בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תצא

בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תצא 

לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. נ"ל בס"ד עמ"ש במ"א דבחטא אדה"ר נעשה ל"ט קללות, וישראל ע"י תיקון שעושין בג"פ אהבה, שהם אהבה במעשה, אהבה בדיבור, אהבה במחשבה, שהם מספר ט"ל, וגם עוד ג"פ אהבה הכתובה בפ' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, שהם אהבה בשני יצריך ובנפש ובממון הרי ג"פ אהבה גי' ט"ל, בזה מהפכים ל"ט שהוא לשון ארירה לצירוף ט"ל, ובזה ממשיכים חיים ושפע מן ט"ל אותיות של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ולכן יש בשבת אזהרה בט"ל מלאכות וכל זה בישראל כמ"ש הבוחר בעמו ישראל באהבה, ר"ל בעבור אהבה, אבל העכו"ם ישאר אצלם צירוף ל"ט שהוא לשון ארירה, ולכן לישראל מתעורר שם כוז"ו שמספרו ט"ל לפתוח קברותיהם לעתיד בתחיה, משא"כ העכו"ם דנשאר אצלם צירוף ל"ט, והנה ההפרש בין צירוף ט"ל ובין צירוף ל"ט כי צירוף ט"ל אות הקטן במספר קודם הגדול במספר, וגם הוא בסדר ישר של אבג"ד, משא"כ צירוף ל"ט אות הגדול קודם, והוא בסדר אחור, וידוע שהאותיות נקראו אבנים כנז' בספר יצירה, ולכן לישראל שהולכים דרך ישר ודרך ימין אצלם יש צירוף ט"ל שהוא סדר ישר, משא"כ עכו"ם שהולכים לאחור יהיה אצלם צירוף ל"ט שהוא בסדר אחור, והנה המעוות במשקלות יש בביתו איפה ואיפה גדולה וקטנה, והיינו הוא קונה בגדולה ומוכר בקטנה וזה עול קשה ומר משני צדדין, ולכן לזה יתהפכו אותיות ט"ל לאותיות ל"ט מדה כנגד מדה כיון שהוא קונה בגדולה ומוכר בקטנה, נמצא עושה עול בשתיהם וסדר רשעתו הוא כך דתחילה ישתמש בגדולה בעול לקנות בה, ואח"כ ישתמש בקטנה בעול למכור בה, כי הדרך הוא דבתחילה החנוני יקנה מן התגר ואח"כ ימכור על יד על יד, נמצא עול שלו עושהו תחילה בגדולה, ואח"כ בקטנה, ולכן בדין הוא שיתהפכו לו אותיות ט"ל לאותיות ל"ט כי בצירוף זה אות הגדולה קודמת לאות הקטנה, וידוע דהגוף נקרא כיס שהוא כיס ונרתק לנפש, וז"ש לא יהיה לך בכיסך ר"ל בגופך אבן ואבן גדולה וקטנה, ר"ל לא ישלטו בגופך אותיות ל"ט שהם תחלה אות גדולה ואחריה אות קטנה, ודבר זה תלוי בזה והוא שלא יהיה בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, והיינו עשיית העול שיקנה בגדולה וימכור בקטנה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, וי"ל תחלה למה במשקלות שהם אבן ואבן נקיט בכיסך, והלא המשקלות אינו מניחם בכיסו אלא גם המה מונחים בביתו וחנותו כאיפה, ועוד למה חלקם לשתי חלוקות דהול"ל אבן ואבן איפה ואיפה גדולה וקטנה, ועוד י"ל למה קרא לעבירה זו תועבת ה', ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב המקובל מהר"ש מרדכי ז"ל בב"י ע"פ מאזני צדק אבני צדק וכו' אני ה' אלהיכם, דנודע ארבע מרות יש באדם שהם מרה אדומה, ומרה שחורה, ומרה ירוקה, ומרה לבנה, ויש להם שיעור מוגבל לקיום האדם, ואם תתגבר האחת על חברתה יתהוו חולאים באדם, ואם תתגבר ביותר לבלי חוק ימות, וכשהם שקולים זהו עיקר בריאות האדם, ושמעתי מרב אחד שהמאזניים הם כנגד שם הוי"ה, דהשלשלת שבאמצע העמוד שקורין אותה בערבי שייאל"א כנגד אות יו"ד, והעמוד כנגד וא"ו, וב' כפות כנגד ב' ההי"ן המקבלים שפע מן אותיות י"ו הזכרים, ומשפיעים לעולמות בקו המדה מה שצריך להם ומה שיכולים לסבול, ולכן השוקל חסר אינו רואה סימן ברכה, ולז"א מאזני צדק אבני צדק וכו' אני ה' אלהיכם לרמוז כי המאזניים רומזת לשמי אני ה' אלהיכם שרמוז שמי במאזניים, ואיך תשקול בה עול ח"ו עכ"ד:

והנה ידוע דהמרות של האדם מוטלים בכיס, ועיקר בריאות האדם הוא שיהיו שקולים במדה שקצב להם השי"ת בטבע שלא תעלה ותתגבר אחת על חברתה, ואם האדם יעשה במאזניים שתעלה כף זו על חברתה בדרך עול ומרמה, אז גם במרות יתקלקל המשקל המוטבע בהם ותעלה אחת על חברתה שלא כראוי, ובזה יהיה קלקול גדול בבריאות האדם ויחלה, וז"ש לא יהיה לך בכיסך הוא כיס המרה אבן ואבן הם שתי המרות שיש לך שם, גדולה וקטנה ר"ל לא תתגבר אחת על חברתה שיהיו אז גדולה וקטנה, אלא יהיו שקולים ושוים, אם תרצה כך, אז צריך אתה להזהר שלא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, כי אם תקלקל בזה, אז גם משקל המרות שבגופך יתקלקל שלא יהיו שקולים ביחד, אלא תגבר אחת על חברתה ויהיו אז שתיהם אחת גדולה ואחת קטנה, ולז"א למען יאריכון ימיך על האדמה כי בריאות האדם וחייו תלויה בזה שלא יתגברו המרות אחת על אחת, וא"ת למה כ"כ יהיה חמור עון זה שנוגע בחיות האדם, לז"א כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה שהוא פוגם בשם הוי"ה כאמור:

ובזה פרשתי מ"ש ישעיה הע"ה לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל, כי שתים רעות הם, האחד במספר שמונה מעות לחבירו ומטעהו במנין, ויש מטעהו במשקל, והאדם חושב שעושה מעשהו למטה בגשמיות בלבד, ולא, שבאמת הוא נוגע גם למעלה שפוגם באותיות השם ב"ה דכתיב ה' צלך על יד ימיניך, כלומר כדמיון הצל כן הוא דמה שעושה אדם למטה נעשה דבר כנגדו למעלה הן בטוב הן להפך: 

א. צריך לשקול בעין יפה שנאמר אבן שלימה וצדק יהיה לך, צדק משלך ותן לו, וכן צריך למדוד בעין יפה שנאמר איפה שלימה וצדק וגו', וכמה עין יפה אחד ממאה בלח, ואחד מארבע מאות ביבש, לפי שהלח נדבק, וכל זה השיעור הוא במקום שנהגו לשקול עין בעין, אבל במקום שנהגו להכריע חייב להכריע טפח במיני מאכל ומשתה, אבל בשאר דברים די בהכרעה מועטת, ובלבד שיהיה אחד מארבע מאות, ואם הוא פחות מליטרא אף לאוכלין ומשקין אין צריך הכרעה טפח, ופה עירנו בגדא"ד אין מנהג ברור בזה לכך יזהרו לפחות בשיעור זה שהוא אחד ממאה בלח, ואחד מארבע מאות ביבש: 

ב. כל המשהה בביתו או בחנותו משקל חסר או מדה חסרה עובר בל"ת, שנאמר לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, ואפילו אינו מודד בה כלל ג"כ עובר, ונמצא לאו זה עובר עליו אפילו בעת תפילת הנעילה ביוה"כ. וה"ה דבר הדומה לזה שלא ישהה שטר פרוע. גם לא ישהה מטבע שהוא נחשת ומצופה בכסף וכיוצא בזה: 

ג. התורה הקפידה על מדות ומשקלות בכל שהוא, שאם שקל במשקל חסר או מדה חסירה ממנהג המדינה, אפילו דבר מועט עובר בל"ת דלא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, ואמרו חז"ל קשה ענשן של מידות ומשקלות, יותר משל עריות מפני שזה גוזל את הרבים ואינו יודע למי יחזיר, ואף על פי שאמרו יעשה בהם צרכי רבים אין זו תשובה הגונה: 

ד. אף על פי שאמרו שאין לעשות משקלות מן מיני מתכות, כי אם מצחיח סלע, מ"מ בזה"ז נהגו לעשות משקלות של מתכות ע"פ חוקי הממשלה, כי הממשלה עושה אותם בחותם שלה ומוסרתם לכל אדם הצריך לזה, ונמצא דכ"ע סברי וקבולי בהכי, ולכן אף על פי שברוב הימים נחסרים מעט כ"ע ידעי הכי וסבירו וקבילו:

מיהו חנוונים שמוכרים שמן שומשמין בכלי של מדה שיש להם, וזה הכלי לרוב הימים נדבקים בו שמרים כטיט עב בקרקעיתו ובדופניו, ועי"כ מוכרח שהמדידה שתהיה בו היא חסרה, ולכן צריך החנווני לנקותו היטב שתי פעמים בשבוע מכל שמרים הנדבקים ומתקבצים בו, כיון שהוא מוכר תדיר, אבל אלו שיש להם מקום שקורין בערבי בזאר"ה ששם עושין מלאכת השמן ומוכרים לחנונים בכלי גדול שקורין בערבי פאר"ג, אין אלו מוכרים ומודדים בכלי זו תדיר כמו החנוני, וגם עוד אלו דרכן להשהות המדה הפוכה על כלי הלוקח אחר שנפסק ממנה הקלוח עד שיטיפו ממנה שלשה טיפין, לכן אפשר שיש לאלו דין הסיטון דארז"ל שצריך לקנח מדות הלח אחד לשלשים יום: 

ה. חנווני השוקל דבר לח כמו תמרים לחים או בשר וכיוצא, צריך לקנח המאזנים שנותן בהם הלח בכל פעם ששוקל בהם, גם צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבוע מפני שידיו של חנווני מלוכלכים בלח, ועי"כ יתלכלך המשקל ומכביד מכח אותו לכלוך, ואף על גב דאם יכביד הוא פסידא דחנוני וטובה דלוקח, הצריכו אותו לכך מפני שפעמים החנוני קונה איזה דבר ושוקל בו ונמצא גוזל, אך הרמב"ם ז"ל נתן טעם כדי שלא יעלה חלודה מחמת הלכלוך דאם מעלה חלודה הוא נחסר: 

ו. אפילו השוקל או המודד בחסר כל שהוא לנכרי עובר בל"ת, וחייב להחזיר מפני שהוא מטעהו וה"ז גונב ממש והרי הוא בכלל כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול, שהוא לרבות העושה עול לנכרי, ואיתא בתנא דבי אליהו זכור לטוב שהביאו בילקוט פ' צו, שאמר אליהו זכור לטוב בא אחד וישב כנגדי והיה בו מקרא ולא היה בו משנה, אמר לי רבי מעשה היה כי מכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים ומדדתים לו בבית אפל מחצה על מחצה, אמר לי אתה והאלהים שבשמים יודע במדה שאתה מודד לי וחסרתי במדידה שלש סאין של תמרים, לאחר מכאן נטלתי המעות ולקחתי בהם כד שמן והנחתיו במקום שמכרתי התמרים ונקרע הכד ונשפך, אמרתי לו ברוך המקום ברוך שאין לפניו משוא פנים, הכתוב אומר לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגזל הגוי אסור ופרשו במקום אחר כי עשק עשק עכ"ל: 

ז. אסור לגנוב או לגזול כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי, בין גדול בין קטן, ואפילו אם הנכרי ציער את ישראל, וגזל הגוי קשה ביותר חדא דודאי לא ימחול, ועוד דגורם שהשר של העכו"ם גונב וגוזל שפע קדוש הנשפע לישראל מלמעלה מדה כנגד מדה, ויש בזה עניינים עמוקים לכך צריך להזהר מאד: 

ח. אף על פי שפחות משוה פרוטה אינו ממון ואינו צריך להשיבו, מ"מ הא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם הוא דבר מועט שאין דרך העולם להקפיד עליו, כגון ליטול קיסם מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שניו מותר, מיהו מדת חסידות למנוע עצמו ולהזהר גם בזה, אבל הנכנס לבית חבירו ונוטל בידו קיסם ממניפה של רוח שקורין בערבי מרווח"ה שהוא כלי הארוג מעלי לולבין שמניפין בה בקיץ בחום, אף על פי שהקיסם הוא דבר מועט מאד עכ"ז הוא מזיק ומפסיד את המרווח"ה הנז' שנוטל ממנה הקיסם, ובזה ודאי מקפידים הבעלים ואסור מדינא, ורק אם היתה ישנה ושבורה אין בזה הפסד לה אם יקח חתיכת קיסם ממנה לחצוץ שניו, ועכ"פ יש מדת חסידות גם בזה וצריך להזהיר את העם בדבר זה. גם בבית הכנסת בימות הקיץ ששם מוכן מכלים אלו שקורין מרווח"ה, שהם של הקדש שיש הפסד להקדש בזה ומי מוחל: 

ט. פה עירנו מביאים נשים ערביות כלים מלאים חלב חמוץ קפוי שקורין בערבי לב"ן ובל"א יגורט"י, כדי למכור, ודרכם לטעום תחלה באצבעם מזה לידע אם הוא טוב ואח"כ קונין, אך יש בני אדם שאין רוצין לקנות כלל ומראין עצמן שרוצין לקנות כדי לטעום מכל כלי וכלי, ואחר כל טעימה וטעימה אומרים שלא ערב להם והולכים ואין קונין כלום, ה"ז עושה איסור שגונב דעת הבריות, וגם גזל בידו דאע"פ שטועם דבר מועט מכל כלי וכלי, מ"מ אין בעל הלב"ן מוחל, אלא למי שרוצה לקנות באמת: 

י. מי שנתחלפו מנעליו בבית הכנסת או במקום אחר, אם זה שהחליף עשה זאת במרד כגון שלקח מנעל חדש והניח ישן, ה"ז מותר להשתמש בזה המנעל שהניח לו, אבל אם זה הראשון החליף בשגגה שלא הרגיש, כגון שהם שוים או שלקח הגרוע והניח החשוב יותר, דאז נראה ודאי דבשגגה עשה, ה"ז אסור להשתמש בו אלא יהא מונח אצלו עד שיבא בעליו ויתננו לו: 

יא. אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים שלא יהיו ניכרים, כדי שימכור הכל בחזקת יפים, מיהו כל פירות ותבואות שיש בהם פסולת או עפרורית אפילו צרורות ואבנים, אין צריך לבררם אם נתערבו מאליהם ורק לערב בידים אסור: 

יב. אסור לגנוב דעת הבריות אפילו בדברים שאין בהם הפסד, ורק עושה כן כדי שיחזיקו לו טובה בחינם, כיצד, לא יפציר בחבירו שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד, אבל בלא הפצרה מותר לומר פעם ושתיים אף על פי שיודע שאין דעתו לאכול עמו, שזה הוא כבוד לו שמכבדו בהזמנה ע"פ שורת דרך ארץ: 

יג. כשם שיש אונאה במו"מ כך יש אונאה בדברים, וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו, וכ"ש אם מחרפו ומבזהו ומביישו. והמכנה שם רע לחבירו אפילו הוא רגיל באותו כינוי ואינו מתבייש אם זה כונתו לביישו אסור משום אונאת דברים: 

יד. אסור להשליך נבילה בר"ה במבואות בתוך העיר, כגון תרנגולת או חתול שמתו, או דג סרוח וכיוצא, ומצוה על כל אדם שרואה נבילה מוסרחת ברחובות העיר שיתן לאחר שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ העיר, וה"ז נקרא צרכי רבים, ובפרט לפ"ד רבינו האר"י ז"ל שהזהיר מאד לבלתי יריח אדם סרחון נבילה כי דבר זה מזיק מאד גם לנפש. ויש בני אדם שהם חסים על חפירה שיש להם בחצרם שקורין בערבי בלוע"ה ואין שופכים בתוכה מים, ולכן שופכים כל מים המאוסים שיזדמן להם בבית בתוך רה"ר, ומגיע מהם סרחון לעוברים ושבים וקצים בהם, ועתידים אלו ליתן את הדין וכבר נודע ג"כ מ"ש בזוה"ק על אותם השופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח חצר שלהם, שהם מקוללים מפי המלאכים, זה הכלל כל דבר שהאדם קץ בו ומואסו בתוך ביתו, לא ישפכנו או יזרקנו לרה"ר: 

טו. הבונה ביתו אף על פי שהוא רשאי להניח העפר והאבנים ברה"ר כפי מנהג המדינה, עכ"ז עפר ואבנים שאין לו צורך בהם בעבור הבנין וסופו לפנותם, אל יניחם זמן הרבה שיכשלו בהם עוברי דרך, אלא יפנה אותו מיד, ולא יאמר אדם מי מונע אותי ומי טוען כנגדי ומי רואה אותי אם אזרוק נבילה או דבר סרוח לרה"ר בלילה בחשיכה, אלא באמת צריך שיהיה האדם דיין לעצמו, וישים מורא שמים על פניו וידע כי על הכל יביא האלהים את האדם במשפט, ארז"ל מעשה באדם אחד שהיה מסיר אבנים מתוך חצירו וזורקן לרה"ר, פגע בו חסיד אחד א"ל למה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, לגלג עליו אותו בעה"ב שהוא רואה החצר שלו ורה"ר אינו שלו, אח"כ לא היו ימים מועטים ונצרך אותו אדם למכור חצירו ומכרו, והלך באותו מבוי ונתקל באותם אבנים עצמם שסיקל בידו ונפל לארץ, אמר יפה אמר אותו חסיד, לכך צריך ליזהר מאד בדברים אלו וטוב לו: