בן איש חי שנה שניה פרשת מסעי
והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. הנה הכתוב הקדים איבוד יושבי הארץ שהם בעלי הע"ז קודם איבוד הע"ז עצמה, והטעם נ"ל בס"ד להורות לנו שהאדם צריך להתרחק ולהשמר מן המסבב הרעה יותר מן הרעה עצמה, יען כי כל עוד שהמסבב קיים אף על פי שהאדם ביטל הע"ז שהיא הרעה לא עשה כלום, שבנקל תחזור הרעה, וכן כאן ציוה אותם אל תהיו נבהלים ונחפזים בביאתכם יותר על הע"ז עצמה להכריתה תחלה, אלא תחילת הכל תכריתו את עובדיה, כי הם המסבבים מציאותה בעולם, ולכך אצוה אתכם תחלת הכל והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואח"כ ואבדתם את כל משכיותם, ותטהר הארץ ותשבו עליה לבטח:
א. ע"ז בין של ישראל בין של נכרי אסורה בהנאה, ואפילו אם נשרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה, וכן תשמישי ע"ז ונוי שלה ותקרובתה כולם אסורים, איזהו נוי ואיזהו תקרובת, הנה כל נרות שמדליקין לפניה וכן בגדים וכלים נאים ששוטחים לפניה או מלבישים אותה ותולין לה ה"ז נוי, והתקרובת הוא כל דבר שכיוצא בו קרב ע"ג המזבח, כגון בשר ושמנים וסלתות ומים ומלח שהניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד, אבל דבר שאין מקריבין ממנו ע"ג המזבח כגון בשר חיה ועוף אינו נאסר, בד"א במניח לפניה, אבל אם שחט לפניה אפילו חיה ועוף שאין קרבין ע"ג המזבח נאסר בכלל תקרובת, ואפילו אם שחט חגב לפניה נאסר ואף על פי שאין עבודתה בכך:
ב. בזה"ז כל הצורות הנמצאים בין בכפרים בין בכרכים אם ניכר הדבר שנעשו לשם ע"ז אסורים, וכן צורת שתי וערב שמעמידין בבית כנסיה שלהם בפניה דינו כע"ז ממש, שהרי מכבדין אותם, וכן כל שתי וערב שמניחין בכל מקום אם מכבדין אותם שלוקחין הכובע ומשתחוים להם, דינם כע"ז ממש, אבל צורת שו"ע שתולין על הצואר וכיוצא אלו נעשין לזכרון ולא נקראו צלם ואין להם דין ע"ז, ועיין חכ"א כלל פ"ז סעיף א' יע"ש:
ג. בזמן הקודם היו אדוקים בע"ז, והיו חוקקים צורות ע"ז על כלי תשמישם והיו עובדים לאותם הצורות, ולכן כלים המכובדים של זמן הקודם כגון מיני תכשיטין ובגדי משי ורקמה שנמצא עליהם צורות, הרי אלו סתמן שנעשו לשם ע"ז ואסורין בהנאה, ורק אם ידוע לנו שלא נעשו לשם ע"ז מותרים, אבל כלים המבוזים כגון שתשמישן באכילה ושתיה אם נמצאו עליהם צורות סתמן שלא נעשו לשם ע"ז ולא היו נעבדין, דאע"פ דאותה צורה נעבדת כיון שהיא על כלים מבוזים ודאי לא היו עובדין אותה, וכן צורות הנמצאים על המטבעות חזקתם שלא נעשו לשם ע"ז ומותרים, וכל כלים שהם ספק אם נחשבים מבוזים או מכובדים, אם נמצא עליהם צורה שנעבדת הרי אלו אסורים מספק, ויש מחמירין יותר וס"ל כל שידוע שאותה הצורה נעבדת אף על פי שהיא נמצאת על כלים המבוזים, אסור, ורק אם יש ספק בצורה דלא ידעינן אם עובדין לאותה צורה או לאו, אז הדין הוא אם נמצאת על המכובדין אסור מספק, ואם נמצאת על המבוזין מותרת:
וכל זה על הנמצא מימים קדמונים שהיו אדוקים בע"ז, אבל בזה"ז אין אדוקים בע"ז ולכן צורת שו"ע שיש להם בזה"ז אף על פי דכתבנו לעיל דאותם צורות שו"ע שמניחים אותם בפנים דמכבדין אותם ומשתחוים להם דדינם כע"ז ממש, מ"מ צורות שו"ע שעושים על הכלים, וכן צורת אשה מניקה ובנה אף על פי שעושים אותם על כלים מכובדים כגון תכשיטין וכיוצא, אין עושין אותם אלא לנוי ולזכרון ואין משתחוים להם, ולכן מותרים בהנאה, אבל אסור לישראל להשהותן אצלו אם הם בולטין, ועיין חכ"א כלל פ"ז סעיף ב' יע"ש:
ד. אף על פי שכתבנו צורת שו"ע שתולין על הצואר נעשו לזכרון בעלמא ואין להם דין ע"ז ומותרים, מ"מ צורת שו"ע שתולין הכומרים על בגדיהם או על צוארם, יש להחמיר בהם, ועיין חכ"א סעיף א':
ה. מצוה על כל ישראל המוצא ע"ז שיבערנה ויאבדנה, ולפעמים ימצא חתיכות של נחושת או כסף וזהב או אבן וכיוצא ויש עליהם צורות ישנות וקורין אותם אנתיכה, אם ניכר בה סימן שנעשית לזכרון מכח הכתיבה שנמצא עליה לית לן בה, אבל אם ניכר בה איזה סימן שלא נעשית לזכרון אלא היא ע"ז, חייב כל ישראל הבאה לידו לבערה ולאבדה מן העולם, ובערי אינדיא גם בזה"ז ימצא שם עובדי ע"ז שעובדים לעץ ואבן, וחייב כל ישראל שתבוא לידו ע"ז שלהם לבערה ולאבדה:
ו. כיצד מבערה, שוחק וזורה לרוח, או זורק אותה לים אפילו בלא שחיקה דזה הוא איבודה, דאין חשש שימצאנו אחר, וה"ה למשמשיה ונויה שצריך לאבדם באופן זה, שנאמר אבד תאבדון, והלוקחה לביתו עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך אפילו מכניסה לפי שעה:
ז. אם באים לקנות מישראל דבר לצורך השו"ע או בשביל נוי שלו, אסור למכור להם, וכן ה"ה אם קונין ממנו דבר לעשותו לכבוד השו"ע שמונח בבית כניסתם בפנים, הן זכוכית וצבע הן נרות וכיוצא, אסור למכור להם, ואף על גב דיש אומרים אם אפשר להם לקנות זה מאחר, מותר למכור להם, ראוי להחמיר בכל גוונא, והנזהר בזה ישא ברכה מאת ה' בעולם שכולו טוב:
ח. אסור לישראל ללבוש בגדים שיש בהם שתי וערב באריגה שהם בולטים, אבל אם אין בולט, מותר, וכן אסור לעשות בציור וכיור שבביתו צורת שו"ע הן בעצים של דלתות ושל כותלים ותקרה, הן בבנין האבנים אם הוא בולט והיינו דוקא דארבעה ראשים של השו"ע הם מובדלים בפ"ע בבליטה שלהם ואינם מחוברים ונכנסים בדבר אחר, אבל אם ראשי השו"ע נכנסים בחלקים אחרים ושוים עמהם שאינה בולטים ויוצאים עליהם, מותר ואין בזה חשש:
ט. כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' וקבלו חז"ל דהזהיר הכתוב שלא לצייר צורת ארבעה פנים שבמרכבה בהדי הדדי, דהיינו פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקודש, אף על פי שעושה אותם לנוי בעלמא, וכן צורת אדם אסור לצייר אפילו לבדו ואין עמו שאר צורות שבמרכבה, ואפילו עושה אותו לנוי בעלמא, ואפילו אינו עושה לעצמו אלא בשביל נכרי נמי אסור, וכשם שאסור לעשותן כך אסור לומר לנכרי לעשותם, דאמירה לנכרי שבות, ואם הנכרי עשה אותה מאליו לישראל אסור לישראל להשהותם אצלו:
בד"א בצורה בולטת, אבל בשוקעת מותר, ומ"מ נכון להחמיר גם בשוקעת לחוש לסברת הרמב"ן והר"ן ז"ל דאסרי בשוקעת, אך פשט המנהג להתיר בשוקעת ואין למחות בזה, וצורה הנעשית בצבע עב נראה בה בליטה ואסור, אבל צבע קל כמו דיו על הניר לית לן בה, ודע כי בזה"ז לוקחים צורת האדם כמו שהוא ע"י המאכינה החדשה הנעשית באירופ"א שקורין פותגרא"ף וזו עדיפה מצבע קל על נייר שאין בה בליטה אפילו משהו, ונתפשטה מלאכה זו בכל העולם ודשו בה רבים, ואף על גב דגם בזה יש מידת חסידות, מ"מ אם יש צורך גדול בדבר יקחו צורת הפנים בלבד בלא ידים ורגלים, ואז גם אדם חשוב אין לו לחוש בכך, ומעשה שלקחו צורת חכמים במלאכה זו צורת הפנים בלבד, ואמרתי לאחד אין לו להרהר בזה כיון דלא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, וכ"ש היכא דהיה צורך גדול בכך:
י. צורת אדם דאסור בבולטת היינו אפילו שהוא אינו שלם אלא מצד הפנים ואין בו צד האחור, דאפילו דאין עשוי כל הגוף שלם פנים ואחור נמי אסור, אבל אם צד הפנים עצמו אינו שלם שאין בו אלא רק צורת הראש בלבד ואין בו ידים ורגלים, מותר אפילו בבולט, וכן אם הוא חצי גוף כאדם השוכב על צידו שאין בו אלא עין אחת ואוזן אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת, מותר אפילו בולט, ויש חולקין ואוסרין בכל גוונא בבולט, וכיון שהוא איסור תורה יש להחמיר כסברת האוסרין:
יא. עכו"ם העושה משתה לנשואי בנו או בתו, ומזמין ליהודים לאכול עמו, אף על פי שהיהודים אוכלים משלהם והמשמשין ג"כ משלהם, עכ"ז אסור דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו, ללמד אם קראך והזמינך לאכילה אף על פי שאכלת משלך נחשב לך כאילו אכלת מזבחו, ואפילו אם מיחד חדר מיוחד ליהודים לבדם, אסור, מיהו זה אינו אלא אם מזמינו לסעודה של משתה ושמחה שעורך שולחן עם פירות ושכר, אבל אם אין הגוי מביא אלא רק כוס של קהוו"י וחתיכת מתוק כדרך שמביאין להבאים לעשות וזית"א, לית לן בה, וגם עוד אינו אסור אלא הזמנה של משתה נשואין בנו או בתו, אבל בלא"ה מותר, מיהו כל שעושה הסעודה תוך שלשים יום קודם נשואין, וכן תוך שלשים יום אחר נשואין אסור, ואפילו הזמינו בסתם אסור, אבל אחר שלשים יום אם א"ל בפירוש שמזמינו בשביל הנשואין אסור, ואם בסתם שרי:
יב. אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות אפילו במקום דאין לחוש לש"ד, כי יש לחוש שמא ימשך אחר מינות, ועוד יש לחוש למשכב זכור, ואף על פי שאמרו על תינוק דמשמע שעודנו קטן שלא הגיע לגדלות של י"ג שנה ויום אחד, עכ"ז צריך להזהר כל היכא דעדיין אין לו חתימת זקן:
יג. אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם, וכל בגד המיוחד לגוים ופרשו היהודים ממנו מחמת צניעות או דבר אחר, ה"ז אסור ליהודים ללבוש כמוהו, כי כיון שנתייחד להם מפני גיותן ופרשו היהודים ממנו מפני יהדותן, אז כשלובשים אותו היהודים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם, וכן צריך שלא יעשה כמעשים המיוחדים להם כגון מנהגם שנוהגים לקנח את האבר בכותל אחר ההשתנה, וכן מנהגם בסדר הרחיצה שרוחצים במים קודם תפילתם להניח מים במקומות הידועים להם שיש להם חוק בדברים אלו וכל כיוצא בזה:
יד. לא יגדל ציצת ראשו כציצת ראשם, ולא יגלח ראשו כמו גלוח שלהם, ולכן לא יגלח אמצע הראש ולהניח מן הצדדין מסביב בלא גלוח, או יגלח מן הצדדין ויניח האמצע בלא גלוח, כי כל זה היתה חוקות העכו"ם מזמן קדמון, ועיין בספר עראמה בפירוש הרמב"ם ז"ל:
טו. מחוקות הגוים להצטער על מתיהם עד שתולשין שערם ושורטין בבשרם, ואם ישראל עושה כן ה"ז לוקה משום ושרט לנפש, וצריך להזהיר הנשים בזה שלא יתלשו שערן מתוך צערן על המת, ובשני שערות חייב משום קרחה, ובשיער אחד איכא איסור תורה שגם הנשים מוזהרות על זה, וכן מוזהרות בשרט ששורטין בבשרם מחמת צערם על המת, ואף על גב שחיוב מלקות ליכא אלא בשורט על מת, מ"מ איסורא איכא אפילו בשורט על שאר מיני צער, וכנז' בש"ע סי' ק"פ, ועוד מחוקותיהם הוא ששורטים בבשרם וממלאים השרט במין צבע או בדיו, או שצובע תחלה ואח"כ שורט, וישראל העושה כן חייב מלקות דכתיב וכתובת קעקע וכו', ומ"מ מותר ליתן אפר מקלה על המכה לרפואה אף על פי שנשאר הרושם, דמכתו מוכחת עליו שאינו עושה משום חוקות הגוים וכנז' בש"ע:
טז. אין מנחשין בניחושין דגוים שנאמר לא תנחשו, כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתו מפיו או מקלו מידו איננו הולך למקום פ' היום שלא יצליח, וכן כיוצא מדברי שטות כאלה, וכן האומרים שחטו תרנגולת זו שקרא כתרנגול, וי"א דוקא לומר כן בפירוש אסור אבל לשחוט בסתם מותר, וי"א דאפילו לומר בפירוש מותר, דגורסין בגמרא, בזה אין בו דרכי האמורי, והמקל לשחוט בסתם יש לו על מה לסמוך, והבוטח בה' חסד יסובבנו:
