בן איש חי שנה שניה פרשת בלק
מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וכו'. נ"ל בס"ד בלומדי תורה כתיב ילכו מחיל אל חיל, כי החכם ביום יושב ולומד בבהמ"ד שנקרא אהל שהוא אהלה של תורה, אך גם ביתו שיושב בו בלילה ג"כ הוא מקודש בקול תורה הנשמע בתוכו בלילה, וזהו ילכו מחיל אל חיל שגם ביתו נחשב לביהמ"ד בעבור שעושה בו קביעות של תורה, ולז"א מה טובו אהליך יעקב אלו בתי מדרשות שמלאים תורה, משכנותיך ישראל הם בתים ששוכנים בתוכם שגם בהם נשמע קול תורה בקבע, כנחלים נטיו, כדרך הנחלים דכתיב בהו כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, כן ישראל ההולכים לביהמ"ד לעסוק בתורה שם הם שבים למחר שאין מבטלים קביעות שלהם, גם הם הולכים אל הים זה בהמ"ד והים איננו מלא מהבל פיהם אלא הבל של תורה היוצא מפיהם תיכף עולה למעלה בשביל שהוא קול תורה לשמה, וכאשר הבאתי בדרושים באותו מעשה של הרב בתוכחות מוסר להתלמידים, באומרו אני רואה המדרש מלא תורה דהוכיחם שאין לומדים לשמה, לכך אין הבל תורתם עולה למעלה, ולכן דימה אותם לנחלים בשני עניינים אלה הנזכרים בקהלת על נחלים ההולכים אל הים, ועוד אמר כגנות עלי נהר שדומין לגינה שנוטעין אותה ערוגות ערוגות של מיני זרעים וירקות כל ערוגה מין בפ"ע, וכן נוטעין בה שורות שורות של מיני אילנות, כן לומדי תורה בבהמ"ד המה חבורות חבורות, חבורה זו לומדים סדר זרעים, וזו סדר מועד וזו סדר נשים וכעזה"ד, ולז"א כגנות עלי נהר, ואמר עוד כאהלים נטע ה' כמו הבשמים ריחם נודף למרחוק, כן לומדי תורה ריח תורתם נודף למרחוק, ואמר כארזים עלי מים שהם קרובים אל מקום חיותם ודבקים בו, כן ישראל הם דבקים במקום הקדושה אשר למעלה שהוא חיותם, וכל או"א יזל מים מדליו, כלומר יזל לו שפע משרשו שלמעלה שהוא הדלי המריק לו מים חיים והשפע הקדוש:
ולכן החמירו רז"ל באיסור סתם יינם של גוים, וגם במגעם ביין שלנו יותר משאר איסורין דרבנן, מפני דהשותה סתם יינם וכן השותה יין שנגעו בו, גורם להכרית נפשו משרשה הקדוש העליון, ובזה מאבד טובה הרבה שאין לו חלק לעוה"ב ולא תאיר נשמתו מן אור העליון שהוא בסוד יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ובזה יובן בס"ד הטעם שגזרה זו של סתם יינם ומגען היתה בכלל י"ח דברים שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון. דאפשר היא היתה אחרונה שהשלימה הח"י, לרמוז דהשומר גזרה זו, חי נקרא שהוא דבק בשורש הקדושה למעלה ואינו נכרת משם, לכן יין עם האותיות עולה מספר החיי"ם:
א. התורה לא אסרה אלא יין נסך שנתנסך לע"ז, ואסרתו בשתיה ובהנאה דאתקש לזבחי ע"ז, אך רז"ל אסרו אפילו סתם יינם של גוים, וגם אסרו מגען ביין שלנו הן בשתיה הן בהנאה כדין יין נסך, ולא חילקו בו כלום, ואף על פי שאמרו הטעם של הגזירה הזאת הוא בשביל בנותיהם שלא יבואו להתייחד עמהם ויבואו עי"כ לידי זנות ולידי חיתון, אין זה עיקר הטעם אלא המה ראו ברוח קדשם טעם סוד נסתר ונעלם באיסור זה וגזרו עליו, ודרך החכמים שלא לגלות טעם הסודיי ורק אומרים טעם הפשטי, לכך אפילו אם מתבטל טעם הפשטי באיזה זמן לא יתבטל טעם הסודיי עד עולם, על כן איסור זה אין לו היתר לעולם בשום זמן ובשום מקום, ועונש העובר על זה גדול מאד כי עוקר נשמתו ממקום שנשרשה ואין לו חלק לעוה"ב, וכמ"ש בזוה"ק פרשת שמיני, ונתחבר על איסור זה ספר מיוחד הנקרא יין המשומר והקורא בו תסמר שערת בשרו מגודל העונש, ועיין בספר איומה כנדגלות דף כ"ד מעשה נורא מן המכשול שיצא משתיית סתם יינם לי"א חכמים יע"ש. מיהו לא אסרו חז"ל סתם יינם ומגען ביין שלנו גם בהנאה, אלא רק בגוים עע"ז אבל גוים שאין עובדים ע"ז כגון ישמעאלים שאין להם פסילים וע"ז, אין סתם יינם ומגען ביין שלנו אסור בהנאה אלא רק אסור בשתיה בלבד, ולכן אם גוי ישמעאל נגע ביין שלנו אינו אוסרו בהנאה אלא רק בשתיה, מפני שהישמעאלים מודים ביחוד ואין להם פסל ולא מיני ע"ז כלל, וכן מפורש בתשובת הרמב"ם תשובה ק"ס דף ל"ד ע"ג בתשובות ואגרות הנדפס בליפסיא ע"ש, וכן מוכח מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות יע"ש, ועיין פרי תואר יו"ד סי' ד' ס"ק י"א יע"ש, ומ"ש הרב ברכי יוסף ז"ל על דברי פר"ת הנז' כבר חזר בו בספרו מראית העין דף ע"ט ע"א, ושם ציין על תשובת הרמב"ם ז"ל שזכרתי לעיל. ואותם הגוים שדרכם לישא שתי וערב בבגדיהם, ויש להם ג"כ שתי וערב בבית תפילתם שמשתחוים לו, אז סתם יינם ומגען ביין שלנו אסור גם בהנאה, כי אלו אין להם יחוד השם כראוי ויש להם שיתוף, והיחוד שעושים הוא יחוד שיש בו דופי כידוע ועיין בני יעקב שאלה ג' דף קפ"ט:
ב. אף על פי שאמרנו גוי עע"ז אוסר היין גם בהנאה, מ"מ אם הוא תינוק שאינו מכיר הע"ז ומשמשיה אינו אוסר היין במגעו בהנאה, אלא רק אסור בשתיה, ואפילו אם הוא תינוק בן יומו אוסר בשתיה, מיהו תינוק ישמעאלי אם הוא קטן שאין לו כונת מגע אינו אוסר היין שלנו במגע אפילו בשתיה, דכיון שהוא מישמעאלים שאין להם ע"ז והוא עודנו תינוק שאין לו כונת מגע, אינו אוסר כלל, ועיין קהל יאודה ז"ל בסי' קכ"ד אות א':
ג. ספק סתם יינם ומגען של ישמעאלים מותר אפילו בשתיה, ולכן דבש הנעשה מתירוש המבושל של ענבים שמוכרים ישראל, ויש חשש שמעורב בו תירוש של גוים ישמעאלים שבאותו המקום, ה"ז מותר, וכן העיד רבינו מהרח"ו ז"ל על רבינו הגדול והחסיד רבינו האר"י זלה"ה שהיה אוכל מזה שהוא בספק ואינו חושש, וכנז' בשער טעמי המצות פ' עקב:
ד. לדידן בני הספרדים שקבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל, הדין הוא בין סתם יין של העכו"ם ובין המגע שלהם ביין שלנו, אסור בהנאה לגמרי ואין למכרו לגוי או ליתנו במתנה אלא ישפכנו בחפירה שבקרקע באופן שלא יהנה ממנו, ואין להקל בזה גם בזה"ז, ועיין בני יעקב דף קפ"ט וחק"ל יו"ד סי' קצ"ט דף רע"ט יע"ש, והנה לדעת הכנה"ג בהגה"ט אות יו"ד מאן דאסר סתם יינם בהנאה גם בזה"ז ה"ה נמי דאוסר ג"כ לקבל סתם יינם מן הגוי בחובו, ולפ"ד גם מרן ז"ל דעתו כן, מיהו הרב תורת חסד סי' י"ח ס"ל דגם האוסרים סתם יינם בהנאה בזה"ז, מתירים לגבות סתם יינם בחובו משום דהוי כמציל מידם יע"ש, אך הראיות שהביא לזה אינם מוכרחות דיש לדחות כאשר יראה הרואה, אמנם הרב זכור לאברהם ח"א דף רל"ד ע"ב הביא מפוסק אחד שהעלה להתיר ליקח סתם יינם בשביל חובו אם אין בידו לגבות משאר נכסים, מתשובת הרשב"א ז"ל, וידוע כי הרשב"א ז"ל הוא מן הסוברים דאסור סתם יינם בהנאה גם בזה"ז, ולפ"ד הרב הנז' גם מרן ז"ל דעתו הכי, ועל כן יש להורות דמותר לקבל סתם יינם בחובו אם אין דבר אחר לקבל מהם, אבל ודאי דאסור לעשות סחורה בסתם יינם וזה פשוט:
ה. שכר שעושין מן היין שקורין אותו בראנדי, אסור לשתותו, כי כיון שהיה יין גמור בתחילה ביד העכו"ם שוב אין לו היתר בשנותו את טעמו ועושהו שכר ע"י בישול מחדש, דהא כבר נאסר בעודו יין, ועיין להגאון חיד"א ז"ל בספרו מראית העין דף ע"ו ע"ג שנשאל על מורה שהורה על שכר הנקרא אנווא"ה ארדיינט"י של עכו"ם לצרפו עוד צירוף אחר ומותר בשתיה, ע"פ תשובה שהובאה בספר אדמת קודש ח"ב סי' י"ג, והשיב הגאון חיד"א ז"ל דזה השכר הוא גופו של איסור ממש שהוא כחו ורוחו של היין, ואם עוד יצרפנו צרוף אחר צרוף הוא האיסור עצמו ומשביחו יותר ולא פקע איסוריה יע"ש:
ודע דאע"ג דימצא בערי אירופא בתי חרושת שעושים מזה השכר של היין בכשרות ע"י ישראל מתחלה וע"ס בהשגחת הרב של אותו מקום, ועוד ג"כ ידענו כי נתחדש בזה"ז בעה"ק יפו תוב"ב שעושין מזה השכר של היין על ידי ישראל בשביל סחורה ושולחים ממנו קנקנים הרבה למכור בערי אירופא, עכ"ז שכר זה שמביאים סוחרים גוים למקומותינו למכור אסור בשתיה דקי"ל כל דפריש מרובא פריש, והרוב הוא יין האסור מיהו נראה דיש להתירו בהנאה גם לדידן וגם יש להתיר להביאו הישראל מערי אירופא להסתחר בו במקומות אלו, דאיכא בזה תלת ספיקי, והוא, ספק שמא זה השכר שבא לו מהתם הוא נעשה ע"י ישראל בכשרות, הן באותם מקומות הן מאותו של עה"ק יפו תוב"ב ששולחים לשם, ואת"ל זה נעשה בבית חרושת של גוים, שמא הפועלים שעסקו בזה הם היו כולם מאותם שאינם מודים בדת אחר ואין להם שתי וערב ואין מודים בו, דאלו מן הדין אין אוסרים היין בהנאה אלא רק בשתיה כדין הישמעאלים, ואת"ל דאלו הפועלים שעסקו בזה השכר הם עכו"ם, שמא הלכה כמאן דסבר בזה"ז אין העכו"ם אוסרים סתם יינם בהנאה, ואף על גב דספק זה הוא נגד סברת מרן ז"ל, כבר העלינו במ"א דנוכל לעשות ס"ס שיש בו צד אחד שהוא נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, לכן גם לדידן נוכל להתיר לעשות בשכר זה סחורה ורק בשתיה אסור:
ו. יין שמערבין בו דבש או פלפלין או דברים אחרים, אם נשתנה טעמו מחמתן אף על פי שלא נשתנה שמו אינו נאסר במגע גוי, אבל אם נותנים בו דבר מועט שאינו משתנה טעמו מחמתן, אינו מועיל כלום ועיין שיו"ב אות ח':
ז. יין מבושל אינו נאסר במגע גוי, ומאימתי נקרא יין מבושל משהרתיח ע"ג האש ונתמעט ממדתו ע"י הרתיחה, לכן אם רוצה לבשל היין כדי להנצל ממגע גוי צריך לבשלו בישול רב עד שטעמו משתנה מטעם יין לטעם דבש, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בספרו ככר לאדן דף קס"ב, ועיין כנה"ג הגהב"י אות י"ד וערך השלחן אות ה' ושאר אחרונים. ומיהו אין הבישול מציל אלא ביין שלא נגע בו הגוי עדיין, אבל אם נגע בו קודם הבישול אין הבישול מועיל להתירו. ואם עירב יין מבושל היטב עם יין שאינו מבושל, אפילו שהרוב הוא יין מבושל הרי זה נאסר במגע גוי ועיין שיו"ב אות ד':
ח. מאימתי נקרא יין שיאסר במגע גוי, משהתחיל למשך דהיינו שיפנה החרצנים והזגים למקום אחד ונשאר היין לבדו צלול עומד במקום אחד, זה נקרא המשכה שאז אם נגע בו הגוי נאסר הכל, אבל כל עוד שלא הבדיל היין מן החרצנים והזגים לא הוי המשכה, ואפילו לקח הגוי בידו מהגת יין הרבה עם חרצנים וזגים אינו נאסר זה היין שבידו, ומותר להחזירו לגת, אבל אם מילא הגוי מהגת כוס יין וכיון לשלותו מחרצנים וזגים, הוי המשכה ונאסר כל מה שבגת:
ט. יין צימוקים שהם ענבים יבשים שקורין בערבי זבי"ב ששורין אותם במים בחבית ועושין אותם יין, הרי זה יין גמור ויש בו ניסוך, ואפילו מי שריית הצימוקין חשיב יין ונאסר במגע גוי, ועיין בש"ך ס"ק כ"ג וכנה"ג הגה"ט אות ט"ו, ולכן פה עירנו ששורין צימוקין במים חמין בע"ש כדי לקדש בשבת במי שריית צימוקים אלו, צריכין להזהר בהם ממגע גוי שאם נגע בהם אוסר אותם. והנה בדין ההמשכה מחמיר מהרלב"ח בצימוקין, אך רבים חולקים עליו, וכמ"ש בשיו"ב אות ב' באורך יע"ש, ואנחנו קי"ל כסברת מרן ז"ל דפליג על מהרלב"ח ז"ל בזה, ולכן יין צימוקין שעושים בעירנו בגדאד ששורין הצימוקין במים בחבית עשרים יום או יותר ובכל יום מהפכין ומערבים הצימוקין במים היטב בידם עד שנעשין יין, אז כל זמן שלא משך היין מן הצמוקין אם נגע בו גוי אינו אוסר:
י. מגע העכו"ם שאוסר היין בהנאה, הוא שיגע בידו או ברגלו או בדבר אחר שבידו בכונה וישכשך אפילו שכשוך מעט, או ששתה מן הקנקן שבו היין או שהגביה הכלי עם היין שבו ושכשך מעט והכלי היה פתוח, הנה בכל זה אוסרו בהנאה, אבל אם נגע ביין ולא שכשך כלל, ה"ז מותר בהנאה ורק הוא אסור בשתיה:
יא. אחז הגוי בכלי פתוח ושכשך אפילו לא הגביה הכלי ולא נגע ביין, ה"ז אסור בהנאה, בד"א כשהיה הכלי פתוח אבל אם היה הכלי סתום בין היה מלא בין היה חסר ה"ז מותר לכ"ע, דאין דרך נסוך בכך, ואפילו דהכלי זכוכית שהיין נראה מבחוץ שרי מפני שהוא סתום, ועיין תפארת אדם סי' ל"ג אות ב', ואפילו אם הכלי פתוח אם הגביהו הגוי ולא שכשך ולא נגע ביין, ה"ז מותר בשתיה, וכ"ש דאינו אוסר בנגיעת הכלי בלבד שלא נגע ביין ולא הגביה ולא שכשך דודאי שרי, ואם היה הגוי נושא כלי שבו היין פתוח וישראל הולך אחריו אם הוא חסר ולא שכשכו, מותר בשתיה, ואף על גב דא"א לילך אפילו לאט בלי קצת נענוע, מ"מ נענוע כל דהו לא מקרי שכשוך כנז' בבית יוסף, וכן נטל כלי שאין בו אלא שיריים יין אף על פי שמהלך כדרכו, שרי, דדבר מועט כזה אינו מקרקש בהילוכו ועיין תפארת אדם:
יב. נתערב סתם יינם של עכו"ם או יין כשר שנגע בו העכו"ם, ה"ז אסור בשתיה, אפי' בכל שהוא, ואין לו ביטול בששים להתירו בשתיה, כיצד יעשה, ימכור את היין כולו לגוי ויקח דמי יין האסור שבו וישליך לים המלח ויהנה בשאר המעות של דמי יין הכשר, אבל אם היה יין נסך גמור, אסור הכל בהנאה. ואם נתערב סתם יינם של ישמעאלים או יין מגעם ביין הכשר, ה"ז בטל בששים ומותר כל היין בשתיה:
יג. עכו"ם שנגע ביין של ישראל להכעיס כדי לאסרו עליו ולהפסידו, ה"ז מותר דבהאי גוונא לא גזרו רבנן, ואפילו דאין יודעים כן אלא רק באומדנות המוכיחות, ועיין בית יוסף סי' קל"ב וכנה"ג שם בהגהב"י אות וא"ו, ועיין מור"ם בהגה"ה ור"מ סוף סי' קכ"ד, מיהו הרמב"ם ז"ל אוסר, ולענין הלכה בהפסד מרובה ודאי יש להתיר, ואפילו בהפסד מועט המקל לא הפסיד, מיהו בעל נפש יחמיר לעצמו ותע"ב:
יד. חומץ גמור לאו בר נסוך הוא, וכל שמשליכין אותו על הארץ והוא מבעבע בעבוע גמור וחזק שמעלה רתיחה זו אחר זו בקרקע לא קשה ולא רפה, הרי זה חומץ גמור ואינו נאסר במגע גוי, אבל אם אינו חזק כל כך נאסר במגע גוי משום דאין אנחנו בקיאין בזה ושמא עדיין הוא יין, ועיין כנה"ג הגהב"י אות נו"ן יע"ש, ויין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין אסור במגע הגוי, ומי בוסר שהוא ענבים שלא נתבשלו אף על פי שעדיין הם חמוצים הרבה המים היוצאים מהם נקראים יין ונאסרים במגע גוי, לפי שאין אנחנו בקיאין עד מתי נקרא בוסר, מיהו מי בוסר שנתנם במאכל נשתנה טעמם ואינם נאסרים במגע, וכ"ש היכא דבשלם בתבשיל דשרי בודאי:
טו. מומר אוסר היין במגעו, ואם הוא מומר עכו"ם אוסר גם בהנאה כפי האומה שדבק בה, ואם הוא מומר ישמעאלי אוסר בשתיה בלבד, ועבדים ושפחות של ישראל שלא מלו ולא נתגיירו, אוסרין היין במגען:
טז. כתב מדרש תלפיות בשם רבינו מנחם הבבלי ז"ל, דאם הגוי ראה את היין אף על פי שלא נגע בו יש להחמיר שלא לשתותו, וכ"כ בשם השל"ה ז"ל, אבל מדינא מותר בודאי, ואם הגוי הזה אינו עכו"ם אלא הוא מדת ישמעאל אפי' חומרא ומדת חסידות ליכא בזה:
יז. אין מפקידין ולא שולחין יין ביד הגוי אא"כ הוא חתום בשתי חותמות, ואם סתם הקנקן בסתימה מהודקת יפה בחוזק כדרך שסותמין הקנקן בשביל שלא יזוב היין ממנו, ה"ז נחשב חותם אחד, ואם קשר עליו קשר משונה הרי זה חותם שני, וכל זה הוא לפ"ד הרב עבודת הגרשוני ופרח מטה אהרן, אבל הרב חק"ל יו"ד ח"א סי' ר"א פקפק בזה, וס"ל דלא מהני זה אלא במפקיד ביד הגוי, אבל אם שולח ביד הגוי מעיר לעיר אין סתימה המהודקת נחשבת לחותם אחד, אלא יעשה כך, יסתום הכלי בכא"ך מהודק ואח"כ יטיח על הסתימה זפת שקורין בערבי לי"ך והוי זה חותם אחד וכמ"ש בדף רפ"א ע"ג, ועל זה הלי"ך יחתום בחותם שלו או יקשור עליו קשר משונה, ובזה נעשה ב' חותמות, ואם לא עשה טיחה של זפת הנז', אלא קשר על פיו של כלי שני מיני קשרים שכל אחד הוא קשר משונה בפ"ע ואינם שוים זע"ז, חשיב שתי חותמות, ושרי, ואם כתב עליו בכתיבת ידו שתי אותיות הוי כשתי חותמות, אבל צריך שיכיר חבירו כתיבת ידו, ולאו דוקא היין בעי שתי חותמות אלא כל שיש בו איסור מן התורה צריך שתי חותמות, אבל אם איסורו מדברי סופרים די לו בחותם אחד:
