בן איש חי שנה ראשונה פרשת וארא

בן איש חי שנה ראשונה פרשת וארא 

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה. נ"ל בס"ד מחר אותיות רמ"ח ואותיות רח"ם, והענין הוא כי ישראל כל אחד מהם צריך לקיים רמ"ח מצות, וזה א"א שיעשה כל אחד רמ"ח מ"ע, אך ע"י אהבה שיש בישראל בין זל"ז כל אחד יהיה נשלם ברמ"ח ממעשה חבירו, ולכן רמ"ח הם אותיות רחם, כי רחם הוא תרגום של אהבה לרמוז רמ"ח מצות של אהבה שיש בין זל"ז. וידוע כי שלימות קיום רמ"ח עשה מסוגלים לגאולה, כי רמ"ח עשה הם בסוד החסדים והם בסוד ו"ה שבשם, ושס"ה ל"ת ה"ס הגבורות והם בסוד י"ה שבשם, והגאולה תהיה מתגבורת החסדים וע"י שלימות תיקון ו"ה שבשם. גם ידוע ע"י מדת האהבה שתהיה שלימה בישראל תהיה הגאולה, לז"א ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר אותיות לרמ"ח ואותיות לרחם ר"ל ע"י זכות רמ"ח עשה שעתידין לקבל בסיני וע"י זכות רחם שיש ביניהם יהיה האות הזה של הפדות:

או יובן בס"ד ידוע דק"ש יש בה רמ"ח תיבות מפני כי כוחה גדול להכרית את אויבי ישראל הקליפות והתחתונים שברשותם, והיא תהיה להם כמו רומח לדקור וכמו חרב להרוג, כמ"ש רוממות אל בגרונם זו ק"ש, ועי"כ יהיה חרב פיפיות בידם להרוג את אויביהם, ולכן גבי פנחס כתיב ויקח רמ"ח בידו, וארז"ל זכות רמ"ח תיבות דק"ש, וגבר בזה על הסט"א, וז"ש ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה, לרמ"ח הלמד משמש במקום בעבור, כלומר בעבור זכות רמ"ח תיבין דק"ש יהיה האות הזה של פדות עמי מיד אויביהם וגבר ישראל. ולכן אנחנו אומרים בסוף הברכה של הק"ש הבוחר בעמו ישראל באהבה, דתרגום אהבה רחם, ואז אנחנו מתחילין לומר רמ"ח תיבות דק"ש דזכינו לרמ"ח תיבות דק"ש שתהיה רומ"ח וחרב בידינו נגד אויבינו ע"י רחם שהוא אהבה שיש לנו זע"ז: 

א. מספר הרמ"ח תיבות דק"ש הוא כך, ששה דשמע ישראל, וששה דבשכמל"ו, ומ"ב דואהבת, וע"ב של והיה אם שמוע עד ושמתם, ונו"ן דושמתם עד ויאמר, וס"ט דויאמר, הרי סך הכל רמ"ה, ועם ג' תיבות שכופל הש"ץ נשלמים רמ"ח תיבות. וידוע כי במספר הרמ"ח הנז' יש כונות עמוקות בכל הפרטים, וא"א להיות נחסר אצל כל או"א ממספר הרמ"ח כלום, ולכן גם היחיד הקורא ק"ש, בין דשחרית בין דערבית בין ק"ש שעל המטה, צריך לכפול ג' תיבות ה' אלהיכם אמת, כדי להשלים הרמ"ח. מיהו הש"ץ מצד בחינתו יש לו כח יותר בהשלמה זו של כפל ג' תיבות הנז', ולכן אם האדם מתפלל עם צבור שיש שם ש"ץ עומד, ישמע הכפל מן הש"צ והוא אינו צריך לכפול, אלא רק יכוין להשלים רמ"ח שלו מן שמיעתו הכפל מש"צ. ובסה"ק מקבציאל העלתי בס"ד דאם המתפלל עם הציבור עודנו באמצע ק"ש, והש"ץ השלים הק"ש וכפל ג' תיבות הנז', לא מהני להשלים לעצמו מכח שמיעה מש"צ, כי סודן של דברים צריך להיות מספר זה של הכפל באחרונה בגמר הק"ש, ואם ישלימו באמצע ה"ז מערב הסדר להיות תחתונים למעלה, לכך בכהאי גוונא עדיף טפי שהוא עצמו יכפול וישלים החסרון, ורק אם הוא גומר הק"ש עם הש"ץ עדיף טפי לשמוע הכפל מש"צ: 

ב. אף על פי דמן התורה חיוב ק"ש הוא שתים, א' בשחרית וא' בערבית, תיקנו חז"ל ארבעה פעמים ק"ש, וכולם הם לצורך היחוד והזווג הנעשה למעלה בבחינת ו"ה שבשם, ואלו הארבעה ק"ש אינם שוים במעלתם, וזה סדרן במעלתם ממטה למעלה, והוא דהגרועה מכולם היא ק"ש שעל המטה, ולמעלה ממנה ק"ש דערבית, ולמעלה מזו ק"ש דקרבנות, ולמעלה מזו ק"ש דיוצר, וזו היא המעולה שבכולם. ואל יחשוב האדם דק"ש דעל המטה בעבור שמירה מן המזיקין הוא, אלא זו היא תקנת חז"ל כדי להמשיך בה אורות לצורך היחוד והזווג הנעשה למעלה בחצות השני של הלילה שהוא מתמיד ונמשך עד אור הבוקר, דהמשכת אורות אלו ע"י ק"ש זו יתקיימו עד אור הבוקר, ואחר היות היום ברור יסתלקו, וצריך להחזיר אותם מחדש אחר הבוקר, ומאחר דחצי הראשון של היום הוא מעולה מאד לכך היחוד והזווג הנעשה בו בתפלת שחרית הוא ג"כ גדול ומעולה מאד, ולפי גודל ערכו צריך לו הכנה גדולה בק"ש. ואף על גב דק"ש דיוצר היא גדולה מאד והיחוד הנעשה בה הוא נעלם ומעולה מאד, עכ"ז לא יספיק האדם להשלים התיקון הראוי לזמן תפלת שחרית בק"ש דיוצר בלבד, מפני כי אין לנו יכולת להמשיך כל האורות הצריכים לזמן זה מכל המדרגות בפעם אחת, כלומר בקריאה אחת דשמע, ולכך תקנו חז"ל קודם ק"ש זו דיוצר, עוד ק"ש דקרבנות שאנחנו אומרים אותה קודם פרשת התמיד, כדי שנמשיך האורות בהדרגות, דתחלה נמשיך ע"י ק"ש דקרבנות אור בחינה אחת, ואח"כ ע"י ק"ש דיוצר נמשיך עוד אור בחינה אחת שהוא מקום יותר גבוה עליה, ואז עי"ז אח"כ נעשה היחוד והזווג בתפלת שחרית:

והנה חסידים הראשונים שנקראין ותיקין, שהיו נזהרים לקרות ק"ש דיוצר קודם הנץ החמה וגומרין אותה עם הנץ החמה, לא היו צריכין לקרות ק"ש דקרבנות, מפני כי ע"י גודל ועוצם חסידותם היה להם כח גדול בכוונתם ומחשבתם, וגם עוד שהם מקדימים לקרותה קודם הנץ החמה שהוא סמוך ממש להסתלקות אותם האורות של חצות לילה, על כן אין צריך שימשיכו האורות העליונים לצורך תפלת שחרית בהדרגות כאשר אנחנו צריכין, אלא די להם למשוך אורות הצריכין לתפלת שחרית בקריאתם בפעם אחת, אבל בדורות האחרונים אין כל אדם ראוי לכך, ולכן עתה אפילו חסידים המתפללין תפלת הותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ החמה, צריך שיקראו ק"ש שתי פעמים, אחת דקרבנות ואחר דיוצר:

ואותה הק"ש דערבית היא לצורך המשכת אורות הצריכין ליחוד וזווג הנעשה בתפילת ערבית, אבל לצורך היחוד והזווג הנעשה בתפילת המנחה אין אנחנו צריכין לקרא ק"ש, כי יספיקו לה אותם האורות שנמשכו בק"ש דשחרית, דאע"ג דנסתלקו אחר התפילה, עכ"ז להיות כי היום הוא חסד ואין הדינים שולטים כ"כ, אין מסתלקים לגמרי ומשתייר מהם, וזה השיורין יספיקו לתפילת המנחה בלבד. ולכן מעולה היחוד והזווג הנעשה בתפילת שחרית על הנעשה בתפילת המנחה מאד מאד, יען כי מה שנעשה במנחה היא מן השיורין דאורות המוחין של שחרית, ולכך הדינין מתגברין בתפילת המנחה, לפי שאורות המוחי הולכים ומתמעטין, והטעם דלא תספיק ק"ש דערבית לצורך גם מה שנעשה בחצות לילה השני כמו שהספיקה ק"ש דשחרית לצורך כל היום כולו, היינו כי בלילה הוא שליטת דינין גמורים, ולכך אחר תפילת ערבית יסתלקו אורות שנמשכו ע"י ק"ש לגמרי, ולכן צריכין אנחנו לקרא ק"ש על המטה בשביל צורך חצות השני של הלילה. ומה שמקדימין לקרא ק"ש זו בעת השכיבה ואין ממתינים עד שיגיע חצות השני של הלילה, יתבאר ענין זה לקמן במקומו. וכל זה שכתבנו הוא ראשי דברים מה שיוכל אדם פשוט לסבול בדעתו, אך באמת דברים אלו יש בהם עוד סודות עמוקים ונתבארו ברחבה בשער הכוונות לרבינו האר"י ז"ל: 

ג. קריאתה קודם הנץ החמה, דהיינו סמוך לו, בכדי שיסיים ק"ש וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה, ומי שיוכל לעשות כן מצוה גדולה בידו ושכרו עצום, גם בזה"ז שאין לנו כח כחסידים הראשונים הנקראין ותיקין. ומ"מ אם לא קראה קודם הנץ החמה יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל, דזריזים מקדימים למצות:

והנה זמן הנץ החמה העלה הרב ב"ד ז"ל סי' ל"ו דף י"א שהוא שעה אחת קודם שיעלה השמש על הארץ ויראה לנו ע"ש. ובתשובתי בס"ד בסה"ק רב פעלים הבאתי דבריו, וכתבתי דאין ראיות שלו מוכרחים, דיש להשיב. גם הבאתי דברי מנחת כהן ועטרת ראש על ברכות דף וא"ו דנראה דלית להו סברת הב"ד ז"ל. גם שם כתבתי ששמעתי שיש הוכחה לסברת ב"ד ז"ל מחוש הריאות, דארז"ל בחצות היום חמה בראש כל אדם, ואנחנו רואין כי אחר חמש שעות וחצי מעת יציאת החמה לעינינו תהיה חמה בראש כל אדם, אך כתבתי דזה המבחן לא יעלה אלא בימות הקיץ, משא"כ בימות החורף, וא"כ אין בזה כדי סמיכה. וכתבתי דגדולי האחרונים לא מצינו שהביאו דברי הרב ב"ד ז"ל לסמוך עליהם, ורק מצינו להגאון חיד"א במחב"ר סי' נ"ח שציין והורה מקום על ספר ב"ד הנז', גם בהגהותיו על זוה"ק ח"ב דף קצ"ו ציין על דברי ב"ד הנז' ולא גילה לנו הסכמת דעתו לענין הלכה. ומספרו יוסף אומץ סי' ע"ו אות ג' שכתב שם וז"ל, אמנם שמעתי כי מעין דוגמא היה עושה מעשה הרב הגדול עיר וקדיש מהר"ר יוסף קובו לענין תפלת השחר עכ"ל, ודקדקתי מזה כי בזמן הגאון חיד"א ז"ל לא היו נוהגין בעה"ק ירושלים ת"ו ועה"ק חברון ת"ו לעשות מעשה כסברת הרב ב"ד ז"ל. ועל כן מה ששמענו אומרים דעתה מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ בעה"ק ירושלים ת"ו לעשות כסברת הרב ב"ד בק"ש ותפלה, הנה זה הוא מנהג חדש שלא היה מקודם. והרה"ג החסיד מהר"א מני נר"ו כתב דרוב הציבור בירושלים תוב"ב עושים כמ"ש הרב ב"ד ז"ל, אמנם יש מדקדקים שאינם מתפללים כי אם אחר יציאת החמה ממש וכמ"ש בספר דברי יוסף שווארץ דף ע"ה וכו', לכן אני נוהג לגמור ק"ש ששה דקים שהוא עישור שעה קודם יציאת השמש, ולפעמים ממהירות החזן יהיו יו"ד או י"ב דקים קודם יציאת השמש על הארץ ולא אכפת לי, וכן לפעמים יהיה עם השמש, ולאל שדי אתחנן שיזכינו לבא על הנקודה, שזה צריך סייעתא דשמייא עכ"ל נר"ו. והנה פה עירנו יע"א פשט המנהג מקרוב לעשות בק"ש ותפילה כסברת הרב ב"ד ז"ל, אך ודאי מנהג המדקדקים להתפלל עם יציאת השמש ממש שנראית לנו, והק"ש יתחילו ששה דקים קודם יציאת השמש, הוא מנהג נכון ומשובח לפק"ד: 

ד. אם היה אנוס כל הלילה ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עה"ש, כיון שעדיין לא הנץ החמה קורא אותה ויוצא קצת י"ח ק"ש דערבית, אף על פי דלא מהניה ליה לענין התקונים הנעשים למעלה. מיהו לא יקרא אותו היום ק"ש של שחרית אלא עד אחר הנץ החמה, דא"כ הו"ל תרתי דסתרי: 

ה. זמן ק"ש של שחרית נמשך עד רביע היום בשעות זמניות. וצריך להזהר בימות החורף שהיום קצר, שאז זמן ק"ש הוא קצר, ועד שעה אחת אחר רביע היום יכול לקרותה בברכותיה, אבל אין לו שכר כקורא אותה בזמנה. ואם עבר שעה אחת אחר רביע היום יקראנה בלא ברכותיה כקורא בתורה משום סב"ל: 

ו. קודם שיקרא ק"ש יכוין לקיים מ"ע שנצטוינו לקרא ק"ש ב' פעמים ביום, כמ"ש ודברת בם וכו' בשכבך ובקומיך. גם יכוין לקיים מ"ע ליחד את השם. ויסגור עיניו ביד ימינו בפסוק ראשון עד שישלים בשכמל"ו ויש סוד בדבר. ואם לא כוין לבו בפסוק שמע ישראל בפשטן של דברים, לא יצא י"ח וצריך לחזור. ואם הרגיש בעצמו תכף אחר שאמר פסוק שמע, לא יחזור לומר פסוק שמע פעם שנית, דאומר שמע שמע משתקין אותו, שלא יהיה נראה כמודה לשתי רשיות ח"ו, אלא ישתוק שיעור אמירת פרשה ראשונה, ואח"כ יחזור לומר פסוק שמע, ויקרא משם ואילך על הסדר. ואם ירצה שלא ישתוק אלא גומר כל הפרשה הראשונה וחוזר וקורא שנית מן הפסוק שמע, אה"נ יעשה כך וזה עדיף משתיקה. וגם פסוק בשכמל"ו יש אומרים אם לא אמרו בכונה חוזר לאומרו בכונה. מיהו כשחוזר בעבור בשכמל"ו, חוזר מן פסוק שמע, כדי שיבא סוד תיקון פסוקים אלו על הסדר: 

ז. בפסוק שמע ישראל יעשה פסקי התיבות כל שתי תיבות ביחד, כדי לכוין בהם כפי המשמעות הזאת, והוא כי שמע פירושו קבלה, כמו שמור ושמעת תרגומו טר ותקבל, וגם הוא לשון הבנה, שמע כלומר הבן, וכן הוא כאן אומר שמע ישראל, כלומר קבל דברים אלו והבינם ותדעם שתאמין בם, והוא כי ה' אלהינו ועוד הנה הוא אחד, ונמצא בזה יש קבלה והודאה בשתי דברים, הא' הוא קבלת מלכות שמים באומרו ה' אלהינו, דמודה שקבלנו אלהותו להיות לנו לאלוה ואנחנו עבדים לו, והב' הוא ענין יחוד השם באומרו ה' אחד שהוא בלי שיתוף אחר שאין לו שני, כמ"ש אליהו זכור לטוב אנת הוא חד ולא בחושבן: 

ח. אות עי"ן דשמע ואות ד' דאחד הם אותיות גדולות, וכתב בספר כ"מ כ"י שגם הקורא צריך לכוין אותם במחשבתו באותיות גדולות, כי הקורא צריך לצייר כל אותיות הפסוק לנגד עיניו במחשבתו, ושני אותיות אלו יציירם באותיות גדולות, והוא נכון: 

ט. בתיבת "אחד" יכוין בשילוב הוי"ה אדנ"י שהוא יאהדונה"י, ויכוין שיהיו שוים באחדות אחד. ודבר זה יכוין בשטחיות פשט מלת אחד, אך יאריך בדל"ת דאחד, ויכוין בעת שמאריך בו למסור עצמו בסקילה שריפה הרג וחנק על קדוש השם, וגם יכוין שע"י קבלה זו יתכפרו פשעיו ויעלו נר"נ שלו מיין נוקבין לבחי' ו"ה שבשם, ומשם יעלו לבחי' י"ה, ומשם לבחי' קוצו של יו"ד עם רום המעלות. ואם יש לו ידיעה בסוד ה' ויוכל להרחיב הכונה שלו, אז יוסיף לכוין עוד שימשך שפע מן אין סוף לע"ק ומע"ק לאו"א ומן או"א לזו"נ: 

י. תיבת "אחד" נקודה בסגול וקמ"ץ, לכך ימהר בקריאת האל"ף, דהסגו"ל הוא תנועה קטנה, ולא ימהר בקריאת החי"ת, דקמץ תנועה גדולה. גם מלבד זה צריך שלא יאריך באל"ף כדי שלא יתראה כאומר "אי חד" ר"ל אין חד ח"ו וכנז' באחרונים. ואף על פי דאמרנו לעיל שיאריך בדל"ת, צריך להזהר שלא יתיז הדלת בחוזק שנראה כאומר "דא", אלא יאריך בה במבטא רפויה ולא דגושה: 

יא. יפסיק קצת בין פסוק שמע לפסוק בשכמל"ו וכן יפסיק קצת בין פסוק בשכמל"ו לפסוק ואהבת וכשאומר פסוק בשכמל"ו ירכין ראשו קצת למטה בתיבת מלכותו ויש סוד בדבר להוריד הארה אל השכינה מלכות עקרת הבית ואף על גב דאומרים בשכמל"ו בלחש מ"מ ישמיע לאזניו קצת: 

יב. הקורא ק"ש צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו ובדיעבד אם לא השמיע לאזניו יצא ואותם הנוהגים לומר פסוק השמרו ופסוק וחרה בלחש צריכין להזהר שישמיעו לאזנם לכתחלה: 

יג. הקורא ק"ש, בין דשחרית בין דערבית בין ק"ש דעל המטה, הרי זה לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה אפי' לצורך מצוה, אבל בפרשה שניה ואילך שרי לצורך מצוה דווקא, ושלא לצורך מצוה אסור. והמרמז לקטן בעיניו או בידיו כדי שיתפלל, חשיב לצורך מצוה, אפילו שזה קטן שעדיין לא נתחייב בתפלה. ואותם גבאים שתופסים בידם קופה ומחזרים על הקהל לגבות צדקה, לא יעשו כן בעת שקורין ק"ש, ואפילו שהוא צורך מצוה, דכיון דהוא מהלך וגובה בעודו קורא הו"ל קריאה של עראי. וכן פה עירנו דרך בני אדם להניף לעצמם במניפה קטנה בקיץ מפני החום, צריך להזהירם שלא יניפו בידם בשעת ק"ש. ובחס"ל סי' ס"ד אות ה' כתב צריך להזהר משאיבת עפר הטבאק"ו וקנוח החוטם, אפילו בשניה ובשלישית, ואפי' אם ישתוק בעת שאיבה וקנוח ג"כ אסור ע"ש ונ"ל בקנוח החוטם לאו כל אפייא שוין דלפעמים הריר יורד מאליו, ואם לא ימהר לקנח יורד על שפמו וימאס בעצמו, וגם אחרים ימאסו עמו, וארז"ל גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת, ובפרט שגורם שיתמאסו אחרים וקשה להם מאד בפרט לאסטניס, לכן נ"ל כל כהאי גוונא יקנח ואפילו בפרשה ראשונה, ורק ישתוק עת שיקנח: 

יד. היה מהלך בדרך ורצה לקרות ק"ש, צריך לעמוד עד "לבבך", וי"א די בפסוק ראשון ובשכמל"ו. והרוכב ע"ג בהמה יעמיד הבהמה בפסוק ראשון ובשכמל"ו, אבל היושב בקרון אין צריך לעמוד: 

טו. מי שרוצה להחמיר על עצמו לעמוד כשהוא יושב כדי לקרות ק"ש מעומד, נקרא עבריין אם עושה כן בשביל חומרא, אבל אם עושה כן כדי להעביר השינה מותר וכנז' באחרונים ז"ל: 

טז. אף על גב דמשורת הדין הוא דאם היה עומד בלא"ה ורוצה לקרא ק"ש מעומד משום דנח לו בעמידה בההיא שעתה דאינו מחוייב לישב כדי לקראה מיושב, מ"מ כפי הסוד יושב עדיף מעומד, וכמ"ש בסה"ק מקבציאל מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש וא"ו, דצריך עתה לעורר סוד היחוד למעלה בהיותינו למטה בעולם הבריאה, ולכן עדיף לישב, מפני שהישיבה מורה שאנחנו עודנו בעולם הבריאה, דאין עמידה אלא באצילות וכנז' שם: 

יז. ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, צריך לקרות, דק"ש היא מן התורה וספק תורה לחומרא. ואפילו למ"ד פסוק א' או פרשה א' דווקא הם מן התורה, חייב לקרות מספק כל ג' פרשיות, שכך היתה התקנה כ"ז שיקרא ק"ש של תורה שיקרא השלש פרשיות, לפיכך המתנמנם באמצע, אם יודע בבירור שסיים פ' ראשונה חוזר מפרשה שנייה, ואם אינו יודע היכן הוא, חוזר לראש. ואם הפסיק באמצע ק"ש מחמת אונס, כגון שעשה התינוק צרכיו והוכרח לשתוק, אם שהה כדי לגמור את כולה, דהיינו מראש ק"ש וע"ס, צריך לחזור לראש, אבל אם הפסיק שלא מחמת אונס כי אם ברצונו, שאם היה רוצה היה יכול לקרות, אז אפילו אם שהה זמן רב ואפילו אם הפסיק בדיבור, אין צריך לחזור אלא למקום שפסק: 

יח. קרא ק"ש ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שקורין ק"ש, חייב לקרות עמהם פסוק ראשון ובשכמל"ו, ומ"מ טוב שיקרא עמהם כל הק"ש עד הסוף ויקבל שכר כקורא בתורה. ואם הציבור קורין ק"ש והוא עומד בזמירות אחר שאמר ברוך שאמר, אז ישתוק בעוד שקורין פסוק שמע ובשכמל"ו, ויסגור עיניו ויהרהר פסוק שמע ובשכמל"ו, אבל אם עומד בקרבנות או בתחנונים שרשאי להפסיק, הרי זה פוסק וקורא עמהם פסוק ראשון ובשכמל"ו: 

יט. אם לא הניח תפילין ונזדמנו לו אחר שהתחיל יוצר, מניחן בין הפרקים ומברך עליהם. ואלו הן בית הפרקים, בין ברכה ראשונה לברכה שניה, ובין שניה לשמע, ובין שמע לוהיה אם שמע, בין והיה אם שמוע לויאמר, אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, דכאן נחשב אמצע הפרק. וכל זה הוא בתפילין מפני דחובה לקרא ק"ש בתפילין, לכך יברך עליו, אבל אם לא הניח ציצית ונזדמן לו ציצית, יניחנו בין הפרקים בלא ברכה, ואחר תפלת י"ח ימשמש בו ויברך: 

כ. לעניית קדיש וקדושה וברכו ומודים וחמשה אמנים ראשונים דקדיש, פוסק אפילו באמצע הפרק ואפילו באמצע הפסוק, אך כשפוסק באמצע הפסוק ועונה, חוזר אח"כ לתחלת אותו פסוק בכל אופן שיהיה. מיהו באמצע פסוק שמע ישראל וכן באמצע פסוק בשכמל"ו וכן בין פסוק שמע לבין פסוק בשכמל"ו, לא יפסיק כלל לכל דבר שבקדושה. ואם קראו אותו לס"ת והוא עומד באמצע ק"ש, לא יעלה אפילו קראו אותו בשמו. מיהו אם יוכל לגמור את הק"ש כולה עד שיגיע לבימה ויאמר ג"כ אמת ויציב וכו' עד הדבר הזה עלינו לעולם ועד ואח"כ יברך על התורה ויקרא, יעשה כן: 

כא. כשיגיע לוקשרתם לאות על ידך, ימשמש בתש"י. והיו לטוטפות, ימשמש בתש"ר. וכן יעשה בפסוק וקשרתם אותם, וכנז' בספר הכונות. ואף על גב דכתבנו לעיל בשבת הקודם דיוצר הוא כעולם הבריאה ולא ינשק אלא רק בתש"י, הכא שאני, שהוא ממשמש ומנשק בשביל חבוב מצוה, לכן ימשמש בשניהם כאשר נזכרים שתיהם בכתוב:

כשיאמר "וראיתם אותו" יסתכל בציציות שבידו שני פעמים בזא"ז, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם ע"ג עיניו. ובעת שמסתכל בהם יכוין מספר עין הוא חמשה הויו"ת וינשקם אח"כ. וכן באומרו "ואחרי עיניכם" יעבירם ע"ג עיניו וינשקם, ויש סוד בדבר הזה: