בן איש חי שנה שניה פרשת קרח

בן איש חי שנה שניה פרשת קרח 

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. הנה נודע מפשט המקרא כי באותו מטה, היה חלק אחד ממנו יש בו פרחים, וחלק אחד ממנו נראה בו ציץ, ובחלק אחד ממנו נראה בו שקדים גמורים, והטעם שהיה בו שלשה חלוקות אלו, נ"ל בס"ד לרמוז על קדושת כהונה של אהרן וזרעו שנוהגת בשלשה מקומות שהם זה למעלה מזה בהדרגות, והם, אחד, העבודה שהיתה במשכן, ועל זה ירמוז הפרח כי המשכן סופו נגנז ולא היה לו מקום ניכר וידוע, והב', עבודה שהיתה במקדש ראשון שהוא היה במקום קבוע וקדושתו לעולמים, אך היה בנין בשר ודם, והג', הוא עבודה שתהיה בבית שלישי בב"א, שהוא מעשה שמים וקדושתו למעלה מקדושת בית ראשון, ובכולם הכהונה היא לאהרן הע"ה ולזרעו, ולהיות כי זכינו לעבודת הקרבנות בזכות התורה שכוללת שלשה מיני מצות, שהם מצות חוקים ומשפטים, ככתוב זאת התורה לעולה למנחה וכו', ר"ל בזכותה זכינו לעולה וכו', לכך עבודה שהיתה במשכן זכינו לה בשביל חלק המצות שבתורה אותם שהם יש להם טעם אך אין השכל מחייב אותם, ועבודה שהיתה בבהמ"ק זכינו לה בשביל חלק המשפטים, לכך שלמה הע"ה שהוא בנה בהמ"ק כשא"ל הקדוש ברוך הוא שאל מה אתן לך שאל ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, והשיב לו הקדוש ברוך הוא יען אשר שאלת את הדבר הזה וכו', ושאלת לך הבין לשמוע משפט הנה עשיתי כדברך וכו', והטעם ששאל על הבנה לשמוע משפט כי ראה ברוה"ק דבהמ"ק אשר יבנה הוא יהיה בזכות חלק המשפטים, אך בית שלישי שיבנה בב"א יהיה בזכות חלק החוקים שאין להם טעם ואין השכל מחייב אותם, והגאולה ג"כ תהי' בזכות החוקים כי הגאולה תלויה בתשובה, וכמ"ש רז"ל כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, והתשובה היא בסוג חק שאין בה טעם ואין השכל מחייב אותה, יען דהעובר על גזרת מלך אפילו בדבר אחד חייב מיתה כי לכן אמרה החכמה נפש החוטאת היא תמות, ולכן אם ישמרו ישראל את החוקים אז מדה כנגד מדה יקבלם בתשובה שהיא חק, ולז"א רחוק מרשעים ישועה כי חוקיך לא דרשו, והנה מצוה שהיא בסוג חק ומצויה ותדירה הרבה אצל האדם, היא מצוה של איסור בשר בחלב, כי היא תדירית ומצויה בכל יום, על כן כמה וכמה ראוי לאדם להשגיח בה ולשמור כל הלכותיה אחת לאחת, שלא יבא לידי מכשול ובזה ימצא טוב הן לענין קבלת התשובה הן לענין קירוב הגאולה, וצריך כל אדם לצוות בני ביתו תמיד שישגיחו היטב בענין בב"ח, הן מצד הכלים שלא יתערבו זב"ז, הן מצד הבב"ח עצמו, מפני שענין זה מצוי בביתו של אדם בימים ובלילות, ואם לא ישימו עין השגחתם בו, בודאי יבואו לידי מכשול ולא ירגישו: 

א. איסור שנתערב בהיתר, אף על גב דמרן ז"ל פסק בסי' צ"ח במין באינו מינו סמכינן אטעימת גוי, בהיכא דאינו יודע שסומכין עליו המנהג פשוט דאין לסמוך על הגוי, וכמ"ש מור"ם ז"ל וכן המנהג ברור פה עירנו בגדאד יע"א, אלא משערין בששים, בין נתערב מין באינו מינו בין נתערב מין במינו, ואפילו אם יש ששים לבטל האיסור אם רואין שעדין טעם האיסור נרגש כגון שהאיסור מוטעם ביותר, הרי זה אסור ועיין פר"ח ופר"ת סק"ד: 

ב. אם האיסור וההיתר שוים במשקל, דהיינו שהם ממין אחד שאין האחד כבד בטבעו יותר מחבירו, וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו, נוכל לשער בשניהם במדידה או במשקל, אבל אם באחד יש נפוח וחלל יותר מחבירו אין לשער במדידה אלא במשקל אם שוין בטבען שאין אחד מהם כבד בטבעו יותר מחבירו, אבל אם האחד כבד בטבעו יותר מחברו צריך לשער באומד ומדידה, ולכן אם נפל חלב לתוך בשר או להפך, וכן אם נפל כבד לתוך התבשיל הרי אלו שוים בטבען ומשערים במשקל, אבל אם נפל כף מתכת של חלב בן יומו לתוך תבשיל של בשר, או להפך, אין לשער במשקל כי המתכת כבד בטבעו כמה וכמה על בשר ומים, אלא משערין באומד ובכמות, וכיצד יעשה, הנה מנהגנו פה לשקול כף המתכת, ואם עלה מאה דרה"ם נחשוב בחמשה עשר דרה"ם ונצריך שיהיה בתבשיל ששים פעמים על חמשה עשר דרה"ם, וכפי מה שחקרנו צריך לחשוב כלי המתכת לגבי הבשר פחות מן ט"ו דרה"ם, אך אנחנו תופסין זה החשבון של ט"ו דרה"ם לחומרא, ועיין פר"ח סי' צ"ט סק"ו ופר"ת שם סוף סק"ד ושיו"ב שם אות ב' ומנ"י כלל פ"ה ס"ק נ"ח וחכ"א כלל נ"ב אות ג' ועוד אחרונים, ועיין בית דוד יו"ד סי' מ"ג ופת"ש סי' צ"ח סק"ב, וכתב הרב פר"ת סי' צ"ט שם דאם האיסור וההיתר שוים במשקל, כגון שהאיסור בשר בלא עצמות, וההיתר ג"כ בשר בלא עצמות, טוב לשער ע"י המשקל שאז יצא השיעור מכוון ביותר, ועיין חב"י סי' ל"ג ועבודת הגרשוני סי' למ"ד ומטה יאודה בסוף הספר:

ודע כי העצמות הם כבדים מן הבשר, וכמ"ש בשו"ג סי' צ"ט סק"י, והרב ב"ד סי' מ"ג הביא מהרמב"ם דהחיטים כבדים מהקמח אחד מששה, והיין והשמן קלים מהמים אחד מן כ"ז, וכתב בשם רבינו עובדיה ז"ל דהן הגידים הן העצמות, הם כבדים מן הבשר ע"ש, אבל החלב אשר בבשר הוא שוה עם הבשר וכמ"ש בשו"ג: 

ג. כף של חלב בן יומו שהגיסו בו בקדירה של בשר על האש, אם אנחנו יודעין כמה חלב בלע זה הכף, כגון שהיתה כף חדשה והגיסו בה כזית חלב, בו ביום שתחבו אותה בקדירה של בשר, צריך ששים בבשר כנגד כזית חלב, כיון דלא ידעינן כמה בלע הכף מן החלב בעינן כנגד כל כזית החלב, וכן ה"ה אם זו הכף של החלב לא היתה בת יומא קודם שהגיסו בה כזית החלב, דאז כל מה שבלעה קודם הוא לפגם ואחר שהגיסו בה כזית החלב תחבו אותה בבשר בו ביום, או תוך מעל"ע, דאין צריך לשער אלא כנגד כזית החלב לבטלו, אבל אם אותו הכף של חלב הם מגיסים בה חלב רותח בכל יום דלא ידעינן כמה כזית חלב בלעה, אז צריך לשער כנגד כל הכף כולו, ורק אם של מתכת צריך לשער בכמות הכף ולא במשקלו, והוא ע"ד שכתבנו לעיל, וכן אם הגיסו חלב הרבה בכף דהיינו שהחלב היה מאה דרה"ם או יותר, והכף של מתכת אשר כמותו נחשב בט"ו דרה"ם או עשרים דרה"ם, ואח"כ תחבו זה הכף בתבשיל של בשר, אין צריך ששים אלא כנגד כמות הכף, שהוא ט"ו או ך' דרה"ם, כי כיון דלא ידעינן כמה בלע אין לנו לומר שבלע יותר משיעור כמותו, אלא אמרינן בלע ככמותו ובעינן ס' כנגד כמותו: 

ד. הא דאמרינן דצריך לשער כנגד כל כמותו של כף, היינו דוקא אם תחבו הכף בחלב שהיה מתבשל לבדו, דאז משערין שבלע הכף מן החלב שיעור כמותו, אבל אם היה הענין כך שהיה מתבשל בקדירה אלף דרה"ם מים או שאר רוטב של היתר, ונפלו לתוכה מאה דרה"ם חלב, דאז נבללו המים והחלב יחד, ואח"כ תחב שם כף חדשה או אינה בת יומא בתוך הקדירה וכמותו של זה הכף עולה מאה דרה"ם, אף על גב דאמרינן שהכף בלע מן הקדירה כשיעור כמותו, שהוא מאה דרה"ם מ"מ זה המאה דרה"ם אינם כולם חלב אלא הוא לקחם מכיס השותפות, דהקדירה מעורבת מים וחלב, לכן צריך לחשוב ממה שמגיע לכף מן החלב לפי חשבון, ועל זה החלק המגיע לו צריך ששים לבטלו כשנפל אח"כ בקדירה של בשר, ועיין להגאון חיד"א ז"ל בשיו"ב סי' צ"ד אות א' מ"ש בשם מהר"ש עמאר ז"ל, ועיין כנפי יונה דף ע' ע"ג יע"ש, ומה הקשה הרב ערך השלחן ז"ל סי' צ"ד סוף ס"ק ב' על רבינו חיד"א ז"ל, אין זו קושיא, דהרב פני אריה ז"ל איירי בתבשיל גוש שפגע הכף בחלב עצמו קודם שנבלל, ומ"ש ענין נ"ט בנ"ט בא לפלפל ולהסביר לשואל דלא שייך בנ"ד היתר דנ"ט בר נ"ט, ולעולם גם הרב פ"א מודה בדין זה דמהר"ש עמאר ז"ל דא"א לומר שבלע הכף את הכל, אלא צריך לשער לפי חשבון, וכן שמעתי מהרב עט"ר מו"ר אבי זלה"ה שכך היה מורה הרה"ג מו"ר זקני רבינו משה חיים זלה"ה בכמה ענינים לשער לפי חשבון, וכמ"ש מהר"ש עמאר ז"ל, וכן אנחנו נוהגים עתה:

ואם תשאל למה לא נכניס הקדירה עצמה שבשלו בה הרוטב שנפל בתוכו החלב נמי בשותפות עם הרוטב, שנאמר כשם שלקח הרוטב מן החלב כך לקחה הקדירה ג"כ לפי שיעור כמותה, הנה בדבר זה הארכתי הרבה בס"ד בסה"ק רב פעלים בתשובה, ופלפלתי בדברי הפוסקים וביארתי הענין היטב בס"ד: 

ה. אם תחב כף חולבת בקדרה של בשר על האש שני פעמים, צריך שני פעמים ששים דחשבינן ליה כאלו תחב שני כפות, אבל אם תחב ונודע שנתבטל בששים וחזר ותחב פעם שנית חוזר ומתבטל באותם ששים, ואף על גב דמור"ם ז"ל כתב דסגי בחד ששים בנתחב שני פעמים, אנן בתר מרן ז"ל גרירן דפסק שצריך שני פעמים ששים, ואם תחב אותו יותר משני פעמים, יש סוברים בדעתו של מר"ן ז"ל דס"ל דסגי בשני פעמים ששים אפילו אם נתחב כמה פעמים, ויש סוברים בדעת מרן ז"ל דבעינן ששים כנגד כל פעם בפ"ע, על כן בהפסד מרובה סגי בשני פעמים ששים כנגד כל הפעמים, יען דאיכא ס"ס בזה ובהפסד מרובה עבדינן ס"ס כזה לסמוך עליו, אף על גב דספק האחד הוא כנגד מרן ז"ל. ואם השואל לא הגיד למורה כמה פעמים תחבו את הכף יש אומרים שצריך המורה לשאול אותו, ויש אומרים שאין צריך המורה לשאול, ואנחנו מנהגנו שלא לשאול על זאת, משום דבעיקר הדין סובר מור"ם ז"ל ודעמיה דסגי בפעם אחת ששים אפילו תחבוהו הרבה: 

ו. כף של חלב שתחבו אותה בקדירה של בשר יש אומרים דאין צריך לשער אלא כנגד מה שנתחב ממנו בתוך התבשיל אבל חלק שלא נכנס בתוך התבשיל אף על פי שהוא בתוך חלל הקדירה שיש שם הבל אין צריך לשער כנגדו, ויש אומרים שצריך גם כנגד החלק שבתוך חלל הקדירה, וסברא ראשונה עיקר, וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדאד דאין משערין אלא כנגד הנתחב בתוך התבשיל דוקא, מיהו אם הכף הוא של מתכת וליכא הפסד מרובה, משערין בכולו, דבמתכת אמרינן חם מקצתו חם כולו, אבל אם איכא הפסד מרובה או שעת הדחק לא אמרינן חם מקצתו חם כולו לשער כנגד כולו, אלא משערין כנגד מה שנתחב בתבשיל דוקא, יען כי מרן ז"ל סתם בסי' צ"ד ס"א כסברת המתירין ולא הביא סברת האוסרין אלא בשם יש מי שאומר, וכן בסעיף ז' לא זכר סברת האוסרין כלל, ובסי' צ"ח ס"ג אחר שסתם כהמתירין כתב יש מי שמחמיר וכו', והיינו לחוש בהפסד מועט דוקא: 

ז. אם אומר השואל ברי לי עד כאן נתחב נאמין לדבריו, ולא אמרינן כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, ואפילו אם אשה אומרת כן נאמין לה, וכן המנהג פשוט פה עירנו, ובסה"ק רב פעלים הארכתי בענין זה דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש בכמה עניינים של דיני איסור והיתר, בעניינים שיש להסתפק בהם בדין זה ובררתי בס"ד כמה עניינים: 

ח. כף של חלב שתחבו אותו בקדירה של בשר על האש, ושיער המורה שיש ששים בתבשיל שבקדירה לבטל הכף, הנה אף על גב דהקדירה והתבשיל מותרים, מ"מ הכף עצמו אסור להשתמש בו בין עם בשר בין עם חלב, לפי שהיא בלועה מבשר וחלב, ואפילו עם שאר דברים שאינם לא בשר ולא חלב כגון אורז וכיוצא, אסור לשמש בכף זה שנעשה נבלה וצריך הגעלה: 

ט. כל דבר הבלוע בקדירה הן בשר הן חלב שעבר עליו כ"ד שעות, הוי טעם פגום ואינו אסור מן התורה, ורק חז"ל אסרוהו לכתחילה ובדיעבד מותר, ולכן קדירה שבשל בה בשר, ואחר מעל"ע דהיינו אחר כ"ד שעות בשל בה חלב, הו"ל נטל"פ והתבשיל מותר מאחר שכבר עבר ובישל דהוי דיעבד, אבל הקדירה עצמה אסור לבשל בה לכתחילה לא בשר ולא חלב, אלא יגעילנה ואחר הגעלה מותר לבשל בה מה שירצה. וכן ה"ה אם כיסה הקדירה של הבשר בכלי של חלב שאינו בן יומו, דנאסר הכלי הזה ואסור לכסות בו לכתחילה הן בשר הן חלב, אלא צריך שיגעילנו, ואם הקדירה של הבשר שבשל בה חלב או הכיסוי הזה של חלב שכיסה בו הקדירה הם כלי חרס, אין להם תקנה בהגעלה אלא ימכרם לגוי או יעשם עביט של מי רגלים, אבל אסור להשהותם בביתו כמו שהם גזירה שמא ישכח וישתמש בהם. מיהו אם הבשר הוא בשר עוף דאיסורו מדרבנן ואיכא הפסד מרובה אם ימכרנו לגוי, כגון שהוא כלי חשוב שקורין פרפור"י יש להקל בהפסד מרובה, ועיין חק"ל יו"ד ח"א סי' ע"ח ושאר אחרונים, מיהו צריך להורות שיגעילם שלשה פעמים כדין כלי חרס באיסור בשולי גוים, וכן אם הניח תבשיל בשר אפילו של בהמה בכלי שני של חלב שהוא כלי פרפור"י, ויש הפסד מרובה אם ימכרנו לגוי מותר להגעילו ג"פ ודיו, והיינו דוקא אם התבשיל חם שהיס"ב, אבל אם אינו חם כ"כ אין צריך הגעלה: 

י. כסוי הקדירה דינו כקדירה עצמה, ואף על גב דיש מחמירין בכסוי וטפי וס"ל אפילו אינו בן יומו חשיב כבן יומו, לדידן בני הספרדים לית לן חומרא זו, ועיין פר"ח סק"ה. מיהו אם הכסוי קצר מלמעלה ויש בו חלל שא"א להתקנח יפה, צריך ששים כנגד מקום הקצר, אף על פי שהכסוי אינו בן יומו, וגם זה יש להתיר בהפסד מרובה או שעת הדחק ועיין ערך השלחן: 

יא. אף על פי שאמרנו אם עבר ובישל חלב בקדירה של בשר שאינה בת יומא התבשיל מותר, היינו דווקא בקדירה מודחת ונקיה, אבל אם היה שומן בעין טח על פניה צריך ששים כנגד אותו השומן, ובסתם דלא ידעינן אם היה שומן טח על פניה או לאו, אמרינן סתם כלים המוצנעין הם מודחים ונקיים, חוץ מן הסכין דבסתם אמרינן סתם סכין שמנונית קרוש עליה, ורק אי ידעינן בבירור שהיא נקיה אז מותר: 

יב. אם בישל בקדירה נקיה שאינה בת יומא דברים חריפים, כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין, ואין ששים לבטל, אם יש בזה הפסד מרובה יש להתיר כסברת המתירים דסתם מרן כותייהו, ואם ההפסד מועט יש להחמיר כסברת החולקים דס"ל אין נטל"פ בדברים החריפים דחורפייהו משוי ליה לשבח, יען כי מרן ז"ל זכר דבריהם בשם יש אומרים, לכך יש לחוש לדבריהם בהפסד מועט, מיהו האשכנזים גרירי בתר הכרעת מור"ם ז"ל ואוסרין בדברים החריפים גם בהפסד מרובה, מיהו אינו נקרא חריף משום מעט תבלין או מעט מלח שנתן לתבשיל, אא"כ רובו חריף: 

יג. דגים או בצים ואורז וכיוצא שנתבשלו בקדרה של בשר נקיה, אף על פי שהקדרה בת יומא מותר לאכול את המבושל ההוא בחלב, דאין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם דמותר לכתחילה, וכל זה לדידן דאזלינן בתר הוראת מר"ן ז"ל, אבל להאשכנזים דאזלי בתר מור"ם ז"ל אסור לאכול המבושל ההוא בחלב לכתחילה, וס"ל אינו מותר אלא בדיעבד שכבר נתן את המבושל ההוא בחלב, וגם לדידן דאזלינן בתר מר"ן ז"ל אינו מותר לבשל לכתחילה דברים בקדרה של בשר בת יומא אדעתא דהכי כדי לאכלם בחלב, אלא רק אם נתבשלו בדיעבד מותר לאכלם לכתחילה בחלב, ולכן אסור לחמם מים לכתחילה בכלי בשר בן יומו כדי ללוש בהם את הפת, מפני דדרכם לאכול הפת עם החלב ג"כ, וכן מרקחת שדרכם לאכול אותה עם הגבינה אסור לבשלה לכתחילה בכלי בשר בן יומו:

מיהו אם אין הכלי בן יומו דאיכא תרתי לטיבותא, שהוא נטל"פ וגם נ"ט בר נ"ט, מותר לחמם מים לאפות הפת ולבשל מרקחת לאכלה עם הגבינה לכתחילה, עיין כנה"ג ובית דוד ושאר אחרונים, והמחמיר שלא לבשל אפילו בכלי שאינו בן יומו תבא עליו ברכה, וכן נוהגים בביתנו שיש להם כלי מיוחד לחמם בו מים ללוש בהם הפת, וכן לבשל בו מרקחת, ועיין דבר משה יו"ד סי' ע' וחכ"א כלל מ"ח ס"ב: 

יד. אם עבר במזיד ובישל לכתחילה אורז או ביצים וכיוצא בקדרה של בשר בת יומא על דעת לאכלם בחלב, אף על גב דעבד איסורא, לא קנסינן ליה ומותר לאכלם בחלב, וכנז' בפר"ח ושאר אחרונים, ואם דברים אלו שבשלם בקדרה של בשר נרגש בהם טעם בשר, קיוהא בעלמא איהו ולא חיישינן ליה, וכנז' בפר"ח ובית אפרים סי' ל"ז דף ל"ב, מיהו רש"ל ז"ל אוסר לאכלם בחלב אם נרגש בהם טעם בשר, ובעל נפש יחוש לדבריו והמקל יש לו על מי לסמוך: 

טו. הא דאמרינן נ"ט בנ"ט מותר, דוקא טעם הראשון בכלי וטעם שני באוכל, אבל טעם ראשון באוכל לא מהני, דבאוכלים אפילו אלף טעמים חשובים כממש, ולכן אם אפו עוגה אצל פשטיד"א של חלב, אסור לאכול העוגה ההיא עם הבשר, ולא אמרינן בזה דהוי נ"ט בר נ"ט, ודלא כהרב פני אריה שהביאו בפתחי תשובה, ועיין כנה"ג סי' צ"ה הגהב"י אות כ"ו ושאר אחרונים: 

טז. לא אמרינן נ"ט בנ"ט אלא דוקא בהיתר כגון בשר בחלב ששניהם המה מין היתר, אבל באיסור אפילו כמה פעמים נ"ט בנ"ט לא מהני, אלא כל דליכא ששים לבטל האיסור הרי זה אסור: 

יז. קדרה של בשר בת יומא שבשלו בה אורז וכיוצא, ותחב בה כף חולבת בת יומא, אפילו אין באורז ששים כנגד הכף מותר, דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא, דהבשר נתן טעם בקדרה והקדרה באורז ועדיין הוא היתר, מיהו צריך שיהיה ברור לו דהכף לא נגע בגוף הקדרה הן מצדדין שלה הן בקרקעיתה, דאם נגע בגוף הקדרה אין כאן נ"ט בנ"ט דהרי הכף בלע מן הקדרה עצמה שהיא טעם אחד. וכן אם תחב באורז שבקדרה שני כפות בני יומן אחד של חלב ואחד של בשר, אם לא נגעו הכפות זע"ז בתוך האורז מותר הכל, ועיין חכ"א כלל מ"ח סעיף וא"ו, אבל אם נגעו הכפות זב"ז בעת שתחבם באורז דהוא רותח, הרי הם בולעים זה מזה ונאסרים ואוסרים האורז: 

יח. סתם כלי גוים אינם בני יומן, לפיכך אם עבר ובישל בכלי של גוים התבשיל מותר בדיעבד, דאמרינן אין הכלי בן יומו והוי נטל"פ, ומ"מ לא יאמר ישראל לגוי בשל בקדרתך מים או חלב או שאר פירות שאין בהם איסור בשולי גוים, דהוי לכתחילה, על כן אסור לומר לערביים בעלי צאן שיעשו לו חלב חמוץ שקורין בערבי לב"ן ובלע"ז יגורט"י כי זה צריך להרתיחו תחלה והוי לכתחילה, אבל מותר לקנות מזה היגורט"י מן השוק פה עירנו יע"א, דאין הגוים עושים אותו בשביל ישראל. ואם זה הגוי מכיר לישראל והביא לו מנחה כלי אחד מזה היגורט"י שמביא למכור, מותר, מפני כי בלא"ה הוא עושה החלב שלו כולו מזה היגורט"י כדי למכרו: 

יט. כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים, בטל ברוב, בין כלי מתכת בין כלי חרס: