בן איש חי שנה שניה פרשת ויקהל
והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. הקשה אוה"ח ז"ל לשון דים משמע כדי סיפוק, ולשון והותר משמע שהיה יתרון, גם רש"י ז"ל פירש מלאכת ההבאה, וצ"ל מה מלאכה יש בהבאה, ונ"ל בס"ד כי בצלאל וחבריו שעסקו בכלים של המשכן ועשו בהם מלאכה גשמית, הנה הם עשו עם מלאכה זו הגשמית מלאכה אחרת רוחנית, דעל ידי הכונות ויחודים שעשו בכל מעשה ומעשה הגשמית כפי שורשה למעלה, בזה הורידו אור קדושה על הכלים הגשמיים האלה, כאדם שעושה כלי נחושת ומצפה אותו בזהב מזוקק, שבזה מתעלה הכלי עילוי רב, כן עשו עילוי ויתרון לכלים הגשמיים לנתקם מן מין הגשמי ולדבקם בנצחיות ע"י אור הקדושה אשר הורידו עליהם בכונות ויחודים שהיו להם, ועל זה ארז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כי הוא ע"י כונתו חיבר דבר גשמי שהוא חלק הארץ, עם אור רוחני שהוא חלק שמים, ולז"א והמלאכה, היא מלאכה הרוחנית שעשו ע"י כונות ויחודים להוריד אור קדוש מלמעלה, היתה דים לכל המלאכה הגשמית, לעשות אותה שהיתה כדי סיפוק הצריך והראוי לכל כלי הנעשה במלאכה הגשמית, ועי"ז, והותר, שנעשה יתרון ומעלה למלאכה הגשמית שנתחברה עם מלאכה הרוחנית ונעשה לה נצחיות, משא"כ אם לא היתה זו המלאכה הרוחנית נעשית, אז היתה המלאכה הגשמית ריקנית, והיא בכלל כל דבר גשמי ששולט בו הכליון וההפסד ואין בו נצחיות, ולכן ארז"ל שהמשכן וכליו לא שלטה בם יד אויב, והם גנוזים, ויהיו נראים לנו לעת"ל בבנין בית שלישי שיבנה במהרה בימינו, יען כי קנו להם נצחיות ע"י מלאכה הרוחנית הנז':
ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל בהלכות שבת, אין בנין וסתירה בכלים, רמזו לפי דרכם דכל דברים של עוה"ז שהם בסוג כלים, אין בנינם חשיב בנין, וממילא אין סתירתם חשיב סתירה, מאחר דלא חל עליהם שם בנין, מפני שאין להם נצחיות, ששולט בהם הכליון וההפסד, דלכן נקראו קנייני עוה"ז בשם כלים, שהוא לשון כליון, ולכן לא יצדק עליהם פועל בנין או סתירה, וזהו אין בנין וסתירה בכלים, שרמזו לפי דרכם על גרעון ענייני עוה"ז שהם נקראים בשם כלים, וכמ"ש הרב כלי יקר ז"ל, דהמזיק ממון חבירו בעוה"ז, דומה כאלו סתר בנין אבנים שמסדרים הילדים קטנים אבנים זעג"ז, לעשות בזה דמיון בית וחדרים ועליה, ורק המזיק יתחייב לפי דעתם של בני אדם דרואין שסתר דבר קיים והתורה חייבתו לפי דעתן של בני אדם, ולכן נאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך:
גם רמזו עוד רז"ל לפי דרכם באומרם בהלכות שבת אין בנין וסתירה בכלים, רמז על עולמות בי"ע שהם נחשבים בסוג כלים לגבי האצילות, אין בנין וסתירה בהם בשבת, כי כל ברור יש בו מעשה בנין ומעשה סתירה דהיינו סתירה בקליפה שבאותו עולם, ובנין, בחלק הקדושה אשר באותו העולם, ודבר זה אינו בשבת, כי שבת הבירור הוא בסוד האצילות שהוא סוד אוכל מתוך אוכל, ועז"א אין בנין וסתירה בכלים:
א. מאחר דקי"ל אין בנין וסתירה בכלים, לפיכך דלת של שידה שקורין בערבי דולא"ב שהוא מטלטל ואינו בנוי בכותל או בקרקע, וכן דלת של תיבה ומגדל שהם מטלטלין והדלתות שלהם אינם מחוברים בהם במסמרים, אלא נשלפים מהם, מותר ליטלם מהם משום דאין בנין וסתירה בכלים, אבל להחזירם אסרו חז"ל, גזירה שמא יתקע בחזקה, וסיכין ויתדות. ואם הכלים האלה מחוברים בכותל או בקרקע, אסור בין ליטול בין להחזיר, דכיון דמחוברים בקרקע, איכא בנין וסתירה בהסרת הדלתות ובחזרתם, ואפילו על ידי גוי אסור ליטול או להחזיר. ואפילו בצירים העשויים בברזל שהחור רחב שיכולין ליטול ולהחזיר בלי שום אומנות, ג"כ אסור, וצריך להזהיר המון העם בזה, כי פה עירנו נכשלים בדבר זה כמה בני אדם בדלתות של חדרים, כשיאבד המפתח שלהם דרכם לשלוף הדלת מן הצד כדי להכנס לחדר, וכן בחלונות שעושים בקרקע החצר למעלה מכיפת המרתף ועושים להם דלתות, דלפעמים נכשלים ושולפים הדלת לגמרי מעל החלון:
ב. כלים גדולים הרבה שמחזיקין ארבעים סאה, דהיינו הם אמה על אמה ברום שלש אמות, אף על פי שאין מחוברין בקרקע אסור ליטול דלתותם:
ג. דלתות שיש להם שני צירים, אם יצא ציר התחתון כולו ממקומו אסור להחזירו, ואם מקצתו מותר להחזירו ואין חוששין שמא יתקע, לפי שאין צריך כ"כ לזה, אבל אם יצא ציר העליון אפילו מקצתו, אסור לדחקו ולהחזירו למקומו, גזירה שמא יתקע, מפני שהעליון צריך להדקו בחוזק יותר מן התחתון, מפני שהתחתון מתקיים מאליו בחורו כשהעליון במקומו:
ד. כלי של פרקים שנתפרק, כגון מטה של פרקים וכיוצא, אסור להחזירו בשבת, אפילו אם אינו מהדקו אלא מעט בענין שהוא רפוי ואינו רפוי, גזירה שמא יתקע בחוזק, וכל כלי שדרכו להיות מקפידין עליו שיהיה מהודק. ותקוע בחוזק, אף שעכשיו רוצה להניחו רפוי, אסור להחזירו גזירה שמא יתקע. והנה פה עירנו יע"א, עושים עריסה של פרקים בעבור התינוק, שמביאים שני עמודים שיש לכל אחד שני רגלים, ומעמידים אותם א' מימין וא' משמאל, ומכניסים בתוכם עמוד אחד שטוח ביניהם מעבר לעבר, ותולים העריסה בזה העמוד התיכון, ודרכם של אלו להקפיד שיהיה ראשי העמוד התיכון מהודקים בתוך אותם השנים העומדים מימין ומשמאל, ועל כן אם נתפרקו אסור להחזירם בשבת. וגם צריך להזהיר פה עירנו במנעול של עץ שקורין בערבי גל"ק, שהמפתח דרכו להיות ראשו מנוקב, ומכניסים בנקבים שלש או ארבע עצים קטנים שעל ידם נפתח המנעול, ואם נפלו אלו העצים מן הנקבים, אסור להחזירם, כי באלו מקפידים שיהיו מהודקים, דאם לאו אין יכולים לפתוח המנעול, וכן צריך להזהירם בכל כיוצא בזה:
ה. כוס של פרקים שנתפרק, יש אוסרין להחזירו, ויש מתירין, וכוסות של פרקים הנמצאים בזה"ז, לכו"ע אסור להחזירן, משום דדרכן להיות מהודקים. וכלי שקורין בערבי קמק"ם וכיוצא בו, שהראש שלו עשוי חריצים כמו זה שקורין בערבי ברג"י, והוא מתפרק ומתחבר על ידי החריצים, מותר לפרקו ולהחזירו בשבת, ואף על פי שמהדקו בחוזק אין בו איסור לא בנטילה משום סתירה, ולא בחזרה משום בנין, לפי שאין עשוים לקיום כדי שיהא בהם סתירה ובנין, אלא עשוין לפתוח ולסגור תמיד, שאין המשקה נכנס לתוך הכלי או יוצא ממנו כי אם ע"י פתיחה או סגירה זאת, וכל כהא דדרכו בכך מותר, וכנז' בפוסקים:
ו. ספסל שנשמטה אחת מרגליו, אסור להחזירה בשבת. והתוקע עץ בעץ ה"ז תולדת בונה וחייב, וכן התוקע עץ בתוך הקרדום או הסכין והמזלג ביד שלו, חייב:
ז. כל הכלים שיש להם דלתות, בין שהדלת מן הצד, בין שהוא כסוי ע"ג הכלים ונתפרקו הדלתות מהם, בין שנתפרקו קודם שבת, בין שנתפרקו בשבת, מותר לטלטל את הדלתות ואין בהם איסור מוקצה, מפני שבעת שהיו מחוברים בכלים היה גם עליהם שם כלי אגב אביהן, ואף על פי שעתה נתפרקו לא פקע מהם שם כלי. וכל זה בדלתות של הכלים, אבל דלתות הבית או של חדרים ועליות וכיוצא שנתפרקו בין בשבת בין קודם שבת, מוקצים הם ואסור לטלטלם בשבת, ואף על פי שראוי להשתמש בהם עתה בתשמיש של נסרים, אין מותרים בטלטול, לפי שהן עומדות לבית אחר שבת, ואין עומדות להשתמש בהן כשאר נסרים:
ח. דבר שאין תורת כלי עליו, שעשאו כסוי לכלי, נעשה עליו תורת כלי על ידי כן, ומותר לטלטלו כשאר כלים, והוא שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, בענין שתקונו מוכיח עליו שהוא עומד לכך, ואף על פי שעדיין לא נשתמש בו לכסוי מעולם, ואם נשתמש בו לכסוי מבע"י אפילו פעם אחת, זהו תורת כלי שלו ומותר לטלטלו בשבת, אף על פי שלא עשה בו שום מעשה של תיקון, בד"א בדבר שדרכו לעשותו לכסוי כגון חתיכה של נסרים וכיוצא בהן, אבל דבר שאין דרכו לעשותו כסוי, אף על פי שנשתמש בדבר זה לכסוי פעמים רבות בחול, כגון אבן שכיסה בה את פי החבית פעמים רבות, אסור לטלטלה בשבת, מיהו פה עירנו בגדא"ד יע"א, דרכן של כל בני אדם לכסות פי החביות באבנים שהם לבנים שרופים, ואצלינו שכיח כסוי באבנים טפי מן חתיכות של נסרים, ולכן אבן זו שכיסה בה פי החבית בחול, מותר לטלטלה, דחשיב דבר שדרכו לעשותו כסוי:
וכל זה בכסוי הכלים, אבל כסוי קרקעות כגון בור ודות וכיוצא, אף על פי שתיקנו ועשה בו מעשה, וגם נשתמש בו פעמים רבות בחול, אסור לטלטלו, אא"כ יש לו בית אחיזה שאוחזין בו כאשר מסירין אותו מן הבור, שזה מוכיח עליו שהוא עשוי להטלטל ויש עליו שם כלי, וכסוי הכלים הקבורים בקרקע לגמרי, דינם ככסוי הקרקעות שגזרו על אלו מפני אלו, אבל כלי שאינו קבור בקרקע לגמרי, אף על פי שהוא מחובר לקרקע כסוי שלו אינו צריך בית אחיזה. וכנז' כל זה בסי' ש"ח:
ט. מותר לחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או עוף הצלויים בו, וכן עופות ממולאים שתפרם, מותר לחתוך חוט התפירה. וכן חוט שמעבירין בו תאנים וקושרין שני ראשין, דמותר לחתכו. וכן כלים כמו שידה ותיבה שכסוי שלהם קשור בחבל, מותר לחתוך החבל אפילו בסכין, או להפקיעו כדי לפתחם ליקח מה שבתוכם, וגם מותר להתיר הקשר שהרי אינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר, ואף שהחבל עשוי לחבר הכסוי עם הכלי, וכשחותכו או מפקיעו ה"ז סותר חיבורם, אין בזה משום סתירה, לפי שהחבל הוא חבור גרוע שאינו חזק כ"כ, וה"ז סותר בנין גרוע, ואין סתירה בכלים אלא כשסותר בנין גמור, לפיכך פותחת של עץ ושל מתכת שהם חזקים, אסור להפקיע ולשבר אם נאבד המפתח, דזהו סתירה גמורה ואסורה אפילו בכלים, ומיהו מותר לפתחם במחט או מסמר וכיוצא, וכן אסור להסיר הצירים שאחורי התיבה כדי לפתוח התיבה, מפני שהם תקועים בחוזק, וה"ז סתירה גמורה, ורק ע"י נכרי במקום מצוה וצורך אותו היום, יש להקל בין בשבירת הפותחת בין בהסרת הצירים:
י. חותלות של תמרים ושל גרוגרות, דהיינו כלים העשויים מכפות תמרים ומניחים בתוכם תמרים, וקורין אותם בערבי כצא"ף, אם הכיסוי קשור בחבל, מותר להפקיע החבל או לחתכו, ואפילו גופן של כלים אלו מותר להפקיע ולחתוך, דהוי כשובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם:
יא. כשם שאסור לפתוח כל נקב בכלי בשבת, כך אסור לסתום כל נקב מפני שהוא כמתקן כלי, ולכן אסור לסתום נקב החבית שהיין או שאר משקה יוצאין ממנו, אפילו בדבר שאין בו איסור מירוח, וכ"ש דאסור לסתום בשעוה, דאיכא בזה איסור ממרח, ואפילו היתה השעוה בנקב מבע"י ונפלה בשבת, אסור להחזירה:
יב. מחט שנתעקמה אסור להשוותה בידו. וכן בתי עינים שנפתחו הרבה, אסור להדקם ביד, דהוי מתקן מנא, וצריך להזהיר העם באלה שהם דברים המצויים:
יג. אסור לאשה לקלוע שערות ראשה, דדמי לבנין, וה"ה דאסור לסתור קליעת שערה דדמי לסותר, ונשים ההולכות לטבילה בליל שבת, לא יקלעו שערות ראשן אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבע"י, ואותם העשירים שדרכם לתלות תכשיט זהב, על ידי חוטין שקולעים אותם בשערותיהם שיהיו סרוחין לאחוריהם, לא יעשו כן בשבת, אלא יתפרו חוטין אלו שתלוי בהם התכשיט, בכובע שלהם שקורין בערבי פי"ס, ואז יהיה ג"כ סרוח על גבם בשבת כדרכו:
יד. מכבש שהוא שני לוחות שכובשין בהם בגדים, אם הוא של בעה"ב מותר לפתחו לקחת הבגדים לצורך בו ביום, ושל אומנין אסור לפתוח, משום דזה דרכו להיות מהודק בחוזק, ופתיחתו דומה לסתירה, ואפילו פתוח מבע"י יש אוסרין ליקח ממנו הבגדים, גזירה שמא יפתח עתה, מיהו לצורך הרבה, יש להקל בפתוח מבע"י:
