן ברוך עד שיאמר תיבת "ואומרים", וכן ימלוך עד שיאמר "לאמר", דהו"ל כמו אמן חטופה אם יקדימו לענות קודם שיגמור, וכנז' בס' חסידים ובאו דבריו באחרונים ז"ל: 

ט. יחיד שהיה מתפלל וכשהגיע למקום קדושה ולא שמע נקדישך מן הש"ץ ורק שמע הציבור עונין קק"ק יענה עמהם עד הסוף, ועיין ש"ע הגאון ר"ז ז"ל סי' ק"ט ס"ה: 

י. אם גמר אדם תפלתו קודם שסיים הש"ץ, לא ישיח ולא ילמד אפילו בד"ת בין לחש לחזרה, אלא עומד ושותק וממתין עד שיתחיל הש"ץ החזרה, ויכוין דעתו לשמוע החזרה מתחלה וע"ס, ולא ילמוד בתוך החזרה וכ"ש שלא ישיח, וצריך שיעמוד על רגליו ע"ס החזרה ולא ישב, ורק זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד אז ישב. ואם יש יחידים מאריכים בתפלתם, אין הש"ץ ממתין עליהם. ודוקא אם מאריכין יותר מדאי, אבל אם אין מאריכין הרבה אלא מתפללין מלה במלה, צריך להמתין עליהם. ואם נזדמן דאחד שהוא חכם וגדול והאריך, וראה שהש"ץ ממתין עליו, מותר לעשות ג' פסיעות תכף אחר שיאמר יהיו לרצון הראשון, כדי שהש"ץ יתחיל בחזרה, ויסיים אלהי נצור ושאר תחנונים שנוהג בהם קודם אומרו עושה שלום בסוף פסיעותיו: 

יא. כששומע האדם הזכרת השם בכל ברכה יאמר ברוך הוא וברוך שמו, ובסוף הברכה יזהר לענות אמן כראוי. וכל ברכה שהיא של שבח כונת האמן הוא ר"ל אמת, דהיינו אמן דשלשה ברכות ראשונות כונתם אמת, ושאר ברכות של תפלה שיש בהם שבח ושאלה יש באמן ב' כונות שהוא ר"ל אמת וגם ר"ל כן יהי רצון. וי"א שגם בשתי ברכות של מגן אברהם ומחיה המתים יכוין בשתים, ורק האל הקדוש הוא ר"ל אמת: 

יב. לא יענה אמן אחר שהתחיל הש"ץ בברכה שניה אלא יענה תכף בסיום הש"ץ את הברכה, שאם הש"ץ מהיר ורץ כצבי שתכף בסיום הברכה התחיל בברכה שאחריה, לא יענה אמן, והעונש על הש"ץ, וכנז' באחרונים: 

יג. לא יענה אמן חטופה דהיינו קודם שסיים המברך, ולא קטופה כאלו האלף נקודה בשב"א, וה"ה שלא יאמר אותה בנקוד שור"ק או חול"ם, דא"כ לא תהיה משמעותו האמנה, וגם לא קטופה דהיינו שמחסר הנו"ן שאינו מוציאה יפה שתהיה נכרת, וכן לא יאמר "אמני" כאלו מוסיף יו"ד, ולא יענה אמן יתומה שאינו יודע איזו ברכה מברך. מיהו אם שמע חתימתה דהיינו בא"י מגן אברהם וכן באינך סגי בהכי לענות אמן. וכל זה הדין באמן יתומה הוא רק בברכה שזה העונה חייב בה שהוא מתפלל עמהם, אבל אם הוא אינו חייב בה דאינו מתפלל עמהם, כיון דשמע עונים אמן עונה עמהם, ועיין אחרונים ז"ל: 

יד. העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, וצריך לשים דעתו על קול המברך כדי שיענה בקול מדה כנגד מדה: 

טו. כשיגיע ש"ץ למודים, שוחין הציבור עמו, ולא ישחו יותר מדאי כי אם הרכנת הראש. ואם יחיד עומד בתפלה, ישתוק וישחה בשתיקה עם הציבור כששוחין בתיבת מודים. ויש בני אדם מאבדים לפי תומם עניית אמן של המחזיר שכינתו לציון מרוב פחיזותם לשחות במודים, על כן ישים האדם לב על זה לענות אמן ואח"כ ישחה בתיבת מודים: 

טז. בני אדם שלא היה אצלם מנין שלם והוכרחו לעמוד להתפלל במקום אחד ביחידות, ובעודם מתפללים נוספו עליהם בני אדם שגם הם עמדו להתפלל, וכאשר גמרו נמצא אצלם מנין שלם, הנה לדעת הרדב"ז ז"ל אין יכולים להתפלל חזרה, כיון דהתפללו כל אחד לעצמו ביחיד פרח מנייהו קדיש וקדושה וחזרה של אותה תפלה, ואף על גב דאח"כ נמצאו מחוברים ועומדים במקום מנין שלם, לא מצו להתפלל חזרה וקדושה וקדיש תתקבל, וזה הוא הפך דברי מר"ן ז"ל בסי' ס"ט סעי' א' וכמ"ש דגול מרבבה. ובסה"ק רב פעלים העליתי אף על גב דאנן אתכא דמרן סמכינן, עכ"ז כל כהא דיש ספק ברכות חוששין לסברת הרדב"ז ודעמיה. מיהו אף על גב דקדיש תתקבל לא יאמרו, עכ"ז יכולין לומר קדיש יהא שלמא אחר המזמורים, וגם קדיש על ישראל וברכו שאומרים אחר פטום הקטורת: