בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים

בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים 

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש מהרי"א מדברי רז"ל בהגדת בראשית בפסוק שמעו דבר ה', אין דבר אלא שמירת שבת כמד"א ממצוא חפציך ודבר דבר, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אפילו אם עברתם על עשרת הדברות שמרו שבת ואסלח לכם ע"כ. עוד ארז"ל אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל הימים נתת בן זוג, ולי לא נתת אמר לה ישראל יהיו בן זוגך ע"כ. נמצא יש קורבה גדולה לישראל עם השבת, ברם, ודאי אין קורבה זו נוהגת ביניהם אא"כ יהיו ישראל שומרים השבת כהלכתו, במחשבה ודבור ומעשה, דאע"פ שארז"ל דבור אסור הרהור מותר, אין קדושתו של שבת שלימה אא"כ יזהר בו גם בהרהור, וכמ"ש בש"ע וכנז' בפוסקים ז"ל, וז"ש כי קרוב אליך הדבר מאד זה השבת המכונה בשם דבר, וכל זה הוא כאשר בפיך ובלבבך לעשותו דלא סגי בשמירתו במעשה בלבד, אלא צריך בדבור שבפה ובהרהור הלב ג"כ, ואז אתם תהיו בן זוג לשבת. או יובן בס"ד דאיתא באותיות דרבי עקיבא אין דבר אלא לשון מצוה, שנאמר כי דבר ה' בזה ע"ש, וידוע דרמ"ח עשה ושס"ה ל"ת הם מכוונים כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים. שכל אבר וגיד של האדם אחוז במצוה אחת ודבוק בה, אך מקשים והלא א"א לאדם אחד לקיים כל תרי"ג מצות, ונמצא שהוא חסר באיבריו, ומתרצים דנשלם בתרי"ג מצות ע"י הדיבור דקורא בהם נחשב כאלו קיים, וגם במחשבה שמחשב אימתי תבא לידי מצוה פ' ואקיימנה, וז"ש כי קרוב אליך הדבר, הם תרי"ג מצות, כי המצוה מכונית בשם דבר ואף על פי שאי אפשר שתבא לידי מעשה בהם, והיינו כי בפיך בדיבור, ובלבבך במחשבה נחשב לך לעשותו, ר"ל כאלו עשיתו. או יובן בס"ד דאיתא באותיות דרבי עקיבא אין דבר אלא רפואה, שנאמר ישלח דברו וירפאם, וידוע דהתשובה היא רפואה לעולם שנאמר ארפא משובתם, ועיקר התשובה שתרפא את האדם היא אשר תהיה בפה ובלב יחדיו, וז"ש כי קרוב אליך הדבר הוא רפואת התשובה, ע"י שבפיך ובלבבך לעשותו. או יובן בס"ד פה לב במילואם כזה פ"ה ה"י למ"ד בי"ת עולים מספר תוקף, לרמוז תוקף האדם ע"י התחברות הפה והלב ביחד, ולכן מספר הנז' עולה מספר קדושה עליונה, שע"י שלימות פה ולב יחדיו יזכה אדם לקדושה עליונה:

גם פה לב במילואם הוא מספר שופר, לרמוז דהתעוררות התשובה הרמוזה בשופר כמ"ש רז"ל שופר שפרו מעשיכם, צריכה להיות שלימה בפה ובלב ביחד ולא תהיה בפה דוקא, והנה ידוע דכל ענייני השופר רומזים לתשובה, לכן ארז"ל מצותו בשל איל, ופירשו בו לרמוז שצריך לעשות תשובה בעודו בתוקף החומר, ולכך שופר מספר תוק"ף. גם צריך שיהיה השופר כפוף רמז לבע"ת שיהיה לבו כפוף ונכנע, וכאשר האריך הגאון השל"ה ז"ל ברמזי השופר על ענין התשובה יע"ש:

ומה שתוקעין תקיעה ושברים ותרועה ותקיעה, בסדר זה תחלה, היינו כי התקיעה רומזת לשמחה וטובה, ושברים ותרועה רומזים לצער ויסורין כי זה ילולי יליל, וזה גנוחי גנח, ולכך אין עושין תקיעה ושברים במשך אחד ונשימה אחת. וכנז' בספר הלבוש ז"ל מפני שזו רומזת לשמחה, וזו להפך ואין לערבם יחד. והנה ידוע המעשה באותו שעשה טבעת וכתב עליה גם זה יעבור, ואם הוא בצער אז יראנה ויתנחם, ואם הוא בטובה יראנה ולא יבא להתגאות בטובו ועשרו כי יחשוב שגם זה יעבור, ואין לו קיום, וכן כאן תוקעים אחר תקיעה הרומזת לטובה ושמחה, שברים שהם רומזים לצער ויסורים לרמוז לאדם שלא יתגאה בטובתו ויגבה לבו, כי צריך לחשוב אחר שמחה יבא לתוגה. ותוקעים אחר התרועה הרומזת לצער ויסורין עוד הפעם תקיעה הרומזת לטובה, לרמוז אם עומד בצער אל יתייאש מן הרחמים אלא יחשוב סוף הכבוד לבא ויראה ימי טובה ושמחה, גם התקיעה הרומזת לטובה היא ארוכה במשך אחד לרמוז הטוב יבא בלתי הדרגות במשך אחד, אך שברים כוחות קצרים לרמוז שהצער יבא מעט מעט, וכמ"ש ע"פ ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה, שיחלק עת אחד גדול של צרה לעתות קטנים כדי שיסבלם האדם ולא ימות:

והנה תמונת השופר הרומז התעוררות התשובה, הוא צד אחד רחב וצד אחד קצר, והאדם צריך לתקוע בצד הקצר, ונמצא שמקום תפיסתו בשופר מתרחב והולך לרמוז כי בע"ת צריך להיות מוסיף והולך בעבודת השם, ע"ד שארז"ל ת"ח כל זמן שמזקינין דעתם מתוספת עליהם. גם עוד רמוז בזה התמונה שצידו אחד קצר, וצידו אחד רחב, ותוקע בצד הקצר לרמוז כי אות של התשובה שהיא אות ה', יש לה שני פתחים א' רחב וא' קצר, ובע"ת ליעול בקצר דבזה מסתייעא מלתא, וכנז' בגמרא. או יובן נרמז בתמונה זו שהקצר למטה, והרחב למעלה, דבע"ת בדברים של מטה דהם שייכים להנאת עוה"ז יקצר ויקמץ בהם אבל דברים השייכים למעלה שהם עניינים הנפשיים יתנהג בהרחבה ורבוי:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד בתמונת השופר ע"פ המעשה דריב"ח הנז' בגמרא דערובין דף נ"ג ע"ב, א"ר יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה ותינוק ותינוקת, אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין ביום הראשון אכלתים ולא שיירתי מהם כלום, ביום שני לא שיירתי כלום, ביום שלישי הקדיחתן במלח, כיון שטעמתי משכתי ידי מהן, א"ל, רבי, מפני מה אינך סועד אמרתי לה כבר סעדתי מבע"י, אמרה לי היה לך למשוך ידיך מן הפת, אמרה לי רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס אבל משיירין פאה בקערה. תינוקת מאי היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה, אמרה לי תינוקת אחת, רבי, לא שדה היא זו, אמרתי לה לא דרך כבושה היא אמרה לסטים שכמותך כבשוה. תינוק מאי היא, פעם א' הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים חזרתי לאחורי, אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה, אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה, נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם ע"כ. ופירש הגאון חיד"א ז"ל בפ"ע שמעשיות אלו לא היו ממש, אלא ריב"ח נקיט הכי בדרך משל ללמד בזה תוכחות מוסר, דנודע ימי האדם חלוקים לשלשה זמנים. שהם ימי עליה, וימי עמידה, וימי ירידה, והאדם בשני הפרקים שהם עליה ועמידה, נמשך אחר חומר עוה"ז וממלא תאותו בהבלי עוה"ז ותענוגיו, ולא יפנה לעסק עוה"ב, ורק בימי הירידה שתש כוחו אז הוא פורש לעשות לו דרך תשובה, וז"ש נתארחתי אצל אכסניא היא עוה"ז, עשתה לי פולין אותיות פלוני, שהזמינתו לתאוות החומר העכור של היצה"ר הנמשך מן פלוני, ויום ראשון שהוא זמן העליה, אכל מהנאות ותענוג עוה"ז ולא שייר מן הזמן כלום לצורך עוה"ב, ויום שני הוא זמן העמידה ג"כ עשה כך, אך יום שלישי שהוא זמן הירידה הקדיחתן במלח שלא נשאר בו כח לתענוג עוה"ז, והקיפוהו מכאובים בגופו וכוחות איבריו מכל צד, ואז כיון שבא לטעום בע"כ משך ידו מהתענוגים, ואז התחיל לשוב בתשובה ובאה הנשמה לעורר אותו בתשובה ביותר, שמצאה מקום לדבר אותו דברים המתיישבים על הלב, וכדי להתכנס עמו בדברים לעורר אותו בתשובה אמרה לו בתחילה מפני מה אינך סועד היום בתענוגי עוה"ז כאשר היית נוהג בזמנים הראשונים, והשיב כבר סעדתי באותם הזמנים שנתמלא הכרס זיני בישי, ועד מתי יהיה זה, ואמרה הנשמה היה לך למשוך ידיך מן הפת, כלומר אם את מעשיך הראשונים אתה זוכר ומתחרט עליהם לא די לך בזה שאתה מושך ידיך רק מן התענוגים, אלא צריך סגופים ותעניות שתמשוך ידיך גם מן הפת שהוא צורך גדול לקיום הגוף, ואמרה לו שמא לא הנחת לעוה"ב בימים שעברו, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס, רמז לזמן המיוחד לעסק התורה שהיא אלף ס', ר"ל לימוד ס' מסכתות, אין משיירין ממנו פאה לצורך עוה"ז, אבל משיירין פאה בקערה ר"ל מזמן המיוחד לעסק עוה"ז שנדמית לקערה, והיא חיי שעה גי' קערה משיירין ממנו פאה לעסק עוה"ב, שיחטוף מזמן זה לקדשו בקדושת התורה, ואיך אתה כל ימיך הראשונים אבדת כל זמנך כולו בהבלי עוה"ז:

ומעשה התינוקת מוסר לילדי הזמן שעושין דברים נגד דין תורה, ואם יאמר להם החכם שזה אסור יאמרו כך הוא מנהג העולם, וראוי להשיב להם לסטים שכמותם כבשוה לדרך זו, שאותם שנהגו בכך הם היו גוזלים להקב"ה לעבור על דת, ועי"כ הקליפה יונקת משפע הקדוש ואין לך גזלה גדולה מזו:

ומעשה התינוק רמז ליצה"ט שנקרא ילד מסכן וחכם, אמר לו באיזה דרך נלך לעיר האלהים היא גן עדן ואמר זו קצרה וארוכה, ר"ל דרך הרשעים שמראה להם היצה"ר דרך קצרה בעוה"ז שאין בה טרחא בעבודת השם, אך ארוכה מצד עוה"ב כי לא במותו יקח מקומו הראוי לו בג"ע, אלא צריך לחזור בגלגולים רבים, וגם לידון בגהינם שנים רבים עד שיהיה ראוי לבא אל מקומו בג"ע, אך דרך הצדיקים שעוסקים ועמלים בעוה"ז בתורה ובמצות ומע"ט, היא ארוכה וקצרה כי בעוה"ז ארוכה שיש טורח ויגיעה רבה לגוף, אמנם מצד עוה"ב היא קצרה כי אחר שנפטר מעוה"ז ילך תכף ומיד לעיר האלהים, לאור באור החיים עכת"ד ע"ש:

נמצא החוטא הולך בדרך קצרה וארוכה, שהוא נמשך אחר הנאת החומר הנראית לעינים ואינו מביט בתכלית, ולכן השופר שבא לעורר החוטאין בתשובה צריך התוקע לתקוע בצד הקצר, כדי שיהיה הקול הולך תחלה בקצרה ואח"כ בארוכה, יען כי הוא בא לעורר לבבות החוטאים שהם הולכים בקצרה וארוכה, אבל הצדיקים שהולכים בארוכה וקצרה אין צריך לעורר אותם בשופר:

ומה שמצינו בהלכות השופר דאינו כשר אא"כ הוא שפופרת שיש בתוכו זכרות מתחלת ברייתו, אבל אם לקח הזכרות שבו וחקק בתוכה ועשאה שפופרת בידי אדם ה"ז פסול, כל זה הוא רמז למשל האמור במעשה התינוק, שבני אדם עושים מעשה אסירים כפי ד"ת וטוענים שהוא מנהג, ובאמת אם המנהג הוא יש לו היתר ע"פ תורת ה' ה"ז מנהג טוב ויש לקיימו, דנמצא דרך זה פתוח בידי שמים, אבל אם המנהג הוא הפך תורת ה' ורק פתוח דרך זה בידי אדם שהתירו לעצמם דבר זה, הרי מנהג זה הוא אותיות גהינם ואסור ללכת בדרך זה, וכמו כן דבר זה דהשופר הוא לשון שפופרת ולא הוכשר להוליך בו הקול אא"כ שפופרת זו היא פתוחה בידי שמים, אבל אם אדם עשה שפופרת בעצמו שחפר הזכרות ועשאו שופר ה"ז פסול:

ומה שארז"ל בשיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, הוא רמז למוסר הרמוז במעשה האשה הנז"ל, דהוכיחה הנשמה לאדם על אשר איבד כל זמנו בהבלי עוה"ז ולא שייר פאה בימי העליה והעמידה לצורך עוה"ב, דהא ודאי אין האדם יכול לעסוק בתורה כל הימים וכל הלילות כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, דמוכרח לעסוק בעסקי עוה"ז אך צריך שיקבע עתים לתורה ועת לעסק עוה"ז, באופן שהוא יאחז דרך התשובה תמיד כל הימים בידו ויראה לכאן ולכאן, כלומר יראה איזה שעות מן היום בעסק עוה"ז להביא טרף בני ביתו, ואיזה שעות מן היום ומן הלילה בעסק התורה, ודרך התשובה יאחזנו בידו ולא ירפא ממנו, וזהו הרמז בשיעור השופר הרומז לתשובה שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד בדין שיעור השופר הנז' שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, רמזו כאן חז"ל בזה שגם בתשובה צריך שילך האדם במידת המצוע, כי זה כלל גדול הן כאן בענייני הגשמיות וגפניות, הן בענייני הרוחניות והנפשיות, וכמ"ש בספר בן המלך והנזיר מלך אחד היה עומד לפני רבו בשעת מותו ויאמר לו הוריני וצווני, א"ל השמר שלא תהיה לח ותתעצר, ולא יבש ותשבר, ולא מתוק ותמצץ, ולא מר ותמאס ע"כ ע"ש, ופרשתי הכוונה שעשה לו שני חלוקות הא' כנגד עניינים הנפשיים, באומרו לא תהיה לח ותתעצר שאם האדם ירצה לעשות תשובה באופן שירבה בתעניות וסגופים יותר ממה שמזגו סובל, אז זה ודאי מריק כל כוחו מגופו וימות ואין חפץ לה' בזה, ולז"א לא תהיה לח ותתעצר שיעצרו התעניות והסגופים כל כח וליחות שבגופך שאז יתרוקן גופך ותמות. וגם לא תהיה יבש ותשבר ר"ל שלא תקשה לבך כעץ יבש שלא תכנע ולא תשוב, שאז תשבר בעונותיך כמ"ש ומקשה לבו יפול ברעה. וחזר וא"ל חלוקה הב' כנגד עניינים הגופ' שלא תהיה מתוק להרבות מתנות ולהנות בני אדם יותר מדאי, ואז תמצץ שיקפצו עליך בני אדם ויכלו ממונך ותשאר ריקם ובזה לא חפץ ה'. וגם לא מר ותמאס שלא תהיה קמצן וכילי מאד שאז תמאס בשמים ובארץ, ומאחר שגם דרך התשובה צריך האדם ללכת בו באופן המיצוע לכן אמרו השופר הרומז לתשובה יאחזינו באחיזת המיצוע שיהיה נראה לכאן ולכאן באחיזתו בו:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, דאותיות שקודם שופר הם אותיות עקרה ואחר שופר תשצ"ז שהוא מספר שכרך הרבה מאד, רמז שהחוטא קודם התשובה היתה נשמתו עקרה שאין לה בנים אלו מצות ומע"ט, כמ"ש ע"פ אלה תולדות נח נח, ואחר שעשה תשובה שאז הפך הזדונות לזכיות, נאמר לו שכרך הרבה מאד שיש לו שכר עצום מזה שבמקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולים לעמוד, וז"ש יאחז השופר בידו ויראה לכאן ולכאן ר"ל יראה אותיות שקודם השופר ואותיות שאחר השופר, וילמוד מזה מוסר גדול. גם יראה קודם שופר יש מספר שע"ה שהוא מספר כלל ופרט רמז שהשב יביט בתשובתו על הפרט ממה שעשה בעצמו, וגם על הכלל מה שנעשה בכללות ישראל כי ישראל ערבים זל"ז, ואחר שופר תשצ"ז שהוא מספר ישוב הדעת רמז לתיקון עון שז"ל שהוא תיקון הדעת בסוד אין קשוי אלא לדעת, ולז"א רז"ל אין ב"ד בא אלא בהסח הדעת:

או יובן בס"ד יראה לכאן ולכאן, ע"ד מ"ש רבינו מהר"מ אלשי"ך ז"ל בפרשה זו דחסיד אחד היה מכבד כל אדם הגדול ממנו בשנים באומרו זה עשה מצות יותר ממני, והגדול ממנו בחכמה אומר ודאי זה חייב אני לכבדו, והקטן ממנו בשנים אומר זה לא עשה עונות כמוני, והקטן ממנו בחכמה אומר זה לא יתחייב על עונותיו כמוני דנידון כשוגג לגבי דידי ע"ש. ומזאת העצה ג"כ יש תועלת להיות מתקנא מן בני אדם במצות ויראה עצמו שפל מכולם, וזהו יראה לכאן ולכאן בהגדולים ממנו בשנים, ובקטנים ממנו. גם נ"ל יראה לכאן ולכאן בעבירות שבין אדם למקום ובעבירות שבין אדם לחבירו. גם נ"ל בס"ד ע"ד שאמר התנא דע מאין באת ולאן אתה הולך, כי בשתי ראיות אלו יקנה האדם הכנעה ושפלות לעצמו, וקבלת התשובה תלויה בהכנעת הלב דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה וכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה:

ולכן תקנו להתענות ערב ר"ה, כדי שיכנס האדם לעשרת ימי תשובה בהכנעה ושברון לב, כי התענית עושה הכנעה בלב האדם. ורוב ציבור נהגו בתענית זה של ערב ר"ה ואין בזה יוהרא אם יכירו בו אחרים שהוא מתענה, ויש סמך לתענית זה ממדרש תנחומא כמבואר בלבוש ז"ל, ולכן טוב שכל אדם ינהוג בתענית זה חוץ מחלוש הרבה וזקן וקטן: 

א. מי שלא ישן בליל ערב ר"ה יכול לאכול עד עמוד השחר, אבל מי שישן לא יאכל אחר שינה ורק משקה של קהוו"א מותר קודם עמוד השחר: 

ב. אין תוקעין בערב ר"ה לא ביום ולא בלילה אפילו בביתו, ואם התוקע של הקהל רוצה להרגיל עצמו וצריך הוא לכך יתקע בחדר סגור או בבור. ואין נופלים ע"פ בערב ר"ה, אבל במנחה שלפניו נופלים ואומרים ודוי, דהא בליל ער"ה אומרים ודוי וסליחות. ונוהגים לילך בער"ה על הקברות ולומר בקשות שם, ואל ישים מגמתו נגד המתים אלא יתפלל להשי"ת שיתן לו רחמים בזכותם, ויכול להשתטח על קבר הצדיק ויאמר הריני מבקש מנפש הצדיק הקבור פה שתתפלל עלי לפני הקדוש ברוך הוא כו"כ. ויזהרו בתפלת מנחה של ער"ה כי היא תפלה האחרונה: 

ג. מסתפרין בער"ה וטוב להזהר להסתפק קודם חצות, ובעת שמסתפר יכוין להעביר כוחות הדינין ולקיים מצות הפאות. ולובשים לבנים בר"ה באמונתינו ובטחונינו בחסדי השי"ת, והוא ע"פ מ"ש רז"ל במדרש וכנז' בלבוש ז"ל. ונוהגין לטבול בער"ה משום קרי דאפשר שיצא ממנו איזה טיפה בהשתנה ולאו אדעתיה, וגם משום טומאה דתשמיש המטה, וגם כדי לקבל הארת קדושת יום טוב של ר"ה לחיים טובים ולשלום, לכן טבילה ראשונה יכוין בה בשביל טהרה, ושניה יכוין בה לתיקון הכעס, ושלישית למתק הדין והגבורה בחסדים, ורביעית לפשוט מעליו בגדי החול ויכוין בזה ג"כ תכלה שנה וקללותיה, וחמישית לקבל עליו הארת קדושת יום הזכרון ויכוין בזה תחל שנה וברכותיה. וגם הנשים יהיו זהירים לטבול בער"ה ואפילו הבתולות, וצריכין לסרוק שערות ראשם תחלה משום חציצה, וכן יבדקו גופם משאר דברים החוצצין, ורק אין צריכין להסיר שער בית השחי ובית הערוה ועיין במטה אפרים:

אם האיש אנוס שלא יוכל לטבול ישפוך על גופו תשעה קבין מים בהיותו עומד ערום, ויבא אדם אחד וישפוך עליו המים מראשו ועד רגליו, ותשעה קבין אלו הם כל קב הוא תל"ב דרהם כי כל קב הוא ארבעה לוגין, וכל לוג הוא ק"ח דרהם וכנז' בבית דוד דף קל"ו. ואם אין לו כלי אחד שיכיל כל תשעה קבין יחלקם בשנים או שלש כלים, אבל יותר משלשה כלים אין מצטרפין, ויזהר לשפוך השני קודם סיום קלוח הראשון וכן יעשה בשלישי וכנז' במשנה פ"ג דמקואות, ועיין ש"ע הגאון ר"ז ז"ל סי' תר"ו ומ"ש בט"ו סי' פ"ח הוא ט"ס, ואם גם זה אינו יכול לעשות טוב שיטול ידיו ארבעים פעמים, וכך הסדר יערה תחלה על יד ימין פ"א ויכוין באות ראשונה של שם ע"ב, וכן פ"א על יד שמאל ויכוין ג"כ באות ראשונה של שם ע"ב, ועוד יערה פ"ב על ימין ויכוין באות שניה דשם ע"ב, וכן פ"ב על שמאל ויכוין באות שניה, וכן עז"ה עד עשרה פעמים ויחזור ויערה עשרה פעמים בזא"ז על ימין ויכוין בכל פעם באות אחת דעשרה אותיות שם ע"ב, ויערה אח"כ עשרה פעמים בזא"ז על שמאל ויכוין בהם בעשרה אותיות שם ע"ב על הסדר, נמצא סך הכל ארבעים פעמים וכנז' בספר אמל"י ניניו ז"ל בקונטרס ש"א יע"ש: 

ד. יהיה רגיל לאכול בר"ה בשתי הלילות על שלחנו בסדר זה, תחלה תמרים ויברך בפ"ע ויאכל תמרה אחת, ואחר יאמר יה"ר שיתמו אויבינו וכו' ויאכל תמרה הב', ויכוין בבקשה זו על אויבים התחתונים, ואח"כ יאכל רובי"א והוא מה שקורין בלשון ערבי לובי"א ויאמר יה"ר שירבו זכיותינו, ולפי מ"ש הגאון מג"א ז"ל שיבקש גם לפי המשמעות הנראה מלשון המדינה, על כן אנחנו אנשי בגדא"ד שקורין אותה לובי"א צריך לומר "שירבו זכיותינו ותלבבנו", וכאשר נוהגים לומר בקרא שתי בקשות שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו שהוא משמעות קריאה ע"ש קרא, ומשמעות קריעה על שם קר"ע וכן הענין ברובי"א לפי לשון מדינתנו, ואחר רובי"א יאכל כרתי ויאמר שיכרתו אויבינו ושונאינו, ויכוין בזה על כוחות הרעות שנבראו מהעונות של אדם ומנצוצי קרי, אשר עליהם מכוונים בק"ש שעל המטה, ועליהם נאמר אויבי איש אנשי ביתו, ואחר כרתי יאכל סלקא ויאמר שיסתלקו אויבינו וכו', ויכוין בזה על המקטרגים וכוחות הדין המשטינים למעלה, ואח"כ יאכל קרא ויאמר שתקרע רוע גזר דינינו (ויכוין בשם קר"ע) ויקראו לפניך זכיותנו, ואח"כ יאכל רמון מתוק ויאמר שנהיה מלאים מצות כרמון, ואח"כ יאכל תפוח מבושל בסוכ"ר ויאמר יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ואין אומרים כדבש. וכתבו האחרונים ז"ל הטעם שמביאים תפוח רמז לחקל תפוחין קדישין בסוד ראה ריח בני כריח שדה, ונ"ל בס"ד טעם לתפוח בליל ר"ה כי התפוח יש בו שלשה הנאות טעם, ומראה, וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי שהוא בני חיי מזוני לכל השנה כולה. ועוד נ"ל בס"ד טעם אחר ע"פ מ"ש בזוה"ק פ' שמיני דף מ' בפסוק רפדוני בתפוחים, תפוח אפיק חמרא ומכוין רעותא דלא יזיק חמרא, והיינו דאוכלין תפוח אחר יין כדי שלא יזיק להם היין, ולכן מנהג בני אדם לתת תפוח לתוך כוס היין וכמ"ש בספרים, וידוע שהיין הם גבורות ונמצא התפוח הוא מבסם הגבורות, ועתה בר"ה כל מגמתינו הוא לבסם ולמתק הגבורות, לכך אוכלין תפוח. ועוד נ"ל בס"ד טעם אחר דאיתא בזה"ק כל הפירות שורשם במלכות, ורק התפוח שורשו בדוכרא שה"ס תפארת וכמ"ש הקדמה זו במ"א, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל דחדשי הקיץ הם בנוקבא שה"ס המלכות מניסן ועד תשרי, וחדשי החורף מתשרי ועד ניסן הם בדוכרא שה"ס התפארת, ולכן בליל ר"ה שהוא התחלת חדשי הדוכרא אוכלין תפוח ששרשו בדוכרא:

ואחר התפוח נוהגין לאכול ראש כבש, ומבקשים יה"ר שנהיה לראש ולא לזנב ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו עליהם השלום, ואם לא היה יכול להביא ראש כבש, לא יביא ראש של עז כי הוא דינא קשיא כנז' בזוה"ק פרשת שמיני דף מ"א ע"ב, ועיין עוד בזוהר חדש סדר תולדות, ולכן טוב שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו ולפחות יזהר בזה בר"ה ושאר עי"ת שלא ימצא בביתו עז, ועל כן לא יביא לפניו בר"ה ראש עז דאם לא נמצא לו ראש כבש יביא של עוף. וצריך שיביאו מבושל ולכך ינקוב ראש הגלגולת שלו וימלחנו ויבשלנו, וראש עוף זכר הוא יותר טוב מראש עוף נקבה לסימנא טבא, וכשמביא ראש עוף לא יאמר בבקשה אלא רק "שנהיה לראש ולא לזנב" אבל אין אומרים ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו, אלא בראש כבש. ויש עושין סדר הנז"ל גם ביום ר"ה בשחרית, וכנז' במטה אפרים וכן אנחנו נוהגים בביתינו להביא כל הנז"ל על השלחן גם ביום: 

ה. לא יאכלו בר"ה דבר חמוץ ולא תבשיל מבושל בדבר חמוץ, וכן יזהרו מפירות חמוצים הן רמונים הן ענבים הן אגסים, וכתב במטה אפרים דה"ה שלא יאכל פרי שלא נגמר עדיין בישולו. ומנהג טוב לאכול בשר שמן ומיני מתיקה לסימנא טבא אך לא ירבה בהם למלאות כריסו אלא טועמיה חיים זכו. וישתה שתיות עריבות על פי הכתוב בעזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם דפסוק זה נאמר על יום ר"ה כידוע: 

ו. יזהר שלא יכעוס דמלבד חומר איסור הכעס שהוא קשה בכל זמן, הנה הוא ביום ר"ה אינו סימן טוב לאדם, והאשה צריכה להיות זריזה לערוך השלחן ולכסותו במפה יפה קודם שיבא בעלה מבית הכנסת, כדי שבבואו ימצא השלחן ערוך והוא לסימן טוב, אך אם נזדמן שבא ולא ראה השלחן ערוך לא יתקוטט עם אשתו ויכעוס, דהכעס הוא סימן רע ביותר אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב: 

ז. קודם קדוש ישב במושבו על מטה מוצעת, ויאמר פתיחת אליהו זכור לטוב עד קום ר"ש ויתחדשון וכו', אח"כ יאמר פסוק ונח מצא חן בעיני ה' י"ב פעמים, ואח"כ פסוק ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו' י"ב פעמים, ואח"כ פסוק כי עמך מקור חיים באורך נראה אור עשרה פעמים, ואח"כ פסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה שבעה עשר פעמים, ואח"כ ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכו' עשרה פעמים, ויאמר תחל שנה וברכותיה ויעמוד לקדש: 

ח. בקדוש בשתי הלילות יברך שהחיינו, ואם נזדמן לו פרי חדש יניחנו לפניו על השלחן בליל שני כשמברך שהחיינו, ויכוין עליו אך אין צריך להקפיד לחזור על דבר זה. וכל סדר ליל א' יעשה בליל ב', וילמוד על השלחן בשתי הלילות משנה מסכת ר"ה, ויכוין כנגד שם אדנ"י, אך יזהר ללמוד אותה בנעימה ונוהגים ללמוד גם לשון זוה"ק הנדפס במחזורים: 

ט. אם חל טבילת מצוה בליל ר"ה ישמש ויטבול בבוקר, והמתחסד לדחות התשמיש של טבילת מצוה ה"ז חסידות של שטות, ואפילו אם אינה טבילה של מצוה אם רואה שנתעוררה תאותו הרבה על אשתו, ישמש ויטבול בבוקר כדי שלא יבא ח"ו לידי טומאת קרי וכל אינש ידע בנפשיה: 

י. שני ימים של ר"ה קדושה אחת הן, וביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וכן הניצוד או נתלש בזה אסור בזה. ואם ר"ה חל ביום ה"ו אסור גם בשבת שאחריהם, וספק נולד בערב ר"ה ספק ביום ר"ה ה"ז אסור: 

יא. אין ישנים ביום ר"ה, וצריך להזהר שיתעורר משינתו בלילה קודם עלות השחר, ואם יש לו כאב הראש או שאר מיחוש שמוכרח לישן ביום יתאפק וישן אחר חצות היום: 

יב. סדר התשליך עושין אפילו חל ר"ה בשבת, וכן נמצא כתוב בכתיבת יד הרב מוהר"י ענתבי ז"ל בשם רבינו הרש"ש ז"ל, ואם נאנס ולא עשה התשליך ביום ראשון יעשה ביום השני אחר מוסף כן מצאתי כתוב בספר תורה לשמה כ"י: 

יג. בר"ה אין אומרים מחול וסלח לעונותינו. וצריכין להזהר בבקשה שאומרים קודם תהלים ואחר תהלים לדלג לשונות אלו, ואף על גב דכתב בזוה"ק אסור לפרש את חטאיו בהאי יומא, היינו דוקא בקול רם אבל בלחש בעת תקיעת שופר דמיושב כששוהה התוקע בין תשר"ק לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, יתודה בלחש על חטאיו בפרטות, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל מסודר נוסח ודוי להתודות בין הסדרים הנז': 

יד. יאמר בפירוש קודם שיתקע הריני מוכן בתקיעות אלו של מיושב ושל העמידה בכולם להוציא כל השומע ידי חובתו, דאע"פ שהוא מוכן לכך מסתמא טוב לפרש בפיו, ובין התוקע ובין הציבור לא ישיחו בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, והפסוקים ופיוט שנוהגים הציבור לאומרם קודם תפלת מוסף אחר חזרת ס"ת להיכל לא יאמרם התוקע: 

טו. יכסה השופר עד גמר הברכות, וצריך שיאחזנו בידו בעת הברכה מכוסה ועיין ראש משביר סי' למ"ד, וקודם הברכה יכה בידו על הבימה כדי שירגישו כל הציבור שהוא מוכן לברך ויתנו דעתם על הברכה, ויאמר ברשות מורי ורבותי ויברך בקול רם, ויכוין להוציא הציבור ידי חובתם, ואם יש אדם יושב רחוק מן התוקע וחוש השמע שלו חלוש דודאי אינו שומע הברכות היטב, אז יברך לעצמו כשמברך התוקע וישמע התקיעות, ויש מקומות נוהגים לעמוד בעת הברכה של תקיעת שופר, ויש מקומות שלא נהגו לעמוד ופה עירנו לא נהגו לעמוד: 

טז. יאחז השופר ביד ימין ומעמידו ג"כ בצד ימין אם אפשר לו, וגם תקיעה ראשונה יאמר לו המקרא, ויזהר שלא יהיה השופר פגום במקום הנחת פה אפילו פגימה כל דהו, ויתקנו קודם ר"ה: 

יז. מי שנאנס ולא בא לבית הכנסת ובא התוקע לביתו לתקוע לו ג"פ תשר"ת, וג"פ תש"ת, וג"פ תר"ת, צריך זה לעמוד בעת התקיעות כי אלו הם אצלו חיוב של תורה, וצריך להיות מעומד דומיא דספירת העומר, יען כי הוא אינו שומע תקיעות בסדר תפילת מוסף ובאלו יוצא י"ח מדאורייתא. והנשים פטורות מן הדין כי זו מ"ע שהז"ג אך רוב הנשים קבעו מצוה זו עליהם בתורת חיוב, ובאים לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ולכן האשה שנהגה בכך כמה שנים נעשה עליה חיוב, ואם נאנסה שלא היתה יכולה לבא לבית הכנסת יבא התוקע אצלה לביתה ויתקע לה, אך לא תברך וכן נהגו בביתנו ואשה שנהגה במצוה זו ונזדמן לה פעם אחת שלא תוכל לבא לבית הכנסת, וגם לא תוכל להביא תוקע לביתה תעשה התרה בערב ר"ה על קבלת המנהג: 

יח. מן ר"ה עד יוה"כ אומרים "המלך הקדוש", ואם אמר האל הקדוש או שהוא מסופק חוזר לראש התפלה, ואם אמר האל הקדוש ותכף נזכר וסיים המלך הקדוש וכך היתה אמירתו "האל הקדוש המלך הקדוש" יצא. ואם הש"ץ טעה בחזרה ג"כ חוזר לראש, וחוזר ואומר קדושה, וכן בברכה מעין שבע נמי הדין כן, ואף על פי שיש חולקין בברכה מעין שבע לא אמרינן סב"ל נגד סברת רבינו האר"י ז"ל, דסבר ברכה מעין שבע היא במקום חזרה וכמ"ש בסה"ק מקבציאל: 

יט. בברכת השיבה אומר "המלך המשפט" ואם טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט, כיון דזכר מלך אינו חוזר, ואף על גב דמר"ן ס"ל חוזר קי"ל סב"ל אפילו כנגד סברת מר"ן ז"ל וכמ"ש בסה"ק מקבציאל: 

כ. אם סיים הברכה ולא אמר זכרינו ומי כמוך אינו חוזר, ואפילו אמר ברוך אתה ה' ונזכר אינו רשאי לסיים למדני חוקיך כדי לומר זכרנו ומי כמוך. ואיתא בספר תורה לשמה דזכרנו כיון שהיא בקשת רחמים אם לא אמרה במקומה יאמר אותה בשומע תפלה, ובשבת ובר"ה יאמר אותה קודם שיעקור רגליו, משא"כ מי כמוך אין לה תשלומין דאינה בקשת רחמים. וכן באמירת וכתוב וכו' ובספר וכו' דאם שכח אינו חוזר, אך יאמר אותה קודם שיעקור רגליו דהם בקשת רחמים: 

כא. במוסף של ר"ה ושבת שובה ויוה"כ יאמרו "מי כמוך אב הרחמים" וכן ה"ה במנחה של שבת שובה, וגם אם חלו ר"ה ויוה"כ בשבת יאמר במנחה אב הרחמים, וכשאומר במוסף ר"ה פסוק ה' צבאות יגן עליהם, יעשה תנועה של סוף פסוק כי זהו פסוק בזכריה וסיומו זה, אבל מ"ש אח"ז ה' צבאות יגן עליכם וכו' זהו בקשה. וכשאומר ואתם הדבקים וכו' כשיגיע לאות תי"ו של תכתבינו ידלג תיבת היום, דאין להחזיק עצמו כצ"ג שנכתבים בר"ה וכנז' בלבוש ז"ל, ויזהר לומר תכתבינו ברחמיך לחיים טובים בשביל הר"ת שלא תהיה תל"ט, וכן באות פ"ה יאמר היום תפקדינו ברחמים לחיים טובים: 

כב. כשאומר זכרנו לחיים יכוין להמשיך חיים לנשמה, וכשאומר כתבינו בספר חיים יכוין להמשיך חיים לגוף, ויכוין ראש זכרינו ז' והסוף מ' מספר הוי"ה אהי"ה שהם חו"ב וכשאומר זוכר יצוריו ברחמים לחיים יכוין זה על הנשמות שזוכר אותם ברחמיו להחזירם לחיים להחיותם בעוה"ז, בסוד חזרתם בגלגול ומזה יתאמת אצלינו ענין תחית המתים, וכשאומר היום הרת עולם אם כבנים אם כעבדים כתב רבינו הרש"ש ז"ל כשאומר כן כל עצמותיו יאחזמו רעד, לכי יפקוד הקדוש ברוך הוא אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, וכן יאמרו זה במתון ושברון לב, ולכן המנהג שגם בחזרה אומרים זה הציבור בקו"ר מלבד הש"ץ: 

כג. בנוסח יה"ר של תהלים כתוב ונזכה ונחיה ע' שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ואיך יאמר כן הזקן ששניו יותר משמונים, ועוד אפי' שלא הגיע עדיין לשבעים למה ישאל דבר קצוב, ושמא הקדוש ברוך הוא נתן לו חיים יותר, על כן לא יאמר זה הנוסח אלא יאמר כך ונזכה חיים ארוכים טובים ומתוקנים, ובנוסח זה ודאי יש סוד שבו מברכים כה"ג במוצאי כפור בצאתו לשלום מן הקודש: 

כד. בעשרת ימי תשובה אין עושין הפסקה של תענית, דאין נכון להתענות בלילה ג"כ מפני שבימים אלו עיקר התקון נעשה ע"י אכילה ושתיה, ולולי שאנחנו מוכרחים להתענות ביום בעבור תקון עונותינו לא היינו מתענים גם ביום, ועתה שאנחנו מתענים ביום אנחנו סומכים להשלים התיקון ע"י אכילה ושתיה שבלילה, ולכן כתוב בספר תורה לשמה שצריך לאכול פת בכל לילה בעי"ת כדי לברך בהמ"ז:

כה. כלה שהיא ובעלה סומכים על שלחן חמיה וחמותה, ולכך בכל השנה כולה חמותה תוציא חלה מן העיסה ותברך, הנה בעי"ת תשתדל ליקח הכלה מעות מבעלה ותקנה בו קמח שיעור חלה, כדי שתקיים היא בעצמה הפרשת חלה בברכה לפחות פעם אחת בשנה: