בן איש חי שנה ראשונה פרשת אחרי קדושים

בן איש חי שנה ראשונה פרשת אחרי קדושים 

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. נ"ל בס"ד הנה נודע דתורה שבכתב דומה לארגז נאה ומפואר שיש חדרים וחדרי חדרים למאות ולאלפים חלוקים זמ"ז במידתם בארכם ורחבם וקומתם, שכל אחד ואחד מהם עשוי בחכמה נפלאה ומתוקן לתשמיש פרטי לכמה מיני טבעות ושירים ונזמים של אבנים טובות ומרגליות ולכמה מיני דברים סגולת מלכים, כל דבר כפי מדתו ושיעורו ויקרת ערכו, ויתן המלך לבנו יחידו את הארגז המופלא הזה להתבונן בה ולדעת מה תשמיש ראוי להשתמש בזה החדר ומה תשמיש ראוי להשתמש בזה החדר, ועוד מסר לו כמה מיני תכשיטין העשויים ומתוקנים באבנים טובות ומרגליות וכמה מיני סגולת מלכים מינים ממינים שונים שיתבונן מדעתו להניח כל מין ומין בחדר ואוצר הראוי לו, וכן השי"ת נתן תורה שבכתב תחלה לעמו ישראל ועשה בה כמה אוצרות וחדרים בכל פסוק ופסוק והכל עשה בחכמה, ואח"כ מסר להם תורה שבע"פ שהיא הקבלה והמסורת הרחבה מני ים, וצוה להם להתבונן ביגיעה רבה למצא מקום בתורה שבכתב אשר יכול לשום בו כל דבר ודבר מתורה שבע"פ כראוי לו, באופן שכל החדרים והאוצרות שתקן ועשה בתורה שבכתב צריך שימלאום מדברי תורה שבע"פ:

ועל כן תורה שבכתב נקראת כלי חמדה, שהיא כמו כלים אשר ימלאום אבנים טובות ומרגליות וסגולת מלכים, ותורה שבע"פ היא נקראת חיבה יתירה, כי דבריה הן הן אשר יקרים מפנינים וסגולת מלכים, וז"ש חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה היא תורה שבכתב. וא"ת והלא גם אוה"ע העתיקו כל תורה שבכתב והיא כתובה אצלם כמו שכתובה אצלינו, לז"א חיבה יתירה נודעת להם, פירוש חיבה יתירה היא תורה שבע"פ לא נודעה אלא לישראל, דעי"כ ימלאו את אוצרות תורה שבכתב מתורה שבע"פ שבכל פסוק ופסוק דורשים כמה דברים ועושים לו שבעים פנים, משא"כ אוה"ע אין בידם אלא הארגז שהוא כולל כלים רבים ואין להם דבר שיניחו בתוך הכלים למלאתם ומה תועלת יש להם ממנה, ולז"א מגיד דבריו ליעקב אלו ד"ת שבע"פ, ולכן נמצא חוקיו ומשפטיו שכתובים בתורה שבכתב אינם אלא רק לישראל, ולא עשה כן לכל גוי יען דאפילו משפטים הכתובים בתורה שבכתב אשר טעמם הפשטי גלוי לכל אדם ג"כ אני קורא על הגוים בל ידעום, כאשר יראה הרואה שגם ד"מ ודי"ן הכתובים בתורה שבכתב ישתנה פשוטם מכח הקבלה והמסורת שיש לנו בתורה שבע"פ:

ובזה יובן הטעם דתורה שבכתב נקראת מים, מפני כי המים יכולים לקבל כל מיני צבע, וכן מקראות התורה יכולים לקבל כמה מיני פירושים וביאורים, ובאמת פרטי מיני הצבע הם רבים, כי בשחור תוכל לעשות כמה מדרגות וכן באדום וכן בירוק, אך כללות המינים של הצבע המה נחלקים לארבעה חלקים שהם ירוק ככרתי ושחור ואדום וירוק כחלמון, ולכך גם בתורה תמצא כן דאע"פ שיש בה שבעים פנים ועוד יותר ויותר עכ"ז בכללות נחלקת לארבע שהם פרד"ס, ולכך נמשלה למים שהם יכולים לקבל כל מין צבע:

ועוד נמשלה למים לומר לך מה המים מעלים את האדם מטומאה לטהרה כן התורה מטהרת את האדם, ועוד מה המים שינוי מראה פוסל בהם לענין טהרה דאם נשתנו מראיהם הרי אלו פסולים לטהרה הן במי חטאת הן במי הכיור הן בטהרת ידים בנטילה, כן התורה אם עשה האדם שינוי בדבריה שגילה פנים בתורה שלא כהלכה ודרש את הכתוב הפך האמת המסור לנו בתורה שבע"פ הרי דברים אלו פסולים הם, ולא עוד אלא יענש על זה עונש גדול, דארז"ל המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעוה"ב ועוד כמה דברים קשים נאמר על זה: 

א. נט"י דמו אותה חז"ל לטהרת מי חטאת ולקדוש ידים ורגלים מן הכיור, דשינוי מראה פוסל בהם, וכן במים של נט"י צריך לדקדק בזה וכאשר יתבאר בע"ה, ואפילו אם נשתנו מחמת עצמן כגון מים העומדים בכלים באויר בזמן ארוך דנעשה מראיהן ירוק ג"כ פסולים, ואף על גב דיש רבים חולקים וס"ל נשתנו מחמת עצמן כשרים מאחר דמרן ז"ל שקבלנו הוראותיו פסק דפסולין הכי קי"ל. מיהו אם אין לו מים אחרים וא"א לו להביא מים אחרים יטול מהם ולא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבבו, וכל מים שנשתנה מראיהם ונפסלו אם חזרו לברייתן חזרו לכשרותם: 

ב. מים שנפל לתוכם עפר וטיט אף על פי שנעכרו ונשתנה מראיהם כשרים, לפי שגידול המים הוא בעפר וטיט ודרכם בכך ולא חשיב זה שינוי, ומ"מ אם הם עכורים ביותר שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים: 

ג. עשה בהם מלאכה כגון שהדיח בהם כלים מעופשים או מלוכלכים הרי אלו פסולים, אבל הדיח בהם כלים מודחים ונקיים הרי אלו כשרים. ואם שרה בהם פירות או ירקות או ששרה בהם פתו, אפילו נתכוון לשרות בכלי אחר ונפל לזה, הרי אלו פסולין, לפי כאשר האדם עושה במים דבר שיש לו צורך בו נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה ואין נוטלין בשופכין, ויש אומרים דאפילו לא נתכוון לשרות כלל, רק שנפל הפת וכיוצא בו למים מעצמו הרי אלו פסולים. ואף על גב דמלשון מרן ז"ל וגדולי הפוסקים לא משמע כן אלא משמע דכל שנפלו מעצמן כשרים מפני שלא עשאן שופכין, מ"מ יש לחוש לכתחילה לסברת המחמירים, ואם יש לו מים אחרים לא יטול מאלו, ואם אין לו מים אחרים יטול מאלו אך יברך בלא שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו משום דקי"ל סב"ל: 

ד. אין המלאכה פוסלת אלא במים שאובין, בין שהם בכלים בין שהם בקרקע, כשנעשתה בהם המלאכה, ואח"כ נוטלן בכלי ליטול מהם, אבל אם עשה מלאכה במי מקוה או מעין בעודם מחוברים לא נפסלו, אבל שנוי מראה פוסל וגם בעודם מחוברים. בד"א לנט"י, אבל להטביל בהם ידיו רשאי אם כשרים לטבילת הגוף, כגון מעין שאין שינוי מראה פוסל בו או מקוה שנשתנה מראה המים מחמת דבר שאין בו ממש, כגון הדחת סלי זיתים וענבים או שנפלו לתוכם מי צבע כמ"ש בי"ד סי' ר"א וכנז' בש"ע לר"ז ז"ל סי' ק"ס סעיף ט': 

ה. מים שהטביל בהם הנחתום את הגלוסקין אף על פי שלא נשתנו מראיהם פסולים. אבל אם טבל בהם ידיו וטח פני הגלוסקין או שנתן מהם בחפניו, הנה המים הנשארים בכלי לא נעשה בהם מלאכה שטבילת ידו בהם אינה קרויה מלאכה עד שידיחן בהם בהיותם מלוכלכות לפיכך כשרים אלו המים לנט"י, אבל אם הדיח בהם ידיו מהבצק הדבוק הרי אלו פסולין אף על פי שלא נשתנו מראיהן, ואף על גב דיש חולקין וס"ל אין הדחת הידים חשובה מלאכה לפסול המים לנט"י כיון שעכשיו רוצה ג"כ ליטול ידיו בהם, מ"מ הסברה הראשו' עיקר ופסולין לנט"י וכנז' באח' ז"ל: 

ו. מים שלפני הספר אם נשתנו מראיהם פסולים, ואם לאו כשרים, כי מה שהספר טובל ידיו בהם להשרות השערות דומה לטובל ידו וטח פני הגלוסקין שהמים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה וכנז' בש"ע לר"ז סעיף ז': 

ז. אם צינן כלי שיש בו יין או שכר וכיוצא במים, הרי מים אלו פסולין לנט"י, דחשיב נעשה בהם מלאכה. ומיהו אם היו היין או השכר צוננים ונתנם במים כדי לשמור צינתם שלא יחמו, הרי אלו כשרים. ועל כן מה שנוהגין פה עירנו בימות הקיץ להוציא יין או שכר מן המרתף שהוא קר מכח המרתף ורק מניחין אותו תוך כלי של מים אצל השלחן לשמור קרירתו שלא יחם מן חום האויר, הרי המים שבכלי כשרים לנט"י: 

ח. אם נתן במים שושנים או הדס כדי שלא יכמוש, הרי זה חשיב עשה בהם מלאכה ופסולין לנט"י, ולא דמי ליין ושכר הנז"ל, דהכא שאני משום דהדס ושושנים שהיו באויר בלא מים מוכרח שיהיה בהם קצת יובש, וכאשר יניחם במים א"א שלא ישביחו וכנז' באחרונים: 

ט. אם מילא כלי מים כדי שיסתמו נקביו וסדקיו, וכן מים שכיבה בהם הברזל, וכן אם נתן המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר וכיוצא בו ועולין המים עד השנתות ובזה, ידע משקלו של הבשר, חשיב נעשה בהם מלאכה ופסולין כנז' באחרונים ז"ל: 

י. דרך העושין שכר או מי ורדין להניח חבית מלאה מים אצל הקדרה שעל האש שבה התמרים או הוורדים, ומניחים כלי נחשת בתוך המים שבחבית, ומביאים שתי קנים עשויים כקשת ומרכיבים קצה אחד על כסוי הקדרה וקצה אחד על פה כלי הנחשת ההוא, והזיעה תעבור דרך הקנים ותפול לתוך כלי הנחשת, הנה אותם המים שבחבית שמונח כלי הנחשת בתוכם חשובין נעשה בהם מלאכה ופסולין לנט"י כנז' באחרונים: 

יא. אם מילא כלים מים כדי שיהיו הכלים שבעים מים ולא יהיו מוצצין יין או שמן אשר יתן בתוכם אח"כ גם אלו המים פסולין לנט"י דנעשה בהם מלאכה. וכן ה"ה אם נתן מים בכלי לידע אם הוא נקוב או לאו, דמים אלו פסולין. וכן כלי עור שקורין בערבי מטאר"ה או דולכ"א או קרב"י שהם כלים של מים ודרכן קודם שישתמשו בהם תשמישן העקרי להניח בהם מים כמה ימים ויחליפו המים בכל יום עד שילך טעם המרירות שבעור, הנה מים אלו נעשה בהם מלאכה ופסולין, והאדם יבין מדעתו בכל כיוצא בזה: 

יב. אם שתה מן המים כלב או חתול או חזיר פסולין לכתחילה, משום דנמאסין ונחשבין כשופכין, ובדיעבד התיר מרן ז"ל, אבל אם שתו מהם שאר בהמה חיה ועוף לא נפסלו אפילו לכתחילה, ויש מי שפוסל אם שתו מהם תרנגולים וה"ה שאר עופות חוץ מבני יונה, וטוב לחוש לזה לכתחילה. על כן יזהיר כל אדם את בני ביתו שיכסו תמיד את המים אשר יכינו לצורך נט"י. והא דפסולין לכתחילה בכל זה, היינו דוקא במים שאובין, אבל מעין או מקוה אין נפסלים אפילו לכתחילה אם שתו מהם אותם הנז' אין בזה חשש כלל: 

יג. מים שהכניסום לבית הכסא לקנח בהם פסולים לנט"י כיון דמאוסים הם, וכן מים מלוחים או סרוחים או מרים פסולים כיון דאין הכלב יכול לשתות מהם, אבל מים של בארות הנמצאים פה עירנו כשרים לנט"י מפני דאין מלוחים הרבה והכלב שותה מהם, וחמי טבריא שהם מרים פסולי' לנט"י. מיהו אם יש מ' סאה במקום א' טובל בהם ידיו דאז נכשרים ידיו ע"י טבילה. ומי הים הם מלוחים ביותר ואין ראויין לכלב לכך פסולין אא"כ הרתיחו אותם דאז ראויים הם. וההולך בספינה בתוך המים ואין לו מים יפים וא"א לו להרתיח, כיצד יעשה, יביא כלי מנוקב וימלאנו מן הים ויעמוד על שפת הספינה ויטול ידיו מאותו כלי לתוך הים, משום דניצוק חיבור, וכיון דהכלי נקוב הנה הוא מריק מים לים, וכשנוטל ממנו הו"ל כאלו הטביל ידיו בים, אך זה לא יעשה אלא ע"י הדחק, דיש חולקין וס"ל זה לא הוי חיבור, ואם הוצרך לכך לא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר בלבו שם ומלכות: 

יד. אם נטל ידיו ואח"כ נתחדש לו איזה ספק של פסול באותם המים, אף על גב דספיקא דרבנן לקולא, עכ"ז אם יש לו מים אחרים כשרים בודאי, יטול לצאת ידי ספק, אבל לא יברך שנית: 

טו. אם אחר שבירך המוציא נודע לו שהמים פסולים, יאכל פחות מכזית ויחזור ויטול במים כשרים ויגמור סעודתו, ואם הסיח דעתו או הפסיק בדיבור יחזור ויברך ענט"י ואם לא הפסיק בדיבור חיצוני ולא הסיח דעתו לא יברך: 

טז. אם נטל חתיכת שלג בידו ושפשף ידיו בהם לא עלתה לו נטילה, אבל אם יש שלג מ' סאה בתוך גומא מותר להטביל ידיו בהם וכשרים מדין טבילה, ויש מתירין אפילו אם אין השלג בתוך הגומא אלא שטוח על פני הארץ, אך מ"מ צריך שיהיה בו מ' סאה ויתחוב ידיו בו, ויש חולקין דס"ל אין טבילה מועלת לידים בשלג, על כן אין לסמוך על טבילת השלג אלא בשעת הדחק שאין לו תיקון אחר לעשות, ואם רסק השלג ועשאו מים אז נוטל ממנו ידיו או מטבילם אם יש שם מ' סאה לכ"ע: 

יז. מים שהיד סולדת בהם, דהיינו דכריסו של תינוק נכוה מהם, אף על גב דמרן ז"ל מתיר ליטול מהם יש לחוש לסברת המחמירים ולא יטול עד שיצטננו מחום כזה, ובשעת הדחק שא"א לו להמתין מותר ליטול מהם, אך לא יברך בשם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו בעת הברכה, ולכן הזקנים שדרכן ליטול בחורף בחמין יזהרו שיהיו המים פושרין, שלא יהיו חמין שיעור כריסו של תינוק נכוה מהם: 

יח. יש אומרים דאין כשר לנט"י אלא מים ולא שאר משקין, ובשעת הדחק שא"א במים שרי בשאר משקין, אך לא יברך אלא יהרהר בלבו כנז"ל: 

יט. מים כשרים שנתן לתוכן מעט מים פסולין, בטלים ברוב, אפילו אם הפסולים משלימים לשיעור רביעית ויכול לבטלם לכתחילה: 

כ. כתוב בחיי אדם כלל מ' אות ך' הנוגע באמצע סעודה בס"ת או בתפילין או ברצועות או במגילה מן המגילות הנכתבים על קלף כדין, צריך ליטול ידיו אך לא יברך יע"ש, ובסה"ק רב פעלים נשאלתי על זה וכתבתי דהגאון פנים מאירות ח"א סי' ט"ו נתעורר בדבר זה וכתב טעם מספיק דאין צריך נטילה ודלא כחיי אדם ודבריו ברורים: 

כא. מי שנגע באמצע סעודה בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחכך ראשו צריך נט"י, ולא יברך ענט"י, אבל אם נגע בשערות ראשו ולא חיכך הראש אין צריך נטילה, ואם נגע ביד אחת במקום מטונף אין צריך ליטול אלא אותו יד, ואפילו באכילת פירות ושתיית מים בלבד אם יודע שנגעו ידיו במקום מטונף יטול בעבור הברכה: 

כב. המתנמנם באמצע סעודה פחות משתין נשמין, אין צריך נט"י, ואם יותר, צריך נט"י, ואפילו ביום, אך אין צריך לברך על נט"י אפילו נאנס בשינה הרבה ערך שעה או יותר: 

כג. המתפלל בתוך הסעודה, י"א דצריך נט"י, וי"א דאין צריך, על כן אם יש לו מים יטול ידיו לחוש לסברת המחמירין אך לא יברך, ואם אין לו מים יסמוך על המקילין ועיין חיי אדם וחס"ל: 

כד. כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, כגון צואה שתחת הצפורן במקום שהצפורן עודף על הבשר, ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר. לפיכך לא יגדל אדם צפרניו שלא לבא לידי מכשול בנט"י בחציצה, ובלא"ה גידול הצפרניים הוא קשה ומר לנפש האדם וגורם תגבורת ויניקה לחיצונים וכאשר יתבאר במ"א בס"ד. והאבל תוך שלושים יום יעמוד על המשמר לנקותם בכל יום, אבל בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן מפני שממחק הצפורן כשמסיר הטיט צפרניו אלא ירחצם במים. ורטיה שעל בשרו שלא יוכל להסירה קודם נטילה מפני המכה כבר כתבתי לעיל בפרשת שמיני דאין צריך ליטול במקום הרטיה יע"ש. וצפורן שפרשה מקצתה יקוץ אותה, כי חוצצת מאחר שפרשה מקצתה: 

כה. הדיו והצבע אם הם לחים אין חוצצין מפני שהם נמחים במים, ויבשים חוצצים אם יש ממשות שלהם על ידיו, אבל מראית הצבע אינו חוצץ כיון דאין ממשות כלל ועיקר. ומי שאמנותו צובע אין חוצץ בו הצבע אפילו שיש ממשות על ידיו. וכן הסופר שידיו מלוכלכים בדיו כיון דרגיל בכך אינו חוצץ, אבל אדם שאין אמנותו בכך אם יש ממשות דיו על ידיו חוצץ, וצריך כל אדם לשים לבו על דבר זה שהוא מצוי ושכיח בבני אדם שיתלכלכו ידיהם מחמת שכותבים ויהיה ממשות דיו בידם. וכן שוחט וקצב דאומנותם בכך שדרכם להיות תמיד ידיהם מלוכלכים בדם אינו חוצץ אף על פי שיש ממשות בדם: 

כו. טבעת שיש בה אבן טובה כגון מה שקורין אלמא"ס או זמרו"ג או יאקו"ד או פירוז"א וכיוצא, צריך להסירה בשעת נטילה ולא מהני בה נענוע, ואפילו היא רפויה יסירנה לגמרי מפני שאין אנחנו בקיאין בשיעור הרפויה כמה הוא, ובדיעבד עלתה לו נטילה אם היא רפויה, אבל אם היא דחוקה לא עלתה לו נטילה, ואם אין בה אבן טובה, באנשים דאין דרכן ללוש יש לסמוך על המתירים ולא יסירנה, אבל בנשים שדרכן ללוש וקפדי להסירה בעת לישה משום דקשה להם ללוש בעוד הטבעת בידם, צריכים להסירה, וגם באנשים, המסירה תבא עליו ברכה: