בן איש חי שנה ראשונה פרשת וישב
ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד. נ"ל בס"ד דידוע שיש לאדם ד' כחות קדושה שהם נר"ן ונשמה לנשמה שהיא הנקראת חיה. ואף על פי שיש עוד בבחי' חמישית הנקראת יחידה, הנה מחמת ההעלם שלה לפעמים אין מזכירים אותה בחשבון, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות דרוש ק"ש דף ל"ג וז"ל, ודע כי יש לאדם התחתון ד' בחינות, והם נשמה לנשמה מצד חכמה, ונשמה מצד בינה, ורוח מצד תפארת, ונפש מצד מלכות ע"ש. וידוע כי ד' בחינות הנז' רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה, והיינו נשמה לנשמה ביו"ד ונשמה בה"א ראשונה ורוח בוא"ו ונפש בה"א אחרונה, ולכן הצדיק ממשיך ע"י מעשיו הטובים חיות והארה לד' בחינות הנז' מן ד' אותיות שם הוי"ה, והרשע להפך פוסק חיותם מאותיות השם, ולז"א ואתם הדבקים בה' אלהיכם, דבקים בה' דייקא, ר"ל באותיות השם, ובזה חיים כולכם דייקא היום שימשך חיות לכל ד' בחינות שבכם שכל בחי' יונקת חיות מאות אחד ונקראת חי עי"כ, וכמ"ש רז"ל חי דבק בחי, וא"כ נמצא ד' בחי' הנז' שכל א' חי מאות אחד הרי ד"פ חי שהוא מספר חסד, וז"ש ויהי ה' את יוסף שדבק בו ארבע אותיות השם, ובזה ויט אליו חסד, שנמשך לו ד"פ חי לארבע בחינות שבו שהוא מספר חסד:
והנה ידוע דאין כל אדם זוכה לארבע בחינות הנז' שהם נר"ן ונשמה לנשמה, דיש אינו זוכה אלא לנפש ויש רק לרוח, ועל הזוכין לנשמה דנשמה אתמר ראיתי בני עליה והם מועטים, ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דאע"פ שאין כל אדם זוכה לנשמה וכ"ש לנשמה דנשמה עכ"ז כל אדם יש לו חלק באדה"ר שהיה כולל כל נשמות הנבראים, ולכן אם עושה האדם עבודת הבורא כראוי שזוכה לקשר נפשו עם שורשה העליון ה"ז נחשב לו כאלו זכה לכל הבחינות הנז' כולם. ואמרתי דמיון לזה לחבל גדול תלוי בלב השמים שהוא כמה אלפים ורבבות אמות, ויש לאדם חבל קטן, ואם קשרו בסוף החבל ההוא היורד לארץ ותופס הוא בחבל הקטן ה"ז נחשב כאלו תופס בראש החבל הגדול אשר ראשו מגיע השמימה, מאחר שזה הקטן קשור הוא בחבל הגדול. ובזה פרשתי מאמר התנא באבות אזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, ר"ל שלימה במעשה ודבור וכונה ומחשבה שהם כנגד נר"ן ונשמה לנשמה שזהו תפארת לעושיה, ואז ותפארת לו מן האדם הוא אדה"ר דנחשב שכל בחינות שהשיגם אדה"ר ישנם בו ג"כ:
ולכן אנחנו מודים להשי"ת בכל יום על ארבע בחינות קדושה הנז' בברכת השחר באומרינו אלהי נשמה שנתת בי אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף ב' ע"ד וז"ל, אף על פי שלא כל אדם זוכה לחלק הנקרא נשמה עכ"ז יש לו חלק בנשמת אדה"ר שהיה כולל כל הנבראים, אף על פי שהאדם הזה עדיין לא זכה אליה הוא בעצמו, ואומרו "טהורה" היא כנגד עולם האצילות אשר משם נשמה לנשמה, "אתה בראתה" כנגד חלק הנש' הבאה מן הבריאה, "אתה יצרתה" הוא סוד הרוח הבא מן היצירה, "אתה נפחתה בי" הוא נפש שבעשיה, ונמצא כי באומרו "נשמה שנתת בי" כולל כל הד' חלקים הנז' וקראם כולם בשם נשמה עכ"ל ע"ש. ומ"ש "ואתה משמרה בקרבי" הכונה כי מלך ב"ו שנותן מרגלית יקרה במתנה לעבדו אינו נעשה עליה שומר אפילו שער אחת, אך אנחנו נתן לנו חלקים יקרים של קדושה אלו במתנה והוא השומר אותם בקרבינו בתוך חומר עכור:
א. מה שאומרים ואתה עתיד ליטלה וכו' הכונה הוא כמ"ש רבינו ז"ל בספר פרי עץ חיים דף ט' כי מדת המלכות נוטלת נשמות ישראל בלילה בעת השינה ומחזרת אותם בבוקר, בסוד חדשים לבקרים, ודבר זה הוא טובה גדולה לנשמה כנודע, ולכן כאשר מקיץ האדם מודה ומשבח על הטובה הזאת אשר ישיג בלילה הבאה והוא מודה על העתיד ואומר "ואתה עתיד ליטלה ממני" בלילה דהיינו שתעלה בסוד מ"ן אל מלכות, "ולהחזירה בי" בבוקר בסוד חדשים לבקרים, וכמ"ש בס' הכונות עוד בדבר זה בדרושי הלילה דף ע"ז ע"ד בסוד הפסוק הזה של חדשים לבקרים דנשמות התחתונים עולים בכל לילה להיכל ולהתעבר בתוך המלכות ואח"כ בבוקר יוצאות משם מחודשות ע"ש. וכן מפורש ג"כ בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בביאור אד"ז דף נ"א שכתב שם וז"ל, בכל לילה ולילה עולין נשמות התחתונים בסוד בידך אפקיד רוחי בעת השכיבה ומתעברת מהם המלכות העליונה בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך, ותועלת העליה ההיא עניינה הוא כדי לחדש את הנשמות ההם ולתת כח בהם להאיר בהם, וענין החידוש הזה הוא ממה שמחדש ומתקן המוחין של האדם שהוא בחי' הנשמה שלו היושבת במוח כנודע עכ"ל, הרי נתבאר לך ענין זה היטב:
ודע דאע"פ שכתב רבינו זלה"ה שם דנשמות התחתונים אין יכולין לעלות בסוד מ"ן בלילה כנז"ל אלא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד אבל בפחות מכן אין שום נשמה יכולה לעלות בסוד מ"ן כלל, וא"כ לפ"ז י"ל איך הקטנים מן י"ג שנה אומרים הודאה זו דברכת השחר הנז' דלא שייכה בהם, הנה על זה י"ל דהקטנים כיון דנכללים בגדולים יכולים לברך ברכה זו. וקרוב לזה איתא בדברי רז"ל שיוכל אדם לברך ברכת השחר אף על פי שלא נתחייב בהם, דעל מנהגו של עולם נתקנו, ואף על גב דבברכה זו הוא מודה על עצמו ואינו אומר בלשון נסתר, הא איכא ברכות דמברך על עצמו ואף על גב דלא הוה ביה, כגון ברכות המעביר אף על גב דלא ישן כלל, וכן ברכת שעשה לי כל צרכי באבל, וה"ה גבי ברכה של הקטנים:
ונחזור לענין ראשון לבאר עוד מה שאומרים הודאה זו בלשון עתיד ואין אומרים בלשון עבר, דמן הראוי שיתן האדם הודאה על העבר מה שעשה הקדוש ברוך הוא חסד עמו בלילה הזו של אותו היום שעומד בו עתה בעומדו משינתו שהחזיר אליו נשמתו וחידש אותה במוח שלו, הנה באמת נתקנה הודאה זו בלשון עתיד כדי לכלול בזה עוד כונה אחרת, והוא כי לעתיד לבא ג"כ יהיה כזאת שתקח המלכות את נשמות הצדיקים בסוד מ"ן ויחזרו להתחדש בשלימות המעולה מאד שאין כמוהו, וכן נוסף בהודאה זו מילות אלו של לעתיד לבא, דהיה די לומר ליטלה ממני ולהחזירה בי, אך הוסיף מילות לעתיד לבא כדי לכלול בזה הכונה השנית הנז' שאנחנו מכוונים בהודאתינו זו להודות להשי"ת גם על הטובה הנשגבה אשר יעשה לנו לעתיד לבא שהיא דוגמת הטובה הזאת שעושה אתנו בזה"ז בכל לילה ויום, ועיין בספר פרי עץ חיים שכתב בביאור ברכה זו וז"ל וגם לעתיד יהיה כן ע"ש, וכן בסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב כך עתיד ליטלה ממני למ"ן ולהחזירה בי בכל בוקר וגם לעת"ל ע"כ ע"ש:
ב. יסמוך ברכה זו של אלהי וכו' לברכת אשר יצר, כי ברכה זו צריכה להיות סמוכה לחברתה ויש סוד בדבר כנז' בשער הכונות. וצריך להפסיק מעט בין תיבת אלהי לתיבת נשמה, כדי שלא יובן שהנשמה היא אלהיו ח"ו. ואין לומר "טהורה היא" אלא יאמר "טהורה, אתה בראתה" וכנז' כל זה באחרונים. ומה שחותם "לפגרים מתים", כך נקראים הגופים הבטלים ממלאכתם ושובתין מתנועתם, דפגר לשון ביטול הוא כמו אשר פגרו מעבור, וכן בלשון חז"ל דפגרי רבנן. ומ"ש "מתים" דהשינה אחד מששים ממיתה והוא סימן לתחיית המתים לעתיד וכנז' בסידור רב יעבץ ז"ל: ודע כי בברכה זו יש שבעה וארבעים תיבות כמנין הוי"ה אהי"ה כמ"ש רבינו הרש"ש ז"ל, ולכן לא יאמר שתי תיבות "שאתה הוא" קודם "רבון כל המעשים" ככתו' בסידורים, אלא יאמר "ואלהי אבותי רבון כל המעשים":
ג. יזהר לכוין בברכה בהזכרת שם הוי"ה שמזכירו בשם אדני שיצייר במחשבתו אותיות שם הוי"ה ובתוך אות ה"א אחרונה יצייר שם אדני וגם יצייר בשם השילוב של הוי"ה אדנ"י. ומה טוב ומה נעים להזהר בזה בכל פעם שמזכיר השם הן בפסוקים הן בתפלה. וגם צריך להזהר כשיזכיר שם הוי"ה יצייר במחשבתו אותיות השם בנקודות, ובסידורים וחומשים נהגו לנקדו בנקוד לעולם, וכל המתפלל ולומד מקראות מתוך הספר אז יהיה זה אצלו בנקל בלא טורח. ויזהר שלא יתחיל לומר "ברוך" עד שיחשוב בלבו וידע על מה מברך וכנז' באחרונים ז"ל:
ד. ברכת הנותן לשכוי בינה לפי פשוטה שכוי הוא התרנגול היודע בינה זו להבחין בין יום ובין לילה ר"ל בין אמצע היום לאמצע הלילה, דאל"כ מאי אולמיה על שאר בע"ח וכנז' בש"ץ. אך כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שכוי הוא סוד הגבורה שנקרא שכוי, ובחצי הלילה נמשכת הארת הבינה על הגבורה ואז היא מתמתקת, וידוע כי "ליל" נקרא קודם חצות ו"לילה" אחר חצות, על כן מברכין ברכה זו אחר חצות לילה ואילך ע"ש. ובכונות רבינו הרש"ש ז"ל סיים להבחין בין מדת יום שהוא סוד הדכורא הנקרא מדת יום שעתה מתחיל זמן תיקונם שהוא מחצות הלילה עד חצי היום, ובין מדת לילה שהיא הנוקבא הנקראת מדת לילה שכבר נשלם תיקונם שהוא מחצות היום עד חצי הלילה ע"כ ע"ש. והדבר ברור דגם החרש שאינו שומע כלל מברך ברכה זו ועיין מנחת אהרן כלל ה' אות י"ב:
ה. ברכת פוקח עורים הודאה לחסדו יתברך, דעיני האדם היו סגורות וסתומות בשינה וכשניעור נפקחו עיניו. והנה בסומא איכא פלוגתא בפוסקים אם יברך ברכה זו או לאו, והגאון חיד"א בשיו"ב הסכים דנקטינן לברך וכ"כ הרב המגיה בש"ץ ע"ש. ובאמת אף על גב דקי"ל ספק ברכות להקל, בהא נקטינן לברך משום דלפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דכל ברכות אלו על מנהגו של עולם נתקנו, ואף על פי שלא נתחייב בהם האדם צריך לברך, א"כ ה"ה בסומא דצריך לברך, וכנגד סברת רבינו האר"י ז"ל אין לומר ספק ברכות להקל, ועיין מ"ש לקמן בברכת שעשה לי כל צרכי:
ו. אם בירך זוקף כפופים קודם מתיר אסורים, לא יברך מתיר אסורים משום דכפות קשה מאסור, וכיון דבירך זוקף הרי בכלל מאתים מנה. מיהו טוב לברך מתיר אסורים בלי שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבבו כדי שלא יחסר לו מספר האורות הרומזים ברכות אלו עליהם, ועוד הא איכא רש"ל וב"ח דפסקו לברך, לכן לצאת י"ח כ"ע יברך בלא שם ומלכות ורק יהרהר שם ומלכות בתוך הברכה, ואפילו אדם כפות בלא"ה מחמת חולי שאינו יכול לזוז ממטתו ג"כ מברך ברכה זו, דעל מנהגו של עולם נתקנו ברכות אלו ועיין מנחת אהרן כלל ה' אות י"ד:
ז. אם בשעה שאמר בא"י היתה כונתו לברך זוקף כפופים, יסיים זוקף כפופים, אף על גב דאז לא יוכל לברך מתיר אסורים, כ"כ הרב חיי אדם כלל ח' אות ה' יע"ש. ובסה"ק מקבציאל העליתי דאין לסמוך עליו בזה לאבד הברכה השנית, ורק לכתחילה ודאי צריך להזהר שלא יאמר בא"י אלא על סיום הברכה העקרית שצריך לברר אותה בדעתו בהזכרת השם:
ח. אחר מלביש ערומים יברך הנותן ליעף כח. ושתי ברכות אלו נתקנו על מלבושי הנפש, שיש אדם מאבד נפשו לגמרי והקב"ה בחסדו נותן לה לבוש חדש כי ערומה היא, ויש אינו חוטא כ"כ לאבד הלבוש לגמרי אלא רק מחלישו והקב"ה בחסדו נותן לו כח לחזקו בכל יום כאשר מחזיר לו נשמתו בבוקר:
ט. ברכה שעשה לי כל צרכי תקנוה על נעילת מנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון דלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו, דאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה, וכנז' בש"ץ. וכתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף ב' ע"ד, כל הח"י ברכות שיש מן ענט"י ע"ס ברכת התורה חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום אף על פי שלא נתחייב הוא בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים על אורות עליונים, ואין לבטלם אפילו אם האדם לא ישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה צריך לברכן בכל יום כולן, אף על פי שלא נתחייב בהם, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו, חוץ מברכת "שעשה לי כל צרכי" ביום תשעה באב וביוה"כ שאז כל העולם יחפים, וגם חוץ מברכת ענט"י ואשר יצר, דשתים אלו אם לא נתחייב בהן אין לברך עליהם עכ"ל. מוכח להדיא מדבריו דהאבל יברך "שעשה לי כל צרכי" מאחר דכל העולם לובשים מנעלים, ורק בט"ב ויוה"כ, אף על פי דחולה וחיה לובשים, בטלי במעוטייהו, ואין כל העולם יכולים למשוך אורות בברכה זו בעבור דאלו המעוטים לובשים מנעלים. וכן בש"ץ הכריח מדברי רבינו ז"ל דאבל מברך, יע"ש. אמנם הרב החסיד מהר"א שרעב"י ז"ל בספר דברי שלום דף ס"ד פירש כונת רבינו ז"ל דבעי שיהיה אותו אדם נהנה עכ"פ באותו דבר שהוא מברך עליו, ולכן פסיק ותני דאבל לא יברך כיון דאינו נהנה, ובסה"ק מקבציאל הבאתי דבריו וישבתי דקדוק דברי רבינו ז"ל על נכון, ופקפקתי בדברי הרב ד"ש הנז', וטענתי עליו דגם לפי הבנתו הנה האבל ג"כ נהנה מזה דאחרים לובשין מנעלים ועושין לו צרכיו, משא"כ אם יהיו יחפים, וכן הסומא מברך "פוקח עורים" מפני שנהנה מפתיחת עינים של אחרים, והעלתי עיקר דהאבל מברך, וכן עמא דבר:
י. אף על גב דהעלו האחרונים אם בירך שלא עשני אשה לא יברך על גוי ועבד, וכן אם בירך על עבד לא יברך על גוי, עכ"ז יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בתוך הברכה. והנשים יברכו שעשני כרצונו בלי שם ומלכות, דאיכא פלוגתא בזה וספק ברכות להקל, וטוב להרהר שם ומלכות בתוך הברכה:
יא. ברכת המעביר מסתיימת בברוך הגומל חסדים טובים וכו', ולכן אין עונין אמן אחר "ותנומה מעפעפי". וצ"ל "ויהי רצון" בוא"ו. גם יאמר "המעביר" וכו' בלשון יחיד, שאומר "מעיני" ו"מעפעפי" וכן "תרגילני" "תדביקני" וכן השאר בנוסח ויהי רצון וכו', דכן הוא נוסחת רז"ל בש"ס, וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ועיין דברי שלום דף ס"ה מ"ש בזה יע"ש:
יב. אף על פי דצ"ל "והערב" בוא"ו, עכ"ז שתי ברכות הן ועונין אמן אחר ברכה הא'. וקודם "והערב" לא ילמוד לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ בלתי ברכת התורה. ולפסוק דין בלא טעם, שרי, אבל אם יאמר טעם, אסור. וכן לכתוב ד"ת או לשמוע נמי אסור בלא ברכת התורה, אבל הרהור מותר. ויש אומרים הא דהרהור מותר היינו אם יהרהר בלבו בלבד בלתי עיון בספר. ונשים נמי מברכים ברכת התורה. ואם ישן ביום על מטתו שינת קבע איכא פלוגתא אי חשיבה הפסק וצריך לברך או לאו, ומשום דספק ברכות להקל יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו. ומי שחטפתו שינה בתוך ברכת השחר אז כל ברכה שהוא מסופק בה אם בירך או לאו, לא יברך מספק, ואפילו אם הוא מסופק בברכת התורה, ועכ"פ יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בתוך הברכה. ואם שכח ולא בירך ברכות השחר קודם תפלה, יברך אחר התפלה, חוץ מברכת "המחזיר נשמות", דנפטר בברכת מחיה המתים, וחוץ מברכת התורה, שנפטר באהבת עולם:
יג. מי שישן בלילה על מטתו שינת קבע וניעור קודם חצות, לא יברך ברכות השחר. כן נראה מסתימות דברי המקובלים, וכן נראה מדברי זוה"ק בראשית דף יו"ד ע"ב, ועיין מקדש מלך שם. אך ברכת התורה יוכל לברך קודם חצות, מאחר שכבר ישן שינת קבע, וכנראה מזוה"ק שם ועיין אחרונים ז"ל. מיהו אם הוא ניעור קרוב לחצות, נכון להמתין עד אחר חצות כדי לברך ברכות השחר עם ברכות התורה כסדר התקון בכל יום ויהיו קשר אחד, ואם ירצה בזמן מועט זה דביני וביני יאמר פסוקים של שירות ותשבחות. ושאלתי לידידינו הרה"ג החסיד מהר"א מני נר"ו על מנהג החסידים בעה"ק תוב"ב, והשיב וז"ל, בין הפשטנים בין המקובלים כ"ע מודו שאם ישן שינת קבע חייב לברך ויכול לברך, וכנראה מלשון זוה"ק ח"א דף יו"ד ע"ב ועיין מק"מ, אמנם יש ב' כונות בברכת התורה, אחת פרטית והיא הנז' בנהר שלום דף צ"ב ע"א וזו שייכה גם קודם חצות, ואחת כללית בכלל הי"ח ברכות והוא הנז' בשער הכונות דפוס ירושלים דף א' ע"ג, ועיין נהר שלום דף ט"ל ע"ב ודף פ"ז ע"ב ביאורם ובודאי המברך קודם חצות לא יתקן זה התיקון, כיון שהעליונים לא נתקנו היאך יתוקנו התחתונים, ומ"מ המנהג בבית אל יכב"ץ בזמן שהוא קרוב לחצות ממתינים עד חצות, אבל אם יש זמן הרבה לחצות, יש מברכין ברכת התורה ולומדים, ובחצות יברכו שאר הברכות, ויש חסידים שאעפ"כ ממתינים עד חצות בעבור תיקון סדר הי"ח ברכות עכ"ל נר"ו:
יד. חייב האדם לברך מאה ברכות בכל יום. ובשבת ויו"ט יחסרון מחמת ברכות העמידה, ואז ישלים אותם במיני פירות וריח טוב. והנה מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער רוח הקודש דף ד' ע"א וז"ל, דע כי כ"ב אותיות אלפ"א בית"א הם תלויות במאה ברכות שהאדם מברך בכל יום, וכאשר אין האדם מברך כלל איזו ברכה מהם, תחסר ממנו אותה האות שאותה ברכה תלויה בה, ואם בירך אותה אלא שטעה בה אז תהיה האות ההיא מצויה אמנם תהיה חסירה בעצמה, ואם בירך אותה כתקונה אלא שלא נתכוון בה אז תהיה האות ההיא חשוכה ובלתי מאירה עכ"ל. ומזה תבין כמה צריך האדם להשתדל במאה ברכות:
טו. מצאתי כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו לומר בכל יום ג' פסוקים אלו כתובים בדברי הימים א' סי' כ"ט, ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד ברוך אתה ה' וכו' לך ה' הגדולה והגבורה וכו' והעושר והכבוד מלפניך וכו', וכאשר תיקנום חז"ל בזמירות בכל יום, והאדם יאמר אותם בפ"ע בכל יום יו"ד או ז' פעמים, ובכל פעם יאמר אחריהם פסוק "ברוך אתה ה' למדני חוקיך". ומלבד תועלת סודית שיש באמירתם, עוד תועיל לו להשלים לו מספר מאה ברכות בשעת הדחק, עכ"מ, ונ"ל שהוא מנהג יפה ונכון, ועיין פתחי תשובה יו"ד סי' שכ"ח סק"א מ"ש בשם הרב פרי תבואה מה שקיבל מרבותיו יע"ש:
עוד מצאתי כתוב בכ"מ כ"י, מנהג יפה לומר האדם בכל יום פסוק "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" חמשה וארבעים פעמים. ובאומרו אמן ואמן יכוין בשם השלוב של הוי"ה אדנ"י, וזה הפסוק יועיל לו במקום תשעים אמנים שחייב אדם לומר בכל יום בעת שהוא אנוס ואינו יכול לענות, כגון שהוא יושב בבית לבדו ואין הולך לבית הכנסת מחמת אונס ע"כ. ונ"ל דמנהג יפה הוא זה, וכן אני נהגתי לומר פסוק זה כמספר הנז' בכל יום אחר פרשה של ברכת כהנים שאנחנו אומרים אחר ברכת השחר בכל יום, ועשיתי כן כדי שלא תשכח אמירתם ממני מאחר שעשיתי לה זמן קבוע, ואחר פסוק זה אני אומר טו"ב פעמים פסוק אור זרוע לצדיק, כמ"ש הרה"ג הרח"ף ז"ל דנכון לאומרו טו"ב פעמים בכל יום:
