בן איש חי שנה שניה פרשת צו

בן איש חי שנה שניה פרשת צו 

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים וכו'. נ"ל בס"ד כללות העבודה היא צום קול ממון שמספרם עולה זאת, ושלשתם יועילו במקום הקרבנות, כי בתענית האדם מקריב חלבו ודמו, ובקול שהוא קורא בפרשת עולה דנחשב לו כאילו הקריב עולה, וכן בשאר קרבנות וכמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, וכן בצדקה ארז"ל בסוכה דף מ"ט אר"א גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, וכן אמר דניאל ע"ה לנ"נ וחטאיך בצדקה פרוק, וז"ש זאת התורה, כלומר, צום קול ממון שמספרם זאת, שבהם יהיה קיום התורה כולה, הנה הם יועילו וישלימו לעולה למנחה ולחטאת וכו', שיספיקו במקום הקרבנות כולם, ואין צריך לאדם לא עולה ולא מנחה וכו', וכמו שדרש רבא בגמרא על למדי"ן של לעולה למנחה שהם במקום תיבת לא. ובאמת מה שיועילו שלשה אלו במקום כל הקרבנות, הוא מכח חסדו ית', לכן מספר צום קול ממון עולה מספר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כי על תועלת שלש אלה הודו לה' כי טוב וכו', וארז"ל בזכות שלשה אלה שיהיו בשלימות, תהיה הגאולה, לכן שלשה אלה הם מספר משיחים, שבזכותם יבואו משיחים שהם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף:

והנה ר"ת קול ממון צום, קמ"ץ, שהוא נקוד ספירת הכתר, שבשלמותם תהיה הגאולה, ואז נהיה מושפעים מאור הכתר שהוא מקום גבוה ועליון. גם בזכות שלימות שלשה אלה, יתוקן חטא פגם אדה"ר שחטא בדרדר שהחליף רי"ש בדלי"ת ודלי"ת ברי"ש, כמ"ש המקובלים ז"ל ע"פ וקו"ץ ודרד"ר תצמיח לך, וע"י ג' אלה שמספרם ת"ח יתוקן פגם של דרד"ר שמספרו ת"ח. גם בזכות שלשה אלה יושלמו אותיות הו"א של השם וכסא דכתיב כי יד על כס יה:

והנה שלשה דברים יקרים אלה, אף על פי דאפשר להיות בנשים, הנה הם מיוחדים לאנשים יותר, כי אשה רשות בעלה עליה ואינה יכולה להתנדב להתענות תענית יחיד בלא רשות בעלה ורצונו, וכן אינה יכולה ליתן ממון לצדקה בלא רשות בעלה, וגם בקול שהוא עסק התורה אינה מחוייבת לעסוק, כי נשים אינם במצות תלמוד תורה, נמצא שלשה אלה מיוחדים לאנשים שהם עיקר בהם, וכנגד שלשה אלה נתן הקדוש ברוך הוא שלשה מצות לנשים, שיהיו הם עיקר בהם אף על פי דשייכה גם באנשים, והם, מצות חלה, נר שבת, ונדה, כי אף על גב דגם האיש אינו יכול לאכול בלא חלה, וחייב בהדלקת הנר, ומוזהר באיסורים של נדה, עכ"ז הנשים הם עיקר דאינו יכול הבעל להפריש חלה אם יש לו אשה, כי היא מוקדמת עליו במצוה זו, וגם בנר שבת יש לה קדימה שהיא תדליק ותברך, וכן מצות הנדה שייכה בה דוקא, שהיא הרואה וסופרת ז"נ וטובלת ובזכר אין כזאת. וכן תמצא שבאותם השלשה המיוחדים לאנשים יש בהם אחת דשייכה רק באנשים, והיא גדולה יותר משתים אשר עמה, והוא הקול שהוא עסק התורה, כן יש בשלש אלה אשר מיוחדים לנשים, מצוה אחת גדולה מן שתים שעמה, ושייכה בנשים יותר, והיא מצות שמירת הנדה, על כן כמה וכמה צריכים הנשים לחבב מצוה זו של שמירת הנדה ולהזהר בה מאד מאד, יען כי במצוה זו יש להם יתרון על האנשים דלא שייכה בהו זאת, ועוד, כי באמת מצוה זו רבו אזהרות והלכות שיש בה מאה ידות על הלכות חלה והלכות נר, והעוברת על אזהרות של הלכות נדה עונשה חמור, כי איסור שלה הוא כרת, וממילא תבין כי הזהירה בה שכרה גדול ועצום, כי לפום צערא אגרא: 

א. כל הנשים יש להן וסת קבוע, יש רואה כל שלשים יום, ויש רואה כל כ"ה יום וכיוצא בזה, ואמרו בגמרא והזרתם את בני ישראל מטומאתן, א"ר יאשיהו מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבא עונה, והעונה היא יום או לילה, שאם וסתה בלילה, אף על פי שרגילה לראות סוף הלילה צריך לפרוש ממנה מתחלת הלילה, וי"א דעונה זו היא לפני העונה שהוסת בה, דהיינו אם וסתה ביום צריך לפרוש ממנה כל הלילה שלפניו, ומרן ז"ל ס"ל כדיעה הראשונה, אך צריך לחוש לדיעה זו הב', בפרט בימים אלה שהגופים הם חלושים: 

ב. הפרשה זו היא דוקא מתשמיש המטה, אבל שאר קריבות אין צריך לפרוש, מיהו מחבוק ונשוק צריך לפרוש, מאחר דאסור לו לבא עליה איך יעשה חבוק ונשוק ויגרה בעצמו תאות היצר, ושומר נפשו ירחק מזה. וכן אם דרכו לישן עמה בימי טהרתה בכר וסדין אחד, הנה כל היכא דוסתה בלילה לא ישן עמה בכר אחד, כי שמא תראה בתוך שינה ולא תרגיש אלא עד אור הבוקר, ונמצא הוא ישן עמה בקירוב בהיותה פורסת נדה, לכן צריך להזהר בזה: 

ג. אם נשתנה וסתה, דהיינו היה וסתה לראות כל שלשים יום, ושינתה וראתה יום כ"ח או כ"ט, אז אחר שתטבול מן הראיה של וסת זה ששינתה בו צריכה לחוש בפעם הזאת לוסת השינוי שהוא יום כ"ח או יום כ"ט, ותפרוש בהם מתשמיש דחיישינן שמא גם בפעם הזאת תראה ביום כ"ח או ביום כ"ט, וכן ה"ה אם השינוי היה לאחור דהיינו ששינתה לראות יום ל"א או יום ל"ג: 

ד. אשה שראייתה נמשכת ב' או ג' או ד' ימים, שהיא שופעת או מזלפת בהם, הנה סברת מרן ז"ל דיום התחלת ראייתה הוא העיקר שצריכה לחוש לו לפרוש מתשמיש, וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת, וכתב הרב לחם ושמלה, דדעת הראב"ד והרמב"ן דחוששת לכל ימי משך הוסת שכל יום ויום וסת בפ"ע הוא, ולכן אפילו נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם, ויש לחוש לדבריהם ע"כ, וכן עיקר, דיש לחוש לדבריהם, מיהו אם עברה ושמשה בהם ואירע תקלה שנטמאת בשעת תשמיש, אינו נידון כמי שבא על אשתו בשעת וסתה, ונ"מ טובא לענין התיקון שצריך לעשות לזה האיסור: 

ה. אשה שאין לה וסת קבוע, אז שלשים שאחר ראייתה הוא לה כמו וסת קבוע, וצריך לפרוש מתשמיש, וכל אשה שיש לה וסת קבוע אינו נעקר אלא בשלשה פעמים, והמעוברת לאחר שלשה חדשים מתחילת עיבורה, וכן המניקה, אינם חוששין לוסת, ותזהר האשה שלא תרחץ ביום זמן הוסת הקבוע לה, דחוששין שמא אורח בזמנו בא, וירד ברחיצה ולא הרגישה: 

ו. כלה שאירע טבילתה בליל חופתה בעונה שהוסת בה, אף על פי שזו הבעילה הראשונה בעילת מצוה קריוה רבנן, אפ"ה אסור לבא עליה באותו הלילה, ואפילו אם וסתה הוא בסוף הלילה והוא משמש בתחילת הלילה, נמי אסור, וכאשר הורה הגאון נודע ביהודה מ"ב סי' קי"ח: 

ז. כל אשה אינה נטהרת לבעלה אא"כ תספור תחלה ז' נקיים, ואפילו ראתה טיפת דם כחרדל. ואינה יכולה למנות ז' נקיים ולטבול, אלא דוקא אם עברו עליה ששה ימים מיום שראתה בו, ויש מחמירים אחר ז' ימים, וכל אחד יעשה כמנהגו בזה, ופה עירנו בגדא"ד רוב העיר מנהגם למנות אחר ששה ימים, אך יש משפחות שמנהגם אחר שבעה ימים, ועל כן אשה אשר משפחתה נוהגים למנות ז' נקיים אחר שבעה ימים, והיא מן פעם ראשונה שנשאת רוצה לנהוג כאותם משפחות דנהגו אחר ששה, יכולה למעבד הכי, כיון דלא נהגה עדיין כמחמירין, ואם יש אשה שנהגה כבר כמחמירין, ועתה מתחרטת מחמת סיבות הכרחיות, יכולה לעשות התרה על מנהג שלה בשבעה, ותנהוג אחר ששה. מיהו בעלה לא ישב עם המתירין להתיר לה: 

ח. כל זה ברואה דם נדה שהרגישה בו שיצא, אבל אם ראתה כתם על בגדיה, תספור ז' נקיים אחר שעברו עליה חמשה ימים מיום שמצאה הכתם על בגדיה. וכן ה"ה כלה שנטמאה בדם בתולים ולא פרסה נדה, די לה בחמשה ימים כדין הכתם, אבל אם זו הכלה פרסה נדה ג"כ, דינה כשאר נדות דעלמא, שסופרת אחר ששה או אחר שבעה כמנהג המחמירין: 

ט. אותם שנהגו להחמיר לספור ז' נקיים אחר שבעה לראייתם, אם נזדמן טבילתם בליל יום טוב שני או בשבת שלאחר יום טוב, ותהיה רחוקה הטבילה מן החפיפה הרבה, אז תוכל אותה הפעם לעשות כאותם שנוהגים לספור אחר ששה, כדי שתטבול בערב יום טוב אחר החפיפה תיכף, כן תעשה באותה הפעם דוקא שנזדמן כך, ואינה צריכה התרה על מנהג שלה שנהגה אחר שבעה, כיון דאינה עושה כן אלא רק באותה הפעם שנזדמן כך, ועיין תשובה מאהבה ח"ב, וכאשר כתבתי בס"ד בסה"ק מקבציאל. וכתבתי עוד אם זו האשה הנוהגת לספור ז"נ אחר שבעה לראייתה נזדמנה טבילתה ליל שבת, ואם תטבול מוכרחת להכשל בכמה איסורים של קליעת שער וכיוצא, כי היא אשה חדשה ומוכרחת להתקשט בפני בעלה, בזה ובכיוצא בזה בדברים שיש בהם חלול שבת, ואם תספור אחר ששה לראייתה תהיה טבילתה בליל ששי שהוא חול, מותר לה לספור אותה הפעם דוקא את ז"נ אחר ששה לראייתה: 

י. קודם ספירת ז' נקיים, צריכה לעשות הפסק בטהרה, דהיינו ביום ששי לראייתה או ביום שביעי להמחמירים, צריכה לעת ערב לבדוק עצמה במוך דחוק, ותלבש לבנים ונקיים, ומנהג כשר לרחוץ כל גופה במים חמין קודם הפסק בטהרה, ואם לא אפשר לה, אז די שתרחץ פנים של מטה בלבד: 

טא. זמן בדיקה זו של הפסק בטהרה, הוא חצי שעה קודם קריאת המגר"ב שקורא בסוף שעה י"ב ממש, ואם האשה היא דרכה להתפלל, צריכה לעשות הפסק בטהרה קודם שתתפלל ערבית, שאם התפללה ערבית אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה, וכן אם הדליקה נרות שבת או יום טוב, אינה יכולה לעשות הפסק בטהרה אף על פי שעוד היום גדול: 

יב. העושה הפסק בטהרה במוך דחוק באותו מקום, צריך שיהיה מונח המוך באותו מקום כל בין השמשות עד שיהיה ודאי לילה, ולא כאותם בורים שמכניסין המוך בשעה בדיקה ומוציאין אותו תיכף, אלא צריך שישאר מונח שם, ואחר שיהיה ודאי לילה אז תוציא את המוך משם ותצניעו בקופסא עד הבוקר, כדי שתבדקהו לאור היום, וכמ"ש רמ"א ז"ל בהג"ה סי' קפ"ו ס"ב בבודקת את העדים אחר תשמיש, וכמ"ש רש"י ז"ל בנדה דף ט"ז והתוספות שם בד"ה אימא ע"ש, יען כיון דהיא מוציאה אותו אחר שיהיה ודאי לילה חשך היום וא"א לבדקו לאור היום, וגם לאור הנר אין לבדוק לכתחילה וכמ"ש מר"ן בב"י סי' קצ"ו, והביאו מור"ם בהגה"ה ס"ד יע"ש, וצריך להזהיר הנשים בדבר זה להניח המוך באותו מקום כל בין השמשות עד ודאי לילה, ואף על גב דמר"ן ז"ל התיר בדיעבד אם הוציאה אותו מיד, עכ"ז מודה דלכתחילה צריך להזהר בזה, ועוד דהגאון סדרי טהרה העלה מדברי הרמב"ם ז"ל וכמה רבוותא דאפילו בדיעבד מעכב: 

יג. בכל יום משבעה נקיים תבדוק פעמיים, אחת בשחרית ואחת סמוך לבין השמשות, ובדיעבד אם בדקה רק ביום ראשון וביום השביעי סגי לה, אך בדיקה של הפסק בטהרה לא תועיל להשלים בעד בדיקה של יום ראשון, אלא צריכה לבדוק ביום ראשון מלבד בדיקה של הפסק בטהרה, והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א, יש הרבה נשים נוהגין דלא עבדי בדיקה בכל יום כאשר כתבנו, אלא עבדי ביום ראשון וביום השביעי וכתבתי בס"ד בסה"ק רב פעלים דיש להם על מה שיסמכו, אבל ראוי שכל אדם יזהיר את אשתו שתבדוק בכל יום כאמור לעיל, ואותם בורים שאין עושין בדיקה ביום ראשון וביום השביעי, אלא רק סומכין על הבדיקה של הפסק בטהרה לבד, עתידין ליתן את הדין ואוי להם: 

יד. אם אחר שספרה ז' נקיים שלמים כראוי, נעשה לה אונס ולא טבלה ליל ח', ונתאחרה טבילתה ארבע או חמש לילות, די לה באותם שבעה נקיים ששמרה אותם בשלמות, ויכולה לטבול, ועיין ש"ך סי' קפ"ז סע"ק ח' ע"ש, ולאו דוקא נתאחרה ארבע או חמש לילות, אלא אפילו אם נתאחרה יותר, יכולה לטבול על סמך אותם השבעה נקיים, דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' איסורי ביאה הלכה ז', נתאחרה ימים רבים ולא טבלה כשתטבול לא תטבול אלא בלילה וכו' יע"ש: 

טו. כל בדיקות אלו, בין בדיקת הפסק בטהרה, בין בדיקה שבשבעה ימים נקיים, צריך להיות בצמר גפן או בבגד פשתן לבן ישן, כי פשתן הישן הוא לבן ביותר מן פשתן החדש, ועוד, כי החדש קשה ואין הדם נדבק בו, ועוד, מתוך שהוא קשה חוששת שמא יסרך ואינה בודקת בו יפה. ופה עירנו בגדא"ד כל הנשים דרכן לבדוק בצמר גפן, וצריך שתכניסנו יפה בעומק בחורים ובסדקים עד מקום שהשמש דש, ובדיעבד אם בדקה יפה בחורין ובסדקין בעומק כפי כחה, אף על פי שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי לה, והבתולות שבודקות קודם נישואין דפתחן סתום וא"א לבדוק עד מקום שהשמש דש, יבדקו יפה כפי מה שאפשר, אבל קינוח בעלמא אין זה בדיקה, ועיין חכמת אדם וחנוך בית יאודה ומחצית השקל ועוד: 

טז. אם ספרה שבעה נקיים וטבלה כראוי, ואחר שבאה לביתה וישבה עם בעלה, פרסה נדה באותה לילה קודם ששמשה עם בעלה, הרי זו פוסקת בטהרה ליום המחרת ותמנה שבעה נקיים ותטבול, ואין צריכה להמתין חמשה ימים קודם ספירת ז' נקיים, וכאשר הורה גבר הגאון פני יהושע ז"ל, כיון דלא שמשה עדיין, ואף על גב דבעלמא אנחנו מחמירים בלא שמשה דגזרינן אטו שמשה, מ"מ בכהאי גוונא דהוא מילתא דלא שכיחא שתפרוס נדה בליל טבילתה, לא גזרינן, ולא בעינן חמשה ימים קודם ז' נקיים כיון דעדיין לא שמשה, ודלא כהגאון נו"ב מה"ת סי' קכ"ה דהצריך חמשה ימים, דהא כמה גאונים ורבני אשכנז וספרד הסכימו כסברת הגאון פני יהושע, ועיין סדרי טהרה ובית מאיר וחכמת אדם, ועיין עוד להרב תשובה מאהבה ועוד אחרונים, וכן אנחנו מורין:

ואם טעתה במנין השבעה, שלא היו אלא ששה, וטבלה ושמשה עם בעלה, ונודע לה שחסרה יום אחד, צריכה להמתין ששה עונות שלימות, דהיינו ארבעה ימים עם היום שטבלה בו, ואח"כ תמנה יום נקי אשר חסר לה ותטבול, אך סתירה של אחר שבעה כגון שספרה ז' נקיים שלימים וטבלה טבילה פסולה, הן מחמת חציצה או פיסול אחד, אף על פי ששמשה עם בעלה אינה צריכה להמתין ששה עונות, אלא טובלת טבילה שנית כראוי בכל לילה שתרצה, דהא כבר ספרה ז' נקיים שלימים, רק שהיתה מחוסרת טבילה שלא טבלה כראוי: 

יז. אף על גב דכתיב וספרה לה, והאגודה ושל"ה ס"ל דצריכה לספור בפה, מ"מ רבים חלקו בזה וס"ל במחשבה סגי, וכן עמא דבר. אך שבעה ספורים גמורים בדעתה בעינן, אבל אם התחילה לספור בדעתה ז' נקיים, ובאמצע חזרה בה, שעלה בדעתה שלא לטבול מחמת איזה סיבה כגון שבעלה רצה לילך למקום אחר, או שנתקוטטה עם בעלה והלכה לבית אביה, ואחר ב' או ג' ימים בטלה הסיבה וגמרה בדעתה לטבול, בטלו אותם מקצת השבעה שספרה מקודם, וצריכה לספור שבעה מחדש: 

יח. אשה שמכינה עצמה לנשואין, צריכה לספור ז' נקיים משום דם חימוד, בין שהיא קטנה דעדיין לא ראתה דם נדה, בין שהיא זקנה שפסקה מלראות, וצריכה לבדוק בשבעה נקיים אלו כמו בשבעה נקיים של דם נדה, כי החזיקו אותה חז"ל כמו נדה ממש. ואם ספרה ז' נקיים ונדחו הנשואין מחמת איזה סיבה, ואח"כ נתפשרו ונתרצו לעשות הנישואין, צריכה לספור ז' נקיים מחדש, מפני שנולד לה חימוד חדש. ומחזיר גרושתו ג"כ צריכה לספור ז' נקיים, אפילו גירשה כשהיא מעוברת או מניקה והחזירה בעודה מעוברת או מניקה, דצריכה ז' נקיים משום חימוד: 

יט. הכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה, ואף על פי שדם בתולים שותת ויורד גומר ביאתו ואינו חושש, אבל לאחר שגמר ביאתו, פורש עצמו ממנה והיא טמאה, ואפילו לא מצאה דם טמאה, דחוששין שמא יצא טיפת דם וחפהו שכבת זרע, על כן מחזיקין אותה כנדה גמורה, כ"כ מר"ן ז"ל בשה"ט, אך מור"ם ז"ל כתב ויש מקילין אם לא ראתה דם, ונהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם, אבל אם בא עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אף על פי שלא ראתה דם עכ"ל, ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות א"ב מפורש דגמר ביאה הוא הכנסת האבר לפנים מן הלול ע"ש, וזה יהיה בהכנסת כל האבר, והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א נהגו להקל אם לא ראתה דם, אך אם יודע הבעל בעצמו שעשה גמר ביאה, אין להקל וצריך לפרוש ממנה אף על פי שלא ראתה דם. ובשבת מותר לבעול הבתולה אף על פי שעושה חבורה: 

כ. היולדת בין ילדה ולד חי בין מת, טמאה טומאת לידה שבעה ימים לזכר, וי"ד ימים לנקבה, וזו היא טומאת לידה הכתובה בתורה, וימים אלו דאחר לידה, אף על פי שהם ימי טומאה עולים לה לשבעה נקיים אם ספרה בהם כראוי ושמרה אותם בשביל שבעה נקיים, ובלבד שלא תטבול קודם י"ד לנקבה, אלא תמתין עד ליל ט"ו ותטבול, וכל זה הוא מדינא, אך יש מקומות נוהגים שאין טובלות תוך מ' יום לזכר, ושמונים לנקבה, ופה עירנו בגדא"ד יע"א יש מקצת נשים שנהגו בכך, אבל רוב הנשים לא נהגו בזה, אלא כל זמן שתראה עצמה שיכולה לעשות הפסק בטהרה אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה, סופרת ז' נקיים וטובלת בין לזכר בין לנקבה, ולכן אנחנו מורים פה עירנו מי שנהג בארבעים ושמונים ישאר במנהגו, מיהו אם אלו המחמירין בארבעים ושמונים קשה עליהם דבר זה מחמת איזה סיבות הכרחיות, יכולין לעשות התרה על חומרא זו, ואז יעשו כמנהג רוב הנשים שבעיר זו, וכתבתי בס"ד בתשובה בסה"ק רב פעלים, שיש בזה ס"ס, והוא, ספק כמ"ד מנהג בסתמא תולין בטעות ומבטלינן ליה, ואת"ל הלכה כמ"ד תולין בגדר וסייג, שמא הלכה כמ"ד דע"י שאלה מותר, וס"ס זה הוא מתהפך, וכיון דהוא מידי דרבנן סמכינן על ס"ס זה להתיר אפילו בהיכא דכל אנשי העיר נוהגים בכך, וכ"ש בהיכא דרוב העיר לא נהגו בכך דיש להתיר לאותם המיעוט ע"י שאלה, וכיון דאין מנהג קבוע בעיר הוי מנהג יחידים, ועיין תשובה מאהבה יו"ד תשובה שס"ו, שכתב דמצוה להתיר מנהג זה ע"י שאלה, ועיין פלתי ע"ש, וכתבתי שם דאע"ג דקי"ל אין מתירין הנדר עד שיחול, היינו דוקא בנדר אבל מנהג מתירין קודם שיחול, וכמ"ש מהר"י עייאש ז"ל בבית יאודה ח"ב סי' צ"ז, והביאו בשיו"ב אות ז' יע"ש, וכתבתי עוד שם דדור החדש שלא נהגו עדיין בחומרא זו, יכולים לנהוג כרוב אנשי העיר, אף על פי שאמותיהם נהגו בזו החומרא של ארבעים ושמונים, ועיין פתחי תשובה סי' רי"ד סק"ד מ"ש בשם זכרון יוסף יע"ש:

ודע דאפילו אותם שנהגו להחמיר בארבעים ושמנים, אין להם חומרא זו אלא ביולדת ולא במפלת, ועיין סדרי טהרה סי' קצ"ד סק"ו, ותשובה מאהבה ח"ב שהביא דברי הגאון חכם צבי ז"ל וקלסיה יע"ש, מיהו דין טומאת לידה שהוא ז' לזכר וי"ד לנקבה ישנו גם במפלת. וכל שהפילה תוך מ' יום כגון שברור לה כן מחמת שלא שמשה קודם, אין נוהג בה דין טומאת יולדת, אלא דינה כשאר נדות: 

כא. האשה שהיא בחזקת טמאה, אסור לבעלה לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי, ואין צריך שתאמר לו בפה מלא, אלא כל שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול, והיא באה ושכבה אצלו די בזה, וכ"ש הרב לחם ושמלה, ודלא כהרב חוות דעת ז"ל. ואם הוחזקה נדה בשכנותיה, כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדתה, חשיבה טמאה ודאי, ואם אמרה לבעלה טמאה אני ואחר כדי דיבור אמרה טהורה אני, אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ואפילו שבעלה יודע מדעתו האמתלא, צריך שתאמר לו האמתלא בפירוש, ולא מהני האמתלא אלא בהיכא דאמרה טמאה אני ולא עשתה מעשה, אבל אם לבשה בגדים המיוחדים לנדתה, אפילו אמרה אמתלא אינה נאמנת. ופה עירנו בגדאד אין דרך שיאמרו הנשים כפיהם על טומאתם, אלא אם בא למסור לה חפץ מושכת ידה ואינה מקבלתו, ואם בא לילך בצדה ליגע בה והיא מרחקת עצמה, ומזה יבין שהיא טמאה, לכן אם עשתה כך צריך שתאמר האמתלה בפירוש: 

כב. אף על פי שבעלה מותר להתיחד עמה בימי טומאתה, מ"מ לא ישחוק עמה בדברים המרגילים לערוה כל זמן שלא טבלה, ואפילו לזרוק חפץ מזה לזה אסור. ואם יש בידה נר דולק והבעל מדליק סיגאר"ה של טאבאק"ו מן השלהבת, או מדליק נר שבידו מן נר שבידה, אוסר הרב יד אליהו ז"ל, וכן מהרש"ק ז"ל בשיירי טהרה נמי אסר בזה. ואם יש נוצה על בגדיה והוא נופח להסירה ברוח פיו, אוסר הרב מנחת יעקב ז"ל, והגם דהאחרונים התירו בנפיחה, נכון להחמיר. מיהו ודאי אסור שתניף עליו במניפה להביא לו רוח קר, כי זה הוי דבר חיבה אף על פי שאינה נוגעת בו:

וכן אין אוכלין על שלחן אחד, אא"כ יש שנוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, כגון לחם שאין אוכלין ממנו, או קנקן שאין שותין בו כדי שיהיה היכר בזה, ויש מתירין בהיכא דהיא משנה מקומה שאינה יושבת במקום שרגילה לישב בזמן טהרתה, וכן יש מתירין אם כל אחד אוכל מקערה שלו, ויש מתירין אם יש עוד אחרים מסובין על השלחן, ועל כן יש לסמוך להתיר בתנאים אלו במקומות שרגילים בכך, וקשה עליהם מאד הדבר הזה שתאכל היא לבדה חוץ לשולחן. ואותם שדרכם להניח כל הבשר בקערה גדולה, וכן כל המרק בקערה גדולה, וכן האורז והם יש להם כל אחד קערה לפניו, ונוטלין כל או"א מן המסובין בכף מן הקערות הגדולות ומניחין בקערות שלפניהם, ואז אוכלים כל או"א מקערה שלפניו, שרי בכה"ג, דחשיב בזה כל אחד אוכל בקערה בפ"ע:

גם יזהר הבעל שלא ישתה משיורי הכוס ששתתה היא ממנו, וכן לא יאכל משיורי מאכל שלה, ואם הפסיק אדם אחר ביניהם, או שהורק מכלי אל כלי אפילו שהוחזר לכלי הראשון מותר, ודוקא הבעל אסור לשתות ולאכול משיורים שלה, אבל היא מותרת לאכול ולשתות משיורים שלו. ואם אכלה ושיירה או שתתה ושיירה והלכה לה, מותר לבעלה לאכול ולשתות השיורין, דכיון שהלכה לה אין כאן חיבה. ואם בא הבעל לאכול השיורין אחר שהלכה והתחיל לאכול, וקודם שגמר אכילתו וחזרה ובאה, מותר לסיים אכילתו בפניה, כן העלה הגאון מהר"ם ביד אליהו, וכן העליתי אנא עבדא בסה"ק רב פעלים, והבאתי בס"ד כמה ראיות בזה להתיר: 

כג. לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה, וכ"ש דאסור לישן על מטתה, וה"ה דאסור לישב על כרים המיוחדים לה, אבל מותר ליגע בהם ואפילו בסדין שעליו הדם מותר ליגע, והיא מותרת לישב על מטתו, אבל לישן על מטתו אסור, ואם יש ספסל ארוך שאינו מחובר לכותל, ומתנדנד כשיושבין עליו, אסור לישב עליו שניהם, אף על פי שאין נוגעין זב"ז, ואף על פי דמר"ן ז"ל בב"י כתב חומרא זו דישיבת הספסל שמעתי שנוהגים בה האשכנזים אבל הספרדים לא נהגו בה, הנה המנהג פשוט בעירנו מקדם קדמתה שלא לישב עליו שניהם אפילו אין נוגעים זב"ז, ויש מתירים אם יש אדם אחר יושב ומפסיק ביניהם, ואם הוא כבד הרבה שאינו מתנדנד מותרים לישב עליו אפילו אין אדם מפסיק ביניהם כל שאין נוגעים זב"ז. ואסור לישב על מחצלת חדשה אפילו אין נוגעים זב"ז, מפני שמתנדנדת, ולא ילכו שניהם בעגלה אחת או בספינה קטנה אם הולכים בשביל טיול, אבל אם הולכים לצורך, מותר, אפילו אם לבדם יושבים, ורק שלא יהיו נוגעים זב"ז: 

כד. לא יסתכל במקומות המכוסים שבה אפילו בעקבה, אבל מותר להסתכל במקומות הגלוים שבה, ואף על פי שנהנה בראייתו, ולא תמזוג לו כוס יין בפניו, ולא תניחנו לפניו על השלחן, אלא תניחנו על הארץ או על הספסל, או תמסרנו לאדם אחר, ושלא בפניו מותרת להניחו על השלחן ג"כ, ויש מחמירים גם בקערה של מאכל המיוחדת לו דוקא שלא תניחנה לפניו על השלחן, וטוב לחוש לדבריהם היכא דאפשר, ועיין חכמת אדם, וכשם שאסור לה למזוג לו הכוס לפניו, כן הוא אסור למזוג לה, וכן אסור לשלוח לה כוס של ברכה, וכן נמי אסור לשלוח לה כוס המיוחד לה כגון ליל פסח: 

כה. אסור להציע לו מטתו בפניו, ודוקא פריסת הסדינים והמכסה שהוא דרך חיבה, אבל כרים וכסתות שהם טורח ואינם דרך חיבה, שרי, וכתב הרב לחם ושמלה כי לדעת כמה פוסקים גם זה אסור עי"ש, ונ"ל דנכון להחמיר בזה היכא דאפשר, וכל זה דוקא בפניו, אבל שלא בפניו מותר, אעפ"י שהוא יודע שהיא המצעת אותם שרי. ואסור להריח בבשמים שלה אף על פי שהסירתם מעליה, וכתב ברכ"י רמז לדבר סוגה בשושנים שעושה סייג גם בשושנים. ואסור לשמוע קול זמר שלה, ועיין לחם ושמלה סק"ך, ופה עירנו מנהג הנשים לזמר להילד בקול נעים כדי שישן, וכדי שלא יבכה, וצריך להזהר בזה אם אשתו נדה, אך אם הילד בוכה הרבה וצריך לזמר זה שמלומד בכך, ואין מקום לבעל לילך שם, נראה דיש להקל. ואסור לתת לפני בעלה קיתון של מים, והכלים שירחץ בהם פניו ידיו ורגליו, מפני שהוא דרך חיבה, ואפילו המים צוננים, וכנז' בבש"ך בשם רבינו יונה ז"ל, וכל האזהרות הנז"ל הם שייכים גם בשבעה נקיים כל זמן שלא טבלה עדיין והמזהיר והנזהר עליהם תבא ברכת טוב: