בן איש חי שנה ראשונה פרשת קרח
ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. הנה נודע דשלשה נסים היו נראים על המטה, קצתו היה יוצא פרח וקצתו יציץ ציץ וקצתו יגמול שקדים, וצריך לדעת למה נראו בו שלשה נסים, דדי באחד שיהיה כולו יגמול שקדים. ונ"ל בס"ד דידוע שלשה קליפות יש בסט"א שהם רע גמור והם רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת שראה יחזקאל הע"ה, וצריכין ישראל להתפרד מהם כדי שיהיו דבקים בקדושתו יתברך, ולכן מקיימים שלשה מצות בילד הנולד ביום השמיני ללידתו שהם מילה ופריעה ואטופי דמא, כדי להפרידו מאחיזת שלשה קליפות הנז', ועיין על זה בעץ חיים שער קליפת נוגה פרק ב' וג' יע"ש. ולכן תועלת הקרבנות היא גדולה מאד לישראל, שע"י הקרבנות נדחין השלשה קליפות הנז' ולכן שלימות העבודה צריכה להיות בשלשה שהם כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, וכן המינים של קרבנות הם שלשה שהם פרים אלים כבשים, וכן התמיד והקרב עמו הם שלשה בשר בע"ח וסלת למנחה, ויין לנסך רביעית ההין, ולכן ארז"ל הקרבנות עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי ע"י הקרבנות נדחין הקליפות הנז' וממילא יהיה דבקות לישראל בהקב"ה, ולכן קרח שדבק במחלוקת דבק בשלשה קליפות אלו. ובזה פירשתי מאמר רז"ל, ויקח קרח לקח מקח רע לעצמו, והיינו רע ר"ת רוח סערה ענן גדול, ויש לכל תיבה כולל אחד בו רמוז הג' שהוא אש מתלקחת דראשו א' וכיון שנדבק בשלשה קליפות הנז' נחלק על הכהונה שהיא עבודת הקרבנות שבהם נדחין שלשה קליפות הנז' כמו שאמרנו, ולכך כשבא עתה לעשות אות ומופת על הכהונה עשה לה אותות נסים בשלשה כנגד שלשה מדרגות שיש בעבודה שבהם מתבטלים שלשה קליפות הנז':
ולכן השלחן שהוא דוגמת המזבח שמקריבין עליו קרבנות אין עושין עליו ברכת זימון פחות משלשה, דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב וז"ל דע כי הסט"א עומד על השלחן כנז' בזוהר פ' תרומה ויכול אז לשלוט יותר משאר זמנים, ובפרט בהיות האדם יחידי ואין שם שלשה אנשים כדי לברך ברכת זימון, כי ברכת זימון מסלק הסט"א משם כנז' בפרשת בלק בעובדא דההוא ינוקא וכו' עכ"ל ע"ש. ולפי האמור נמצא מובן היטב למה צריך שלשה בני אדם לברך זימון כדי לדחות הסט"א, והרי היא ממש כמו ענין העבודה שצריך ג' מיני אדם לדחות הקליפות שהם כהנים לוים ישראלים. ובזה יובן בס"ד הטעם שפיר למה ארז"ל כל המברך בהמ"ז בכונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף, נקטו ג' לשונות אלו כנגד ג' קליפות הנז', ובזה מובן הטעם למה בהמ"ז מן התורה היא שלשה ברכות שהיא כנגד ביטול ג' קליפות הנז', ובזה מובן הטעם דאין מניחים כלי ריקן על השלחן בעת בהמ"ז והיינו כדי שלא יתאחזו הקליפות שם כי הם כלים ריקים, ולכן כל דבר ריקן יהיה להם אחיזה בו יותר שדומה להם:
א. צריך להשתדל מאד לחזור אחר זימון, כי הוא דבר גדול לסלק על ידי זה הסט"א ולדחותה וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל. וכשם שמצוה לחזור אחר שלשה כדי לעשות ברכת זימון, כך מצוה גדולה יותר ויותר לחזור אחר עשרה כדי לזמן בשם. ויאמר אחד מהם תחלה הב לן ונבריך למלכא עלאה קדישא וברשות מלכא עלאה קדישה נברך וכו', ובשבת אומר וברשות שבת מלכתא, וביו"ט יוסיף לומר וברשות יומא טבא אושפיזא קדישא, ובסוכות יוסיף וברשות שבעה אושפיזין עלאין קדישין והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו, והמזמן חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו וכו'. ואם הם עשרה לא יאמר נברך לאלהינו בלמ"ד, אלא אומר נברך אלהינו, כמ"ש במקהלות ברכו אלהים וכו' ברכו עמים אלהינו וכו' בלא למ"ד, דרק אצל שיר והודאה נאמר בלמ"ד שירו לה' הודו לה':
ב. אם טעה המזמן בעשרה והעונים לא הזכירו אלהינו, אין יכולין לחזור, אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם, ואם המזמן לא הזכיר השם והעונים הזכירו הוא עונה אחריהם ומזכיר השם מאחר שכבר הזכירו כולם, אבל אם הוא לא הזכיר השם והעונים ג"כ לא הזכירו הנה גם הוא כאשר יענה אחריהם לא יזכיר השם:
ג. בעלי בתים הדרים כל אחד בחדר בפ"ע ובימות הקיץ זה דרכם לקבוע כולם שלחנם בחצר או על הגג לרוח היום וכל אחד אוכל על שלחן שלו, הנה אם הם ישבו מתחלה ע"ד להצטרף יחד הרי אלו מצטרפים לזמון, אבל אם לא ישבו מתחילה ע"ד להצטרף יחד יש להסתפק בזה, אשר על כן כל כהאי טוב ליזהר שישבו מתחילה ע"ד להצטרף לברכת הזימון ואז מברכים ברכת זימון לכ"ע, ועיין אות היא לעולם מע' הזיי"ן דף קכ"ו:
ד. מי שאכל בחבורה שנתחייב בזימון אינו רשאי להקדים לברך לעצמו אפילו אם יש לו עסק רב, ואם עשה כן איסורא קעביד, ואם הוא נחפז לילך אם אפשר לו לרצותם שיפסקו ויזמנו עמו מוטב, ואם לאו מוכרח להמתין להם עד שיגמרו, וכן ארבעה או חמשה אין רשאין ליחלק שכולם נתחייבו בזימון, אבל ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה, אבל עשרה אין נחלקים כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ואם הם עשרים יכולים ליחלק שיש בכל חבורה עשרה להזכיר השם:
ה. שלשה שישבו לאכול ואחד מהם אכל מיני מזונות או שאר פירות שנתחייב בברכה אחרונה והשנים אכלו פת גמור, יכולין לזמן עליו, אך טוב להשתדל שיפצירו בו לאכול פת ועיין חיים שאל ח"א:
ו. שלשה שישבו לאכול וקדם אחד מהם ובירך, אף על גב דעבד איסורא מ"מ יכולים השנים לזמן עליו ויוצאין י"ח זימון והוא אינו יוצא, בד"א בהיכא דשלשתם אכלו פת, אבל אם השנים אכלו פת והשלישי אכל מזונות וכיוצא וקדם ובירך ברכה אחרונה, אינם יכולים השנים לזמן עליו:
ז. שנים שאכלו כאחד וגמרו ובא שלישי, כל שלא אמרו הב לן ונבריך או שלא נטלו ידיהם מים אחרונים חייבין ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם, אבל, אם אמרו הב לן ונבריך או שנטלו ידיהם אינו מצטרף עמהם. ומיהו אם אמרו הבו נטול ידינו, כיון דלא אמרו ונבריך, מצטרף. ויש מי שכתב דאם נטלו ידיהם או אמרו הב לן ונבריך דאינו מצרף, מ"מ מצוה שיטלו ידיהם ויברכו ויאכלו מעט משום זימון, צא ולמד כמה חביבה מצות זימון וכנז' כל זה בחס"ל ז"ל יע"ש:
ח. שבעה אכלו פת ושלשה אכלו ירק או פירות כזית או ששתו רביעית מכל מין משקה חוץ מן המים מצטרפים לזימון, ודוקא שבעה או יותר, אבל ששה לא, דרובא דמנכר בעינן. והמצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ושתה ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו:
ט. שלשה שאכלו כאחד אין השנים חייבין להפסיק לאחד כדי לזמן אא"כ הוא אביהם או רבם, אבל האחד מפסיק לשנים בעל כרחו ויענה להם זימון ויפסיק מאכילתו עד שיאמרו הזן את הכל ואח"כ חוזר לאכילתו, וכל זה הוא משורת הדין, אך מ"מ הואיל ויש אומרים שהאחד המפסיק לשנים צריך לחזור וליטול ידיו לברך המוציא על כן טוב שלא יעשו כן להכריחו לפסוק בשבילם, אלא ימתינו עד שיגמור גם הוא ויברכו ביחד כדי שלא יכנס זה בספק מחלוקת דברכות לכתחילה:
י. אם הם ד' והפסיקו השלשה בשביל האחד, אין חוזרין לזמן על מה שיאכלו אח"כ, שכבר פרח זימון מנייהו, אבל אם הם עשרה והפסיקו השבעה בשביל השלשה חוזרין השבעה לזמן אח"כ על מה שיאכלו, מפני שהשלשה היו יכולין לזמן לעצמן ולא הוצרכו לאלו השבעה להצטרף עמהם כי אם בשביל הזכרת השם, ולכך יכולין אלו השבעה לזמן בלי הזכרת השם על מה שיאכלו אחר אותו הזימון:
יא. קטן שהגיע לעונת הפעוטות שהוא כבן תשע, הנה מרן ז"ל פסק דמצטרף לזימון ומור"ם כתב דנהגו שלא לצרפו עד שיהיה גדול ממש, ופה עירנו בגדאד נהגו כסברת מר"ן ז"ל ומ"מ טוב שישתדלו לצרף גדול ממש היכא דאפשר:
יב. אלם ששומע ואינו מדבר, אף על גב דהוא עונה זימון בהרהור וגם מברך בהרהור וקי"ל דהרהור מהני כדיבור במקום אונס, מ"מ כיון דאינו ראוי לבילה יש להסתפק בו על כן לא יצטרף לזימון, ועיין אשל אברהם סי' קצ"ט סע"ק ח', אבל חרש המדבר ואינו שומע אם מכוין מצטרף לזימון:
יג. נשים אף על גב דאין מזמנין עליהם לכ"ע, מ"מ יש אומרים דחייבות לזמן לעצמן, וי"א שהוא רשות אם רצו מזמנות לעצמן, הנה כי כן ראוי שכל אדם ילמד לנשי בני ביתו שיהיו מזמנות לעצמן כשהם אוכלים בשלשה, אבל לא יזמנו בשם אפילו הם מאה:
יד. בני הבית שאוכלים יחד, הגדול בוצע והוא עצמו מברך הזימון, ואם יש אורח, בעה"ב בוצע ואורח מברך ועושה הזימון, ואם יש כהן מצוה להקדימו אם אין שם ת"ח, וכהן ת"ח מצוה להקדימו לת"ח שאינו כהן, רק אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לת"ח ההוא רשאי, ויאמר החכם ברשות הכהן, ויש אומרים שגם ללוי יש להקדימו על ישראל ולא נהגו בכך:
