בן איש חי שנה שניה פרשת וישלח
ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וכו' ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך. הנה נודע דקבלו רז"ל, שא"ל הקדוש ברוך הוא בזה ליעקב אע"ה, שכל הצער הבא לו בענין דינה היה בעבור דאיחר נדרו ונתעכב בדרך ללא צורך, ועל כן א"ל שימהר לעלות בית אל לקיים נדרו, ומזה יקח האדם מוסר גדול לעצמו, שאם יעקב אע"ה בחיר שבאבות נענש כ"כ על איחור הנדר שנדר בפיו, ולא הגינה עליו צדקתו להצילו מן העונש, כ"ש וכ"ש שאר אדם שצריך להשמר ולהזהר בעניינים אלה, שלא יקל בדבורו שיוציא מפיו בענייני הקודש. ולכן שלמה המע"ה אמר בקהלת אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים וגו', כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו וגו', אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגו'. הכונה דאינו דומה דבורו של אדם בענינים של קדושה לדבורו בענינים של חול, דעניני חול שהם צרכי גופו ועניניו, אם אמר לעשות ולא עשה אין עליו דין וחשבון, אך בעניינים של קדושה אם אמר דבור בעלמא צריך לקיים, וכן ארז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ועל כן צריך לשקול היטב הדק בכל ענינים של קדושה, ואל יבהל את פיו, ולבו בל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, ומי לנו גדול מיעקב אע"ה דאע"פ שקיים נדרו נענש על איחור הנדר:
וזה נרמז בדברי חז"ל שדרשו בפסוק ממצוא חפצך ודבר דבר, שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול, דאע"פ שפשט דבריהם קאי על שבת וחול ממש, רמזו עוד לפי דרכם מוסר זה בנועם לשונם שסובל כמה פנים, דלמדו אותנו בזה שלא יהיה קל בעיני האדם דבר שבקדושה למהר להוציא מפיו דברים שאין באים לידי קיום ופועל, כאשר דרכו להוציא מפיו דברים בעניני חול, ואף על פי שהם לבטלה שאינו מקיים אותם, דאין דברים אלו של קדושה שוים עם דברים של חול, יען שאם אמר היום אלך לפרדס, אלך למרחץ, אקנה חפץ פ', אוכל דבר פ' וכיוצא בזה, ואח"כ ניחם ולא קיים דבריו, אין עליו דין וחשבון למעלה בשמים, אך אם אמר אלך לבהמ"ד או למקום מצוה פ', או אלמוד פרשה זו, מזמור זה פרק זה, חייב לקיים דבורו, ואם לא יקיים יהיה עליו דין וחשבון בשמים וענוש יענש, וכמ"ש רז"ל אמר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל. וידוע כי עניני הקדושה כולם מכונים בשם שבת, מפני שהם דברים השייכים לעוה"ב הנקרא שבת, וכל ענינים הגופניים מכונים בשם חול, ולכן ארז"ל לא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול:
א. כתוב גבי שבת וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, ודרשו חז"ל שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול, ולא מבעייא לומר לחבירו לעשות לו עסק פלוני דאסור בזה, משום דאמירה מועלת לעשיה, דע"י אמירתו אז חברו עושה העסק למחר, אלא אפילו אמירה ודבור שאין בהם תועלת, כגון שמדבר על עצמו ואומר דבר פלוני אעשה למחר, דאף אם לא יאמר בפיו הנה הוא עושה למחר אותו דבר, אפ"ה אסור כל שאומר על עשיית דבר שאסור לעשותו בשבת, ואפילו אם זה המעשה אינה מלאכה דאורייתא אלא אסורה מדברי סופרים, ג"כ אסור לומר בשבת לעשותה למחר, ואם הוא דבר מצוה, כגון שאומר בשבת שרוצה לכתוב למחר ס"ת או תפילין ומזוזה וכיוצא בזה, יש מתירים משום דחפצי שמים הם, ויש אוסרים דס"ל לא אמרו חפצי שמים מותרים לדבר בהם בשבת אלא דוקא אם יש צורך למצוה באותו דבור, אבל לומר למחר אכתוב תפילין ומזוזה אין צורך באותו דבור, דבין אם אמר בין אם לא אמר הנה הוא עושה המצוה למחר, וצריך לחוש לדברי האוסרין. מיהו כתב הרב תוספת שבת ז"ל דאם מתיירא שמא יתרשל בדבר, שרי לזרוזי נפשיה דהוי כנדר, כמ"ש ביו"ד סי' ר"ן:
ב. אם צריך לחבירו או לאיזה גוי לשכרם במ"ש לאיזה מלאכה, אסור לומר לו בשבת בא אצלי לערב, דחשיב בזה כאלו מדבר עמו בפירוש לשכרו, כיון שבאמת בדעתו לשכרו, ואמר לו בלשון צווי שיבא אצלו לערב, אבל אם אינו אומר בלשון צווי אלא בדרך שאלה, שא"ל הנראה בעיניך שתבא אצלי בערב, מותר, אעפ"י שזה מבין שצריך לו לשכרו למלאכה:
ג. מותר לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר, כיון שהיום הזה היה יכול לילך אם היו בורגנין בדרך, פירוש שומרי סוכות שכל אחת מובלעת בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים של חברתה, דעי"כ יכולים לילך כמה פרסאות בשבת, ואף על פי שבאמת לא היה באותו שבת בורגנין ממקומו לאותו כרך, אין אסור הדבור בכך, וכן כל כיוצא בזה שיש צד היתר לעשותו היום, יכול לומר לחבירו שיעשנו למחר, ומיהו יזהר שלא יזכיר בפיו לשון שכירות, שלא יאמר נשכיר לילך למקום פלוני, או נרכב למקום פ' על סוס או בקרון, כיון דאין בשכירות או רכיבה היתר בשבת בשום אופן, וכן אם יש לו דברים מוקצים במקום אחד אסור לומר לאחר שיביאם למחר, מפני שהם אסורים לטלטל בשבת, ואסור נמי להחשיך בסוף התחום כדי שימהר לילך שם בלילה להביאם. מיהו כתב הרב תוספת שבת דפירות שאינם מוקצים, אפילו שהם רחוקים הרבה בענין שלא היה אפשר להביאם בשבת מחמת ריחוק המקום, מותר לומר לאחר להביאם לו למחר, כיון דאין אסור שבת גורם לו לבלתי יביאם היום, כי אם ריחוק המקום הוא המונע ביאתם היום, ולכן מותר לומר להביאם למחר:
ד. אפילו בשיחת דברים בטלים שאין בהם זכר עשיית מלאכה כלל, אסור להרבות בשבת כדי שלא יהיה דבורו בשבת כדבורו בחול. ובני אדם שסיפורי מעשיות ושמועות ודברי חידושים עונג להם, מותרים לספר בשבת, אבל אין להם להרבות בשיחות אלו. ומי שחושב על מלאכה ביום שבת לעשותה בחול, אינה מתברכת כיון שחשב עליה בשבת, וכנז' בחס"ל ועיין כף החיים דף רי"ח:
ה. אסור לחשוב חשבונותיו בין חשבון העתיד להיות, בין חשבון שעבר כבר אלא שצריך להיות לו עתה לידע אותו, כגון כו"כ הוצאתי על בנין פ' בשכירות הפועלים, והוא עדיין לא עשה חשבון עמהם קודם שבת, ולא ידע אם מגיע להם עוד אצלו, או כמה יגיע להם עוד, ולכן אסור, דנמצא יש לו צורך עתה בזה החשבון שהוא מחשב, אף על פי שהוא כבר עבר, ואף על פי שעתה בעשותו החשבון בינו לבין עצמו מצא שאינו חייב להם כלום, עכ"ז הרי קודם היה מסתפק ועתה נתברר לו, ונמצא יש לו בזה צורך ואסור, וכן אפילו שהוא לא היה לו צורך באותו חשבון כלל, שכבר עשה חשבון עמהם, ורק חוזר וחושב ההוצאה של הבנין שעשה, כדי להודיע לאחרים שיש להם צורך בידיעה זו, שגם הם רוצים לעשות בנין כזה ורצונם לידע כמה צריך להם, הרי זה אסור. אבל חשבונות שעברו שאין צורך בהם כלל לא לו ולא לאחרים, ורק הוא מזכיר אותם בשבת בסיפור דברים בעלמא, מותר. ולכן מותר לחשוב כמה סאים תבואה היה לו בשנה שעברה, וכמה משאות שלח לעיר פ', וכמה דינרים הוציא על ביתו וכיוצא בזה, בדברים שאין צורך בהם עתה לא להם ולא לאחרים, אך צריך ליזהר שלא להרבות בדברים אלו. וכ' הג' חיד"א ז"ל במורה באצבע אות קנ"א, הגם דיש מתירים בחשבונות שעברו, יש אוסרין, ושומר נפשו ירחק מהם, והן לו יהי דשרי, מזה יבא לדבר הגורם לעתיד, על כן יסתום הפתח וטוב לו יע"ש:
ו. אסור לומר לחבירו בכך וכך קניתי חפץ זה או כלי זה, אם יודע בחבירו שרוצה גם הוא לקנות ממנו. דאז יש לו צורך לידע ערך החפץ, ודבר זה מצוי בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה, לכן צריך להזהיר בזה את האנשים ואת הנשים. אבל אם אין צורך לחבירו בידיעה זו, הרי זה ספור דברים בעלמא ומותר משורת הדין. ולכן מותר לומר כו"כ הוצאתי בחתונה, וכ"כ הוצאתי בבנין וכיוצא בזה, ואסור לדבר דבר שזוכר בו צערו:
ז. שטרי חובות וכיוצא, וכן אגרות שכבר קראם, אסור לקרות בהם, ואפילו לעיין בהם אסור, והרי הם מוקצים דאסור לטלטלם. אבל אגרת שלא קראה עדיין ולא ידע מה כתוב בה, מותר לפותחה ע"י גוי ולעיין בה, דשמא יש בה דברים שהם צרכי הגוף, ואם יש בתוכה פתקאות של חשבונות, לא יעיין בהם כלל. ואגרת זו החדשה דאמרנו מותר לקרותה, היינו לעיין בה, אבל לא יוציא הדברים מפיו אם הם דברים של משא ומתן, ואחר שיקראנה פעם אחת שוב אסור לעיין בה פעם שנית, אלא יצניענה במקום אחר, דאז נעשית אצלו מוקצה. ונהגו שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת, אלא אומרים לו שיניחנה ע"ג קרקע או ע"ג השלחן, דחוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מידו, ונמצא הישראל עושה הנחה, ואסור מד"ס אף בזה"ז שיש אומרים דאין לנו דין רה"ר, וכמ"ש הגאון ר"ז בש"ע סעיף כ"ח, ועיין כף החיים דף רכ"ט:
ח. מי שרוצה לזמן אורחים לסעודה בשבת, וכותב שמותם מע"ש למזכרת כדי שלא ישכח לקראם בשבת, וכן אבי הבן או החתן שמזמן אוהביו וקרוביו לעליית ס"ת בשבת וכותב שמותם מע"ש, אסור לבעל הסעודה עצמו או אבי הבן והחתן לקרות בכתב זה בשבת, דגזרו חז"ל שמא ימחוק שם אחד מן הקרואים אשר ניחם עליו שאינו רוצה לקראו, וגם גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אבל השמש מותר לאחוז ולעיין בכתב הרשימה של שמות האנשים ההם כדי לקראם, דאין שייך בו גזרה שמא ימחוק, ואף על גב דאית ביה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אפ"ה נהגו העולם היתר בזה, שהשמש קורא מתוך הכתב הזה שמות המזומנים דחשיב צרכי מצוה, ולא גזרו בזה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מיהו אחר שהשלים השמש מלאכתו וקרא בה המזומנים אסור לו לקרות ולעיין בו עוד בשבת. וכן מה שנהגו שהשמש קורא בבית הכנסת כתב הכרזה של הסכמות ותקוני העיר, שמכריזין הב"ד ופרנסי הקהל, משום דצרכי רבים חשיבי צרכי מצוה, ואחר הכרזה לא יקראו ויעיינו בהם עוד בו ביום:
ט. כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת אסור לומר לנכרי לעשותו ואפילו ברמז, ואפילו שאינו רומז לו בדברים אלא רומז לו בידיו באיזה תנועה, ואפילו רמז לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעכב הנכרי בשבת בשביל החוב, אסור. אבל מותר לומר בחול לשופט הנכרי מדוע לא עכבת הנכרי בשבת שעברה, אף על פי שמבין מתוך דבריו שיעכבנו בשבתות הבאים אם יזדמן אז לעיר. מיהו מי שיש לו חוב אצל גוי, ונודע לו בשבת שילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד, מותר לילך בשבת לקבול לפני המושל שיפרענו, דבמקום פסידא לא גזרו, אך אם צריך להביא את שט"ח לפני המושל, לא יטלטל השטר בידו אלא יקח עמו גוי והוא יטלטל השטר ויראנו למושל, ואם אפשר לעשות גם הקובלנא ע"י הגוי הנה מה טוב. ואם צריך לעבור בספינה קטנה, אף על גב דהרב חיי אדם ז"ל כתב בהיכא דאיכא הפסד ברור אם לא יעבור יש להתיר, נ"ל דלא אריך להורות כן, חדא מעבר בספינה בשבת אוושא מלתא, ויש בזה חלול השם לפני הגוים, ועוד יש בזה איסור משום מראית העין, דהרואה חושב שיורד לטייל, ושנייא דא מהך דינא דקובלנא:
י. אם הגוי היה תפוס בבית האסורים בשביל יהודי שחייב לו, מותר לומר היהודי למושל לקבל ערבות אחר, אבל לא יאמר לו שיכתוב זאת בערכאות. אבל אם המושל מעצמו כותב אין לחוש. וזה דוקא בהיכא שיבא לידי פסידא, אבל אם ליכא פסידא אסור. גם אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת:
יא. אם יש לראובן על אדם אחר פוליס"ה שבאה לו מעיר אחרת על אדם אחד לזמן ידוע, וזה האדם שבאה עליו הפוליס"ה לא פרע בזמן הפרעון, ואם ראובן לא ילך ביום שבת לבית ועד של התגרים לעשות פרותיסת"ו לא יוכל לתבוע המעות מן כותב הפוליס"ה, הנה שורת הדין בזה הוא, אי איכא פסידא כגון שזה שבאה עליו הפוליס"ה אינו אמוד ואפשר שהוא משובר ג"כ, אז מותר לראובן ללכת לבית ועד התגרים להודיע הענין, ויביא גוי אחר והוא יקח את הפוליס"ה בידו ויראנה לראש בית ועד התגרים, והוא לא יאמר לו שיכתוב לו פורתיסת"ו אלא הוא יעשה מדעתו בודאי, ואם אפשר שלא ילך הוא כלל אלא הכל יעשה ע"י גוי, הנה מה טוב. ואם ליכא פסידא, כגון שזה האדם שנתחייב בפוליס"ה הוא אמוד שבודאי יפרע אח"כ, אסור לישראל לעשות דבר זה בשבת, אף על פי שעי"כ יאבד כח זכות שיש לו בזו הפוליס"ה על אדם הכותב אותה:
יב. אם בא לו כתב בתלגרא"ף ביום שבת, והגוי לא ימסור אותו לישראל אלא עד שיחתום בחותם שלו על נייר הקבלה שיביא לו כנהוג, העליתי בס"ד בסה"ק רב ברכות דף קמ"ו שיהיה אצל ישראל מזומן ומוכן חותם בשמו, הכתוב בכתב ישמעאלים או כתיבה אחרת, באופן שאין בו כתיבה אשורית, כשיביא לו הגוי את התלגרא"ף, קודם שימסרנו לידו יניח הישראל לפני הגוי את החותם ההוא בשתיקה, והגוי מבין מעצמו ויקח החותם מעל הקרקע ויחתום בו את נייר הקבלה וילך לו:
יג. אם בא לו אגרת חתומה, מותר ליתן אותה לנכרי לפתחה, ובלבד שלא יאמר לו תפתחנה, אלא מוסרה בידו והוא מבין מעצמו דבר זה ויפתחנה, וי"א אם לא הבין הגוי דבר זה לפתוח אותה מעצמו, מותר לומר לו אין אני יכול לפתוח אגרת זו בשבת, כדי שיבין הגוי ויפתחנה, כי בענין זה של פתיחת האגרת יש צדדים להקל ברמז, והכי נהוג:
יד. אסור ליתן מעות לנכרי מע"ש לקנות לו בשבת, וכן אסור ליתן לו פרקמטייא למכור לו בשבת, אבל אם לא א"ל לקנות או למכור בשבת, אלא נתן לו בימי החול בסתם, אף על פי שזה הנכרי קונה או מוכר בשבת, מותר, ובלבד שיקצוץ לו שכר טרחו כדי שיהא הנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. והא דהתרנו בקצץ בנותן לו בסתם ואינו אומר לו בשבת, היינו דוקא בהיכא דאפשר לנכרי לקנות או למכור זה בימי החול, אבל אם א"א לו לקנות או למכור אלא דוקא בשבת, כמו מקומות שיום השוק שלהם הוא ביום שבת דוקא, אז אפילו אם אמר לו בסתם ולא הזכיר לו יום שבת, ואפילו שקצץ לו ש"ט מימות החול, אסור כיון דא"א לקנות ולמכור זה אלא בשבת, הו"ל כאלו אמר לו בפירוש לקנות או למכור בשבת, ואף על פי שבסה"ק רב ברכות התרתי בכה"ג בנותן לו בסתם ואינו מזכיר לו שבת, לא התרתי בזה אלא בעבור צורך גדול מאד, שהשואל היה מוכרח מאד בדבר זה, שאם לא יעשה כן יצא לו נזק גדול, ולכן סמכתי שם על דעת המתירים בכה"ג, בהיכא דקצץ ואומר לו בסתם שאינו מזכיר שבת כלל, אבל בלתי צורך גדול מאד, אין להתיר כי רבו האוסרים:
והנה פה עירנו בגדאד יע"א נמצא ענין כזה שהוא צורך גדול מאד, ששולחים מכאן לעיר אחרת בספינה של אש צרורות כסף או זהב, והספינה הולכת ביום שני, והקפטא"ן אינו מקבל צרורות אלא רק ביום שבת, כי ביום ראשון הוא אי"ד שלו, וגם בערב שבת לא יקבל מפני שאותו היום הגיעה הספי', ויש סוח' ישראל שצריכין לשלוח צרורות כסף לבצרא או לבמביי ויש להם צורך גדול מאד בזה, מפני שהם מכרו פוליס"ה על הפקיד שלהם בבצרא או בבמביי, ואם לא ישלחו לו צרורות הכסף יצא להם נזק גדול שיחזיר הפוליס"ה, או יש עוד צורך אחר גדול מאד, על כן גם בזה יש להתיר שימסור הישראל את צרור הכסף ביד הגוי שישלחנו בספינה, ויקצוץ לו שכר טרחו בזה, ולא יאמר לו שישלחנה ביום שבת, אלא יאמר לו שישלחנה בסתם, ואף על פי שהוא יודע שזה ישלחנה ביום שבת, כי א"א שיקבל הקפט"אן צרורות אלא רק ביום שבת, עכ"ז כיון שהוא צורך גדול מאד, שיצא לו נזק אם לא ישלח הצרור באותה ספינה, יש לסמוך על המתירין בזה, וגם יש צד יותר להקל בזה, דשמא יהיה עכוב לספינה שלא תלך אלא ביום שלישי, ואז הקפטא"ן מקבל צרורות ביום שני, או יולד אופן אחר שלא יצטרך הגוי להוליך הצרור בשבת, אבל בלתי צורך גדול כזה אין להתיר:
טו. גוי שקנה סחורה מישראל ובא ללקחה בשבת מבית ישראל, אפילו ביש ערוב, אסור כדי שלא יחשדוהו שמכרה לו בשבת. וכן ה"ה חמרים או גמלים ששכר אצלם לשאת לו משאות מערב שבת, דאסור להניחם לבא לביתו בשבת להוציא המשאות, אף על פי שקצץ ונכרי אדעתיה דנפשיה קעביד, עכ"ז אסור מפני החשד דאוושא מלתא:
טז. השואל מחבירו דבר בשבת ואינו מאמינו, יכול להניח משכון אצלו, אך יניח המשכון בסתם ולא יאמר לו בפירוש הילך משכון זה, דזהו כמעשה חול. בד"א בשואל מיני מאכל ומשקה או מלבוש שהם לצורך השבת, אבל שלא לצורך השבת, אסור להניח משכון, שדומה למקנה קנין בשבת:
יז. דבר שהוא מלאכה מן התורה, אסור לומר לגוי לעשותו בשבת אפילו לצורך מצוה, אבל דבר שאיסורו מד"ס, מותר לומר בשבת לעשותו לצורך מצוה ולצורך חולי, אפילו חולי שאינו כולל כל הגוף ואינו סכנת אבר, ויש מתירין ג"כ במקום הפסד, כגון לטלטל ע"י נכרי סחורה מוקצית הנפסדת בגשמים, ויש לסמוך על דבריהם בהפסד גדול:
יח. אף על פי שהרהור בעסקיו מותר, יש הרהור דאסור מדינא, כגון שמהלך בשבת בשדהו, או במקום של עסק מלאכה שעושין שם פועלין שלו בחול, כדי לראות מה צריכה שדהו או מקום המלאכה אחר השבת, ואף על פי ששם אינו מדבר כלום בו ביום אלא רק מחשב בלבו, הרי זה אסור מדינא, יען כיון שעושה מעשה ההליכה בשבת למקום שאין לו צורך בו ביום השבת, מנכרא מלתא שהולך לראות להזמין בדעתו דבר שאסור לעשותו בשבת, דאל"כ מה צורך יש לו בהליכתו שם בו ביום. וכן ה"ה אם מטייל בעיר במקום דשכיחי שם סוסים וחמורים, או במקום ספינות או קרנות, לראות איזה סוס או קרון או ספינה הערבים לו, כדי לשכרם למחר דמנכרא מלתא דבעבור זאת הלך לטייל שם, דבלא"ה לא היה הולך לטייל שם, דגם בכה"ג איכא איסורא, אף על פי שאינו מדבר ואינו עושה בו ביום דבר האסור לו, וכן כל כיוצא בזה:
יט. אף על גב דמדינא אם יושב במקום ומהרהר בעסקיו מותר, מ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם כלל, ויהא רואה בעיניו כאלו מלאכתו עשויה, ויפנה לבו מכל עסק של חול, דהשעה צריכה לכך לדבק מחשבתו בקונו, לעורר אהבה ויראה בשמחה רבה, וכ"ש היכא דאפשר שיהיה לו מתוך הרהור לבו בעסקיו טרדת לב או נדנוד דאגה, דלא צריך להיות לו זה בשבת, כי צריך באמת להיות השבת לאדם מנוחת שלום השקט ובטח, וכנז' בחסד לאברהם ז"ל יע"ש:
