בן איש חי שנה ראשונה פרשת פינחס

בן איש חי שנה ראשונה פרשת פינחס 

עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו'. הנה נודע מ"ש רבינו ז"ל בשעה הכונות על פסוק זה, עולת תמיד הוא סוד שם אב"ג ית"ץ שהוא בגי' תולע והוא סוד החסד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בוקר ובוקר כמבואר בזוהר, ושם זה שרשו בגבורה שהוא שם בן מ"ב אלא שהוא בחינת החסד שבגבורות, והנה כדמיון סוד התולע הזה שבקדושה שהוא אור החסד דהוא השם הנז' שמספרו תולע יש כנגדו תולע אחר בקליפה הסט"א וגם הוא מתעורר בכל בוקר לכלות העולם ח"ו, והשי"ת ברחמיו מגלה בחינת התולע שבקדושה שהוא אור החסד הנז' בסוד וישכם אברהם בבקר ובזה נכנע התולע הטמא דסט"א, וז"ס ענין התמיד הנאמר בו עולת תמיד, דאותיות עול"ת הם הפוך תול"ע, ולכן היו מקריבים עולת תמיד בכל יום כדי לבטל תולע דסט"א, ולכן ישראל נקראו תולעת יעקב על שמו של השם הנז' שבקדושה שהוא מספר תולע לפי שהם מכלים את העכו"ם בסוד הגבורה כדמיון התולעת הרך המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק עכ"ד ז"ל יע"ש:

והנה יש עוד טעם אחר מה שנקראו ישראל על שם התולעת כדכתיב אל תיראי תולעת יעקב, היינו כמו שהתולעת כוחה בפיה כן ישראל כל כוחם הוא בפיהם, ולכך תמצא שכל הבירור אשר בו תלוי תקון העולמות העליונים והתחתונים הוא תלוי בפה, דמה שנברר בעסק התורה הוא בפה, וכן מה שנברר באכילה ושתיה הוא בפה, וכן מה שנברר ע"י התפלות הוא בפה, ולכך קראם תולעת יעקב:

ומאחר שכל כוחם ומלחמתם של ישראל עם הקליפה הוא בפה, לכך תקנו חז"ל על כל אכילה ושתיה ברכה להקב"ה, יען כי היצה"ר הוא מתקנא ומתגרה בפה יותר מכל איברים של אדם כי הוא נגדיי אליו, ושם האדם עורך מלחמה עם היצה"ר, ואין דבר שיהיה ליצה"ר תגבורת מצידו על האדם כמו תאות אכילה ושתיה, ולכך תקנו ברכה על אכילה ושתיה כדי שלא יצא מהם נזק לאדם במלחמת היצה"ר אלא אדרבה יתחזקו כלי מלחמה של האדם שהם בפה להכניע היצה"ר, ועל כן ארז"ל המזלזל בברכות הנהנין גורם רע לעצמו להטמא בקרי ב"מ כי תמשול בו הסט"א, ולהפך הנזהר בברכת הנהנין הוא ימשול ביצה"ר ממשל רב ויתקן עצמו בזה תקון גדול עצום ורב, על כן ראה כמה וכמה צריך האדם ליזהר בברכות ולא יביא עצמו לידי ברכה לבטלה ולא ישנה ויטעה בהם אלא את הכל יוציא מפיו בכונה גדולה ואז הוא טוב לו וטוב לעולם: 

א. על פירות האילן מברכים בפה"ע ועל פירות האדמה מברכים בפה"א, ומה שלא תקנו לברך בורא פרי הארץ מפני כי שם ארץ משובח יותר משם אדמה, חדא משמעות דורשין דהארץ הוא לשון רצוי, ועוד שם ארץ נזכר תחלה בתורה בפסוק בראשית וגם בבריאת העולם נזכר שם ארץ יותר, וגם נזכר שמו של הקדוש ברוך הוא עליה דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, לכך כדי לחלוק כבוד ללחם שהוא משובח יותר מפרי האדמה הזכירו בו לבדו שם הארץ בברכת המוציא לחם מן הארץ ושם אדמה הניחו בברכת הפירות, והרב שיו"ב כתב שתקנו בברכת הפירות שם אדמה מפני שיש נ"ה מיני פירות אדמה כמנין האדמה ע"ש, ונ"ל זה איירי על פירות שיש בא"י בימיהם, אבל בעולם אפשר דמצוי יותר מן נ"ה: 

ב. פירות של עץ שהם עודם קטנים שלא הגדילו שאז הם חמוצים אף על גב דמר"ן ז"ל פסק אם נאכלים ע"י הדחק מברך בפה"ע, מ"מ האחרונים ז"ל כתבו לברך שהכל, ורק אם בישלום או תקנום באור מברך בפה"ע, מפני שבעודם חיים היו נאכלים ע"י הדחק, ולכן פירות קטנים שהם חמוצים ומבושלים בתבשיל כמנהג עירנו, הנה אם ברור להם שהיו נאכלים ע"י הדחק יברכו עליהם אחר בישול בפה"ע, ואם ספק דשמא לא היו נאכלים ע"י הדחק קודם הבישול אז יברכו עליהם אחר בישול שהכל, יען דכל פרי שאינו נאכל חי מחמת חמיצותו אפילו ע"י הדחק אם אוכלו חי אינו מברך עליו כלל ואם אכלו מבושל מברך שהכל:

על כן פרי שקורין בערבי נארינ"ג שמלקטים אותם בעודם קטנים שהם מרים כלענה ומבשלים אותם בסוכ"ר, לא יברך עליהם אחר טיגון בסוכר אלא שהכל, ועיין מש"ז. בד"א בפרי שנתלש קודם שנגמר בישולו וקודם שגדל כל צרכו, אבל פרי גמור שברייתו הוא מר אף על פי שישאר באילן ימים רבים ה"ז אם ימתקנו ע"י בישול באור או ע"י דבר אחר מברך עליו הברכה שלו אם הוא עץ או אדמה, ולכך הזיתים שברייתם מרים אפילו אחר שגדלו כל צרכן מברכים עליהם אחר תיקונם ע"י כבישה ברכה שלהם שהוא בפה"ע וכן כיוצא בזה: 

ג. פרי גמור המטוגן או נתבשל אם עדיין צורתו עליו יברך ברכה העקרית שלו, אבל אם נמוח לגמרי שנשתנית צורתו מברך שהכל. ולכן אותם ששורין במים וממחין לפרי שקורין בערבי משמ"ש יברכו שהכל, כי נמחה הפרי ונשתנית צורתו שאינו ניכר הפרי, וכן אותם המבשלים זה הפרי בתבשיל עם בשר וכיוצא שנמחה צורת הפרי אם יבא לאכלו לבדו יברך שהכל. וכן דבלה שעושין מזה הפרי שקורין אותה בערבי קמרדי"ן יברכו עליה שהכל. וכן תמרים שמטגנין אותם במחבת עד שעושין אותם כמו עיסה וקורין אותה בערבי תמג"י מברך עליה שהכל, דנשתנית צורתם, אבל תמרים שנתמעכו קצת בידים דלא נשתנית צורתם וניכרים שהם תמרים לא תשתנה ברכתם: 

ד. קליפת אתרוגים או קליפת פרי שקורין בערבי פרטקא"ל שדרכם לבשלם בסוכ"ר, י"א שמברך בפה"ע וי"א בפה"א וי"א שהכל, ומן הדין יברך שהכל משום ספק: 

ה. פירות ששרה אותם במים אפילו יש טעם הפירות במים אם שותה המים בפ"ע יברך שהכל, ולכן פרי שקורין בערבי נבכאר"ה שדרכם לשרותם במים אם יבא לשתות המים לבדו יברך שהכל: 

ו. פירות העץ שטובים בין אם הם חיים בין אם הם מבושלים יברך בפה"ע בין אכלם חיים בין אכלם מבושלים, ואם אין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים אז אם אכלם חיים יברך שהכל, מבושלים יברך בפה"ע. וה"ה בפרי האדמה וירקות ג"כ דינא הכי. וכן נמי אם הם מבושלים טובים יותר מחיים, אכלם חיים מברך שהכל, מבושלים יברך ברכה העקרית שלהם: 

ז. פירות אדמה וירקות שהם טובים חיים יותר מאם יהיו מבושלים במים לבדו אף על פי שעתה הוא מבשלם עם ד"א בסוכ"ר או בשר וכיוצא והם משביחים בבישול זה יותר מאם היה אוכלם חיים, עכ"ז לא יברך עליהם בהיותם מבושלים אלא שהכל ולא יברך עליהם ברכה שלהם, מפני שאם היו מבושלים במים בלבד בלתי תערובת ד"א הוי גריעי, לכך לא יועיל להם חשיבות ד"א שמבשלם עמו אף על פי שהשביחו בו, כן הוא סברת הט"ז ודעמיה. ואף על גב דיש חולקין קי"ל סב"ל ולכך יברך שהכל. וכל זה דוקא בירקות או פרי אדמה אבל פירות העץ אף על גב דאם היו מבושלים לבדם במים בלתי ד"א גרעי ממה שהיה אוכלם חיים וצריך לברך שהכל עכ"ז אם בישלם עם ד"א והם משביחים יברך בפה"ע לכ"ע, ולכן קישואין שקורין בערבי כייא"ר שהוא פרי אדמה ומבשלים אותו עם הבשר אף על פי שהוא משביח בבישול זה, אם ירצה לאכלו לבדו עתה אחר שבשלו עם הבשר והשביח לא יברך עליו בפה"א אלא יברך שהכל, מפני כי זה הפרי שקורין כייא"ר אם היה מבשלו לבדו במים הוה גרע שצריך לברך עליו שהכל ולכך גם עתה שבשלו עם בשר יברך שהכל: 

ח. כל פירות דנטעי להו לאכלן מבושלים דאין דרכן לאכלן חיים הרי זה אם אכלם חיים מברך עליהם שהכל, אכלם מבושלים מברך ברכה העיקרית שלהם, ולכן פרי שקורין בערבי לובי"א וכן פרי שקורין בבנגא"ן שהם פירות אדמה אם אכלם חיים מברך שהכל, אכלם מבושלים מברך בפה"א אם אוכלם לבדם. ותרי טעמי אית בהו, חדא משום דאלו נטעי להו אדעתא לאכלם מבושלים ואין דרכן לאכלם חיים כמבושלים, ועוד טעם אחר יש כאן כי אלו הם טובים לאכלם מבושלים יותר מהיותם נאכלים חיים, וכתבנו לעיל בכה"ג אכלם חיים יברך שהכל, ועל כן בליל ר"ה שאוכלין פרי הנז' שקורין לובי"א לסימנא טבא אם אוכלים אותם חיים יברכו שהכל: 

ט. דבש הזב מהתמרים בין מעצמן בין ע"י סחיטה מברך שהכל, וה"ה על המשקין היוצאים מכל מיני פירות בין שיצאו מעצמן בין ע"י סחיטה יברך שהכל, אבל משקה היוצא מן הענבים בין מעצמן בין ע"י סחיטה יברך בפה"ג, וכן משקה היוצא מהזיתים חשוב כגוף הפרי ומברך בפה"ע כברכתו של פרי, ואבטיחים השחורים שקורין בערבי רק"י לפעמים ימצא מים מכונסים בתוכם את שותה המים לבדו ואינו אוכל מן הפרי של האבטיחים יברך שהכל, אבל אם אוכל מן הפרי עצמו ג"כ אין צריך לברך דברכת הפרי פוטרתן. וה"ה לאגוזים הבאים מערי אינדייא וקורים אותם גו"ז אל הנ"ד דימצא תוך האגוז מים כמו חלב, דאם שותהו לבדו יברך שהכל, ואם אוכל מן הפרי אין צריך לברך על אותם המים: 

י. הקהו"ה שבשלה ועשאה משקה אף על גב דיש מחלוקת בברכה שלה כבר פשט המנהג בכל מקום לברך שהכל, ואם אכלה קלויה בין בעוד גרעין שלה קיים בין שכתשה ועשאה כקמח אף על גב דהסכימו האחרונים לברך בפה"א, העליתי בסה"ק מקבציאל לברך שהכל, וכן על משקה שקורין גאי"י מברכים שהכל: 

יא. אפונים שקורין בערבי חמ"ץ כשהם קלויים מברך עליהם בפה"א ולאחריהם בנ"ר, ואם כתשם עד שנעשו כמו קמח מברך שהכל, וכ"ש אם עירב עמהם סוכ"ר דמברך שהכל: 

יב. פה עירנו עושין מין מתיקה שקורין סמסמי"י דמערבין שומשמין עם סוכ"ר או עם דבש צריך לברך בפה"א, כי שומשמין עיקר, וכן שומשמין שמערבין אותם בדבר חמוץ שקורין לזה סמא"ק וזעת"ר יברך בפה"א דשומשמין עיקר, ועל פסולת שומשמין שקורין בערבי כסב"א מברך שהכל מפני שנשתנית צורת השומשמין, ועיין חסד לאברהם ר"ג מחודש ג', וכן על שומשמין טחונים שקורין בערבי גאש"י מברך שהכל. גם פה עירנו דרכן לרסק תמרים עם שומשמין וקורין אותה בערבי מדגוג"א, דשורת הדין אם נתרסקו לגמרי שאין ניכר צורת התמרים יברך שהכל, ואם עדיין נשאר חתיכות מן התמרים שניכר שהם תמרים יברך בפה"ע ויפטור השאר: 

יג. ורדים שמתקנים אותם בסוכ"ר וקורין אותם בערבי מעגו"ן אל ורד יברך עליהם שהכל, חדא דצורת הורד אינו ניכר, ועוד אפילו אם יזדמן שניכר בו צורת הורד מאחר דאין דרך פה עירנו לאכול הבריאים את זה אלא לרפואה יברך שהכל: 

יד. אם שותה שכר וכדי למתק החריפות שלו אוכל אחריו איזה פרי כיון דאין כונתו לאכול את אותו פרי אלא בשביל השכר הו"ל השכר עיקר ופוטר את הפרי שהוא הטפלה, ולכך בדין הוא שלא יברך על הפרי, ויש חולקין ומצריכין ברכה, לכן יר"ש יזהר לאכול מן הפרי קודם שישתה השכר ויברך אז על הפרי. זה הכלל בהלכות ברכות, כל שהוא עיקר ועמו מעורב טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה, ולכך בכל מיני מרקחת נפטר הסוכ"ר בברכת הפרי כי הפירות הם עיקר והסוכ"ר טפילה, ומיני מתיקה שקורין בערבי ריח"ה חלקו"ם שמערבין קמח שקורין נאש"א עם סוכ"ר, וכן נמי מה שקורין בערבי זלאביי"א ויש שקורין אותה זנגול"א, דהנש"א הוא עיקר והסוכ"ר טפילה, לכך מברכין עליהם מיני מזונות, וכן נתפשט המנהג פה עירנו בגדא"ד לברך מיני מזונות על זה ועל זה: 

טו. שקדים שלמים המחופים בסוכ"ר היה דרכו של עט"ר אדוני אבי זלה"ה כשהיה אוכלם מפריד הסוכ"ר מהם ומברך על השקדים בפה"ע ועל הסוכ"ר שהכל. אך מנהג אנשי עירנו לברך עליהם שהכל ואוכלים אותם כמו שהם שלא יפרידום זמ"ז ועיין אליה רבא, סי' ר"ד סעיף י"ז, ואשל אברהם סע"ק כ"ה כתב דאפילו הסוכ"ר הרבה מברך עץ ע"ש, ואח"ז בא לעירנו ספר יוסף אומץ אשכנזי וכתוב בדף נ"א כמנהג עט"ר הרב מו"ר אבי זלה"ה וכן ראוי להורות: 

טז. על הסוכ"ר היוצא מהקנים אף על גב די"א לברך בפה"ע פשט המנהג לברך שהכל משום סב"ל ואם יש לפניו פרי עץ וסוכ"ר כתב אליה רבא סי' ר"ב סע"ק ד' לברך תחלה על הסוכ"ר שהכל ואח"כ יברך על הפרי ולא יעשה להפך. אמנם הרב פרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות דף י"ב ע"א כתב אם יש לפניו פרי העץ ועוד יש פרי שהוא ספק אם הוא פה"ע או פה"א שיברך תחלה על הודאי ויכוין לפטור את הודאי דוקא ולא הספק ואח"כ יברך בפה"א על הספק ע"ש, ובסה"ק רב פעלים העליתי בתשובה כאליה רבא לברך על אותו של ספק תחלה. מיהו אם שכח ובירך על הודאי תחלה יברך על הסוכ"ר אח"כ, דודאי כשבירך על הודאי לא היה בדעתו לפטור הסוכ"ר ודוקא לכתחילה עבדינן להקדים הסוכ"ר על צד היותר טוב:

ואם יש לפניו פרי שברכתו עץ בודאי ופרי שברכתו אדמה בודאי ופרי שהוא ספק שדינו לברך עליו שהכל, אי אמרינן בזה, יקדים לברך על הספק שהכל, ואח"כ יברך על הודאין כדי להרויח ברכה, או"ד הו"ל גורם ברכה שא"צ דהיה יכול לברך על עץ ואדמה הודאין תחלה ויכוין בהם לפטור את זה הספק, והנה שם בסה"ק רב פעלים הסברתי דאריך למעבד הכי להקדים הספק ואין כאן חשש ברכה שא"צ ומצאתי סברתי ההיא להדיא בספר חמד משה והבאתי הוכחות לזה, אך שוב הבאתי דברי הגאון ר"ז בש"ע שלו סי' רמ"ט סעיף י"א דס"ל כל כהא יש בזה איסור ברכה שא"צ, וסו"ד העליתי בס"ד דבחול יקדים הודאין ויכוין לפטור הספק, אך בשבת דצריך להרבות בברכות יכול להקדים הספק תחלה וירויח ברכה ועיין ערך השלחן סי' רי"א ס"ק ג' דמסיק בשבת ויו"ט שרי בכה"ג יע"ש: 

יז. כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת מיני דגן כדי ליתן טעם בתערובת מברך עליו מזונות. ואם הוא לדבק בעלמא ה"ז טפל ובטל בתבשיל. בד"א בחמשת מיני דגן, אבל שאר המינים שעירבן זב"ז אם כל אחד ניכר לעצמו מברך על כל א' ברכה הראויה לו, ואם נתמעכו ונדבקו זב"ז הולכין אחר הרוב ומברך על הרוב ופוטר הב':

וכשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושין כן כדי שיסעוד הלב מברך במ"מ, ואם לדבק לבד מברך בפה"ע, ולפי שיש להסתפק אם מכוונים ג"כ כדי שיסעוד הלב, לכן טוב להחמיר לאכלו בתוך הסעודה או שיאכל ג"כ פת כיסנין ופרי עץ וכן כיוצא בזה יר"ש יוצא ידי כולם וכנז' בחס"ל סי' ר"ז אות ד' יע"ש: 

יח. אורז מבושל בין תבשיל שקורין בערבי פלא"ו בין תבשיל שקורין בערבי שורב"א שנתמעך האורז, מברכין תחלה במ"מ ואח"כ בנ"ר, ואף על גב די"א שאם לא נתמעך לגמרי עד שיהיו נדבקים זב"ז מברך בפה"א כבר נתפשט המנהג לברך במ"מ בכל גוונא, ואם אכל אורז זה ואכל ג"כ פת כיסנין אף על פי שאכל זה לחוד וזה לחוד יברך מעין שלש על כיסנין ויפטור האורז ג"כ בזה הברכה, ודלא כהרב המגיה בחס"ל סי' ר"ח אות י"ט דכתב לברך בנ"ר תחלה על אורז ואח"כ מעין שלש על כיסנין דיש לפקפק בזה משום ברכה שאינה צריכה: 

יט. האוכל פת כיסנין עד נ"ד דרה"ם שהוא שיעור שלשה ביצים מברך מעין ג', דכל כהא לא חשיב קביעות סעודה, ועל ע"ב דרה"ם מברך בהמ"ז לכ"ע דחשיב זה קביעות סעודה לכ"ע, אך מן נ"ד דרה"ם עד ע"ב י"א דמברך במ"מ ומעין שלש וי"א דמברך המוציא ובהמ"ז, ואף על גב דשורת הדין מחייבת דלא יברך בזה בהמ"ז משום ספק ברכות וכל שאינו מברך בהמ"ז ממילא גם המוציא לא יברך כי אם במ"מ כדי שלא יהיו ברכותיו סותרות זא"ז וכנז' בש"ע לר"ז ז"ל סי' קס"ח סעיף י"ב, מ"מ ירא שמים יזהר שלא יביא עצמו לידי מדה זו אלא או יאכל פחות מן נ"ד דרה"ם ויברך מעין ג' או יאכל יותר על ע"ב דרה"ם ויברך בהמ"ז לכ"ע ועיין אחרונים. ואם מתחלה היה בדעתו לאכול מעט פחות מן נ"ד דרה"ם ובירך במ"מ ואח"כ נמשך באכילתו ואכל שיעור קביעות לכ"ע שהוא יותר מן ע"ב דרה"ם צריך לברך בהמ"ז, אף על פי שבירך מזונות תחלה ונמצאו ברכותיו סותרות, כי רק לכתחילה צריך להזהר בזה שלא יהיו ברכותיו סותרות זא"ז: 

כ. איזה נקרא פת כיסנין לכ"ע, היינו עיסה שנלושה בדבש או בחמאה או בחלב או בשמן או במי פירות ויין או בשאר משקים והיה הרוב דבש או חמאה וכיוצא והמיעוט קמח ה"ז פת כיסנין לכ"ע דמברך עליה במ"מ וברכה מעין שלש, וכן ה"ה פת העשוי כמין כיסין שקורין בערבי סמבוס"ך שממלאים אותם קודם אפייתם בסוכ"ר עם שקדים או עם אגוזים או שאר מיני פירות ותבלין, אף על פי שהעיסה עצמה נלושה במים בלבד ואף על פי שאפויים בתנור בלי שום משקה אפ"ה נחשבים פת כיסנין לכ"ע דמברך עליהם במ"מ וברכה מעין ג':

אבל עיסה שנלושה במים לבד ועשה ממנה קודם אפייתה כמין כיסין ומלאם בשר או דגים או גבינה אין זה פת כיסנין לכ"ע, יען די"א כיון דבשר וגבינה ודגים הם בלא"ה באים ללפת את הפת אין מבטלים את העיסה מתורת לחם, דשאני מאותם כיסין שממלאים באגוזים וסוכ"ר ושאר פירות דאין דרך ללפת בהם הפת, ויש חולקין וס"ל כיון דאין דומין ללחם גמור יש להם דין כיסנין ומברכין עליהם במ"מ וברכה מעין שלש, וכן עיסה שנלושה במים בלבד ואינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססין אותה לתאבון הנה גם בזה יש פלוגתא הנז', ולענין הלכה נקטינן בין בזה ובין בזה לברך במ"מ וברכה מעין ג' דאין לברך בהמ"ז במקום ספק משום דמרבה בברכות, וברכת המוציא אף על גב דלית בה מרבה מ"מ כיון דמברך ברכה מעין ג' צריך לברך מזונות דאם יברך המוציא יהיו ברכותיו סותרות זא"ז:

וכתב בחס"ל סק"ח אות ח' אם עירב בעיסה דבש או שמן או תבלין ואין טעם של התערובת ניכר בעיסה זהו פת גמור, ומה שעושין אותם צורות גלוסקאות משונות מצורת הפת אינו מעלה ומוריד, והאיש הירא את ה' אם ירצה לברך במ"מ לפחות יתן שמן או תבלין בכדי שיהיה ניכר ונרגש בהם או יעשה כעכין יבשין שכוססין אותם ונקראים בישקוק"ש, דאיכא למ"ד דחשיבי פת הבאה בכיסנין עכ"ד. ופה עירנו יע"א נוהגים לעשות פת גלוסקאות דקים וקטנים שקורין אותם בלשון ערבי גראדי"ק או בעאב"ע ועושים אותם מעיסה שבלילתה עבה ומניחים בה שמן שומשמין, ויש מניחין בה ג"כ תבלין שקורין בערבי חוויי"ג ומברכים עליהם במ"מ וברכת מעין ג', וצריך להזהירם שיתנו בה שמן שיעור מספיק שניכר ונרגש לחיך יטעם לאכול, ובודאי דאותם המניחים בה תבלין הנז' היא עדיף טפי כי התבלין נרגשין וניכרין יותר, אך אין כל בני אדם ניחא להו לתת תבלין הנז': 

כא. לחם גמור שפיררו בפרוסות קטנות שאין בכל אחת אפילו רביע זית אך עדיין ניכר צורת הלחם בהם, וזהו שקורין בערבי מגי"ס שמערבים אותם בדבש תמרים וכיוצא ואוכלים אותם, צריך להביא תחלה כזית פת ויטול ידיו ויברך המוציא עליו ואח"כ יאכל זה המגי"ס ויברך בהמ"ז: 

כב. אם אוכל פת כיסנין בתוך הסעודה שכבר אכל לחם גמור בה אינו מברך על כיסנין, דברכת הפת שבירך עליו המוציא פוטרת, אבל אם הביא מיני מתיקה של כיסנין לקנוח סעודה י"א דמברך עליהם במ"מ וי"א דאינו מברך, לכן אלו שדרכם להביא בתוך הסעודה זלאביי"א או ריח"ת חלקו"ם דאלו עשוים מן קמח שקורין נאש"א וסוכ"ר דכתבנו לעיל דמברך עליהם במ"מ, יזהר להביא עמהם דבר אחר שברכתו שהכל, ויברך עליו שהכל, ויכוין לפטור את אלו בברכה זו של שהכל ואז יאכל מהם בתוך הסעודה ועליו תבא ברכת טוב: