בן איש חי שנה שניה פרשת וארא

בן איש חי שנה שניה פרשת וארא 

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה. כתיב פדת וקרינן פדות, וצ"ל למה לא כתיב פדות מלאה, גם אומרו למחר יהיה האות הזה על איזה אות קאמר הזה, ונ"ל בס"ד שיש ד' דברים המבדילים את ישראל מן אוה"ע, הא' הוא הפה, כי ישראל שקבלו התורה יכולים להוציא בפיהם דברים שבקדושה הנחמדים ורצויים לפניו יתברך, אך אוה"ע שלא קבלו התורה אין יכולים להזכיר בפיהם דברים שבקדושה, ונמצא בפה יש סימן היכר לישראל שהם ניכרים ונבדלים מאוה"ע, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק אבן שלמה ע"פ הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וכו', והבאתי משל נאה על זה יע"ש. והב' הוא אות הדל"ת דאחד, כי אין תואר אחד אלא לישראל שנפשם באה מעולם האחדות, ולכן במספר השבעים כתיב נפש ולא נפשות משא"כ אוה"ע נפשם ממקום הפירוד מסטרא דאל אחר, ולכן אין להם תואר גוי אחד בדל"ת, אלא גוי אחר ברי"ש. והשלישי הוא אות וא"ו הרומז לחיים, וכמ"ש בזוה"ק פרשת ויחי דף רמ"א ע"ב, ועיין דברים אחדים דף ס"א ע"ד, וידוע שלא זכו באות וא"ו שהוא אילנא דחיי אלא רק ישראל, ובזה פירשתי בס"ד רמז ואחבשך בשש הוא אות וא"ו הרומז לחיים, ולכן הם קמים בתחיית המתים ולא אוה"ע, נמצא באות וא"ו ג"כ נבדלים ישראל מן אוה"ע. והיכר הרביעי הוא אות תי"ו שהוא רומז על התורה כדאיתא בתקונים דף פ"ט ע"א, והכי איתא באותיות דרבי עקיבא דאות תי"ו רמז על התורה, ולכן נרשם על מצחן של צדיקים תי"ו של די"ו, לפי שהתורה מצלת מן הפרענות וכמ"ש בקה"י ז"ל, וידוע כי בתורה יש היכר והבדל לישראל מן אוה"ע דגוי שעסק בתורה חייב מיתה, דבזה נודע כל מי שעוסק בתורה ה"ז ישראל, נמצא ד' אותיות פדות יש בהם היכר והבדל לישראל מן אוה"ע. ברם היכר דאות וא"ו אינו מבורר ונודע עתה בזה"ז, יען דהכל מתים ורק בזמן תחיית המתים ניכר ונודע זה, דכתבו המקובלים ז"ל ענין תחיית המתים דומה למי שנזרק לו ברזל שחוק כעפר, בקרקע שהיא כולה חול, וזה אינו ניכר במראה מן החול כדי שיוכל ללקטו, מה עשה הביא אבן שואבת ברזל והעבירה ע"ג החול, והיתה שואבת הברזל, והחול נשאר במקומו, וכן יעשה הקדוש ברוך הוא לעתיד בתחיית המתים, מוריד טל תחיה על הארץ וכל עפר של גופים ישראלים קולטו, ועפר אוה"ע נשאר במקומו, ולכן נכתב אותיות פדת חסרה וא"ו, וקרינן פדות מלאה, כי בארבעה אלה שמתי היכר והבדל בין עמי ישראל ובין עמך אוה"ע, כי מצרים היתה אותו זמן ראש שכל אוה"ע נמשכים אחריה, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות, אך האות הזה הנקרא ואינו נכתב שהוא אות הו', אין היכר שלו נודע עתה אלא למחר בזמן תחיית המתים יהיה ההיכר של אות הזה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דידוע מ"ם סתומה רומזת בזמן שישראל הם בגלות, שהם כמו עוף הנצוד תוך המצודה שהיא סתומה מכל צדדיה, שאין פתח לצאת מתוכה, אבל מ"ם פתוחה רומזת לזמן הגאולה, שישראל שהיו נצודים בגלות יוצאים מן המצודה, וכתב בקה"י ז"ס איכה ישבה בדד ב' דד זו מ"ם סתומה, שהיא ב' דלתים דבוקים זה עם זה יע"ש, ולכן מ"ם של למרבה המשרה סתומה, שרומזת לגלות שישראל הם בתוך המצודה שאין לה שער פתוח, וכדאיתא בסנהדרין דף צ"ד מפני מה כל מ"ם שבאמצע התיבה פתוחה וזו סתומה, בקש הקדוש ברוך הוא לעשות לחזקיה הע"ה משיח, וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מד"ה לפני הקדוש ברוך הוא ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה תעשהו משיח, לכך נסתתם יע"ש, ובזה פרשתי בס"ד מאמר אותיות דרבי עקיבה וז"ל, במ"ם פתוחה נקרא הקדוש ברוך הוא מלך מלכים, ובאות מ"ם סתומה נקרא הקדוש ברוך הוא מושל מושלים, ע"כ, ובזה מובן כי במ"ם סתומה הרומזת למצודה של שעבוד מלכיות נקרא מושל מושלים, דאין מתגלית מלכותו לעיני הכלל מחמת דעכו"ם משעבדים בבניו, אך במ"ם פתוחה הרומזת לזמן הגאולה שאין ישראל בתוך המצודה נקרא מלך מלכים, שתתגלה מלכותו יתברך, וכמש"ה ה' ימלוך לעולם ועד, ולכן אומרים במוסף גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, ולפ"ז ביצ"מ לא היה פדות שלם כיון דחלה עליהם באותו זמן גזירה דשעבוד מלכיות, וכמ"ש רז"ל דאמר הקדוש ברוך הוא למרע"ה אהיה אשר אהיה, כלומר אהיה עמהם בשעבוד זה, ואהיה עמהם בשעבוד מלכיות, ונמצא דלא היה פדות שלם, ולכן א"ל ושמתי פדות בין עמי ובין עמך פדת כתיב, דאינו פדות מלא מאחר שעדיין יש מצודה דשעבוד מלכויות שהיא מ"ם סתומה, אך למחר בביאת המשיח יהיה האות הזה הוא אות מ"ם של המשרה שנרמז באותיות זה, והיינו שבגלות מ"ם של המשרה היא סתומה, ואם תמנה מן האותיות למרבה תמצא מ"ם של המשרה הוא אות ז' אשר היא סתומה, ולעתיד תהיה פתוחה שהיא אות חמישי באותיות אלפ"א בית"א, שאם תמנה אותיות העשיריות כזה יו"ד כ' ך' ל' מ' אתה מוצא מ"ם פתוחה הוא אות ה', וזהו הנרמז בתיבת זה כלומר מ"ם של המשרה שהיא אות ז' בהמשרה, תהיה מ' פתוחה שהיא אות ה' באלפא ביתא:

ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב הרומז לזמן הגאולה שאין שם מצודה, ולא יהיו ישראל נצודים עוד, נאסרה בו הצידה כי הצידה אינה אלא בזמן החול, שהם רומזים לזמן הגלות שישראל נצודים ועומדים בתוך המצודה הרמוזה באות מ"ם סתומה של למרבה המשרה: 

א. מאחר דצידה אסורה בשבת והיא מאב מלאכות, לפיכך אם הפריח העוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומים, או לביבר מקורה וסתום מכל צד, ונעל הדלת בפניו, או שרדף אחר חיה עד שהכניסה לבית או לחצר וכיוצא, ונעל בפניה חייב מן התורה. ומיהו אינו חייב מן התורה אלא בהיכא דאין הבית גדול כ"כ, והרי הוא יכול לתפוס החיה או העוף בנקל במרוצה אחת, ואינו צריך לבקש תחבולות כדי לתפסו, אבל אם הבית גדול כ"כ שאינו יכול להגיע ולתפוס העוף במרוצה אחת, מפני שנשמטין ממנו וצריך לרוץ אחריהם בתוך הבית ריצה שנית או שלישית, הרי אלו מחוסרים צידה ופטור מן התורה, אבל מדרבנן אסור בכל גוונא: 

ב. הצד דבר שאינו מחוסר צידה כגון צד צבי חגר, או חולה מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו, פטור מן התורה אבל אסור מדרבנן. אך הצד צבי ישן או סומא מחמת חום שנולד בגופו, חייב, מפני שהם עשויים להשמט כשמרגישים ידי אדם ומחוסרי צידה הם: 

ג. צבי ועוף שנכנס לחדר וכיוצא ונעל בפניו חייב. ואם נעלו שנים פטורין מן התורה וחייבין מדרבנן. ואם לא היה יכול אחד לנעלו ונעלו שנים חייבין מן התורה. ואם היו הצבי או העוף בחדר והיה הדלת סגור, מותר לכתחילה לנעול במנעול, דמאחר שהדלת סגור אין יכולים לברוח והרי הם שמורים ועומדים, ובמנעול הוא מוסיף שמירה ואין בזה משום צידה: 

ד. מי שהיה לו צבי קשור בביתו, מותר לנעול הדלת בפניו כדי להוסיף שמירה על שמירתו, כי מאחר שהיה הצבי קשור ניצוד ועומד הוא. ואם אחר שנעל הדלת ניתר הצבי מקשירתו דנמצא עתה ניצוד ושמור מכח הדלת, אין מחייבים אותו לפתוח הדלת כדי לבטל שמירתו, מפני שבשעה שנעל בהיתר נעל ואין עתה עושה כלום. וכן מי שנעל ביתו לשמרו והיה עוף או צבי בתוכו, והוא לא היה יודע כלל שיש שם עוף או צבי ואחר שנעל נודע לו, אין מחייבין אותו לפתוח הדלת, אלא ישאר נעול עד חשיכה כדי שיבא ויטול הצבי או העוף משם, והטעם מפני שכאשר נעל בהיתר נעל, שלא היה יודע שיש צבי או עוף, אבל אם היה יודע שיש צבי ועוף ובא לסגור הדלת, אסור, אף על פי שאין מתכוין לצוד אותם אלא כונתו לשמור ביתו, מאחר כי בודאי ניצוד: 

ה. החתול דינה כשאר חיה ואסור לצוד אותה. ואם נכנסה לחדר אסור לסגור הפתח עד שיוציאנה משם, אם יודע שהיא שם אף על גב דאינו מתכוין לצודה, וגם אינו רוצה בצידתה שאין לו צורך בזה כלל, עכ"ז אסור אם הוא יודע שהיא שם. על כן פה עירנו בגדאד דשכיחי חתולים הרבה בבתים, צריכין להזהר בדבר זה מאד, דאם נכנס לחדר ולכל מקום שיש לו פתח לנעלו ורואה שיש שם חתול, לא ינעול הפתח אלא עד שיוציא החתול משם: 

ו. זבובין אסור לצודם מדרבנן. ולכן צריך להזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלי שיש שם זבובין, מפני שהם ניצודין בסגירה זו, ואף על פי שאינו מתכוין לצודם מ"מ פסיק רישיה ולא ימות הוא, כיצד יעשה יפריח הזבובין תחלה, ואח"כ יכסה הכלי או יסגור התיבה, בד"א כשרואה הזבובין בעיניו אבל אם אינו רואה אינו מחוייב לבדוק אם יש שם זבובין. וכן אם ראה והפריחן אינו מחוייב לבדוק אם נשאר איזה זבוב שם, דכיון שהוא ספק, סוגר כדרכו ואינו חושש דאין כאן פסיק רישיה, ואסור להעמיד סם המות לזבובין בשבת: 

ז. אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בה עכברים. ועל כן המצודה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלה משום מוקצה. והנה לפעמים מעמידים המצודה מערב שבת וניצוד בה העכבר בלילה, צריכין ליזהר שלא יסירו ממנה העכבר ביום שבת, משום מוקצה, אלא ישאר בה עד מוצאי שבת: 

ח. אוזים ותרנגולים וכיוצא הגדלים ברשותו של אדם אסור לצודם, דהיינו להכניסם תוך הלול שלהם, או לתוך חדר אחד ולסגור הפתח עליהם כדי שלא יצאו, לא מבעיא אם מרדו ויצאו מן הלול דאסור מן התורה להכניסם לתוכו, אלא אפילו אם יצאו מן הלול לתומם אסור להחזירם ללול מדרבנן, מפני דאלו דרכם להיות מורדים חוץ לכלובן שיש טורח לתפשם מפני שנשמטין אנה ואנה, ולכן אסור מדרבנן לצודן להכניסם ללול ולסגור עליהם, ואף על פי דאלו דרכם לבוא לעת ערב מאליהן ללול ג"כ אסור, מאחר דהם דרכם להיות מורדים חוץ לכלובן שיש טורח לתפשם. מיהו אם אין דרכם למרוד חוץ לכלובן ואין טורח לתפשם, מותר להכניסם ללול או לחדר אחד ויסגור עליהם הפתח, ועיין בפוסקים. והנה התרנגולים הגדלים פה עירנו יע"א דרכם למרוד חוץ לכלובן, ויש טורח גדול לתפשם ולכן צריך להזהיר המון העם בזה, דאם יצאו חוץ ללול אסור לרדוף אחריהם עד שיכניסם לתוך הלול, או לתוך חדר ויסגור הדלת. מיהו אם יצאו חוץ לחצר שאם לא ירדפו אחריהם יאבדו, התירו משום פסידא לרדוף אחריהם כדי להכניסם לתוך החצר, או לבית גדול שאינו יכול לתפסם בו במרוצה אחת, ובלבד שלא יטלטלם ועיין אחרונים ז"ל: 

ט. אף על פי שכתבנו לעיל דאם היה הצבי תוך החדר אסור לנעול הדלת, ואפילו אם אינו מתכוין לצוד אלא לשמור ביתו, מ"מ אווזים ותרנגולים הגדלים בחצר ברשותו, מותר לפתוח ולנעול הפתח של החצר ואינו חושש, יען כי אווזים ותרנגולים אין בהם צידה כ"כ כמו חיה ועוף, ולכן מאחר שאינו מתכוין לצוד אותם אלא נועל הפתח כדרכו לשמור ביתו מותר. אך שאר חיה ועוף דאית בהו צידה ממש, שעומדים תוך החדר או תוך החצר ואינם קשורים או סגורים תוך כלובן, אסור לנעול פתח החדר או החצר כדרכו ואף על פי שאינו מתכוין לצודם, דנעילת הדלת היא שמירה להם וזו היא צידתם וכנז' באחרונים ז"ל. ולכן צריך להזהיר את העם שלא יניחו צבי וכיוצא תוך החצר בלתי קשירה או סגירה תוך הכלוב, דאז אסור לנעול פתח החצר בשבת. ופה עירנו בגדאד יש הרבה בני אדם שדרכם לגדל צבאים בביתם, אך דרכם לגדלם שיהיו מלומדים לעמוד למעלה על הגג או באכסדרה תמיד, ולא ירדו לחצר כי חוששים פן יצאו לרה"ר ויברחו לחוץ, כי אין דרכם לקשרם, ונראה מאחר דהצבי מלומד לעמוד תמיד על הגג או על אכסדרא, יוכל האדם לפתוח ולנעול פתח החצר הפתוח לרה"ר, ורק אם נזדמן שהצבי ירד לחצר אז אסור לנעול פתח החצר. וכל זה אני כותב לקיים המנהג שנהגו בכך, אבל יר"ש יזהר לקשור את הצבי בשבת ולא יסמוך על היתר זה, אף על פי שהצבי מלומד לעמוד על הגג או על האכסדרא, והמתרחק מאלו שלא לגדלם בתוך ביתו לגמרי תבא עליו ברכה: 

י. פרעוש שקורין בערבי ברגו"ת אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, וכל דאפשר להפילו לארץ בלי נטילה בידיו יש לעשות כן. ואסור להרוג פרעוש וגם לא ימללו בידו גזירה שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו ואסור לזרקו במים: 

יא. אסור להרוג צרעה וזבובין ויתושין, וכל ההורג פרעוש או יתוש כהורג גמל, ויזהרו העם בדבר זה לשים עליו עין השגחתם, ובפרט ביתושים המצויים בימי הקיץ בתוך המרתף כי רבים המה, וכיון דכאיב לאדם טובא מחמת עקיצתו, אז יחרה אפו ויכנו בכפו, שאלו בהנחת היד עליהם כרגע אומללו ודמם שותת, ומאחר דרגיל בהכי בימי החול צריך לשים השגחתו מאד בשבת, שלא ישכח ויהרוג הפרעוש או היתוש: 

יב. המוציא דם מאברי החי חייב ואפילו אם לא יצא הדם לחוץ ממש, אלא שחבל באחד מאברי החי עד שנצרר הדם תחת העור, שזה הדם היה יוצא לחוץ ורק העור מעכבו לפיכך חייב משום נטילת דם, דהרי הוא כאלו יצא לחוץ, בד"א בחובל באדם או בבהמה וחיה, או בעופות או בשמנה שרצים האמורים בפרשת שמיני שהם החולד והעכבר וכו', דאלו יש להם עור, אבל החובל בשאר שקצים ורמשים כיון דאין להם עור אינו חייב אלא עד שיצא הדם לחוץ. וצריך להזהיר המון העם בזה, כי יש טפשים מכים זא"ז עד שיצא מהם דם לחוץ, או יהיה נצרר הדם תחת העור. וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה דאע"פ דאינו מכה את חבירו אלא רק תופס בשר חבירו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי קרצ"א, ובזה נצרר הדם תחת העור. ולדעת הרמב"ם ז"ל החובל באדם או בבהמה דרך נקמה ה"ז חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואף על פי שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא עכ"פ חייב מדברי סופרים: 

יג. הכינה אינה מתהוית מן העפר אלא מן הזיעה לכך מותר להרגה בשבת, בד"א במוצא כינה על בשרו או שמצאה על בגדיו דרך מקרה, אבל המפלה את בגדיו מכנים אסור להרגן אלא מוללן בידיו וזורקן, והטעם דגזרו שמא ימצא גם פרעוש ויבא להרגו כיון דשכיחי פרעושין בבגדים, לפיכך המפלה ראשו מותר להרוג הכנים שימצא שם משום דאין פרעושין מצוים בראש. ואם בלילה עקצו בבשרו ואינו יודע אם הוא כינה או פרעוש, ה"ז יזרקנו דשמא פרעוש הוא: 

יד. טוב ליזהר מלחצוץ שיניו במחט דיש חשש שיוציא דם. וכן אם מחכך בשרו בשבת יזהר לחכך בנחת ולא בחוזק, דלפעמים נסרך העור ויוצא דם ואינו מרגיש, ועיין כף החיים: 

טו. נחש ועקרב במקום שאין ממיתין אם רצין אחריו מותר להרגן, ואם לאו אסור, אלא דורסו כדרכו כאלו אינו מכוין להרגו, כדי שיהיה קצת שינוי: 

טז. לא ידרוס במקום שיש רמשים הרבה כמו נמלים וכיוצא, אף על פי דאינו מתכוין להרגם הו"ל פסיק רישיה ולא ימות, שבודאי יהרגם בדריסה. ובימי הקיץ מצוי בעירנו נמלים הרבה, ונכנסים תוך כלי של מים שקורין אברי"ק המונח תמיד בבית הכסא בשביל קנוח, והאדם כששופך מים מזה הכלי על ידו כדי לרחוץ יורדים נמלים הרבה עם המים, ונמצא הוא ממית אותם בידים בעת שרוחץ שיתמעכו בקינוח ושפשוף, ולכן ישימו לב על זאת לראות המים תחלה קודם שירחץ ויקנח בהם, דאם יש בהם נמלים לא ירחץ בהם. וכן צריכים להזהר פה עירנו יע"א שיש בכל חצר באר מים חיים אך הם מלוחים, ולוקחים מים מהם בשביל רחיצת ידים או כלים, ובאלו המים מצוי תולעים שקורין בערבי על"ק והם נהרגים ברחיצת ידים ושפשוף, וכן בכלים, ועוד יש בכלים חשש גם בימי החול שנדבקים בהם תולעים אלו, ואח"כ יתערבו עם המאכל שמניחים בהם, ולכן יזהרו לסנן תמיד את המים תחלה: