בן איש חי שנה שניה פרשת ראה

בן איש חי שנה שניה פרשת ראה 

נתון תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו'. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רז"ל מה בין נדר לנדבה, נדר הרי עלי, נדבה הרי זה, וידוע דאין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא בנדבה שאומר הרי זה שהוא נותן במזומן תכף ומיד, אבל הנודר שאומר הרי עלי ליתן כו"כ אף על פי שמקיים אח"כ נקרא חוטא, והנה נמצא הנדבה שאומר הרי זה עושה שתי נתינות בב"א בזא"ז תכף, כי נותן בפיו שאומר הרי זה צדקה ונותן בידו לגבאי או לעני תכף, משא"כ הנודר נותן בפיו שעה זו ובשעה אחרת נותן בידו שאין נתינת היד סמוכה לנתינת הפה, ואמרתי בס"ד לכן הצדקה נקראת פדיון, כי צירוף פה עם יד יהיה אותיות פדי"ה או יפד"ה, לרמוז עיקר הצדקה הראויה להיות בה פדיה לנפש על ידה שהאדם יפדה נפשו בה, צריך שתהיה נתינת היד סמוכה לנתינת הפה שיהיו מחוברים יחד, שאז יהיה מהם צירוף פדיה או צירוף יפדה, ובזה יובן נתון תתן לו ר"ל שני נתינות סמוכים זל"ז ומחוברים זע"ז, והם של הפה ושל היד, ולא ירע לבבך בתתך לו באופן זה שאני מצוך, כי תאמר לא די שאתן כספי לאחרים אתה אומר לי שאדחוק עצמי לתת במזומן וכי חוב יש לזה העני עלי, לז"א כי בגלל הדבר הזה ר"ל דיבור של הרי זה שהוא מתן במזומן יברכך ה' אלהיך הוא בעצמו בלא אמצעי, משא"כ הנותן בתורת נדר שיש בזה נדנוד חטא של נדר שנקרא חוטא לא יזכה להתברך מאתו יתברך בלי אמצעי: 

א. עניני הנדרים, האחד הם נדרי צדקה או שאר דבר מצוה של לימוד וכיוצא, והב' הם נדרי איסור שאוסר על עצמו דברים המותרים, כגון שלא יאכל שלא ישן שלא ילך שלא ידבר שלא יהנה וכיוצא בזה שהם דברים של רשות, וכל הנודר ואינו מקיים עובר בלאו ועשה, דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית, לפיכך יזהר האדם שלא ידור שום נדר שלא יבא למעול בהם, ואמרו חכמים המאחר נדרו שלא קיימו ולא התירו ה"ז פנקסו נפתחת ומדקדקין במעשיו אם הם כדאי להגן: 

ב. הנודר בדבר הרשות אם אפשר להתיר נדרו, דהיינו שיש לו פתח להתיר ואינו רוצה להתירו נקרא רשע, אבל אם לא מצא פתח להתירו אף על פי שמקיימו נקרא חוטא כל זמן שנדרו עליו, בד"א בנדרי רשות, אבל נדרי מצוה או נדרי צדקה אם כבר נדר אז מצוה לקיימם ולא ישאל התרה עליהם אלא מדוחק, מ"מ גם בזה יזהר לכתחילה שלא ידור אלא יעשה המצוה ויתן הצדקה בלי קבלת שום נדר, מיהו מותר לידור לכתחילה בדבר צדקה אם כונתו בזה לעשות לאחרים, ועיין שיו"ב סי' ר"ג אות א': 

ג. כשהאדם בצרה מותר לידור לכתחילה, כדכתיב וידר יעקב נדר לאמר הורה לנו שידרו בעת צרה, ויש אומרים שאין לנדר זה התרה כלל אלא צריך לקיימו, ולענין הלכה יש להתיר לצורך מצוה או בשביל צורך גדול מאד, או היכא דידעינן בבירור שאינו יכול לקיים נדרו, ועיין חכ"א. וכתב הגאון חיד"א ז"ל בשיו"ב אף על גב דעתה נהגו רבים לנדור לרמב"ה או לשאר צדיקים כדי שישיגו דבר זה או ריוח זה, מ"מ טוב ליתן הנדר במזומן מקודם שישיגו הדבר, וכתב בשם הרמ"ע ז"ל שיאמר הנודר אלהא דמאיר ענני, ויכוין לכונה שכיון רמב"ה בזה בעת שאמר לשר בית הסהר שיאמר כן וינצל: 

ד. האומר אשנה הלכה זו או אעשה דבר זה והוא דבר מצוה, ה"ז נדר וחייב לקיימו, ועכ"ז ירגיל לומר על כל דבר מצוה בלי נדר, ואפילו מי שהיה זולל וסובא וכיוצא בזה, או שדרכו להשתכר ביינו עד שיבא בשכרותו לדבר נבלות ושאר כיעור, דמצד הדין מצוה לעשות נדרים לאסור היין והשכר עליו, דעל זה ארז"ל נדרים סייג לפרישות, עכ"ז טוב שיתגבר על יצרו לפרוש מיין ושכר בלי נדר: 

ה. לא יאמר אדם אדור ומה בכך כשארצה אלך ואתירנו, דמ"מ הוא נענש על מה שנדר וה"ז דומה לאדם שמפיל עצמו בצואה ורוצה שירחצו אותו, וגדולי האחרונים כתבו דראוי לקנוס הנודר באיזה דבר קודם שיתירו לו: 

ו. הנודר לדור בא"י בזה"ז ג"כ נקרא נדר מצוה ואין מתירין לו אלא מדחק. וה"ה בנודר לעלות לזייאר"ה לארץ ישראל תובב"א נחשב נדר מצוה. והנודר לילך להשתטח על קברי הצדיקים ה"ז נדר וצריך לו התרה: 

ז. כתוב בתורה איש כי ידור נדר לה' וכו' לאסור אסר על נפשו, למדו רז"ל בזה דהנדר האמור בתורה הוא כגון שיאמר ככר זה עלי קרבן או כקרבן, ואיסר האמור הוא כגון שאומר ככר זה אסור עלי או יאסר עלי ככר זה, והרי זה אסור עליו כדכתיב לאסור אסר על נפשו, ואם אמר יאסר ייני או פתי או שאר דברים על כל ישראל, ה"ז ספק אם יכול לאסור על אחרים בלשון איסור, והוי זה ספיקא דאורייתא וקיי"ל לחומרא, אבל אם אמר קונם או קרבן ככר זה על כל ישראל יש בזה איסור מן התורה לכ"ע, ועיין חכ"א: 

ח. אם היה לפניו ככר או דבר אחר שאסרו עליו בנדר או באיסור כאמור, ואמר על ככר אחר יהיה זה כזה, ה"ז נאסר עליו. וכן ה"ה אם היו לפניו ככר וכיוצא שנאסר על אחרים מפני שאסרוהו על עצמן, וזה התפיס בו שאמר דבר זה יהיה כזה ה"ז נאסר בכך: 

ט. אם היו מבקשים ממנו לאכול ואמר יהיה בשר חזיר אם אוכל, או יהיה דם חזיר אם אוכל הרי זה אסור מדרבנן עד שיתירו לו, דמן התורה אין נתפס בנדר אלא עד שיתפיס בדבר הנדור, אבל אם התפיס בדבר האסור מצד עצמו בלא"ה אינו נתפס אלא מדרבנן, ומיהו אם אמר ככר זה אסור עלי כבשר חזיר, יש אומרים דהוי נדר מדאורייתא שהרי אם לא סיים כבשר חזיר היה אסור מן התורה בודאי מפני שאמר בלשונו אסור, ועיין חכ"א: 

י. אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם, אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם, ועיין ש"ך סי' ר"ה ס"ק ט"ו: 

יא. אף על גב דאם אמר לחבירו אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אין זה לשון נדר כלל דלא אסר האכילה על עצמו אלא נדר על גופו שיאכל או לא יאכל, ולשון זה הוא שייך בשבועה שיאמר אני נשבע שלא אוכל עמך או שאוכל עמך, אבל לשון נדר הוא צריך לאסור החפץ על עצמו, מ"מ כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל, ואם אמר כן אסור עד שיתירו לו: 

יב. האומר לאשתו תתאסרי עלי, ה"ז נאסרת עליו וצריך התרה כשאר נדרים, אבל האומר אשתי אסורה עלי אינו כלום, ואם אמר מעתה ומעכשיו אסורה עלי הרי זו אסורה וצריך התרה על נדרו, וכ"ש אם הוסיף ואמר ואיני רוצה בחברתה דנאסרת וצריך התרה, ועיין כנה"ג סי' ר"ה הגה"ט אות ב': 

יג. אין הנדר חל אלא עד שיוציאו בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוין, לפיכך, היה בלבו לידור מפת חיטים והוציא בפיו פת שעורים, מותר בשניהם, אבל היה בלבו פת חיטים והוציא פת סתם, אסור בשל חיטים לבד מפני שפיו אינו מכחיש מה שבלבבו דגם פת חיטים נקרא פת סתם: 

יד. נדר או שבועה שלא הוציאם בפיו אלא הם כתובים בשטר הודאה וחתם בשטר זה, אין בהם ממש, ויש מחמירין בזה, ונכון לחוש לדבריהם, ועיין כנה"ג סי' ר"י הגה"ט אות ו': 

טו. הנודר או נשבע בחלום אינו כלום, דאין כאן לא פה ולא לב, ויש אומרים דצריך התרה, ואדרבא כיון דמן השמים הדירוהו לא סגי בהתרה בשלשה אלא בעי התרה בעשרה בני אדם דידעי למקרי, וצריך לחוש לדבריהם להתיר בעשרה דידעי למקרי, ורק אם לא נמצא לו עשרה אלו בנקל לא מטרחינן ליה, ויתירו לו בשלשה כשאר נדר, וצריך שיתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ, ואפילו אם ראה שנדר או נשבע בחלום וראה נמי בחלום שהתירו לו גם בזה צריך שיתירו לו בהקיץ, וכן אשה שנדרה בחלום צריכה התרה בעשרה כמו האיש, ואין הבעל יכול להפר לה אפילו שהוא נדר מדברים דמהני בה הפרה אלא צריכה התרה בעשרה, ואפילו אם אדם אחר ראה בחלום על איש או על האשה שנדרו או נשבעו בחלום, צריכין התרה בעשרה כאלו הם ראו בחלום על עצמן, וכמ"ש בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ח, וכן הביא בספר ידות נדרים מהשאלתות יע"ש: 

טז. הנודר או נשבע וחוזר בו מעצמו תוך כדי דיבור, דהיינו שיעור שיאמר שלום עליך רבי, אם פירש חזרתו בפיו אפילו שאמר בלחש שלא השמיע אלא לאזניו בלבד הרי זה נדרו ושבועתו בטלין, ואין צריך להם התרה, אבל אם חשב בלבבו החזרה לא מהני אף על פי שחשב תוך כדי דיבור, דדברים שבלב אינם דברים לבטל מה שמוציא בפיו, מאחר כי כאשר הוציא הנדר או השבועה בפיו היו פיו ולבו שוין: 

יז. הרוצה לנהוג להתענות בערב ר"ח או בימי השובבים או בימים נוראים, יאמר בפיו בפירוש קודם מנהגו שאינו מקבל עליו זה בנדר ולא בתורת מנהג לעולם, אלא רק בעת שירצה להתענות יקבל התענית קודם מבע"י, ואם לא ירצה להתענות אפילו שאין לו סיבה מונעת והכרחית רשאי הוא שלא יתענה ולא יקבל עליו התענית מבע"י, ככה יאמר בפירוש קודם שיתחיל לנהוג, ואם הוא נהג בסתם ולא התנה בכך בפירוש ואח"ז רוצה לעזוב מנהגו מחמת חלישות גופו או סיבה אחרת, יעשה התרה ויפתח בחרטה שמתחרט על המנהג שנהג בסתם ולא פירש שיהיה בלי נדר, אבל לא יהיה מתחרט על קבלת תעניות שקבל והתענה קודם דנמצא תוהה על הראשונות, אלא רק מתחרט על קבלת המנהג בלשון סתם שלא התנה בפירוש שיהא בלי נדר, וכאשר תמצא כתוב בנוסח התרת נדרים, באומרם אין אנחנו תוהים וכו' אלא אנחנו מתחרטים על קבלת העניינים בלשון נדר וכו' ולא אמרנו הנה אנחנו עושים זה בלי נדר וכו':

ואותם הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים ועתה נתברר שהם מותרים, ה"ז נדר בטעות ואינו כלום, ואפילו אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ נתברר להם שהוא חומרא בעלמא, לא חשיב נדר: 

יח. שבועה חלה מן התורה אפילו על דבר שאין בו ממש, כגון שינה ודיבור ושמיעה וריח וכיוצא, אבל נדרים אינם חלים מן התורה, אלא על דבר שיש בו ממש, אך מדרבנן גם הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, לפיכך האוסר עליו לשמוע תפילת שמעון ה"ז אסור מדרבנן עד שיעשה התרה, ואם אמר קונם פי מדבר עמך, קונם ידי עושות עמך, קונם רגלי להלוך ועיני לישן וכיוצא בזה, הוי נדר מן התורה, שהרי הזכיר האיברים שיש בהם ממש: 

יט. הנדרים חלים גם על דבר מצוה, אבל השבועה אינה חלה על דבר מצוה מפני שהשבועה היא על גוף האדם ולא על החפץ, וכבר גוף האדם מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוה, לפיכך הנשבע לבטל דבר המפורש בתורה כגון ציצית ותפילין ומצה וכיוצא בזה הרי זה לוקה על שבועתו, מפני שהיא שבועת שוא ומקיים המצוה ההיא, בד"א בנשבע על המצוה בלחודה כגון שנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח, אבל אם כולל גם דברים המותרים כגון שנשבע שלא יאכל מצה סתם מגו דחלה על שאר ימות השנה חלה נמי על המצה דליל פסח: 

כ. הנשבע על דבר מצוה שהוא מדרבנן כגון שלא להדליק נר חנוכה או שלא לקרות המגילה, חלה השבועה, וכן אם נשבע לקיים מצוה שהיא מדרבנן ומבטלה חייב משום שבועה, וה"ה לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה, והיינו טעמא משום דשבועה זו שנשבע עתה החיוב שלה מפורש בתורה, ולכך היא אלימה וחמורה שיכולה לחול על דבר שהוא קלוש וקיל מינה, בד"א בנשבע על מצוה מדרבנן בשב ואל תעשה או שנשבע לעשות ולקיים מצוה מדרבנן דאלומי אלמא למצוה, אבל אם נשבע לעבור על מצות לא תעשה דרבנן, לא חלה זו השבועה מפני שהוא עובר על לא תעשה דרבנן בידים בקום עשה, וכבר הוא מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור, ומכל מקום טוב שישאל על שבועתו: 

כא. אם נשבע לעבור על לא תעשה דרבנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, יש אומרים דהשבועה חלה, ומ"מ כופין אותו להתיר שבועתו ולא יעבור: 

כב. אין שבועה חלה על שבועה, כיצד, אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה, אין השניה חלה כלל, שהרי הוא כבר מושבע עליו והרי הוא עליו כשאר איסורי תורה, ודוקא בשבועה דלהבא הוא דאין חלה השניה דהוי כנשבע לקיים המצוה, אבל בשבועה שלעבר כגון שאמר שבועה שלא אכלתי היום וחזר ואמר שבועה שלא אכלתי היום, יש כאן עונש שני שבועות לשקר, דתיכף כשנשבע שבועה ראשונה יצאה מפיו לשקר והלכה לה, והשניה היא שבועה חדשה בפ"ע:

והא דאמרינן אין שבועה חלה על שבועה דלהבא, אם התירו על הראשונה חלה השניה, דהחכם עוקר בהתרה את השבועה הראשונה וכאלו לא היה שבועה ראשונה, לפיכך אם נשבע על דבר אחד שני פעמים או יותר, מתירין לו תחילה הראשונה ואח"כ תחול השניה מאליה, ולכך מתירין לו עוד פעם שנית, וכן עזה"ד דמתירין לו כל כך פעמים כפי מספר השבועות שנשבע, על כן זה שבא לשאול על שבועתו אם יודע כמה פעמים נשבע על אותו דבר, יגיד להמתירים כדי שיתירו לו כנגד השבועות שנשבע, ובסה"ק מקבציאל אמרתי לכן תיקנו בלשון התרה ג"פ מותרים לך וג"פ מחולים לך וג"פ שרויין לך, אף על גב דבחדא סגי, והיינו כי שמא יצא מפיו שנים ושלש פעמים שבועות על אותו דבר ולאו אדעתיה, דמהני ליה הכפל דמותרים ומחולים ושרויין כאלו עשו לו שלשה התרות בזה אחר זה: 

כג. נדר חל על נדר, כיצד, אמר ככר זה אסור עלי וחזר ואמר ככר זה אסור עלי שניהם חלין, ואם אכלו חייב שנים, והטעם משום דבנדרים חל האיסור על החפץ ולכן חל עליו אפילו מאה פעמים: 

כד. קבלו חז"ל מי שנדר ונתחרט יש לו תקנה ע"י התרה שיתירו לו נדרו, וה"ה לשבועה דמהני התרה אפילו נשבע בהזכרת השם, אך אין מתירין לשבועה אלא מדוחק או לצורך מצוה, מפני שהגאונים היו מחמירין הרבה בזמנם בשבועות, ועיין ברכ"י סי' ר"ל ורל"ד, ואין מתירים בזה"ז פחות משלשה בני אדם, ואפילו שהם הדיוטות שאינם מומחים סגי, אבל מ"מ לא יהיו עמי הארץ אלא לפחות יהיו במדרגה זו דגמירי להו וסברי, דהיינו שאם מלמדים אותם הלכות הם מבינים, אף על פי שהם אינם יכולים להבין מעצמן, ואם לא התירו לו שלשה התירו לו שנים חכמים גדולים אין התרתן כלום: 

כה. אף על גב דמצד הדין אם יאמרו פעם אחת מותר לך סגי, נוהגין לומר ג"פ מותר לך לחזק הענין, והאידנא נהגו לומר ג"פ מותר לך וג"פ מחול לך וג"פ שרוי לך, ויכולים להתיר בכל לשון שיהיה משמעותו בלשון התרה הנז', וגם יכולים להתיר שנים או שלשה נדרים ביחד, לומר לו מותרים לך, וכן מתירים לשנים או לשלשה אנשים ביחד לומר להם מותרים לכם: 

כו. מתירים אפילו קרובים, ואף על גב דכל דבר שצריך ב"ד אין דנין קרובים, הכא שרי, דלא דין הוא, אבל נשים וקטנים אין ראויים להתיר נדרים, ומי שהוא בן י"ג שנה אם לא נתברר לנו שהביא שתי שערות לא סמכינן אחזקה דרבא, וצריך בדיקה לידע אם הביא שתי שערות, דאז כשר להתיר, ועל כן נזהרים שלא ליקח מתירים אלא רק אנשים שנתמלא זקנם, ועיין פתחי תשובה בשם רמ"א ז"ל: 

כז. מתירים אפילו בלילה ואפילו בשבת, ואפילו שהיה יכול להתיר מאתמול, ואף על גב דאין דנין בשבת ואין דנים בלילה, האי לאו דין הוא, מיהו כשמתירים בשבת לא יתירו אלא דבר שהוא צורך שבת, כגון שנדר שלא יאכל ורוצה לאכול עתה וכיוצא בזה, ורק נדרי צבור נהגו להתיר בשבת אף על פי שאינה לצורך שבת, מפני שבשבת כולם נקבצים ובאים ואם לא יתירו ביום זה אין יכולים להתיר בחול דלא אתו, ואם מתירים ע"י חרטה דאין צריך ישוב הדעת טפי, יכולים להתיר מעומד, אבל נדר שצריך למצוא לו פתח משום דאינו מתחרט בו אין מתירים אלא מיושב: 

כח. צריך הנודר או הנשבע לבא בעצמו לפני המתירים ולא מהני ע"י שליח, וכן נמי אם כתב בכתב ידו שמתחרט לא מהני, ואם המתירים אין מבינים לשונו כיון שהוא עצמו עומד לפני המתירים יכולים לשמוע דבריו מן המתורגמן, גם צריך שיגיד הדבר שהוא שואל עליו התרה להמתירים, מיהו אם גילה רק לאחד מהם סגי: 

כט. הנדר והשבועה ניתרים ע"י שני דברים, הא', אם מתחרט בעיקר הנדר והשבועה, שהיה רוצה שלא נדר ולא נשבע מעיקרא, שאומר בפיו הלואי שלא נדרתי ולא נשבעתי, ואם באמת הוא מתחרט חרטה גמורה הרי זה מתירים לו בחרטה זו, אבל אם הוא אינו מתחרט על עיקר הנדר ועתה יש לו רצון בשבועה או בנדר שעשה, ורק מתחרט על זמן הבא מעתה ומעכשיו דאין לו רצון בנדר מכאן ולהבא, אין מועיל לו התרה כלל והרי הוא באיסור נדר כל ימיו, ואף על פי שאומר בפיו שהוא מתחרט מעיקרא לא יועיל כלום:

ואופן הב' הוא, אם נתחדש לו עתה סיבה שמחמתה רוצה לבטל הנדר, כגון שנדר להתענות ועתה רואה עצמו חלוש מאד דחולשתו נגדיית לקיום הנדר, או שעתה מפצירים בו בני אדם שיתיר את הנדר ולא ינהוג בו מכאן ולהבא, והוא אינו יכול להשיב פניהם ומוכרח לעשות רצונם, אף על גב דחרטה זו אינה כלום ואין יכולים להתיר על ידה מאחר דאינו מתחרט גם על העבר מעיקר הנדר, מ"מ תועיל חרטה זו לעשות ממנה פתח, וכך אומרים לו המתירים אילו היית יודע בעת שנדרת שלא תהיה בריא אח"כ ויהיה לך סיבה מונעת שהיא נגדיית לנדר, או אלו היית יודע שיפצירו בך בני אדם להתיר הנדר ולא תוכל להשיב פניהם, כלום היית נודר, והוא משיב אלו הייתי יודע כך לא הייתי נודר, הרי זה מתירין לו, מפני שבזה נמצא היה נדרו בטעות ונעקר ממילא מעיקרא, ואין זה חשיב נולד דקי"ל אין פותחין בנולד, יען כי הוא דבר שכיח, ולהכי מהני פתח זה שהוא פתח מתוך חרטה, ורק צריכין ליזהר שלא לעשות פתח בדבר דלא שכיח:

והנה בעתה בזה"ז נהגו לעשות לכל נדרים ושבועות פתח מתוך חרטה, יען אין סומכים על החרטה אפילו אם אומר שמתחרט מעיקר הנדר, דחוששים אולי לא כן הוא באמת, וגם בפתח לחודיה לא נהגו, מפני שיש חלוקי דינים הרבה במציאות הפתח שיש כמה דברים שאין פותחין בהם, ולכן נוהגים לעשות פתח מתוך חרטה, דתחילה שואלין אותו אם מתחרט מעיקרא, וכשאומר שמתחרט מעיקרא, אז אומרים לו אילו היית יודע בשעה שנדרת שתתחרט לבסוף כלום היית נודר, והוא משיב לא, ובזה נמצא דנעקר הנדר מעיקרא שנעשה בטעות, שהרי אפילו את"ל שאינו מתחרט אלא מעכשיו, מ"מ נעקר הנדר ממילא שהרי אנחנו מתירין לו עכשיו ע"י פתח, ולכן אין חשש גם אם הוא מתחרט מחמת נולד דלא שכיח, יען כיון דהוא מתחרט מחמת הנולד ואומר דאילו ידע בזה לא היה נודר די בכך, ועיין חכ"א כלל ק' סעיף ה' יע"ש: 

ל. החרם והנידוי אף על גב דצריכין התרה אין צריכין לא פתח ולא חרטה קודם התרה, ולכן אם קבל עליו איזה דבר לעשות או שלא לעשות שקבלו בחרם ונידוי, מתירין לו, מיהו המנדה עצמו בעוה"ב אם יעשה כך כתב מרן ז"ל בסי' רכ"ח יש מי שאומר שיש לו התרה, ויש מי שאומר שאין לו התרה, וכתב מור"ם ז"ל דבמקום מצוה מתירין יע"ש, וידוע מה שהעלו הפוסקים דדעת מרן ז"ל לפסוק כסברה האחרונה, וכתב הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' ע"א אות ג' דדעת האחרונים להחמיר בנדוי עוה"ב כאשר עלה בקב"ץ הרב הכנה"ג סי' רפ"ח, והמקילים להתיר היינו במקום מצוה כמ"ש מור"ם וכו', ובנ"ד אין לחוש מצד נידוי עוה"ב דכתבו התוספות וסיעתם ופסקו מרן סי' של"ד, דאם התנאי בדבר שיוכל לקיימו וקיימו לא חל הנדוי, וכ"כ הרדב"ז וכו' יע"ש, ובסה"ק רב פעלים בתשובה הארכתי בענין זה ובמה שיש לחלק בין נידוי לחרם ודברים המסתעפים בזה וצדדי ההיתר בזה לאדם שאמר כך יע"ש, וא"א לפרש כאן מפני האריכות: 

לא. נדר על דעת חבירו בשביל שום טובה שעשה לו בעבור שבועה זו, אף על פי שחבירו קבל טובה מהנשבע יותר, אין מתירין לו אלא מדעת חבירו, ואם מת יש מסתפקין אם יורשיו הם במקומו לתת רשות להתיר, ואם עברו והתירו לו שלא מדעת חבירו י"א דמהני ההתרה בדיעבד, וי"א דלא מהני: 

לב. אין מתירין שום נדר ושבועה עד שיחול, לפיכך הנודר או נשבע בניסן שלא יאכל בשר למ"ד יום מן ר"ח אייר, אין מתירין לו אלא עד שיגיע ר"ח אייר, וכן אם נשבע או נדר שיתענה שני וחמישי ושני, אין מתירין לו אלא עד שיגיע יום שני הראשון, בד"א בנשבע או נדר בפירוש דיש כאן נדר או שבועה מן התורה, אבל על מנהג בלבד שלא נדר בפירוש דאין כאן חיוב אלא מדרבנן, מתירין קודם שיחול, וכמ"ש בית יאודה ח"ב סי' צ"ז: 

לג. תקיעת כף דינה כשבועה, ויש מחמירין בה יותר, ולכן צריך התרה, והני מילי כשהוא עושה אותה בדרך קבלת שבועה, אבל סוחרים שתוקעין כפם זל"ז לקיים המקח אין לזה דין שבועה, והנשבע בשמים וכן בנביא מהנביאים, אף על פי שאין לזה דין שבועה גמורה מ"מ צריך לו התרה. והנשבע בחיי נפשו אף על גב דליכא בזה איסור שבועה צריך ליזהר שלא ישבע בחיי נפשו. והאומר אם יעשה כן אינו יהודי אין זה לשון שבועה, אך יש בזה איסור גדול שהוא דבר חציפות נגד האמונה, והאומרים בעת שמדברים דברים אלו אמת כמו שהקב"ה אמת, ה"ז עון פלילי וצריך ליזהר בזה מאד: 

לד. מי שנשבע שלא ידבר עם חבירו, יכול לכתוב לו כתב, וכן יכול לדבר עם אחר והוא שומע, אבל אם נתכוון להשמיעו אף על פי שיש אחר ביניהם לא אריך למעבד הכי: 

לה. אשה נדרה שבכל ימי עבור שלה תדליק בידה נר בבית הכנסת בכל שבת, ואחר שהתחילה בדבר זה שלש וארבע שבתות, טריחא לה מילתא לילך כל ערב שבת לבית הכנסת להדליק, ורוצה להדליק ארבע נרות בשבת אחד בעבור כל ארבע שבתות, גם עוד רוצה לילך לזייאר"ה בספינה ותהיה בשבת בספינה, כיצד תעשה, העליתי בס"ד בסה"ק רב פעלים דאינה רשאה להדליק נרות ארבע שבתות בשבת אחד, ובאותה שבת שהיא בספינה תעשה שליח במקומה להדליק בעבורה: 

לו. קטן בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד, אם יודעין לשם מי נדרו ונשבעו נדרם ושבועתם קיימין, וכנז' בש"ע, מיהו לענין שאלה אם יכולים להתיר להם או לאו, העליתי בסה"ק רב פעלים דספק זה נסתפקו בו האחרונים ולא נפשט ואזלינן ביה לחומרא, ועיין מש"ל בפ"ב מה' נזירות וחק"ל יו"ד ח"ב סי' ס', ושעות דרבנן דף נו"ן וזכור לאברהם אביגדור אה"ע סי' ד' דף למ"ד יע"ש: 

לז. המקבל תענית מעמוד השחר, טוב שיתנה קודם שישן בפירוש שישתה מים וקהוו"י באשמורת קודם עמוד השחר אחר השינה, ואף על גב די"א דמים מותר אפילו בסתם דאינו מפרש, מיהו על אכילה לא מהני תנאי שיאכל אחר שישן שינת קבע שלו, ואם שכח לקבל תענית בשעת מנחה ונזכר בין השמשות קודם שהתפלל ערבית, העליתי בסה"ק רב פעלים שיקבל תענית בין השמשות, ואומר ענינו, ועיין מש"ז סי' תקס"ב בריש הסימן: 

לח. האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה, אפילו נדרה על דעת רבים, אבל אם נשאת קודם זמן זה אינו יכול להפר, וה"ה אם בגרה דאינו יכול להפר, ונקראת קטנה עד י"ב שנה ויום אחד, ואם נעשה לה י"ב שנה ויום אחד נקראת נערה עד ששה חדשים, ואחר י"ב שנה וששה חדשים נקראת בוגרת, והבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש ויגיע הגט לידה, ולאו דוקא נדרים אלא ה"ה שבועות נמי מפירין האב והבעל כדין נדרים, וכמפורש בדברי הרמב"ם ובדברי מרן ז"ל, ומ"ש הכנה"ג בהגה"ט אות ה' כבר עמד על דבריו הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף סי' רל"ד: 

לט. אין האב והבעל יכולין להפר אלא רק ביום שמעם, ואם שמעו בלילה יכולין להפר כל הלילה וכל יום המחרת, ואם שמעו סמוך לחשיכה אין מפירין אלא עד שתחשך, ואם שתקו ולא הפירו אף על פי שבלבם להפר ורק שתקו כדי לצערה כל שעבר יום שמעם אין יכולים להפר עוד, מיהו אם לא הפר מחמת חסרון ידיעה שאינו יודע שיש לו כח להפר הרי זה יכול להפר ביום ששמע הדין הזה, אפילו אחר הנדר והשבועה בכמה ימים, ויהיה יום ידיעתו דין זה כיום שמעו שיש לו זמן להפר עד סוף היום: 

מ. כיצד ההפרה, יאמר לה מופר ליכי ג"פ כדי לחזק הדבר, מיהו בפעם אחת נמי הוי הפרה, וכן בהקמה בפעם אחת נמי שאמר לה קיים ליכי הוי הקמה, ואינו יכול להפר אחר הקמתו, ואם אמר לה בטל ליכי או א"ל אין נדר זה כלום, חשיב לשון הפרה, וה"ה אם א"ל ההפרה בשאר לשונות אשר משמעותם הפרה דמהני, וה"ה בענין ההקמה, אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או א"ל אין כאן נדר, אין זה לשון הפרה ולא מהני, מיהו אם בלבו חשב לשון הפרה ולא הוציאו בשפתיו, אלא רק אמר לה טלי ואכלי כיון דחשב לשון ההפרה בלבו ואמר כן בפיו מהני, והנה יש דברים שיוכל להפר ויש שלא יוכל להפר, על כן הבעל עכ"פ יפר ביום שמעו ואח"כ ישאל להמורה ויגיד לו ההלכה, ותבא עליו ברכה: