בן איש חי שנה שניה פרשת תצוה
שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו והיה המזבח קודש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש וזה אשר תעשה וכו'. הנה ארז"ל והיה המזבח קודש קדשים, ומה היא קדושתו כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, ת"ל וזה אשר תעשה הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראוי שנראה כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן, והיוצא, והטמא, והנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן, וכנז' ברש"י ז"ל, נמצא אשר אתה מוצא דבר זה בקדושת המזבח שכל הנוגע בו יקדש, אינו כל ממש, אלא דוקא מי שהיה ראוי ונפסל, אבל מי שלא היה ראוי כלל אלא הוא פסול מעיקרו לא יקדש, וכיוצא בדבר הזה אתה מוצא נוהג ממש בקדושת השבת וקדושת התורה, כי באמת שתים אלו התורה והשבת נותנים קדושה עצמית לישראל יותר מכל שאר מצות, והיינו התורה להעוסקים בה, והשבת להשומרים אותו, וכל אחד משתים אלה נכלל משבעה, כי התורה היא שבעה ספרים כמ"ש רז"ל ע"פ חצבה עמודיה שבעה, דפסוק ויהי בנסוע הוא ספר בפ"ע, והשבת הוא יום השביעי שכלולים בו כל ששה ימים שהם ניזונים ממנו, ושתיהם נותנים קדושה עצמית לישראל אשר נשמותיהם באים מכללות שבעה ספירות הבנין, שהם מן חסד עד המלכות, אשר כנגדם הם שבעה ימי השבוע מיום הראשון עד יום השביעי, ולכן גם קדושת המזבח המכפר על ישראל בלבד, כתיב ביה שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו, דגמר קדושתו תהיה בשבעה, ולכן כמו שהמזבח אחרי גמר קדושתו כל הנוגע בו יקדש, דהיינו אפילו קרבן שנפסל שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, כן התורה אפילו אדם רשע שעבר כל העבירות, אם מתחרט ועוסק בתורה, יכופר לו ויתקדש בקדושתם של ישראל, דאין לך עון שלא יתוקן בתורה, וכן הוא בקדושת השבת, אפילו אם עבד ע"ז כדור אנוש, אם שמר שבת מוחלין לו ויתקדש, וכמ"ש רז"ל ע"פ שומר שבת מחללו, אך כמו שהמזבח אינו מקדש את הפסול מעיקרו, אלא רק לאותו שהיה ראוי מעיקרו ונפסל אח"כ, כן התורה והשבת, אינם מקדשים אלא לאדם שהוא מזרע ישראל, שהיה ראוי מעיקרו ואח"כ נפסל ע"י רשעתו, אבל פסול מעיקרו שהוא משאר אומות עכו"מ, אינו מתקדש בקדושת התורה ולא בקדושת השבת, ולכן ארז"ל עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, וכן עכו"ם ששבת חייב מיתה, דלא עשה כן לכל גוי:
על כן כמה וכמה צריכין ישראל להזהר בקדושת השבת ולשמור אותו כהלכתו, כי מתנה זו של השבת לא נתנה אלא להם דוקא, דהא הזר הקרב יומת, ולכן אין להם דבר יקר במצות יותר ממנו, והוא שקול כעסק התורה, ולכן ארז"ל לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה, כי התורה והשבת שוים הם בענין זה לישראל, כאשר כתבנו. ולכן כל היכא דליכא פקוח נפש, אסור לעשות רפואה לגוף האדם בשבת, אף על פי שהגוף מתענג ויש לו נחת רוח בזה:
א. מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה אפילו ע"י גוי, אבל אם נחלה כל גופו, או שיש לו כאב גדול ומצטער כל גופו, שהולך בחלישות גדולה שקורין בערבי מתנח"ל, אף על פי שהולך ברגליו, כנפל למשכב דמי, ושרי לעשות לו רפואה ע"י גוי:
ב. החושש במתניו אסור לסוך בשמן, או בד"א לרפואה, וכן מי שיש לו חטטין בראשו אסור לסוך. והחושש בשיניו והוא הולך כבריא לא יגמע שכר ויפלוט אותו, דכיון דפולט נמצא עביד לרפואה ואסור, אבל אם כאיב ליה טובא דמצטער כל גופו, שהולך בחלישות דהיינו מתנח"ל, שרי לגמוע שכר ולפלוט, מפני שהשכר הוא משקה גמור לכל:
ג. מי שיש לו מורסא, דהיינו מה שקורין בלשון ערבי טלו"ע או מה שקורין אנג'צאי"י, שיש בה ליחה ודם, אבל הוא בריא, מותר לו לפתוח אותה כדי שתצא הליחה והדם אם יש לו צער מזה. מיהו זה דוקא באינו חושש אם תסתם אח"כ. ואסור לדחוק בידיו על המכה, דהיינו לעצור אותה כדי להוציא דם ממנה:
ד. במה שקורין בערבי כי"י, מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף מסרח, ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב שבת, ואם יודע שמוציא דם בקנוח, לא יקנח דהוי פ"ר, כי זה הדם היה בלוע, וכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כבוסו, ועוד דאתו לידי סחיטה:
ה. עצם שנשמט שקורין בערבי פלס"א, התיר מר"ן ז"ל להחזירו, ואף על גב דהמג"א ז"ל חולק וס"ל דוקא אם נשבר מותר משום סכנה, אבל בפלס"א בלבד אין להקל, מ"מ אין למחות ביד המקילין בזה לעשות כסברת מר"ן ז"ל, ומיהו יזהר שלא יסוך פלס"ה הנז' בשמן. וצפורן שפרשה רובה דהוי כתלוש, מותר ליטלה ביד אם הוא מצטער בכך. ומותר ליטול הקוץ במחט, ורק יזהר שלא יוציא דם:
ו. אם נעשה חבורה באצבעו, אסור ליתן בגד עליה משום צובע, וכ"ש בגד אדום דאסור, כיצד יעשה יניחנה במים קרים עד שיפסק הדם, ויש מתירין ליתן עליה קורי עכביש, ויש אוסרין. ושפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כוחם אליהם ולבטל עייפותן, שקורין בערבי תמוו"ך, נסתפקו הפוסקים אי חשיב רפואה ואסור, או תענוג ושרי:
ז. פתילה בפי הטבעת לעצור, יעשה בנחת שיאחזנה בשתי אצבעותיו בלבד, ויניחנה בנחת, ומה שקורין בערבי דסתו"ר, אסור לעשותו למי שהוא עצור, ורק אם נפל למשכב שרי, ואסור לישראל לתקן פתילה מן בורית, או ממה שקורין בערבי נבאת, לחולה שאין בו סכנה, או לילדים קטנים, אבל שרי על ידי גוי שהוא יתקן אותה:
ח. מי שהוא בריא אבל מרגיש כובד באצטומכא שלו, אסור לשתות שמן הנענע, שזה אין דרך בני אדם לשתותו אלא לרפואה, וכן אין לאכול מה שקורין בערבי מעג'ון אל ורד, שהם שושנים מבושלים בסוכ"ר, כדי לעשות שלשול מעט, כי גם זה אין דרך לאכלו אלא לרפואה, אבל מותר לשתות מה שקורין בערבי ג'לא"ב שהוא תערובת מן מלח עם חמוץ של נומ"י, אף על פי ששותהו מחמת שמרגיש כובד באצטומכא שלו, מפני שזה דרך בני אדם לשתותו לתענוג תמיד בכל אכילה:
ט. אסור לבריא לשתות סם המשלשל בשבת, ואשה שמצטערת מרוב חלב שבדדיה, מותר לקלח בקרקע, דכיון שהולך לאיבוד אינו דומה לדש, אבל בכלי אסור:
י. אסור לרחוץ כל גופו או רובו במים חמין, ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף אסור, אבל רוחץ פניו ידיו ורגליו, דכל שאינו רוחץ רוב גופו שרי, וצריך להזהיר בזה הנשים בימות החורף שטובלין בליל שבת, ודרכן כשיוצאין מן המעין שופכין עליהן מים חמין, שישפכו רק עד חצי גופם דוקא. וכן אבי הבן שטובל בבוקר ביום שבת, ורוצה לשפוך עליו מים חמין כשיצא מן הטבילה כך יעשה, ואם רוצים שתהיה שפיכת המים על חצי העליון, ככה יעשו בעוד חצי גופם התחתון עומד בתוך המים, או המעין, ישפכו המים חמין עליהם, דאז תהיה השפיכה על חצי גופם דוקא. וי"א שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא יחמם ידיו כנגד המדורה, אם לא ינגבם תחלה מפני שמפשיר המים שעליהם, ונמצא כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת באש:
יא. הנשים שדרכן לרחוץ פניהן ושערותיהן במי ורדים בשבת, כדי שיהיה בהן ריח טוב, אסור כסברת הט"ז ודעמיה, דאפילו בבשר האדם איכא מוליד ריחא, וכ"ש בשער, וכ"ש כאן דאפשר שיהיה הריח נקלט בבגדים שלהם ג"כ, דבזה אסור לכ"ע, ולכן אסור נמי ליתן מיני בשמים או מי ורדים בתוך הטוטי"ן ששואפים בחוטם, כדי להוליד בו ריח טוב, וכן יש דרכם להניח מי ורדים בתוך הכלי שקורין קומק"ם, וכשרואים שלא יש בכלי אלא מעט מי ורדים, מוסיפין עליו מים, דאסור לעשות כן בשבת, דהם כונתם להוליד ריח טוב באלו המים אשר מוסיפין בכלי, אבל מותר להניח מי ורדים בתוך שרב"ת או לתוך מאכל כדי לתת בו טעם טוב, וכמ"ש הרב נחפה בכסף, והסכים עמו מהר"י עייאש ז"ל וכן אותם שרוחצים עיניהם במי ורדים לרפואה, שרי, דאין כונתם להוליד ריח, וכן אותם ששופכים מי ורדים בכפם כדי להריח, שרי, דאין כונתם להוליד ריח טוב בידים שלהם, וכאשר העליתי בס"ד בכל זה בסה"ק רב פעלים:
יב. יולדת יש לה דין חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה שבת להדליק לה נר וכיוצא בשאר מלאכות שצריכה להם, מיהו כל מה שאפשר לשנות עושין בשנוי. אימתי נקראת יולדת שמותר לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, וכיון שנראה בה אחת מאלו, מחללין עליה שבת בידים:
יג. כל שלשה ימים ראשונים, אפילו אמרה אינה צריכה, מחללין עליה שבת בידים בדבר הצריך לה, אבל משלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה מחללין, ואם לא אמרה צריכה אין מחללין, ומן שבעה ועד שלשים, יש לה דין חולה שאין בו סכנה שמותר לעשות לה על ידי גוי. והנה פה עירנו אם נצרכו לבשל איזה דבר ליולדת, אפילו ביום ראשון ללידה, אין מבשלין בידם אלא ע"י גוי, מפני שאפשר להו בהכי, על כן צריך להזהירם היכא דלא נמצא גוי, כגון שנצרכו לבשל איזה משקה בלילה שאין יכולין להביא גוי, דצריכין לבשל בידם ע"פ הדברים האמורים, ואין להם לחוש כלל:
יד. כשתגיע האשה לחודש הלידה, יזמינו הכל מערב שבת כדי שלא יצטרכו לחלל שבת, ויזהרו שידליקו לה הנר בע"ש שיהיה בו שמן הרבה, שיספיק עד אור הבוקר:
טו. התולש בפיו בשבת, לדעת רש"י ז"ל יש בזה איסור תורה, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, מיהו בתוספתא כתוב דאין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ועל זה סמכו קצת מן האחרונים, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק רב פעלים והעליתי שם בחולה שיש בו סכנה שהוצרכו לתלוש מן המחובר, אם יכולים לתלוש בפה יתלשו בפה:
טז. שוחט שבא לשחוט בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, ויש תרנגול קטן שיספיק לחולה, לא ישחוט תרנגול גדול אלא הקטן, כן העליתי בתשובה בסה"ק רב פעלים בראיות ברורות בס"ד ומשכיל על דבר ימצא טוב:
