בן איש חי שנה ראשונה פרשת משפטים

בן איש חי שנה ראשונה פרשת משפטים 

ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימיך. נ"ל בס"ד דידוע דחז"ל דרשו עבודה זו תפלה, כי היא עבודה שבלב, והיא שחרית מנחה ערבית, בכל אחת יש י"ט ברכות בעמידה, הרי סך הכל ז"ן ברכות כמנין דגן, כי ע"י שלש תפלות יהיה שפע פרנסה לישראל כידוע שפרנסה תלוייה בשלש תפלות של ישראל, ולז"א יחיו דגן ויפרחו כגפן. וידוע כי שם א"ל הוי"ה עולה ז"ן, וכמ"ש אל ה' ויאר לנו, ושמות אל ה' נרמזים באותיות אוכל שהם אותיות א"ל כ"ו, דמספר שם הוי"ה כ"ו, והם חסדים גמורים שמהם נשפע פרנסה טובה, והיינו בזכות ז"ן ברכות של שלש תפילות יתעורר השפע מן א"ל הוי"ה שעולה מספרם ז"ן. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מזוינו מלאים מפיקים מז"ן אל ז"ן, שבכוח ז"ן ברכות נמשיך שפע משמות אל הוי"ה שהם מספר ז"ן. ובזה יובן בס"ד מן האוכל יצא מאכל, אוכל א"ל כ"ו, כלומר מן א"ל הוי"ה שמתעוררים על ידי ז"ן ברכות של שלש תפילות, יצא מאכל שהם פרנסה לישראל. ולז"א ועבדתם את ה' אלהיכם זו תפלה שיש בה ז"ן ברכות, ועי"כ ובירך את לחמך ואת מימיך: 

א. מאחר שגדלה מעלת התפלה, שנזונים העליונים והתחתונים על ידה, דהיא עומדת ברומו של עולם, שגם לעולמות העליונים ימשך שפע על ידה, לכך הזהירו בזוה"ק להתפלל בלחש עד שאפילו אזניו לא תשמענה קולו, והטעם הוא כדי שלא יתקנאו בה החיצונים מחמת גודל מעלותיה, וכמ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד דף נ"ו ע"ב וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בק"ש תקנו שישמיע לאזניו, אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא, כי שומעין החיצונים ומתערבי בהדה, וכשהיא בלחש דאינה נשמעת לאזניו אז היא רוחנית מאד מגדר טבע רוח האדם, שהיא פנימית ורוחנית יותר מאד מן הסט"א ולכך אין רואין אותה, וזה הפך סברת מהרי"ק בבית יוסף שפסק שיותר טוב להשמיעה לאזניו, ועיין בברייתא ובירושלמי ותמצא כדברי הפך סברתו, וכן הקורא בס"ת חד קארי וחד שתיק, ואי תרי קראן גרע מהימנותא, כי התפלה וקריאת ס"ת כלהו הוו מעלמא עלאה דלגביה אנחנו מצלין בלחש וכו' עכ"ל ע"ש: 

ב. ולהיות כי התפלה קדושתה גדולה מאד והיא דברים העומדים ברומו של עולם, לכך צריך להזהר בה לאומרה בגוף נקי וטהור, שאם היה צריך לנקביו אל יתפלל עד שיפנה, משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל, ואם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור להתפלל. בד"א בגדולים, אבל לא בקטנים ואין צריך לחזור אלא כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה. שהוא שעה וחומש שעה, דקים להו לחז"ל כל שלא יוכל לעצור שיעור זה כבר נהפך המאכל במעיו להיות צואה גמורה, וכתיב וכל קרבי את שם קדשו, ולפיכך תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, אבל אם יכולה להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, ועיין נשמת אדם כלל ג' אות א'. ומ"מ לכתחלה צריך לחוש שלא יתפלל בגוף משוקץ אפילו אם יעבור זמן תפלה אם ימתין עד שיפנה, והגם דיכול להעמיד עצמו יותר משיעור פרסה. והא דנקטי חז"ל שיעור הפרסה בהלוך, היינו להחמיר, דהנצרך לנקביו אם יושב יוכל להעמיד עצמו יותר משיעור מהלך, ועיין ערך השלחן: 

ג. אם נתעורר לו באמצע תפילתו בין לגדולים בין לקטנים, אם יוכל לעצור עצמו עד שיגמור תפלתו יגמור תפלתו, ואם לאו מותר לו לצאת ולפנות ואח"כ יגמור תפלתו, כי הליכה בלבד בלא דיבור לא חשיבה הפסק, ורק דמפני הכבוד הוא אין ראוי שיפסיק באמצע תפלתו, ובהאי גוונא שהוא לצורך לית לן בה: 

ד. אם תינוק טינף בצואה באמצע תפלה ואין לו דבר אצלו לכסותו, או אפילו שיש לו דבר לכסותו הנה עכ"פ יש ריח רע, הרי זה מתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח או יצא לבית אחר, ואם יש אחרים עומדים שם ומתפללים ג"כ ולא הרגישו בטינוף זה שטינף התינוק אצלם שם, אם אפשר להודיע להם כדי שיתרחקו שלא ע"י הפסק בדיבור יודיעם, ואם א"א להודיע להם אלא רק ע"י הפסק בדיבור מותר לו להפסיק בדיבור כדי להצילם מאיסור דאורייתא, דמוטב שיעשה הוא איסור דרבנן להפסיק בדיבור בתוך התפלה משיעשו אחרים איסור דאורייתא להתפלל במקום מטונף, ועיין חיי אדם כלל כ"ה אות ז' ובנשמת אדם שם אות א'. וכל זה הוא בטינוף דאיכא איסור תורה, אבל אם התינוק השתין דליכא בזה אלא איסור דרבנן, אסור להפסיק בדיבור אלא הוא יתרחק ד' אמות ויגמור תפלתו, ולאחרים שהם מתפללים שם שלא הרגישו לא יטפל בהם להרחיקם אפילו ע"י רמז בתנועת ידיו, דלגבי דידם יש לסמוך על מ"ש המג"א סי' ע"ח דלהרשב"א אין צריך להרחיק במי רגלים ועיין חיי אדם כלל כ"ה אות וא"ו: 

ה. בתפלה אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ונחשב כעונה לענין שיצא י"ח בקדיש וקדושה, ואף על גב דנחשב כעונה אין זה נחשב לו הפסק. ובסה"ק מקבציאל כתבתי דאם הוא רחוק מש"ץ ואינו שומע ממנו הקדיש או הקדושה, אין צריך לשתוק אלא יתפלל כדרכו: 

ו. אין להפסיק בדיבור באמצע תפלת העמידה אלא דוקא במקום סכנה, אבל אי ליכא סכנה, אפילו בשביל מצוה כגון לומר לתוקע בר"ה בתפלת לחש דמוסף שטעה בסימני התקיעות, אין להפסיק באמצע התפלה בדיבור להחזיר לתוקע שיתקע כהוגן, ועיין כנה"ג ועוד אחרונים. והא דשרי להפסיק בדיבור במקום סכנה היינו היכא דא"א להמלט בלתי דיבור, אבל אם יוכל להמלט על ידי הלוך שילך ממקומו למקום אחר, לא יפסיק בדיבור. ואף על פי דשרי להפסיק בדיבור בפני הסכנה, מ"מ אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת כל ברכה וסופה באופן שיגמור תפלתו וימלט מן הסכנה ולא יצטרך להפסיק בדיבור באמצע, שפיר דמי: 

ז. אסור לגעור בפיו בעודו מתפלל בתינוק השוחק, אף על גב דמטרידו בתפלתו, אלא בגמר הברכה יעשה תנועה בקול דוקא או ירמוז בידיו כדי שישתוק, ואם עשה כן ועודנו משחק ומטרידו, ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר כלום, דהליכה בלבד אינו הפסק, וכל שהוא לצורך כהאי גוונא שרי: 

ח. אם הפסיק תפלתו מחמת אונס ושהה כדי לגמור את כל התפלה מראשה לסופה, ה"ז חוזר לראש, ומשערין לפי המתפלל: 

ט. טעה או נאנס ולא התפלל, יש לו תשלומין. אך לא תקנו תשלומין אלא לתפלה הסמוכה לאותה התפלה, אבל תפלות אחרות שהפסיד אין להם תשלומין. לפיכך טעה או נאנס ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים. וכל טעות שצריך לחזור בעבורו חייב להשלים בתפלה הסמוכה. כגון שהזכיר גשם וברך עלינו בזמן הקיץ וכן טעות דר"ח וכיוצא בזה. ואפילו בשבת שיש תפלת מוסף. עכ"ז תפלת המנחה מקרי תפלה הסמוכה לשחרית, מפני ששניהם במקום התמידין, אבל מוסף הוא קרבן אחר, לכן תשלומין של שחרית הוא במנחה תמיד אפילו בשבת ויו"ט. וכשעושה תשלומין לשחרית במנחה, יתפלל הראשונה מנחה והשניה לתשלומין, ואם היפך בכונתו לא יצא ידי תפלה שהיא תשלומין, וצריך לחזור להתפלל אותה. וכן הדין בכל מקום שצריך להתפלל תשלומין. סימן לדבר, בעה"ב ואורח נכנסים לבית, מי נכנס תחלה, בעה"ב נכנס תחלה:

טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים, דהיינו לאחר שאמר ק"ש ותפלת י"ח, יאמר אשרי ואח"כ יתפלל תשלומי ערבית, אבל אחר מנחה אין לומר אשרי ע"פ הסוד בתורת חיוב בתקוני התפלות. לכך אם משלים שחרית אחר מנחה או מנחה אחר ערבית, לא יאמר אשרי בנתיים, רק ישהה כדי הלוך ד' אמות וכנז' באחרונים: 

י. צריך שבהיותו עסוק בתפלה יתפלל תפלה האחרת להשלים ולא יעשה הפסקה בנתיים, שאם שהה הרבה אחר שהתפלל תפלה שהיא חובה אותה שעה, אינו יכול להתפלל תשלומין תפלה שהפסיד, לפי שלא תקנו תשלומין לתפלה שהפסיד אלא בזמן שעוסק בתפלה שהיא חובת אותה שעה, שאז כיון שהוא עוסק בתפלה חוזר ומשלים מה שפשע בתפלתו: 

יא. שכח ולא התפלל שחרית ומוסף ונזכר במנחה, יתפלל מנחה תחלה ואחריה מוסף ואח"כ תשלומין דשחרית. ואם התפלל מוסף קודם מנחה, יצא. ואם עבר כל היום ולא התפלל מוסף, אין לה תשלומין אפילו בתורת נדבה, דעבר זמנו בטל קרבנו: 

יב. מי שטעה ולא התפלל מנחה בע"ש, מתפלל ערבית שתים של שבת, הראשונה לערבית ושניה לתשלומין. ואם טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת ערבית שתים של חול, ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשום אחת מהן יצא. אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, אז שניה עלתה לו וראשונה לא עלתה לו, דכיון שלא הבדיל בראשונה גילה דעתו שהתפלל הראשונה לתשלומין וזה לא יועיל, כמ"ש לעיל דאין תשלומין אלא בשניה. וכן אם לא התפלל מנחה בער"ח, מתפלל ערבית שתים בליל ר"ח ומזכיר בשניהם יעלה ויבא. ואם לא הזכיר בראשונה והזכיר בשניה, צריך לחזור ולהתפלל. וכל זה כשעשה כן במזיד, אבל אם עשה בשוגג ששכח ולא הזכיר בראשונה, אין צריך לחזור הן בדין יעלה ויבא הן בדין ההבדלה הנז"ל, וכ"ש אם אומר שבשניה נתכוון בפירוש לתשלומין דאין צריך לחזור. ויש אומרים דהבדלה שאני, דכל שלא פירש בפירוש שהשניה לתשלומין צריך לחזור. ויש מחמירים יותר בהבדלה, דאפילו פירש נמי צריך לחזור. הלכך הדין הוא אם שכח ולא הבדיל בראשונה לא יבדיל בשניה, ואם טעה חוזר תפלת החובה של אותה שעה, אבל של תשלומין הואיל והוכשרה הוכשרה וכנז' בחס"ל:

וכן מי ששכח או נאנס ולא התפלל ערבית ליל ש"ק יתפלל שחרית שתים ויאמר בשתיהן ישמח משה. וה"ה במנחת שבת שיתפלל בשתיהן אתה אחד. זה הכלל, כל תשלומין תהיה כמו תפלת החובה של אותה שעה שמשלים בה. סימן לדבר, אורח שנתאכסן אצל בעה"ב צריך לאכול מה שאוכל בעה"ב ולא יבקש לאכול כפי המאכל שאוכל בביתו: 

יג. אין תשלומין לתפלה בתפלה הסמוכה אלא למי שטעה או שכח או נאנס, אבל אם הזיד ולא התפלל תפלה אחת אין לה תשלומין כלל. ויש פתאים ואין מתפללים מנחה בשאט הנפש על דעת להתפלל ערבית שתים, וצריך להזהיר המון העם בזה: 

יד. מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור עסק שמתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, יש אומרים שאין לו תשלומין, לכך יתפלל תשלומין בתורת נדבה, ויתנה ויאמר, אם אני מחויב להשלים בתורת חובה תהיה תפלה זו תשלומין של חובה, ואם אין אני מחויב להתפלל תשלומין של חובה יקבלנה השי"ת בתורת נדבה. ויזהר ג"כ לחדש בה בשומע תפלה איזה דבר בקשה שאין רגיל לבקשו ברוב הימים ועיין חס"ל:

וכן מי שנשתכר קודם שהגיע זמן תפלה ונשאר בשכרותו ולא התפלל, חשיב אונס ויש לה תשלומין, אבל אם נשתכר אחר זמן תפלה שהיה יכול להתפלל קודם שכרות ולא התפלל ונשאר בשכרותו עד שעבר זמן תפלה, יש אומרים דלא הוי אונס ואין לו תשלומין, וי"א דחשיב אונס על כן יתפלל התשלומין ויתנה קודם כאשר כתבנו לעיל: 

טו. מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד מן הקרן ועי"כ הפסיד מלהתפלל, יש לו תשלומין. אך ודאי לא טוב עשה להעביר זמן תפלה משום הפסד ממון: 

טז. אין מתפללין תפלת נדבה בשבת ויו"ט, ולכן כל היכא דהדין הוא שיחזור להתפלל בתורת נדבה, או היכא דאמרינן מספק יתפלל ויתנה כנז"ל, אין מתפללין כזאת בשבת ויו"ט. על כן היכא דחל ר"ח יום ששי והוא יום אחד דווקא, ושכח להזכיר ר"ח במנחה ונזכר אחר שחשכה, וכן אם טעה במנחה דיום אחרון של חוה"מ דבלילה הוא יום טוב, בכל זה לא יתפלל תפלת התשלומין, משום דהדין בזה לחזור בתורת נדבה, ואין מתפללין נדבה בשבת ויו"ט, ועיין מחב"ר: 

יז. הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה במידי דאין לו שייכות בזמן ההוא, אף על גב דאיכא דס"ל דחשיב כשח בינתים, מ"מ בדיעבד יש לסמוך על הפוסקים דס"ל לא הוי הפסק, ועיין יוסף אומץ סי' ה' וחס"ל סי' ק"ח: 

יח. אם לאחר שהתפלל התשלומין נזכר שטעה בתפלה ראשונה באופן שהדין הוא שצריך לחזור, חוזר גם התשלומין בתורת נדבה, חוץ משבת ויו"ט דאין תפלת נדבה בשבת ויו"ט וכנז"ל: 

יט. אם התחיל להתפלל ע"ד שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע הברכה, ולא מהני חידוש ושיחשוב בתורת נדבה, הואיל והתחיל בתחלה אדעתא דחובא. וה"ה אם חזר התפלה על דבר שאין צריך לחזור מן הדין בעבורו ונזכר באמצע התפלה שטעה בדין, ה"ז פוסק אפילו באמצע הברכה: 

כ. אם נתבלבל באמצע תפלתו ואינו יודע היכן הוא עומד, חוזר לראש התפלה. בד"א אם נתבלבל עד שלא סיים שלשה ראשונות, אבל אם ברור לו שסיים שלשה ראשונות כראוי ונתבלבל באמצעיות, דאינו יודע אם הוא עומד באתה חונן או בשאחריה, חוזר לאתה חונן. ואם ברור לו על ברכה מן האמצעיות שאמרה כהוגן וחתם בה, אז חוזר לברכה שהיא אחר אותה ברכה שברור לו שאמרה כולה כהוגן ועיין חס"ל: 

כא. שליח ציבור שטעה בתפלת לחש באופן שצריך לחזור, יוצא י"ח במה שמחזיר התפלה בקול רם, ואין צריך לחזור להתפלל בלחש: 

כב. בזה"ז אין מתפללין נדבה אלא רק לעת הצורך מה שמוכרח להתפלל משורת הדין, דאין לב האדם מכוין יפה מראש וע"ס, וקרינן ביה למה לי רוב זבחיכם, והלואי שיוכל להתפלל בתפילות החובה כראוי בכונת הלב: