בן איש חי שנה שניה פרשת יתרו
זכור את יום השבת לקדשו וכו'. הנה מהרי"א ז"ל נתן טעם מה שהוצרכה אזהרת הזכירה במצות השבת יותר משאר מצות, מפני שכל מלאכות שנאסרו בשבת הם מותרים לאדם בימי החול ולא בדיל מנייהו, ומאחר דכל ששה ימי השבוע הוא עסקו בהם ורק ביום שבת יבדל מהם, צריך לו זכירה גדולה לבלתי ישגה ויכשל בהם, דעביד ולאו אדעתיה מחמת שהוא מורגל בכך, וז"ש זכור את יום השבת לקדשו במצותיו, וא"ת למה במצוה זו אני מזהירך בזכירה יותר משאר מצות, היינו מפני כי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, שכולם מותרים לך בימי החול ולא בדלת מנייהו, ורק ביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה, לכן צריך שיהיה לך בו זכירה גדולה לקדשו במצות הלאוין שבו שלא תשכח ותחללנו. והנה בכלל המלאכות האסורים בשבת שהאדם רגיל בהם בימי החול, הוא סחיטת הפירות שהם תולדה דדש, וצריך האדם לתת דעתו בשמירתם ביותר שלא יכשל בהם:
א. זיתים וענבים אסור לסחטן מן התורה, כי זה תולדה דדש וחייב מן התורה, אבל סחיטת תותים ורמונים אסור מדברי סופרים, ואפילו אין לו צורך במשקה. מיהו מותר לסחוט כל אלו אפילו זיתים וענבים לתוך האוכל, דמשקה הבא לתוך האוכל הוא כאוכל דמי, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, מיהו אינו מותר אלא דוקא לתוך האוכל, אבל לתוך מים או שאר משקה אסור:
ב. משקים שזבו מאליהן בשבת מזיתים וענבים, אפילו שהם עומדים לאכילה, אסורים עד לערב גזירה שמא יסחוט בידים, אבל תותים ורמונים, אם עומדים לאכילה, משקין היוצאים מהם מותרים, ואם עומדין למשקין, אז המשקין היוצאים מאליהן אסורים:
ג. שאר פירות חוץ מזיתים וענבים ותותים ורמונים הנז"ל, אם סוחטן בעבור שיש לו צורך במשקין שלהם אסור, אבל אם סוחטן לרכך או למתק הפרי, כגון פירות וירקות הכבושין במי מלח וכיוצא שסוחטן כדי למתקם ולרככם, שרי, כי כל שאינו צריך לדבר המתפרק דהיינו מימיהן, אין בזה משום דש ומפרק, ולכן אסור לסחוט פרי האדמה שהוא אבטיחין השחורים שקורין בערבי רק"י, כדי לשתות מים שלהם, ואף על גב דיש מתירין בפירות שאין דרך בני אדם לסחטן, וס"ל דאפילו אם זה מתכוין לסחטן לשתות מימיהן בטלה דעתו אצל כל אדם ושרי, מ"מ יש לחוש לסברת האוסרין, ואין לסחוט שום פרי אם מתכוין להוציא משקה לשתותו. מיהו גם לסברת האוסרין שרי לסחוט פירות אלו לתוך כלי ריקן אם ירצה לתת משקה שלהם לתוך האוכל, או אם ירצה לטבל במשקה מאכל, ולא בעינן לסחוט לתוך האוכל ממש, אלא רק זיתים וענבים ותותים ורמונים בלבד, יען כי שאר פירות מאחר דאין דרך העולם לסחטן לשם משקה, הכל יודעים כשסוחט אותם הוא סוחטן לצורך המאכל ולא לשם משקה:
ד. אף על פי שמותר לסחוט כל מיני פירות, ואפילו זיתים וענבים, לתוך קדירה שיש בה אוכל, מ"מ הבוסר יש אוסרים לסחטו אפילו לתוך האוכל, הואיל ואינו ראוי לאכילה בפ"ע, דדוקא אשכול שהוא ראוי לאכילה הו"ל כמפריד אוכל מאוכל ושרי, אבל בוסר שאינו ראוי לאכילה אין זה כמפריד אוכל מאוכל, ואפילו האוכלו בטלה דעתו אצל כל אדם, וה"ה לכל פירות שאינם ראוים לאכילה דאסור לסחטן גם לתוך האוכל, ולכן פרי חמוץ שקורין בערבי דבדי"ב אסור לסחטו אפילו לתוך האוכל, מפני שזה אינו ראוי לאכילה, אבל פרי שקורין בערבי נארינ"ג', ראוי לאכילה הוא ומותר לסחטו לתוך האוכל, וכן נוהגין פה עירנו יע"א לסחוט פרי שקורין נארינ"ג' בתוך הביצים בשבת. ונראה דשרי לסחטו גם לתוך כלי ריקן כדי להניח את המשקה באוכל, או כדי לטבל במשקה פת וכיוצא, אבל אסור לסחטו לתוך כלי ריקן ולשתותו כמו שהוא:
ה. לימוני"ס חמוץ, יש אוסרים לסחטו לתוך כלי ריקן אף על פי שרוצה ליתנו לתוך האוכל, מפני כי במקומות שיש ממנו הרבה דרכם לסחוט הרבה ממנו לצורך המשקה שקורין לימונאד"ה, וממלאין ממנו חביות גדולות לצורך הנז', ואף על גב דמר"ן ז"ל התיר לסחטו, נראין דברי האוסרים בזה"ז, ולכן הסכימו האחרונים שלא לסחטו תוך כלי ריקן, וכן הסכים הגאון חיד"א ז"ל, ומי שרוצה לעשות לימונאד"ה שהוא משקה הנסחט מן הלימוני"ם הנז' עם סוכ"ר ומים, ישים תחלה הסוכ"ר בכלי ויסחוט הלימוני"ם הנז' על הסוכ"ר עצמו שהוא אוכל, ואח"כ יניח המים, אבל לא יניח המים קודם סחיטת הלימוני"ם הנז', ונתנו סימן על זה והנה סלם מצב ארצה, סלם ר"ת סוכ"ר לימוני"ם מים, כפי הסדר הזה תעשה וכנז' באחרונים ז"ל:
ו. כשם שהסחיטה אסורה בשבת, כך אסורה ביום טוב, ואף על פי שהיא לצורך אוכל נפש, אלא שבשבת אסורה מן התורה, וביו"ט אסורה מדברי סופרים שגזרו בזה שמא יטרח ביום טוב לעשות הרבה גם לצורך חול, דדרך העולם לעשות זה לצורך ימים רבים, וכנז' בסי' תצ"ה יע"ש, והנה פה עירנו בגדאד נוהגים לסחוט רמונים חמוצים וגם את הבוסר ביום טוב לתוך קערה ריקנית, ואח"כ נותנים את המים הנז' לתבשיל לבשלו בהם כדי שיהיה חמוץ, אך קודם שסוחטין את הבוסר ואת הרמונים, דרכם לשלקם תחלה במים על האש ואח"כ סוחטים אותם, כדי שיהיו נוחין להסחט יפה ובנקל, ונראה לי לישב המנהג שנהגו לסחוט לקערה ריקנית ולא להאוכל, מפני כי ביום טוב הסחיטה מותרת מן התורה משום אוכל נפש, וחכמים גזרו לאסור שמא יעשה הרבה לצורך חול, ואלו כיון דשולקים אותם תחלה א"א לסחוט מהם הרבה לצורך חול, כי יתקלקל המשקה הנסחט מהם ולא יתקיים אלא לצורך בו ביום דוקא, ועל כן בזה לא שייכה גזירת חז"ל, ואף על גב דעושים כן גם בבוסר וכתבתי לעיל דיש אוסרין לסחוט הבוסר גם לצורך האוכל, אפשר לומר דמודו בבוסר שלוק מפני כי בשליקה נחלש קושי חמיצותו ויהיה ראוי קצת לאכילה, ואין לו דין בוסר הנז"ל, כן נ"ל לישב המנהג:
ז. זיתים וענבים שנתרסקו מבע"י, משקין היוצאין מהן בשבת מותרין, דכיון דנתרסקו נמצא המשקה זב מאליו, ולא גזרינן שמא יסחוט. דאפילו אם יסחטם לא עביד איסור תורה אלא איסור דרבנן, מפני שהמשקה זב מאליו מכח הריסוק, אלא שע"י הסחיטה ממהר לצאת, ואפילו אם לא נתרסקו אלא אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אף על פי שהענבים מתבקעים בשבת ויצא מהם יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, מפני דכל מעט יין היוצא מן הענבים בשבת מתבטל בששים, כיון שהיה בגיגית מקודם כניסת שבת, ואף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין, כי הוא מותר אחר שבת בלא ביטול, מ"מ כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם, לית ביה האי דינא, ומטעם זה מותר ליתן הצמוקים לתוך המים מע"ש אף על פי שלא נתרסקו מבע"י, והם מתבקעים בשבת ע"י שרייתן במים ויוצא מהם יין ישן, דכל היוצא מהם מתבטל קמא קמא במים שנשרו בו ושרי. אך צריך להזהיר המון העם לבלתי יסחטו את הצימוקים בידים בשבת כאשר יראו המים מועטין, דיש בזה חיוב חטאת, ועיין חיי אדם כלל י"ד אות י"ד, וכל זה אינו אלא בנותן הענבים מבע"י לתוך היין, אבל בשבת עצמו אסור ליתן הענבים בתוך היין כדי שיתבקעו ויוציאו יינם, דאע"ג דאינו סחיטה בידים מ"מ סחיטה כלאחר יד אסור מדרבנן, ואם עבר ונתן מותר לשתות מן היין מפני שהמשקין היוצאין מאלו הענבים בטלים בשאר היין שבכלי קמא קמא, וכמ"ש באחרונים ז"ל, ודע כי הא דאסור ליתן הצימוקים במים בשבת כדי לעשות משקה, מלבד איסור לתא דסחיטה, עוד איכא איסורא דכובש כבשין דהוא לתא דמבשל, וכמ"ש הרב שלחן עצי שטים ז"ל:
ח. מותר למצוץ בפיו המשקה מן הפירות, מפני דאין דרך סחיטה בכך, ואף על גב דיש אוסרין, העיקר כסברת המתירין, ורק בזיתים וענבים נכון להחמיר במציצה, ומ"מ אסור למצוץ דם שבין השינים ולפלוט, ואף על גב דהוי מפרק כלאחר יד אפ"ה אסור מד"ס, ועיין אחרונים ז"ל:
ט. השלג והברד אסור לרסקן בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, ושני טעמים יש בדבר, חדא גזרינן שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, ועוד משום סרך מלאכה נגעו בה דדמי למלאכה שבורא המים הללו, וכנז' בבית יוסף סי' שי"ח וש"ך יע"ש. והנוטל ידיו בחורף במים שיש שלג וברד, יזהר שלא ידחקם בין ב' ידיו שלא יהיה מרסק בידים. מיהו מותר ליתן חתיכות שלג לתוך כוס של יין או מים בימות החמה כדי לצננו, והמה נמוחים מאליהם ואינו חושש, דכיון דאינו עושה בידים, שרי, ויש מתירין לרסקו בידים תוך כוס של מים, או שאר משקין, כיון שהוא מתערב במים אין לחוש, ואף על גב דרבים וגדולים המה המתירים בזה, מ"מ כיון דמר"ן ז"ל דעתו כדעת האוסרים לרסק אפילו בתוך כוס המים הכי נקטינן:
י. כלי שיש בו מים ונעשה על פני המים קרח, מותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו, אבל אם הנהר או הבאר נעשה קרח על פניו, יש אוסרין לשבר הקרח מפני שהוא מחובר לקרקע, וכמ"ש המג"א ז"ל, וכן פסקו הגאון ר"ז ושלחן עצי שטים וחס"ל ושאר אחרונים, ואף על גב דהרב אליה רבא דקדק מן הרב הלבוש דמותר, כבר כתב על דבריו הגאון אשל אברהם דאינו מוכרח, ומה שהוכיח הרב תוספת שבת להתיר, עמ"ש עליו הרב מחצית השקל, והגם דהרב מאמר מרדכי הסכים להתיר דלא כהמג"א, כיון דכמה מן האחרונים נמשכו אחר המג"א לאסור, כן עיקר. מיהו אותם הטובלים בשבת לצורך מצוה יש להם לסמוך על המתירין, וכמ"ש הרב תו"ש דכבר נהגו להתיר בטובלין לצורך מצוה יע"ש:
יא. דורס אדם שלג בשבת ואינו חושש, אף על גב דנמחה ונמס דדבר שאינו מתכוין הוא ולא הוי הכא פ"ר, דאפשר שלא נמחה, ובמקומות שבימי החורף כל הארץ מלאה שלג, אף על גב דודאי נמס דהא המנעלים לחים הם, התירו בזה משום דא"א להזהר, וכן ה"ה דמותר להטיל מי רגלים בשלג במקום שכל המקומות מלאים שלג, דאי אפשר להזהר בזה, אבל בארצות דאין כל הארץ מלאה שלג צריך להזהר שלא ישתין בשלג:
יב. לא ישפשף ידיו במלח מפני שנימוח על היד ונעשה מים, ויש בזה אותם שני טעמים שכתב מר"ן בב"י על השלג דאסור לרסקו בידים, אבל בעל התרומות ז"ל סבר הטעם הן במלח הן בשלג הוא משום נולד, ורוב הפוסקים חלקו עליו בזה, ומר"ן ז"ל שהביא דין המלח הנז' מבעל התרומות פסיק כוותיה ולאו מטעמיה, דאינו מודה לטעם של נולד אלא הוא מטעמים הנז' בשלג ועמ"ש עולת שבת סי' ש"ך ס"ק כ"ח, ושלא בדקדוק כתב כן, דודאי מר"ן ז"ל אית ליה תרי טעמי, ורק טעם של נולד לית ליה, ועיין כתונת יוסף סי' י"ב. וכשם שאסור לשפשף ידיו במלח, כך אסור לשפשף כלי במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה, אבל אם נתן מלח במים עד שנימוח מאיליו בתוך המים, מותר להדיח הכלים באותם המים:
יג. יגורט"י שקורין בערבי לב"ן שהוא קפוי ויבש, ומניחין עליו מים ומוחין אותו ע"י כף, הארכתי בדבר זה בתשובתי בס"ד בסה"ק רב פעלים, וכתבתי דבזה ליכא אותם תרי טעמי שכתב מר"ן ז"ל בב"י גבי שלג וברד דאסור לרסקו בידים, ושוב הבאתי דברי מר"ן ז"ל בסי' שכ"ח סעיף כ"ב, גבי מכה דאין סכין בחלב, מפני שהוא נימוח, וכתב בב"י דהוא דומיא דרסוק שלג וברד שנתבאר בסי' ש"ך, וכתבתי דבאמת הנך טעמי דשלג וברד ליכא בחלב, אך מוכרח לומר דמר"ן אוסר בחלב משום הטעם שכתב רש"י ז"ל בשלג וברד דדמי למלאכה שבורא המים, ואף על גב דבאמת יש לחלק, דכאן אין גופו נעשה מים ואין כאן בורא מים, עכ"ז ס"ל למרן דיש לאסור מפני שנראה לעיני העולם כך דדמי לשלג וברד לפי ראות עינים, ולכן לענין הלכה העליתי מאחר דמר"ן ז"ל בסי' שכ"ח הנז' אסר בחלב דמדמי ליה לשלג וברד, וכן רמ"א ז"ל בהגה"ה סי' שכ"ו ג"כ כתב לאסור, ועיין כתונת יוסף סי' י"ב וכף החיים אות ק', לכן נראה דאסור לרסק היגורט"י שקורין בערבי לב"ן שהוא קפוי ויבש ולמחותו במים כדין שלג וברד, מיהו כתבתי דפה עירנו בגדאד המנהג פשוט וידוע ומפורסם, להמחות היגורט"י הקרוש במים ולעשותו בידים ע"י כף המיוחד לזה, וכיון שיש כאן מנהג ידוע בזה, מוכרח לומר שנהגו כסברת הרמב"ם ז"ל ודעמיה שהם גדולים, וכן רבים דס"ל מותר לרסק השלג והברד לתוך המים, ולא אסרו אלא רק לרסקו בידים שלא בתוך המשקה, ולכן כיון דמניחין מים בתוך זה היגורט"י וממחין אותו בו נהגו היתר בכך, ואין למחות בידם ורק המחמיר תבא עליו ברכה:
יד. סוכ"ר שקורין בערבי קנ"ד הוא מתוקן ע"י אומנים באירופה, ועשוי חתיכות גדולות וקשות, מותר לרסקו בתוך המים למחותו בהם, ועיין חיי אדם כלל י"ד אות י"א שכתב סוכ"ר מותר לרסקו בידים, כיון דלעולם אוכל הוא ע"ש, ובסה"ק רב פעלים הבאתי דבריו אלו ופלפלתי בהם, וכתבתי דיש חילוק גדול בין סוכ"ר ובין שלג וברד, ולפ"ז אפילו למר"ן ז"ל דאסר בשלג לרסקו תוך המים, יודה כאן דשרי, וכתבתי לפי מנהג עירנו למחות היגורט"י הנז"ל תוך המים, אז גם המחאת הסוכ"ר בתוך המים שרי בלי פקפוק, וכתבתי דאפילו המחמיר ביגורט"י אין צריך להחמיר בסוכ"ר:
טו. בורית שקורין בערבי צאבו"ן, שעשוי חתיכות יבשות ורוחצין בו ע"י מעט מים ששופכים עליו ועל ידיו ביחד, יש לאסור גם פה עירנו יע"א, ודלא כהרב פחד יצחק וגו"ר שהתיר בזה, שהעיקר כסברת הרב יד אהרן לאסור הבורית מדינא, והגם כי הבורית רוחצין בו עם מים, מ"מ בעת שממחהו בידיו אין מים בעין עם הבורית, כי אם לחלוח ורטיבות של המים שנשפכו עליהם, וכן המנהג פשוט פה עירנו שלא לרחוץ בחתיכות בורית, אלא ממחין הבורית במים מע"ש עד שנעשה כולו מים, ואז רוחצין בשבת באלו המים שנמחה בהם הבורית מע"ש:
טז. פרי שקורין בערבי משמיש, שנתייבשו הרבה, דרכם לשרותם במים ומשפשפים אותם בידים זב"ז, עד שנמחים לגמרי ויהיו מים ולא ישארו אלא הגרעינים בלבד, העליתי בסה"ק מקבציאל בס"ד דליכא בזה משום ממחק, דהא כתב רמ"א בסי' שכ"א סעיף י"ט מותר לחלוק האוכל בשבת ולא הוי בזה ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה וכו' ע"ש, וזה המשמיש היבש אחר שנשרו אפשר לאכלו בלא זה, וגם מצד המחייה שממחה אותו בידים בזה השפשוף וחיכוך שמחככו, אין חשש, וכמ"ש לעיל גבי סוכר. אמנם מצד השריה אם הם יבשים הרבה שא"א לאכלם בלא שריה, יש לפקפק בזה ממ"ש רמ"א ז"ל בהגה"ה סי' שי"ח סעיף ד', כל דבר קשה שאינו ראוי לאכלו כלל בלא שריה, אסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה ע"ש, וכתב בחיי אדם כלל ך' סעיף וא"ו דאפילו אם שורה אותו בצונן חייב, ועיין בנשמת אדם אות ה', ועיין להרב חס"ל בסי' של"ו אות ט' שכתב פירות היבשים יש אוסרים לרשותם בשבת, וטוב לשרותם מערב שבת ע"ש, על כן צריך להזהירם פה עירנו שלא ישרו מזה המין שקורין משמי"ש, אם הם יבשים הרבה שאין ראויים לאכול קודם שריה כלל:
יז. יש מין משקה ששותין אותן הבריאים, ואינו בכלל משקין ששותין לרפואה דאית בהו גזירת שחיקת סמנים, וזה קורין אותו בלשון ערבי גילא"ב ובל"א סמתאוותא"ר, ודרכו שיביאו מלח חמוצין דהיינו שנעשה מן מים של לימוני"ם חמוצין והיא יבש ושחוק כעפר, ומניחים עמו סוכ"ר, ומניחים בו מים בשבת, ונותנים לתוכו סם הנקרא בל"א סוד"א, וכאשר מתערבים זע"ז יחד עושה פעפוע הרבה, ושותין אותו תיכף בעת הפעפוע, והעליתי בתשובה בס"ד בסה"ק רב פעלים, דמותר לעשות זה בשבת לשתותו, ואין לחוש משום מבשל מפני שמעלה רתיחה בזה הפעפוע, וגם אין לחוש משום דהו"ל מוליד דבר חדש בזה הפעפוע ודמי למלאכה, והבאתי שם דברי הגאון אמרי בינה ז"ל במפתחות הספר, שנדפס שם השמטה אחת בדיני שבת שדבר בענין זה בקיצור, וחש אם הוי זה כמו מכה בפטיש דנעשה ברגע אחד ע"י מעשיו, ועוד נסתפק אם יש מקום לאסור כמו כובש כבשים וכו' והניח בצ"ע יע"ש, ואנא עבדא בררתי הדין בכל הני ספיקות והעליתי בס"ד ע"פ ראיות דמותר לעשות כן בשבת:
