בן איש חי שנה שניה פרשת ויצא

בן איש חי שנה שניה פרשת ויצא 

ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים וכו'. צריך להבין מה רמז יעקב אע"ה בדבר זה שלקח הוא תחלה אבן אחת גדולה וירימה מצבה, דכיון דאמר מצבה, משמע דהיתה אבן גדולה, ואח"כ אמר לאחיו שהם בניו לקטו אבנים קטנים להניחם על אותה האבן הגדולה או סמוך לה ועשו מזה גל, והלא דבר הוא מה כוין לרמוז בכל זה. ונ"ל בס"ד, דידוע ישראל נקראו בשם אבן, דכתיב משם רועה אבן ישראל, ופרשנו הטעם דנקראו אבן, מפני כי האבן אשר תמצאנה למטה בקרקע מדרס כף רגל, הנה אפשר שתעלה למעלה למעלה, שיבנו אותה בכיפת המגדל אשר יושב המלך בתוכו, ונמצאת עומדת למעלה מראשו של מלך, והוא הדבר אשר דבר הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כן ישראל אשר ירדו לגלות לבירא עמיקתא והיו למדרס כף רגל, אז יתעלו בתכלית ויתקיים בהם ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. אך ידוע לא גלו ישראל ונעשו מדרס כף רגל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כי א"א לישראל בלי תוספת, יען כי ישראל נקראו קודש, דכתיב קודש ישראל לה', וכל קודש צריך לו תוספת, כי צריך להוסיף מחול על הקודש בכל מקום, ולכן יעקב אע"ה לקח תחלה אבן אחת גדולה הרומזת לישראל עצמם שהם גוי אחד בארץ, ואמר לבניו לקטו אבנים, רמז לגרים, שצריכים להשתדל לקבץ גרים תמיד בכל דור ודור כדי להוסיף מחול על הקודש, כי זהו כבודו של קודש לעשות לו תוספת מן החול בכ"מ, ולכן השבת שקראו הכתוב קודש, צריך לעשות לו תוספת מן החול הן בכניסתו הן ביציאתו: 

א. מאחרין תפלת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש, וצריך להוסיף זמן שהוא ודאי לילה. ופה עירנו בגדאד יע"א נוהגים להמתין עד שיעבור שליש שעה מקריאת המוגרב, ועט"ר אדוני אבי זלה"ה היה מחמיר להמתין חצי שעה, ועכ"פ אין רשאין לפחות מן שליש שעה שהוא עשרים דקים אחר קריאת המוגרב, כיון שנהגו בכך. וכתב הרב ברכ"י ז"ל שמצא בכת"י מהרח"ו ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל, טוב שיהיה האדם מושך ומאריך בעניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד באפוקי שבתא ויועיל להצלחה: 

ב. להרמב"ם ז"ל מ"ע מן התורה לקדש השבת בדברים ביציאתו, ולשאר פוסקים הוא מד"ס, ולכן תקנו אנשי כנה"ג נוסח אתה חוננתנו לאומרו בתפלה, ובזה מקיים האדם מצות לקדש השבת בדברים, ואח"כ חזרו ותקנו חז"ל לקדשו על הכוס, ותקנו נוסח ברכת ההבדלה על הכוס מלבד אמירת אתה חוננתנו אשר אומרים בתפלה, וצריך להשתדל להבדיל על הכוס, ולחזור אחריו כדרך שמחזירין על מצות שהם חובת הגוף, אף על פי שאמר אתה חוננתנו, ורק אם א"א לו למצוא כוס להבדיל עליו, אז יוצא י"ח באתה חוננתנו שבתפילה. וחז"ל קבעו ההבדלה בברכת אתה חונן, מפני שיש לה דמיון עמה, ואם שכח ולא אמר אתה חוננתנו באמצע הברכה הזו של אתה חונן, אם אמר בא"י ונזכר, אעפ"י שלא אמר עדיין חונן הדעת, ה"ז משלים הברכה לומר חונן הדעת, ואין צריך לומר אתה חוננתנו, שהרי אחר תפלה יבדיל על הכוס, ולכן גם בשומע תפלה לא יאמר אותה, ורק יזהר שלא לעשות שום מלאכה אחר תפלה קודם שיבדיל על הכוס. אבל אם לא הזכיר השם, אלא כשאמר "ברוך אתה" נזכר, הרי זה יאמר מיד אתה חוננתנו וכו' על הסדר, ויחתום בא"י חונן הדעת: 

ג. הא דאמרנו אם טעה ולא הזכיר אתה חוננתנו, דאין צריך לאומרה בשומע תפלה, היינו דוקא אם הוא יודע שיש לו כוס להבדיל עליו, אבל אם יודע שאין לו כוס להבדיל עליו, וגם למחר לא יהיה לו, הרי זה אומר אתה חוננתנו בשומע תפלה, כיון ששכח לאומרה בברכת אתה חונן, כדין מי ששכח שאלה בברכת השנים שאומרה בשומע תפלה. ואם גם בשומע תפלה שכח ולא אמרה, צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר אתה חוננתנו, מפני שהוא אין לו כוס להבדיל עליו, וגם יודע שגם למחר אין לו כוס, ואם אירע לו כן בתשעה באב ששכח לומר אתה חוננתנו באתה חונן, וגם לא אמרו בשומע תפלה, אין צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר אתה חוננתנו, אף על פי שבלילה אינו מבדיל על הכוס, מאחר שיודע הוא שיבדיל על הכוס במוצאי ט"ב, ורק יזהר לומר בליל ט"ב קודם עשיית מלאכה, ברכת המבדיל בין קודש לחול, בלא שם ומלכות: 

ד. כתוב בזוה"ק פרשת בראשית דף י"ד, ובשירותא מבדלי בצלותא ומבדלי על הכוס פרחי מתמן וכו' יע"ש. וכתבתי שם בס"ד בהגהותי על הזוהר, הכונה שמגרשים לאותם מזיקים בהדרגות, ותחלה אומרים הבדלה בצלותא דלחש, ובזה נעקר ונחלש כח הפנימי של המזיקין, ואח"כ שיר של פגעים, ובזה נעקר ונחלש כח האמצעי שלהם, ואח"כ הבדלה בקול רם, ובזה נעקר ונחלש כח החיצון שלהם, ואז פרחי לגמרי ואזלי להו למדברא וכו' יע"ש: 

ה. במקום שרובם עמי הארץ ואין יודעין לומר אתה חוננתנו על פה, מצוה על ש"ץ לומר אתה חוננתנו כולו בקו"ר, כדי שיאמרו עמו או יכוונו לאמירתו, ועיין כף החיים סי' ל"א אות ט' יע"ש: 

ו. אומרים ויהי נועם אחר תפילת העמידה של ערבית, ונוהגים לכפול פסוק אורך ימים אשביעהו להשלים המנין. וע"פ הסוד, ענין ויהי נועם שאומרים בכל מוצאי שבת, הוא ענין נפלא וגדול מאד, כי הוא כדי להמשיך תוספת קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת, ועל כן מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד, ולפחות תאמר פסוק זה של ויהי נועם מעומד ואח"כ תשב, והטעם הוא כי הכונה עתה כדי לקבל אור החוזר מן הבינה הנקרא נועם ה' מסוד תוספת שבת, ולכן צריך שיהיה מעומד, ועתה צריך האדם להכין עצמו לקבל אור תוספת השבת בששת ימי החול, ובכן יהיה מכלל והתקדשתם והייתם קדושים, שצריך האדם להתקדש בימי החול מקדושת השבת. ודע כי שני מיני תוספת קדושת שבת נתוסף ביום השבת, והם הא' ע"י כונת התפילות של שבת, והב' ע"י כונת הסעודות. וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות, אנחנו עושין סעודה רביעית במוצאי שבת, וכונתה היא להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול. וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת מבחינת התפילות, אנחנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם, שעי"ז אנחנו ממשיכים אותו נועם לכל תפילות השבוע:

ולכן טוב שכל אדם יאמר בפיו קודם אמירת ויהי נועם "הריני מכין עצמי לקבל אור תוספת קדושת השבת לימי החול, ואתקדש בעזה"י בימי החול מקדושת השבת, כמו שצונו ה' אלהינו בתורתו הקדושה והתקדשתם והייתם קדושים, ויהר"מ ה' או"א שיעלה לפניך כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכוין בזה". ודע דאע"פ שכתבו הפוסקים הפשטנים דאין לומר ויהי נועם כשחל יום טוב באמצע השבוע, מ"מ ע"פ הסוד צריך לאומרו בכל מוצאי שבת, וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בברכ"י סי' רצ"ה, וכ"כ בש"צ דף רי"ח ע"ג, ובספר חס"ל כתב ע"פ הסוד ראוי לומר ויהי נועם אפילו במוצאי שבת שחל בחוה"מ, וכן ראוי לעשות בהצנע לכת. והנה פה עירנו בגדאד יע"א היה המנהג מקדמת דנא שלא לומר ויהי נועם כשחל יום טוב באמצע השבוע, ותהילות לאל קודם כמה שנים תקנתי בס"ד המנהג בכל בתי כנסיות אשר פה עירנו בגדאד, לומר ויהי נועם עד סוף המזמור בכל מוצאי שבת באין הפרש כלל: 

ז. ענין קדושת ובא לציון שאומרים בליל מוצאי שבת, הכונה היא להמשיך הארת עולם האצילות אשר בסוד תוספת שבת אל עולם הבריאה, כי שם בחינת קדושת ובא לציון גואל, וכונתינו היא להמשיך תוספת הקדושה ההיא בבריאה, כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת, ולכן אין קדושה זו נאמרת בלילה אחרת זולת מו"ש, מפני דאין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזאת, ולא בשאר לילות החול, וכמ"ש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, ולכן צריך להזהר בה מאד: 

ח. צריך להזהר בכוס ההבדלה בכל דברים שכתבנו על כוס של קידוש, וכתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער הכונות טוב שלא להטיל מים בכוס של הבדלה בשום אופן יע"ש. ונ"ל מ"ש בשום אופן, כונתו לומר בין אם יניח המים בכוס קודם שיניח היין, בין אם יניח המים אחר היין כשאר מזיגות, ובין אם יערב המים ביין בתוך הצלוחית ואח"כ יתן היין בכוס: 

ט. בענין עצי בשמים מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, מאותם שתי אגודות הדס שיש לך מן שבת שהם משולשים, תקח מהם עתה בליל מ"ש שלשה הדסים כשרים, ותריח בהם בעת ברכת עצי בשמים, וצריך שיהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר א' ואגודה א', ותכוין להשאיר לך כח מתוספת נר"ן שנתוספו לך בשבת, וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים אלו בהריחך מהם. וכבר נודע דכל פעולות ליל מוצאי שבת הם כדי להשאיר חלק מתוספת קדושת שבת לימי החול הבאים, וכנז' כ"ז בשער הכונות. וכתב בספר כ"מ כשיריח ימשוך וישאב הריח בחוטמו שלשה המשכות ושאיבות בזא"ז כנגד נר"ן, וגם עתה יכוין במחשבתו בארבע תיבות אלו שהם ריח ניחוח אשה לה': 

י. יזהר שיטול ההדס בשעת ברכה ויריח בו כדרך גדילתו, וצריך שיאחזהו בימין, וכשהוא בעצמו מברך על הכוס דאז אוחז ההדס בשמאלו, צריך שבשעת ברכה של ההדס יאחז הכוס בשמאלו וההדס בימינו, ואחר שיברך מאורי האש יחזיר הכוס לימינו, ויברך עליו ברכת ההבדלה, כי כל דבר שמברך עליו ראוי לאחזו בימין, ואחר שיברך על ההדס לא יזרקנו לארץ, אלא ישים אותו בחיקו או ימסרנו לאחד מבני ביתו, וכתוב בספר תורה לשמה, ההדס של שבת לא יזרקנו אחר מוצאי שבת שיהיה עם הזבל לאשפה, אלא יצניענו עד שיתייבש ויניחנו בהסקת התנור של לחמי שבת: 

יא. אם אין לו הדס יברך על שאר מיני בשמים שיש בהם ריח טוב, ותכשיט של זהובים שתולין הנשים בצוארם על הדדים ומניחים בו בשמים שקורין קרנפ'יל, אסור לברך עליו דזה נקרא בשמים של ערוה, ואם בירך עליו במ"ש לא יצא י"ח, וצריך לחזור ולברך על בשמים כשרים: 

יב. תקנו חז"ל לברך בורא מאורי האש במ"ש זכר למה שנתן הקדוש ברוך הוא דעה באדה"ר לחדש יציאת האור במוצאי שבת, שלקח שתי אבנים והקישן זב"ז ויצא מהם אור, ולכן יכול לברך על האור שהוציאו ישראל עתה במ"ש מאבנים וכיוצא, חוץ ממוצאי יוה"כ דאין מברכים על זה אלא רק על אור ששבת, דהתם יש טעם אחר לברכה זו. ועששית שהדליקה מע"ש ונשארה דלוקה במ"ש, מברך עליה, אבל נר שהודלק בשבת עצמו, כיון דהודלק באיסור אין מברכים עליו במ"ש, ואפילו הדליקו נכרי לצורך עצמו אין מברכים עליו, מפני שאם היה ישראל מדליקו היה עובר עליו, והרי זה דינו כנר שהדליקו ישראל, ואם בירך על נר זה שהדליקו ישראל או הנכרי בשבת, צריך לחזור ולברך על אור אחר. מיהו אם הדליק ישראל או הנכרי את הנר בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, או לצורך חיה שהיו צריכים לנר, אין זו מלאכת עבירה, ומברכים על נר זה במ"ש: 

יג. נכרי שהדליק במ"ש את הנר מנר של ישראל, מברכים עליו, אבל אם הנכרי הדליק את הנר מנר של נכרי, אין מברכים עליו גזרה שמא יבאו לברך על נר שהדליק הנכרי בשבת, ובדיעבד אם עבר ובירך על נר זה אין צריך לחזור ולברך. ואם הנכרי הוציא אור במ"ש מאבנים וכיוצא, והדליק הנכרי את הנר מזה האש שהוציאו הנכרי, י"א דמותר לברך עליו, ויש אוסרים, ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים, ולא יברך אלא עד שידליק הישראל נר אחר מזה ויברך על הנר שידליק הישראל. וכל הלכות אלו הם מצויים הרבה אצל בעלי בתים שיש להם שפחות ומשרתים נכרים בביתם. ודע עוד דאין מברכים על נר שמדליקים לכבוד בית הכנסת או למנוחת המתים: 

יד. היה הנר בתוך הכלי שקורין פ'נר, ואפילו בתוך כלי זכוכית, אין מברכים עליו עד שיראה גוף השלהבת ממש בלי הפסק, ולכן אפילו אם הנר גלוי ומופיע אור הרבה בכל מקום, ורק יש בני אדם עומדים בצידו ואינו רואה את שלהבת הנר אינו מברך, ואף על פי שרואה את שלהבת הנר, צריך שיתקרב לאורו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת שמידתם וכמותם שוה, וסומא לא יברך. וכתוב בספר תורה לשמה אף על פי דמן הדין כל שיוכל להבחין בין מטבע למטבע רשאי לברך, מ"מ מצוה מן המובחר שיתקרב אל הנר ביותר שיגיע לו האור בשופע מרובה: 

טו. כשיברך על הנר יכוף ראשי אצבעותיו הימנים אל תוך כפו, ויהיה הגודל מכוסה תחת הארבע אצבעות, ויהיו נכפפים לפני הנר ולפני האדם עצמו, ולא יעשה כאותם הנוהגים להסתכל באחורי האצבעות בהיותם פשוטים בלתי כפופים, וגם לא יעשה כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר ואח"כ כופפים אותם, ולא כאותם שמהפכים פני הכף כלפי הקרקע, ואחורי האצבעות שהוא מקום הצפרניים כלפי מעלה לשמים, וכנז' כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל. ואעפ"י דמותר לברך על נר שומן או של חלב, מ"מ ע"פ הסוד טוב לברך על נר של שעוה. גם יותר נכון לברך על אבוקה דהיינו שתי נרות שעוה קלועים יחד, וכנז' במנהגי רבינו האר"י ז"ל בשה"כ. ומי שהבדיל כבר לעצמו וחוזר ומבדיל לאחרים, אף על פי שיוכל לברך להם ברכת ההבדלה, לא יברך להם ברכת מאורי האש, דיש פלוגתא בזה וסב"ל, אלא יברכו הם: 

טז. כל אותם שהש"ץ מוציאם י"ח יתנו עיניהם בכוס בשעת הברכה, ולא יזוזו ממקומם עד שיגמור הש"ץ ברכת המבדיל כולה, ולא כאותם הבורים אשר דרכם להשמט אנה ואנה דפונים ללכת ולצאת, זה פונה ללבוש מנעליו, וזה פונה לחפש אחר בנו או אחר חבירו ללכת עמו, ונמצא מסירים דעתם מעיקר ברכת ההבדלה דאין שומעין אותה כולה: 

יז. מי שאזניו כבדות ואינו יכול לשמוע ברכת המבדיל מש"ץ ואין לו יין להבדיל עליו, הרי זה מסתכל ורואה בכוס היין שביד ש"ץ ואומר ברכת המבדיל כולה, ואף על פי שאין אוחז הכוס בידו, שעת הדחק שאני, דזה הכרח גדול. והמבדיל ישתה הכוס ואין צריך להטעים לאחרים, ואם אינו יכול לשתותו יטעמנו מעט וישתהו אדם אחר שכוין עליו, ונוהגין לשפוך מעט יין מהכוס על הארץ לסימן טוב, וזה יעשה אחר שתייתו שישאירו בו דבר מועט, וקודם שישפוך יטביל ראשי אצבעותיו באלו השיורין ויעבירם על מצחו לחבוב מצוה: 

יח. כיון שהגיע ספק חשיכה אסור לאכול או לשתות עד שיבדיל, ואם היה יושב ואוכל מבע"י וחשכה לו, אין צריך להפסיק ומותר שיגמור כרצונו, ואם הפסיק והתפלל ערבית, אפילו אם עדיין לא חשכה, אסור לאכול ולשתות עד שיבדיל, כיון שהתפלל ערבית. והא דאמרינן בהיה יושב ואוכל דקבע עצמו לאכילה דאינו צריך להפסיק, היינו דוקא אם התחיל קודם חצי שעה לחשיכה, אבל אם התחיל תוך חצי שעה, אז אסור לאכול כשיגיע ספק חשיכה עד שיבדיל. ויש להזהר שלא להבדיל באמצע הסעודה או באמצע השתיה, משום דיש פלוגתא אם יברך בפה"ג על כוס ההבדלה או לאו, וכן יש פלוגתא אם צריך לחזור לברך על האכילה שיאכל אח"כ כשיגמור סעודתו: 

יט. אם לא היה יושב ואוכל, אלא רק היה יושב ושותה דקבע עצמו לשתיה בלבד, כשיגיע זמן שהוא ספק חשיכה צריך להפסיק ואסור לשתות עוד, ויש בני אדם שעושים סעודה שלישית וגומרים בביתם, ובאים לטייל בבית אחרים בעודם בתוך סעודתם ויושבים עמהם במסיבה לשתות דוקא, ואין אוכלים עמהם, דצריכין אלו ליזהר כיון שהגיע ספק חשיכה שלא ישתו עוד. ודע דלא נאסרה השתיה מדינא אלא רק ביין ושכר ושאר משקין, אבל מים מותר. מיהו יש מחמירין במים מטעם אחר: 

כ. אם נמשכה סעודתו עד אחר חשיכה וגמר סעודתו ורוצה לברך בהמ"ז, אם דרכו תמיד לברך בהמ"ז על הכוס, יברך גם עתה על הכוס, אבל בספק חשיכה אפילו אין דרכו תמיד בבהמ"ז על הכוס יברך עתה על הכוס, ועיין חיי אדם כלל ח' אות כ' ושאר אחרונים. ובסה"ק מקבציאל כתבתי דזה איירי בדרכו תמיד לברך על הכוס בסעודה שלישית, אבל מי שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה ראשונה ושניה, אבל בסעודה שלישית אין דרכו לברך על הכוס, אינו מברך עתה. וכן מי שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה שלישית, אף על פי שאין דרכו לברך תמיד בסעודה ראשונה ושניה, ה"ז מברך עתה. וכתבתי עוד דאפילו מי שאינו נזהר תמיד, אם רוצה לברך אין גוערין בו, דיש לו על מה לסמוך, ועיין אליהו רבא ותוספת שבת ושאר אחרונים: 

כא. אף על גב דמדינא מותר לברך מיושב, ואדרבא מר"ן בשה"ע כתב שצריך להבדיל מיושב, משום דכיון דהאחד פוטר את חבירו יש להם לעשות קביעות, ומעומד לא הוי קביעות, ומור"ם ז"ל בהגה"ה הוא דכתב דמבדילין מעומד, מ"מ מצינו שיש מקומות שהם קבלו הוראת מר"ן ז"ל, ועכ"ז נהגו להבדיל מעומד, שעומדים הש"ץ וכל הקהל כולם לכבוד המלך הוא השבת הקדוש שמלוים אותו, ודרך לויה מעומד, וכן נוהגים בעירנו בגדאד יע"א לעמוד כל הקהל בשעת ההבדלה, ועיין כף החיים סי' ל"א אות ל"ח, ושמעתי שבעה"ק תוב"ב אין מקפידין ומבדילין כפי מה שיזדמן בין עומדין בין יושבין שאין מדקדקין בזה: 

כב. אף על גב דאיכא פלוגתא בענין ההבדלה בדין הנשים, קי"ל להלכה דהנשים יכולים להבדיל לעצמן, ולא עוד אלא גם מי שהבדיל בבית הכנסת ויצא י"ח יכול להבדיל להם, וכאשר העלה כן להלכה הגאון חיד"א ז"ל וכן נוהגים פה עירנו בגדאד. מיהו נ"ל דאם האשה יודעת לברך, טוב שתברך ותבדיל לעצמה, דאין הנשים בני סמכא לשמוע הברכה מתחלה וע"ס מפי המבדיל: 

כג. נאנס ולא הבדיל בליל מוצאי שבת, יש לו זמן להבדיל עד סוף יום שלישי, ולא יברך אלא בפה"ג על היין וברכת המבדיל, מיהו ברכת המבדיל יאמר בלי שם ומלכות משום דאיכא פלוגתא בזה. ולכן כיון שעברה ליל מוצאי שבת ולא הבדיל על הכוס, יאמר ברכת המבדיל בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו. והבדלה דיו"ט אין לה תשלומין, דכל שעברה הלילה של מוצאי יום טוב אין לו עוד זמן להבדיל: 

כד. אסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, והשמש שצריך להדליק נר להבדלה, כיון שאמר אתה חוננתנו בתפלה מותר להדליק הנר. מיהו יש אומרים אף על פי שאמר אתה חוננתנו, עכ"ז קודם שידליק הנר יאמר ברכת המבדיל בלי שם ומלכות, וכן ראוי להורות, וכן יעשה אפילו אם לא התפלל עדיין, או אם שכח לומר אתה חוננתנו, שיאמר ברכת המבדיל בלי שם ומלכות וידליק הנר. והאדם יתן דעתו על משרתי הבית להזהירם בכך, ואין מדליקין הנר במ"ש אלא עד אחר קדיש תתקבל: 

כה. מקומות ההנאה שנתקנו עליהם ארבעה ברכות בהבדלה, מתחיל הסדר שלהם מלמטה למעלה, והוא לסימנא טבא לעשות הסדר דרך עליה, לרמוז דגם האדם בעסקיו יהיה הולך וגדל. ונוהגים לומר פסוקים של ויתן לך וכו' כל אחד בבואו לביתו, אך רבינו האר"י ז"ל היה מנהגו לאומרם בעת ההבדלה על הכוס. ונהגו ג"כ לומר כל אחד בביתו ק"ל פעמים "אליהו הנביא זכור לטוב" שעולה מספ' ד' תיבות אלו ארבע מאות, להכניע ת' כוחות של סט"א, בסוד הכתוב והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו, ובספר תורה לשמה כתוב כונה באמירת "אליהו הנביא זכור לטוב" כמ"ש כי אליהו עם אות ה' של הנביא הם אותיות אל הוי"ה כסדרן ואותיות נבי"א מספר ס"ג, כמנין שם ס"ג שממנו הפרנסה, ושמות "אל הוי"ה" מספר "אוכל" שמזה נמשך המזון ואותיות "זכור" מספר הוי"ה דיודי"ן ואהי"ה דיודי"ן, ואותיות "לטוב" מספר חבור הוי"ה ואהי"ה יע"ש. ומנהגו של עט"ר אדוני אבי זלה"ה לומר פתיחת אליהו זכור לטוב קודם שיאמר ק"ל פעמים הנז', וכן אנחנו נוהגים עתה בביתנו, דבר בעתו מה טוב ומה נעים. ודרכנו לכפול פסוק ואמרתם כה לחי וכו' ששה פעמים, כנגד ששה קצוות והיסוד כלול מן ו"ק להמשיך ממנו שפע שלום לששת ימי החול: 

כו. לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת בלחם משנה, ואפילו שאינו יכול לאכול אלא רק כזית, ללוות השבת ביציאתו. וכבר כתבנו לעיל כי להמשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות, עושין סעודה רביעית במוצאי שבת ומכונים בה כדי להמשיך אור קדושת שבת לכל סעודות ימי החול, וכנז"ל וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל. ויש משתדלים להביא בה על השלחן לאכול איזה דבר חדש, מין פרי או מין מרקחת ומיני מתוק שלא אכלו ממנו בשלש סעודות אותו היום, ומעלתה גדולה שמצלת מחבוט הקבר, והיא נקראת על שם דוד הע"ה, לכן אומרים קודם נטילה "אתקינו סעודתא דמהימנותא דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" ואומרים פיוטים השייכים לדוד הע"ה בתוך הסעודה גם בשביל לימוד ועסק תורה מתוך סעודה זו, על כן מנהגנו לומר פתיחת אליהו זכור לטוב עוד הפעם בתוך סעודה זו, וגם כי הוא המבשר טוב על מלכות משיח בן דוד שיבא בב"א, ולכך אנחנו אומרים בברכות ההפטרה שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך. ואמרתי בס"ד אליהו מספרו ב"ן, ודוד הע"ה מספרו י"ד, צירוף שניהם הוא תיבת נדי"ב וז"ש במשלי י"ט רבים יחלו פני נדיב וכל הריע לאיש מתן, פירוש הכל מצפים ומייחלים לראות פני נדיב, הם דוד ואליהו שהם י"ד נ"ב, אך דבר זה תלוי באחדות ובצדקה, זהו כל הריע, שהוא אחדות שיהיו ישראל רעים זע"ז, ועוד תלוי באיש מתן כמ"ש מתן בסתר שהוא מתן הצדקה, ולז"א מרכבות עמי נדיב, כלומר מרכבות עמי, היא תלויה בנדיב, שהם דוד הע"ה ואליהו זכור לטוב: 

כז. כתב במחב"ר בשם ספר הכונות ישן, דאין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש או בתורה אלא עד אחר שיעשה סעודה רביעית דמוצאי שבת. וכתבו האחרונים ז"ל שלא יסיר בגדי שבת מעליו אלא עד אחר סעודה רביעית, וזמנה עד אחר ארבע שעות, ויאמר בבהמ"ז מגדול בוא"ו, ועיין כף החיים אות נ"ט יע"ש. ונ"ל אף על פי שנתנו לה שיעור עד אחר ד' שעות, היינו למצוה מן המובחר, אבל אם נאנס יוכל לקיימה עד חצות לילה, דהא כתב רבינו ז"ל בשער הכונות דעד חצי הלילה אינה הולכת קדושת השבת, ולכן הזהיר שלא לומר ודוי במוצאי שבת קודם חצות לילה:

וכל מי שאינו מקיים סעודה רביעית, נחשב לו כאלו לא קיים סעודה שלישית לכבוד שבת, דאז נחשב לו שאכלה בשביל סעודת הלילה, דכל אדם דרכו כל לילה לאכול ואין זה לכבוד שבת. ולכן אלו שמתענים הפסקות, אסור להם לעשות הפסקה במ"ש, דאסור להתענות בליל מ"ש, ועיין כף החיים מ"ש בזה. ואם יהיה האדם אנוס מחמת חולי ואינו יכול לקיים סעודה רביעית, עכ"ז יסדר שלחנו במזונות ופירות ויאכלו בני ביתו, והוא ג"כ יטעם עמהם מן השלחן כפי יכלתו. וכתבו המקובלים יש עצם באדם שאינו נהנה משום אכילה אלא רק מן סעודה רביעית דמ"ש, ועצם זה נשאר קיים בקבר ואין שולט בו רקבון, והוא נקרא נסכוי, וגם נקרא לוז, וגם נקרא בתואל. ואמרתי בזה רמז כי שלשה שמות של עצם הנז' הם ר"ת לב"ן, והם ס"ת שלשה שמות שהם ישראל יעקב ישורון, ומזה העצם יבנה הגוף בתחיית המתים, וזה יהיה לישראל דוקא הנאמר בהם ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום: