בן איש חי שנה ראשונה פרשת בלק
מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. נ"ל בס"ד דארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, וזו היא תקנת דוד הע"ה ע"י מעשה שהיה, שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה ועל מה היו מתים עד שחקר והבין ברוה"ק ותקן לברך מאה ברכות בכל יום וסר המות, ורמז לדבר נאם הגבר הוקם ע"ל בגי' מאה, וארז"ל סמך למאה ברכות מן התורה בפסוק ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה', אל תקרי מה אלא מאה, והן הן מאה ברכות שהם ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד ע"י המאה ברכות שמברך בכל יום. ונ"ל בס"ד הטעם שהועיל תיקון ק' ברכות להכניע הסט"א דרגא דמותא וסר המות כי ידוע דבסט"א יש ת' כוחות בסוד והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו והם מספר רע עין ונרמזים באות ת' של מות שנתחברה עם אותיות מ"ו באכילת חוה מעץ הדעת שזה ג"כ נסתבב והתחיל מן ראיית עינים, דכתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל, ולכך נתחברה אות ת' עם אותיות מ"ו ונעשה מות, והנה במאה ברכות יש מאה אזכרות וכל אזכרה יש ארבע אותיות הרי ת' אותיות, לכך במאה ברכות בטל המות של מאה אנשים שכל גוף אחד מהם בנוי בארבע יסודות שהם ת' יסודות אנשים שהיו מתים בכל יום שזה נמשך מן ת' כוחות סט"א הרמוזים באות ת' של מות. גם ידוע שע"י הברכה שאנחנו מברכים לשמו יתברך אנחנו קונים בזה את הארץ ומלואה, כמ"ש רבי לוי רמי כתיב והארץ נתן לבני אדם וכתיב לה' הארץ ומלואה, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, וז"ש מה טובו אוהליך יעקב, תיבת "מה" קאי על מאה ברכות כמ"ש רז"ל ע"פ ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה, וזהו ע"י מה הם מאה ברכות טובו אוהליך יעקב יסתלק המות אשר טומאתו חמורה שמטמא באהל, גם ע"י מה הם מאה ברכות תזכה בארץ הלזו שנעשית משכנותיך ישראל שלך היא ע"י הברכה, וכמ"ש והארץ נתן לבני אדם היינו לאחר ברכה:
ודע דאע"ג דכל הברכות אנשי כנה"ג שהם עזרא הסופר ובית דינו תיקנום אל תסבור לומר דמימות מרע"ה עד כנה"ג לא היו מברכים כלל, דדבר זה לא יתכן מכמה טעמי תריצי, אך הענין הוא כמו שהיה בתפילה דקודם אנשי כנה"ג היה כל אחד מסדר תפילתו כפי צחות לשונו עד שבאו אנשי כנה"ג ותקנו י"ח ברכות על הסדר שיהיו ערוכות בפי הכל בשוה, וכן היה ענין הברכות שהיה כל או"א מברך ומסדר ברכותיו כפי צחות לשונו ובאו אנשי כנה"ג ותקנו נוסח כל הברכות שיהיו ערוכות בפי הכל בשוה, וכמ"ש הרב ידי אליהו גאליפפה ז"ל דף ב' יע"ש, וקודם דאתא דוד הע"ה לא היו מדקדקים לברך כל או"א מאה ברכות כפי צחות לשונו הן בדרך תפילתו והן ע"פ הנאותיו אלא כאשר יזדמן, יש מברך עשרים ברכות יש ארבעים יש ששים או יותר, עד שבא דוד הע"ה ותקן לברך כל או"א מאה ברכות בכל יום, אך עדיין אין הנוסח שוה ואתו כנה"ג ותקנו נוסח שוה לכל אדם:
א. בכל ימות החול נשלמים מאה ברכות אצל כל אדם ע"י ברכות השחר וברכות התפילה מתחלה וע"ס וע"י ברכות של אכילה ושתיה, ובשבת ויו"ט אשר יחסר לו מן ברכות העמידה ישלים במיני פירות ובשמים, וביום התענית יחסר לו הרבה ברכות ובפרט כשמתענה לילה ויום שאין אכילה ושתיה בלילה וביום יזהר לשמוע ברכות הקורין בתורה ועונה אחריהם אמן וזה יועיל להשלים בשעת הדחק היכא דלא אפשר, מיהו צריך שישמע כל הברכה מתחלה וע"ס:
ב. המברך צריך להשמיע לאזניו הברכה, ויזהר לברך במתון בכונת הלב ולא כאותם בורים המברכים בדלוג אותיות ותיבות, ואם דלג שם או מלכות יחזור ויברך, דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, ואפילו לא דלג אלא תיבת "העולם" לבד יחזור ויברך כי מלך לבד אינה מלכות:
ג. צריך להזהר שלא יפסיק בין ברכה לאכילה או שתיה יותר מכדי דיבור, דהיינו כדי אמירת "שלום עליך רבי" שהוא שלשה תיבות, רמז לדבר בשער לא יפתח פיו, בשע"ר ר"ת בשיעור שלום עליך רבי, מיהו בבציעה של המוציא כשאוכל עם אחרים התירו לבצוע פרוסה גדולה כדי ליתן ממנה למסובין, ואף על פי שע"י בצעו פרוסה גדולה שוהה יותר מכדי דיבור, הותר לו זה משום מצוה, ועכ"פ יזהר לאכול מאותה הפרוסה קודם שיבצע ממנה למסובין, ועל כן אם בא לשתות מים ורוצה לשפוך מהם קצת ישפוך קודם שיברך כדי למהר לשתות אחר ברכה, ובזה יש עוד טעם אחר שלא לשפוך אחר הברכה מפני הבזיון של הברכה שחלה כבר על כל המים שבכלי וכמ"ש ר"ז ז"ל, וכן יש ליזהר כששותה משקה חם שלא ינופף בשפתיו לקררו אחר הברכה אלא יעשה קודם, ויש ליזהר שלא יברך על מאכל ומשקה חם ביותר משום דחוששין שמא ישהה מפני החום ועיין חס"ל:
ד. אם לבו רואה את הערוה שאין לו אזור או כסות דחוק אסור לברך, וכן ראשו מגולה אסור לברך, וכל דבר שמברך עליו יאחזנו בימין, ובספר חסידים כתב אמר להושיט לו ספר צריך שיקחנו ביד ימין, ואין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין ויאחזנה בימינו כי הם שני הפכיים, דהימין ממנו תוצאות חיים והסכין מקצר ועיין אשל אברהם ור"ז ז"ל, וצריך להזהר שהמזלג יהיה של כסף ולא של ברזל, כי יש דבר דמוכרח לתחוב במזלג ולברך:
ה. העומד על אמת המים מברך ושותה מאמת המים, אף על פי שהמים שהיו לפניו בעת הברכה חלפו והלכו, מפני שדעתו היה על מים שיבא בסיום ברכתו ועליהם חלה הברכה, ולא עוד אלא אפילו אם נטל בידו פרי מן הכלי שיש בו פירות ובירך עליו ובסיום הברכה נפל מידו ונאבד או נמאס יקח פרי אחד מהכלי ויאכל על סמך אותה ברכה, מפני שדעתו היה לאכול ג"כ מן הפירות שבכלי ולכך חלה עליהם הברכה, ואף על גב דיש חולקין בדין זה של הפרי שנפל עכ"ז סב"ל ולא יברך עוד. והיינו דוקא שהיה בדעתו בעת הברכה לאכול עוד ממה שלפניו אף על פי אם לא היה נופל הפרי מידו, וה"ה אם בירך על כוס יין ונשפך והיה קנקן יין מונח לפניו והיה בדעתו לשתות עוד ממנו, אבל אם לא היה בדעתו אלא לאכול אותו הפרי שהיה בידו דוקא ולא לשתות אלא אותו הכוס שהיה בידו, הנה עתה שנאבד או נשפך נמצאת ברכתו לבטלה ואומר בשכמל"ו, ואם ירצה לאכול פירות מן הכלי צריך לחזור ולברך, מיהו גם בזה ישתדל להביא אדם אחר שיברך על הפרי ויכוין עליו או יביא פרי מין אחר שברכתו שוה עם אותו הפרי ויברך עליו, וכל זה אם סיים הברכה שאמר תיבת אלהינו ג"כ, אבל אם לא אמר אלא בא"י ונפל הפרי או הכוס מידו יסיים למדני חקיך דנראה כקורא פסוק תהלים ואז יקח פרי אחר ויברך עליו:
ו. אם נטל פרי בידו ובירך עליו וראה אחר יפה ממנו לא יחליפנו אף על פי שבדעתו היה בעת שבירך גם על זה הפרי האחר:
ז. היה אוכל פירות דרך עראי והביאו לו עוד, אם היה דעתו מתחלה על מה שיביאו לו, אינו חוזר ומברך על מה שהביאו לו אף על פי שכבר אכל כל מה שהיה לפניו, ואם לא היה דעתו מתחלה אלא רק לאכול את אלו הפירות שלפניו דוקא ונמלך לאכול עוד ואמר שיביאו לו צריך לברך על מה שיביאו לו אפילו יש עדיין לפניו מן הפרי, ואם הוא בסתם הנה כל זמן שמונח לפניו מן הפרי שכבר בירך עליו יש פלוגתא בד"ז די"א צריך לברך וי"א אין צריך לברך, ומאחר דקי"ל סב"ל לא יברך, ומיהו אף על גב דכתבו הפוסקים דאמרינן סב"ל אפילו בקום אכול ועיין חס"ל סי' ר"ו במחודש אות ד' יע"ש, מ"מ בקום אכול כל היכא דאפשר לנו לתקן מתקנינן והוא שיברך על מעט סוכ"ר שהכל ויפטור גם אותו הפרי או יבא אדם אחר ויברך ויאכל ויכוין עליו, ואם א"א בכל אופנים אלו יברך בלי שם ומלכות ורק יהרהר שם ומלכות בלבו:
וכל זה אם הוא בסתם ויש עדיין לפניו מאותו הפרי שבירך עליו כבר דבהאי גוונא הוא דאיכא פלוגתא הנז"ל, אבל אם הוא בסתם ואכל כל מה שהיה לפניו ואח"כ הביאו לו ה"ז מברך לכ"ע על מה שהביאו לו מפני שהוא היה אוכל בדרך עראי, ואין חילוק בין אם הביאו לו ממין הראשון או ממין אחר שברכתו שוה עם הראשון, ואם קבע עצמו על השלחן לאכילת פירות אז אפילו אם אכל כל מה שהיה לפניו ואח"כ הביאו לו עוד, אין צריך לברך, דכל שקבע עצמו לאכילת פירות אינו מסיח דעתו כל זמן שמסב על השלחן, וגם בזה אין חילוק בין הביאו לו ממין הראשון או ממין אחר שברכתו שוה:
ח. אפילו אם קבע לאכילת פירות, אם סיים אכילתו וסילקו הפירות מלפניו וגמר בדעתו לברך ברכה אחרונה אך לא בירך ברכה אחרונה עד שעבר זמן מה מפני שנתעסק בדבר אחר ואח"כ מצא מאותו המין פרי שנפל על המטה או בקרן זוית או על הארץ, הרי זה נמלך בודאי וצריך לברך על אותו הפרי שמצא אם ירצה לאכלו. מיהו יותר טוב למנוע עצמו מזה שלא לאכול כדי שלא יברך:
ט. אם אחר שבירך על מה שלפניו ואכל ממנו הביאו לו פרי מין אחר שברכתו שוה אך הוא חשוב וחביב עליו יותר ממין הראשון שהיה לפניו, צריך לברך על החדש אם לא היה בדעתו לפטרו בברכה של הראשון בפירוש דאינו בדין שיפטור פרי שאינו חשוב לפרי החשוב וחביב דרך גררה אא"כ נתכוון בדעתו בתחילה לפטרו ועיין חיי אדם כלל ס' אות ב':
וכל זה לא מיירי אלא באדם האוכל משלו, אבל אוכל על שלחן אחרים כיון שבירך על מין אחד פוטר כל מה שיביאו לו עוד אפילו לא היה לפניו עוד מן הראשונות, דהכל תלוי בדעת בעה"ב אם לא שנמלך ממש, וכל שהוא אוכל על שלחן בעה"ב אפילו לא היה בדעת בעה"ב ליתן לאורחים יותר ממה שיש לפניהם רק לבקשת האורחים נתן להם עוד אפ"ה אין צריכין לחזור ולברך משום דאתכא דבעה"ב סומכין, שיודעין שיתנו להם כל צרכם ואין עושין הסח הדעת ועיין חיי אדם כלל ס' אות ה':
י. אורח הנכנס לבית חבירו והביאו לו כוס משקה סוכ"ר שברכתו שהכל ואח"כ הביאו לו משקה קהוו"א דברכתו שהכל לא יברך על קהוו"א, דנפטר בברכה ראשונה, מפני כי יש בני אדם שמכבדין לאורח במשקה של קהוו"א בלבד ויש שמכבדין בזה ובזה. מיהו טוב שהאורח יכוין במשקה הראשון שיביאו לו לפטור גם משקה האחר שיושיטו לו אח"כ, והאדם יעשה מזה הקש לכמה דברים דרגילי בהו אינשי במקום ההוא:
יא. אם לקח דבר שברכתו בפה"א וחשב שהוא פרי העץ ובירך אדעתא דעץ שאמר בא"י אמ"ה ע"ד לומר העץ ונזכר וסיים בפה"א, יצא. וכן ה"ה אם לקח דבר שברכתו שהכל וחשב שהוא עץ ופתח ובירך ע"ד לומר העץ ונזכר ואמר שהכל, יצא. וכן ה"ה אם לקח כוס משקה שברכתו שהכל וסבור שהוא יין, ג"כ דינא הכי דיצא. אך לדעת הרמב"ם ז"ל לא יצא כיון דבעיקר הברכה היה בדעתו לומר שלא כהוגן. כיצד יעשה משום ספק ברכות, יטעום מזה שבידו שבירך עליו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה לכ"ע, ומשום חששת סברת הרמב"ם ז"ל יתן לאחרים שיברכו ויאכלו ממנו ויכוונו לפטרו ואז יאכל כרצונו:
ומיהו אם זה הפרי שהיה בידו ברכתו בפה"ע וחשב שהוא פרי האדמה ואמר בא"י אמ"ה ע"ד לומר בפה"א ונזכר וסיים בפה"ע, יצא לכ"ע ואין צריך לתקן בזה, יען שאם בירך על דבר שברכתו עץ בפה"א יצא. וכן ה"ה אם זה ברכת עץ או בפה"ג וחשב שברכתו שהכל ופתח לומר שהכל וסיים ברכתו העקרית, יצא לכ"ע משום דעל הכל אם בירך שהכל יצא:
יב. אם בירך על פרי האדמה בפה"ע ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר בפה"א, וכך היתה ברכתו בא"י אמ"ה בפה"ע בפה"א, יצא. ואף על גב דיש חולקין, קי"ל סב"ל. וכן ה"ה בטעה בדבר שברכתו שהכל ובירך עץ, או משקה שברכתו שהכל ובירך בפה"ג:
יג. טעה ובירך על הלחם במ"מ. יצא. ואפילו שאר מיני מאכל ומשקה אם טעה ובירך עליהם במ"מ, יצא, דבלשון תורה הכל נקרא מזון חוץ ממים ומלח, ולכן אם טעה ובירך על המים במ"מ לא יצא, וצריך לומר בשכמל"ו ויחזור ויברך על המים שנ"ב וכנז' בחי' אדם כלל נ"ח אות ג'. וכל דיני טעיות הנז"ל שכתבנו דיוצא י"ח היינו רק בדיעבד, אבל לכתחילה קודם שיברך צריך שידע ויכוין הברכה שצריך לברך כדי שבהזכרת השם שהוא עיקר הברכה יהיה יודע מה שמסיים באמיתות ותבא עליו הברכה:
