בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תשא

בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תשא 

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבינו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו. וי"ל דהול"ל לחטאתינו קודם, ע"ד שאומרים בודוי, הקל תחלה. ונ"ל בס"ד דידוע שם א"ל אדנ"י הוא המאיר בעשיה ומספרו צ"ו, וארז"ל אין צו אלא ע"ז, לכן שם הקודש א"ל אדנ"י שמספרו צ"ו מאיר בעשיה להכניע הקליפה הנקראת צו שבעשיה, וז"ש צו לצו קו לקו, פירוש שם הקדוש א"ל אדני שהוא מספר צו, מכניע לצו דקליפה דע"ז:

והנה שם ישראל במילואו כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד התוך והקרב של אותיות הנז' עולה מספר שם הקדוש א"ל אדנ"י המאיר בעשיה ומכניע צו דע"ז, וז"ש עתה אחר מעשה העגל שהגבירו בזה קליפת צו דע"ז, ילך נא אדני בקרבינו דייקא כלומר תתגבר הארה שם אל אדני הרמוזה בקרב אותיות שמינו, יען כי עם קשה עורף הוא שהגבירו בעון ע"ז את אלהים אחרים, דידוע הקליפות נקראים אלהים אחרים, וזה שם אלהים שיש להם שהוא מספר פ"ו אינו פ"ו טוב אלא הוא פ"ו רע, וזהו אותיות עורף שהוא אותיות פ"ו ר"ע, שהקשו אותם והגבירום ע"י מעשה העגל, לכך צריך שיהיה לנו עזר וסיוע להכנעת הקליפה של ע"ז מן הארת שם אל אדני הרמוזה בקרבינו, אך אין כדאין לעת עתה לעשות תשובה שתהפך העונות לזכיות בפעם אחת, אלא יהיה הפוך העונות בהדרגות, והוא דבתחלה וסלחת לעונינו שהם הזדונות שיהיו במדרגת לחטאתינו שגגות, ואח"כ ונחלתנו שיהיו החטאות זכיות שיכנסו לקדושה להיות נחלת סטרא דקדושה:

והנה הדבר הזה יפלא, משה בחיר ה' מה עון ומה חטאת יש בידו שהכניס עצמו בכללם באומרו לעונינו ולחטאתינו. ואולם הדבר מובן ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, דמלבד מה שנענש האדם על חטאיו עוד נענש על חבירו מטעם ערבות, שכל ישראל הם גוף אחד כלול מאברים רבים, ולכן תקנו אנשי כנה"ג הוידוי בלשון רבים ולא בלשון יחיד, שאינו אומר אשמתי בגדתי וכו', ולא עוד אלא שצריך האדם לומר כל פרטי הודוי אף על פי שידוע בעצמו שאין בו מכל הדברים האלה ואינו חושש שנראה כמדבר שקר, והיינו טעמא כי הוא יתחייב בעונות של אחרים מצד הערבות יע"ש. ולכן מובן הדבר הזה שגם מרע"ה שהיה צדיק גמור כלל עצמו עמהם ואמר לעונינו ולחטאתינו מכח הערבות: 

א. כתב בחס"ל יש לומר כל פרטי הודוי אף על פי שאין בו מהדברים הנזכרים בודוי, מפני דכל ישראל גוף אחד הם וכולם ערבים זל"ז, ובפרט אם היה בידו למחות ולא מיחה דנקרא על שמו, וכמ"ש רז"ל בגמרא על פרתו של ראב"ע שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה, שלא שלו היתה אלא של שכנתו, והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו. וגם עוד הוא עצמו צריך להתוודות על מה שחטא בגלגולים שעברו ג"כ, ומי יודע מה עשה, אפשר שעבר על כל דברים אלו, ולכן אומרים נוסח הודוי חטאנו אנחנו ואבותינו, כלומר גלגולים הקודמים שנקראים אבות לזה הגוף שהוא עומד עתה בו. ועוד נמי איכא טעמא באמירת כל הודוי, דהאדם נידון לפי מה שהוא, דמצינו שכתוב בראובן וישכב עם בלהה בעבור שבלבל יצועי אביו, ועל בני עלי ששכבו עם הנשים בעבור ששהו קניהן, ובני שמואל נטו אחרי הבצע בעבור דחלקם שאלו בפיהם, ונכתב על דוד הע"ה עון בת שבע אף על פי שהיתה מגורשת וגם טבלה מנדתה וגם שהתה שלשה חדשים דהבחנה, ועוד נמי יש עבירות קלות שדש אדם בעקביו וחשובין לו כחמורות, כמ"ש רז"ל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים והכועס כאלו עע"ז והמתגאה כאלו עע"ז וכהנה רבות, ולכן מצד כל הטעמים האלה צריך האדם לומר כל פרטי הודוי וכנז' שם: 

ב. קודם הודוי יאמר "אבל חטאנו עוינו פשענו אנחנו ואבותינו ואנשי ביתינו" וכמ"ש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. וכן צריך להוסיף בחמשה אותיות מנצפ"ך שיאמר "כזבנו כעסנו מרדנו מרינו דבריך נאצנו נאפנו פשענו פגמנו צררנו צערנו אב ואם" וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל: 

ג. יכה בעת הודוי ביד ימין כפוף באגרוף על הלב שהוא עומד בצד שמאל הכאות בנחת, ועל כל תיבה מן הודוי הכאה וכנז' בשער הכונות. וכבר ידוע דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות נמשך לצד פנים, וכל אדם יהיה נזהר להכות שם על הלב, ולא כאותם המכים למעלה מן הדד או על הדד עצמו, דאין זה מקום הלב. והטעם דמכה על הלב לפי הפשט, להורות דהלב גרם לו כל אלו העונות, אך באמת אין זה עיקר הטעם אלא יש לזה טעם נסתר כפי הסוד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שעושה האדם בהכאה זו על הלב תיקון גדול: 

ד. אחר הודוי תכף יאמר ויעבור וי"ג מדות, וצריך לאומרם בכונת הלב ובנחת ובמתון. ומצאתי כתוב שימנה י"ג מדות של ויעבור באצבעותיו כדרך שמונה י"א סמני הקטורת, והוא מנהג יפה ונכון וכן אני נוהג, שיש בזה תועלת גדול למחשבה וכונה, וגם המנין מורה על מעלה וחשיבות הדברים. ויש מדקדקים כשאומרים את הי"ג מדות לצייר האותיות שלהם כראייתו אותם כתובים לפניו בסידור, אחת אחת כסדרן, ע"ד מ"ש הגאון מהר"ח מואלאזין ז"ל בתפלת העמידה, והוא מנהג יפה, אך בעוה"ר הש"ץ והציבור ממהרין הרבה בקריאתם, והנוהג כך צריך שישהה הרבה באמירתם, על כן יעשה מה שאפשר לו לעשות:

וכתבתי בסה"ק מקבציאל אם אומר אדם י"ג מדות עם הציבור והם ממהרים לגמור אותם והוא עודנו במחציתם, לית לן בה, וה"ז חשיב קוראם עם הציבור כיון שהתחיל בהם עם הציבור: 

ה. אחר הודוי ואמירת י"ג מדות תכף ומיד יעשה נפילת אפים, כי שלשה אלה צריכים להיות סמוכים זל"ז, יען ע"י אמירת הודוי המקטרג לוקח חלקו בעת הודוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה, ואז נעשים ב' מיני זווגים למעלה בשני בחינות, הא' בעת אמירת י"ג מדות, וב' בעת נפ"א, וזר לא יקרב אל מקום הקדש לטמא את משכן ה' ח"ו וכנז' בשער הכונות, לכן גם בשני וחמישי אין להפסיק בין ודוי לנפ"א בתחתונים הנוספים בימים ההם אלא יאמרו נ"א תכף ואח"כ עומדים ואומרים אותם התחנונים מן אל מלך וכו' עד הסוף. ופה עירנו בגדאד היה מנהגם מזמן קדמון לומר בשני וחמישי כל התחנונים הנוספין קודם נ"א, ותהלות לאל בטלנו מנהג זה והנהגנו לומר נ"א קודם, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל: 

ו. הימים שאין אומרים בהם ודוי וי"ג מדות ונפ"א בודאי הזווגים נעשים למעלה, אך נעשים מאליהם בזכות קדושת הימים ההם, כך מרגלא בפומיהו דרבנן המקובלים ז"ל ושמעתי אומרים שמנהג החסידים לכוין כ"ז במחשבה בלבד, כי כן דרכן לכוין במחשבה כל מצות שנדחין מחמת שבת כגון תקיעת שופר ונטילת לולב, ואם תאמר הימים שהם חול גמור שלא אמרו בהם ודוי ונפ"א מחמת דהיה חתן או מילה בבית הכנסת איך יהיו נעשים שלימות הזווגים למעלה בתפלת הציבור שהתפללו באותה בית הכנסת, התשובה לזה דתפלת אותם הציבור נשלמת מתפלת ציבור אחר שעשו ודוי ונפ"א, יען כי לבסוף נכללים כל התפילות של כל הקהלות זע"ז ועולים יחד. ובסה"ק מקבציאל עשיתי חזוק לטעם זה מ"ש מהרח"ו ז"ל בשער הכונות בדרוש הס"ת וז"ל, זמן הרבה התפלל מורי ז"ל בביתו בעשרה ולא חשש שיהיה שם ס"ת לקרות בו בין בחול בין בשבת עכ"ל, ואיך תהיה תפלתו של רבינו נר ישראל חסרה ח"ו מן האורות סוד פתיחת ההיכל וס"ת וקריאת ס"ת, אלא מוכרח לומר שסמך בזה על שאר קהילות שמוציאין ס"ת באותם הימים, דמה שעושין בשאר קהילות יועיל גם לקהלה שלו כי הכל נכלל יחד, ועד"ז אני אומר דהמתפלל עם הציבור והאריך בתפלתו ולא שמע החזרה, שגם תפלתו תהיה שלימה בסוד החזרה, מאחר שנכללת עם תפלת אותם הציבור והא יפה מהך מאחר שבאמת הוא מתפלל עמהם ביחד:

ודע כי בסה"ק מקבציאל הבאתי דברי הרב אל"י בשפת אמת דף ק"ב ע"ד בשאלה שנשאל הרב החסיד זמירת הארץ על ימים שאין בהם נפ"א מכח מנהג, כמו ימים אחר פסח ואחר סוכות וכן ימי מילה וחתן וכיוצא, דמניעת נפ"א בהם לא נזכר בדברי חז"ל, וכתב הירא את דבר ה' והבא בסוד ה' צריך שיאמר ויעבור ונפ"א בינו לבין עצמו וכו' ע"ש, ואנא עבדא פקפקתי בדבריו, וגם מה שהוכיח מן ר"ח פקפקתי עליו בזה, וגם על סברת הרב אל"י שחידש מעצמו לכוין בברכת שים שלום פקפקתי, ורק עמ"ש לכוין במחשבה הודיתי ותבא עליו ברכה. וכתב לי ידידנו הרה"ג החסיד מהר"א מני נר"ו שמצא מפי הרב החסיד היר"א ז"ל וז"ל מנהג קדום בבית אל יכב"ץ לכוין כל הכונות בלב בין החזרה לקדיש ע"כ: 

ז. צריך להתוודות מעומד וכן תחנונים הנוספים בשני וחמישי הכל מעומד, ולא יסמוך על דבר שאם ינטל יפול, אא"כ הוא זקן או חולה אז מותר לסמוך על איזה דבר. ואם ראה הצבור מתוודין, אף על פי שהוא התוודה יתוודה עמהם, וכתב בש"ץ שאין העולם נוהגין כן ויש להם על מה שיסמוכו ע"ש. ונ"ל אף על פי שנהגו כן נכון שכל הרואה צבור מתוודין יאמר חטאנו עוינו פשענו שהוא ודוי כללי וקצר. ואין לומר ודוי במוצאי שבת עד אחר חצות לילה. וכתב בחס"ל אפשר דה"ה למוצאי ר"ח ומוצאי חנוכה ופורים וכדומה, דשב ואל תעשה עדיף: 

ח. אסור להזכיר י"ג מדות בלילה, ולכן אותם המתפללים מנחה בסוף היום עם שקיעת החמה, אם בעת שהגיעו לודוי עבר קריאת המגר"ב שהוא בסוף י"ב שעות ממש, לא יאמרו י"ג מדות אלא יאמרו ודוי לבדו: 

ט. אין היחיד אומר י"ג מדות, כי הם דבר שבקדושה שצריך עשרה. והמתפלל ביחיד כשיאמר י"ג מדות אחר הודוי יאמר אותם בטעמים כקורא בתורה ועיין באחרונים ז"ל. ואני נוהג בשני וחמישי ביחיד לומר י"ג מדות דאחר הודוי בטעמים, אבל אותם י"ג מידות דאחר נפ"א איני אומר אותם אפילו בטעמים, אלא אומר "כמו שהודעת לעניו מקדם" ותו לא מידי. ומן וכן כתוב בתורתך וכו' עד סוף י"ג מדות אני רואה בסידור ומכוין אותם במחשבה בלבד. כך הייתי נוהג מכמה שנים כשאני מתפלל ביחיד בשני וחמישי. מיהו אח"כ ראיתי בספר כ"מ כ"י שכתב היחיד לא יאמר י"ג מדות בלשון תורה אלא רשאי לאומרם בלשון תרגום, שיאמר כך ואעבר ה' שכנתיה על אפוהי וקרא ה' ה' אלהא רחמנא וחננא מרחיק רגז ומסגי למעבד טבוון וקשוט נטר טיבו לאלפי דרין שביק לעווין ולמרוד ולחובין סלח לדתייבין לאוריתיה ע"כ התרגום, ואחריו יאמר בקשה זו אנא ה' אל חי תספיק לנו שפע אור וברכה חן וחסד ורחמים ואומץ, נא ה' אל פודה עטרנו שמחנו ע"כ, ובקשה זו כל דברים שבה המה מצורפים מן אותיות י"ג מדות שהם ה' ה' אל רחום וחנון וכו' עכ"ד ספר כ"מ הנז', ואני נוהג בכך אחר המחשבה שאני מחשב בי"ג מדות: 

י. בשעה שאומר "ויעבור" ישחה מעט ויזקוף בשם כשאומר ה' ה' אל רחום וחנון, וטוב שירים קולו, ובתנאי שלא ילעיגו הבריות, כ"כ בחס"ל. ושאלתי לידידינו הרה"ג מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בעה"ק ת"ו, וכתב לי המנהג פשוט ששוחין מעט בתיבת ויעבור ה' על פניו, ובתיבת ויקרא מגביהין ראשם, וגם בתיבת ה' ה' שוחין מעט, ועיין שיו"ב סי' קל"ח וש"ץ דף קמ"ט ע"א, וכפי הסוד לא נמצא טעם לזה בהדיא, אמנם הלומד הכונות בדקדוק ורוצה לעשות סמך למנהג יוכל בנקל, ואני קבלתי שבתיבת ה' ה' להגביה רגליו, ולא מצאתי לזה גלוי בספרי הפוסקים, ואעפ"כ אני נוהג כן, שאם לא יועיל לא יזיק עכ"ד נר"ו: 

יא. יזהר להטעים הפסק אשר בין ה' ה' כי סודו גדול, ומי שאינו מטעים אותו עונשו גדול וכנז' בחס"ל ע"ש, ועיין בשער הכונות, גם עיין בספר הלקוטים הנדפס בעה"ק ירושלים תוב"ב בפרשת כי תשא מה שהאריך בסוד הנז' וסוד הפסק ע"ש: 

יב. אם הציבור בצער על כל מין צרה שלא תבא, אז אם יארע מילה באותם הימים, טוב שיאמרו הציבור י"ג מידות של רחמים בכונה בין מילה לפריעה והיא דבר מסוגל כנז' בחס"ל: 

יג. אחר י"ג מידות יאמרו מעומד רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו והושיענו, ואח"כ מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא מיושב, ונקרא מזמור זה נפ"א, דעיקרו נתקן לאומרו בנפילת אפים שיפיל פניו על זרועו השמאלי, וצריך להזהר שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית דיש סכנה ח"ו, אלא ישים פניו על זרועו השמאלית ויכסה פניו בטלית, וצריך להזהר בנפ"א בין בשחרית בין במנחה. וכתוב בספר הכונות כונות עמוקות בנפ"א שמוסר עצמו למיתה שמכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקליפות ולכוין שיוציא משם אותם הבירורים וכו' וכו', והזוכה לעשות נפ"א כתקנה שכרו גדול ואויביו נופלים לפניו, אך בעוה"ר אין אתנו יודע בדבר זה ואין בנו כח לכך:

והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א אין נוהגים להשים פניהם על זרועם כלל, הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט, וגם אין שום אחד מכוין למסור נפשו על קדוש השם ולא כונה אחרת, אלא רק אומרים המזמור הזה בלחש, ומה שיראים ומפחדים בזה הרבה הוא כי חוששים אל דברי זוה"ק שאמר וי ליה למאן דאמר אליך ה' נפשי אשא ולאו כל מלוהי וכו' אלא בליבא רחיקא ולא ברעותא וכו' ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה ולא יתי לגביה במילא כדיבא דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכו' ע"ש. מיהו גם למנהג עירנו צריך האדם להזהר לומר מזמור זה בנחת ובלבבו יבין מה שמוציא בשפתיו. וכתבתי לידידינו הרה"ג החסיד מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בירושלים ת"ו אם מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה, ויש נותנים טעם לפי דכונות נפ"א ארוכות ולא אפשר על פה ומוכרחים להביט בסידור שבידם, ויש אומרים דהטיית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום הדין ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקלי' א"כ למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה עכ"ד נר"ו. ובודאי דטוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שנוי כלל: 

יד. יש נוהגים שלא לעשות נפ"א אלא במקום שיש ארון וס"ת או בעזרת בית הכנסת, ואין האמת כן, אלא כפי הסוד צריך לעשות נפ"א בכל מקום ואפילו ביחיד. ואין לעשות נפ"א בלילה, וכל שיש להם ספק דהיינו בין השמשות לא יעשו נפ"א, דשב ואל תעשה עדיף. ואחר מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא אומרים אבינו מלכנו וכו' והיא תפלה ותחנה נוראה: 

טו. כשאומר אשרי ותהלה לדוד יכוין במזמור הזה מאד, ובפרט בפסוק פותח את ידך. ומ"ש רז"ל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, היינו אם אמרו בכונת הלב כראוי, אז יגין עליו להיות בן עוה"ב. ובאומרו ובא לציון גואל ולשבי פשע יכוין ר"ת גואל ולשבי פשע הוא גוף, ור"ת ביעקב נאם ה' ואני בני"ו, ויכוין בזה כי בניו שירדו לחיצונים ע"י עון שז"ל הנה עתה על ידי תשובתו יחזרו לאוצר הנשמות הנקרא בשם גוף ויבא הגואל וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל: 

טז. קדושת ובא לציון היא הנקראת קדושה דסדרא, מפני כי האחרונים סידרו אותה דוגמת קדושה דעמידה כנז' בשבולי הלקט שהביאו בב"י, דפ"א גזרו האויבים על ישראל שלא יאמרו קדושה בתפלה, והיו מניחים אורבים וממתינים עד שיגמרו העמידה עם החזרה והולכים, לכך התקינו לומר סדר קדושה כאן. ואחר שבטלום מקדושת העמידה וקדושת יוצר, על כן תקנו לומר קדושה זו בלשון הקדש ולשון תרגום כנגד ב' קדושות. ולכך קורין אותה קדושה דסדרא שנסדרה כנגד ב' קדושות הנז'. ואף על גב דבטלה הגזרה לא ביטלו קדושה זו אח"כ, מפני שבאמת יש בה טעם ע"פ הסוד. ומה שלא תקנו אותה אנשי כנה"ג מעיקרא, מפני שעדיין לא היה הזמן הראוי ומתוקן לתיקון זה, וכאשר הגיע הזמן הראוי לכך סבב הקדוש ברוך הוא סיבה הנז' שבעבורה תקנו קדושה זו כאן, ולכן לא ביטלוה אח"כ אף על פי שבטלה הסיבה, מחמת כי ראו חז"ל ברוח קדשם שבאמת ראוי להיות קדושה כאן ע"פ הסוד. עוד יש ט"א מה שנקראת קדושה דסידרא, מפני שהיא תקנה חדשה שלא נתקנה מאנשי כנה"ג עם קדושת יוצר וקדושת העמידה ונתקנה כאן מפני כי כאן היא סוד ירידת המלכות בבריאה בהיכל ק"ק, ולכן אומרים עתה קדוש וברוך ימלוך לעולם ועד כדי להמשיך שפע הקדושה דסידרא, פירוש שנתקנה ע"פ סדר העולמות, ואומרים אותה כסדרן של עולמות. ונהגו לומר התרגום בלחש כמ"ש בש"ע. ואף על גב דכתב מהרח"ו ז"ל דרבינו האר"י ז"ל היה אומרם בקו"ר, ועוד שמעתי שמנהג החסידים בבית אל יכב"ץ דאין מדקדקים בזה אלא לפעמים בלחש לפעמים בקו"ר, הנה פה בגדא"ד נוהגים לדקדק בזה לומר בלחש דווקא דאם לא יועיל לא יזיק: 

יז. קודם מזמורי הימים יאמר "היום יום אחד בשבת" אם הוא יום ראשון בשבת, וכן ה"ה ביום שני יאמר "היום יום שני בשבת", וה"ה ליום שלישי ושאר ימים, ורק ביום ששי יוסיף אות ה"א ויאמר "היום יום הששי" בה"א יתירה, וכן ביום ראשון ידקדק לומר "יום אחד בשבת קודש". ויכוין במנין זה בכל יום לקיים מצות זכור את יום השבת, דארז"ל בספרי שהוא מ"ע מן התורה למנות בו ימי השבוע לומר אחד בשבת שני בשבת וכו', וכ"כ הרמב"ן ז"ל, והענין הוא להורות דימי החול תלויים ונקשרים בשבת שמשם נמשכה להם הארתם, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות. ובימים שאין אומרים בהם ודוי, המנהג פשוט דאין אומרים מזמור יענך ומזמור תפלה לדוד, וכן המנהג גם אצל קהל חסידים בעה"ק ירושלים ת"ו, ולא ידענו טעם למזמור תפלה לדוד, ואומרים דכך הוא קבלה מהראשונים ז"ל:

ודע כי פה עירינו בגדא"ד יע"א היה המנהג מזמן קדמון דכל יום תענית ציבור שאומרים בו מזמור השייך לו וכן במוצאי כפור ובחנוכה ובפורים שיש להם מזמורים השייכים להם, דאין אומרים בית יעקב ומזמור הקבוע לימי השבוע אלא רק אומרים מזמור השייך למאורע בלבד. ותהילות לאל יתברך תקנתי המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו לומר בית יעקב ומזמור השייך לאותו היום של ימי השבוע, ואח"כ אומרים מזמור השייך לאותו מאורע. ותקנתי ג"כ שיאמרו באותו היום קודם מזמור של ימי השבוע היום יום וכו' שיר שהיו אומרים הלויים, כמו שאומרים בשאר הימים, הן בימים של תענית ציבור הן במוצאי כפור, ורק בחנוכה תקנתי שלא יאמרו שיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן, אלא רק יאמרו היום יום פ' בשבת קודש, ואומרים מזמור השבוע, ואחריו מזמור של חנוכה, כי שמעתי שכן המנהג בעה"ק תוב"ב. ועל יום ר"ח לא דרשתי בציבור להדיא שיאמרו ג"כ בית יעקב ומזמור יום השבוע, ורק אני אומר ליחידים השואלים אותי שיאמרו בית יעקב ומזמור השבוע קודם מוסף, ויאמרו ג"כ היום יום פ' בשבת קודש, ואחר מוסף יאמרו ברכי נפשי כמנהג הקדום, ויש קצת בתי כנסיות שלמדו החזנים לעשות כן בציבור שם. ומה שלא דרשתי על ר"ח בציבור וקבעתים לחק בכל בתי כנסיות, יש לי טעם בזה. על כן כל קהלה בשאר מקומות אם יש להם מנהג כמו מנהג הקדום שהיה פה עירנו לבלתי יאמרו בימים הנז"ל בית יעקב ומזמור ימי השבוע, שצריכין לשנות מנהגם ולומר בית יעקב ומזמור ימי השבוע, ואחריהם מזמור השייך למאורע שבאותו היום, ומי שאינו עושה כן הרי זה עושה חסרון גדול בתיקון חז"ל שתקנו בתפלה: 

יח. אין כאלהינו הוא שבח נורא, ויש בו כונה גדולה ע"פ הסוד, ויאמר אותו בנחת, ואחריו אמירת פטום הקטורת בכונה גדולה, ורבו ועצמו שבחיה. ואח"כ אומרים קדיש על ישראל ונקרא קדיש יתמא שתקנו לאומרו היתומים למנוחת נפש אביהם או אמם, ויש בו תועלת לנפש הנפטר לאו דוקא להצילו מדין ועונש אלא יועיל לו להעלותו ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו בכל יום יארצייט אפילו אחר כמה שנים משנפטר, וכן היה נוהג רבינו האר"י ז"ל לאומרו בכל שנה ביום יארצייט של אביו כי אמו היתה עודנה בחיים. ופה עירנו בגדא"ד נוהגים לומר אחר קדיש זה "רבנן ברכו את ה' המבורך", אבל בערי הקודש תוב"ב ושאר מקומות לא נהגו לומר תיבת "רבנן". ועוד נוהגים פה עירנו יע"א לומר "רבנן" גם בקדיש דקודם עלינו לשבח דתפלת ערבית, וכן נוהגים ג"כ לומר "רבנן" בעלייתם לס"ת, ולא עשינו שנוי מנהג בזה, אף על פי שרוב הקהילות ובפרט בארצות הצבי לא נהגו לומר "רבנן", משום דלא ראיתי שיש בדבר זה הפסד ופקפוק כדי שנשנה המנהג, לכן כל מקום שנהגו בכך ישארו במנהגם. ובסה"ק רב פעלים כתבתי בס"ד בתשובה טעם לאמירת רבנן בברכו דאחר קדיש יתמא הוא כי ברכו דקודם יוצר הוא מתקנות אנשי כנה"ג שתקנו כדרך שאומרים בשמים כן וכמ"ש במדרש, אבל כאן לא תקנו כנה"ג לומר ברכו אלא החכמים האחרונים תקנו אותו, לכך האומר "ברכו" אומר "רבנן ברכו" וכו', כלומר ברשות רבנן אני אומר ברכו את ה' המבורך, וכן הענין בברכו דעליית ס"ת שזה ג"כ לא נתקן מאנשי כנה"ג, ועיין השומר אמת סי' יו"ד אות א' יע"ש:

ואחר עניית ברכו יעמדו הקהל ויאמרו בכונה גדולה עלינו לשבח, והוא שבח עליון ונורא מאד, ויש בו צורך גדול לתפלה אשר התפללנו, כדי לבטל אחיזת החיצונים. ובכריעה שאנחנו עושים בהרכנת הראש וקצת מן הגוף אנחנו מורידין אוה"מ דרך ירידה בכל העולמות עד העשיה כולה. וצריך לומר השבח הזה כולו מעומד. והזהיר רבינו האר"י ז"ל שלא יחלוץ ציצית ותפילין אלא עד גמר ה' אחד ושמו אחד. ויכוין שפסוק זה מתחיל באות וא"ו ומסיים באות ד' שהם מספר עשרה רמז לעשרה הויו"ת במלוי ההי"ן שהוא ב"ן, שנקראים עשרה בנים שיאירו בלאה הרמוזה בר"ת והיה ה' למלך שהוא ל"ו מספר לאה, ושם הוי"ה באמצע רמז להויות הנז'. ואם אחד אינו מתפלל עם הציבור ושמע הציבור אומרים ואנחנו משתחוים וכו' גם הוא ישתחוה עמהם, אף על פי שאין כאן חיוב כמו דין מודים. וכתב בחס"ל כשאומר אל אל לא יושיע, יפסיק מעט ואח"כ יאמר ואנחנו משתחוים. ואם אירע עניית אמן כשאומר שהם משתחוים להבל וריק, וכן כשאומר ומתפללים אל אל לא יושיע, לא יענה שם אמן. והמנהג לומר אחר פסוק והיה ה' למלך וכו' פסוק והיה אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך וכו' עד כי אני ה' רופאיך: