בן איש חי שנה שניה פרשת בא

בן איש חי שנה שניה פרשת בא 

קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב סידורו של שבת, דמצינו כמה מצות תלויים בדברים גשמיים שהגוף נהנה בהם, דרך משל, מצות מזוזה ומעקה צריך שיהיה לו בית כדי לקיים אותם, וכן לקט שכחה ופאה צריך שיהיה לו שדות וכרמים, וכן תרומה ומעשר וחלה צריך שיהיה לו דגן ועיסה, וכן שאר מתנות כהונה, כגון ראשית הגז, וזרוע לחיים וקיבה, צריך שיהיה לו צאן וכן כיוצא באלה, והאדם אף על פי שרואה שיש לו הנאה לגופו מכל דברים אלו, לא יתאוה להם וישתדל להשיגם בשביל הנאת גופו, אלא בשביל קיום המצות התלויות בהם, ובזה פירש הרב ז"ל מאמר מי הקדימני ואשלם, מי קיים מצות מזוזה עד שלא נתתי לו בית, פירוש הן אמת שקיים מצות מזוזה ומעקה, אך לא הקדים במחשבתו מצות אלו, אלא הוא נתאוה לבית והשתדל לבנותו בשביל הנאת עצמו, ואחר שהשלים בא בדעתו לקיים מצות מזוזה ומעקה, וכן הוא לש העיסה להנאת גופו, ואחר שלש בא בדעתו לקיים מצות חלה, וכן בשאר דברים עכ"ד. נמצא צריך האדם להקדים לצייר במחשבתו מעשה המצוה קודם שיצייר הנאת גופו, וידוע כי המחשבה מכונית בשם בכור, יען כי כל דבר צריך לשלימות מחשבה ודיבור ומעשה, או מחשבה ודיבור או מחשבה ומעשה, כי א"א להשלים שום דבר בלתי מחשבה, אך צריך שיקדים המחשבה למעשה או לדיבור, שאם לא יחשב תחלה איך יוכל לדבר או לעשות מעשה, ולכן יש למחשבה תואר בכור כי היא ראשית בכל דבר ודבר, גם ידוע דע"י המחשבה יהיה האדם נפטר מחיוב כל רמ"ח עשה, דאע"פ שיש כמה מצות מן רמ"ח שא"א לאדם לקיים בפועל, הנה הוא נשלם בהם ע"י המחשבה שהקב"ה מצרפה למעשה, ואם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, וז"ש קדש לי כל בכור, ר"ל המחשבה שהיא הבכור בכל הפעולות של הגוף תקדש אותה לי, לשמי, שתכוין בכל דבר תחלת הכל בעבור כבודי וקיום מצותי, ואז עי"כ תתקדש המחשבה שלך ויהיה בה כח מספיק שתפטור אותך מכל מצוה ומצוה של רמ"ח עשה אם לא תוכל לקיימה במעשה, כי רח"ם אותיו רמ"ח, וזהו פטר לשון פטור כל רחם כי המחשבה שלך בהם אצרפה למעשה, ודבר זה אינו נוהג אלא בבני ישראל כי רק גבי ישראל הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ואם חשב לעשות ונאנס ולא עשה מע' על' כאלו עשאה, ומשא"כ באוה"ע אין המח' מועלת כלום לבדה, וגם יש לך תועלת אחרת גדו' מצד קדושת המח', דעי"כ תזכה שגם הנאה הגשמית שהיא הנאת נפש הבהמית תהיה בכלל הקודש בסוד תוספת מחול על הקודש, שגם זו ההנאה נחשבת לו למצוה ומקבל עליה שכר, כי חלק החומר הבהמי שבאדם יזדכך מחמת קדושת המחשבה ויהיה החומר צורה, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק קדושים תהיו כי קדוש אני ה' בענין זיכוך החומר לעשותו צורה, ר"ל קרוב לחלק הנפשי, ופירש בזה ענין זכוכית לבנה שדברו בה רז"ל יע"ש, וז"ס באדם שהוא תואר הנפש שהיא הצורה כמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, ובבהמה שהוא תואר חלק החומר הכל לי הוא, דנכלל החומר בכלל הצורה בסוד תוספת מחול על הקודש:

ובזה יובן בס"ד הטעם שארז"ל עתיד הקדוש ברוך הוא להזריח שמש צדקה לצדיקים שיתרפאו בה, כמ"ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כי עתה כל רפואה צריכה להיות בדבר של מעשה לשתות סמנים ולעסוק בידים, אך לעתיד תהיה הרפואה שלא ע"י מעשה אלא בזריחת השמש, אז הצדיקים מסתכלים ומתרפאים, והטעם כי הצדיקים קדשו מחשבתם, ומחמת כן עשו כח במחשבה שלהם לעשות פועל כפועל הנעשה במעשה המצות שיעשה הגוף בידים, ולכן בזכות זה יזכו לעתיד שלא יצטרכו לרפואת הגוף בדבר מעשה, אלא יספיק לו הסתכלותו בשמש שתזרח בעולם שבזה תהיה הרפואה לגוף מכל חולי ומחלה, שנמצא השמש עושה פועל ברפואת הגוף כמו המחשבה של הצדיקים שהיו עושים בה פועל בתקון הנפש ותקון העולמות שהיה בה בלבד, בלתי צורך מעשה בפועל ממש:

ובזה יובן בס"ד טעם נכון מה שהותר בשבת הבישול בחמה ואסור באש וכל הדבר הדומה לו, והיינו דקי"ל אסור לבשל ולחמם שום דבר באש וזו אב מלאכה האסורה בשבת, אבל באור החמה מותר לחמם מים ויבשל ביצה קלה, והיינו להורות כי השבת הוא כנגד אלף השביעי אשר בו לא יצטרכו לרפואה ע"י מעשה, אלא תהיה ע"י זריחת החמה שיסתכלו בה ויתרפאו, וכל רפואה שתהיה הנה עניינה הוא כמו ענין בישול ותיקון ולכן בשבת נאסר הבשול למעשה שהוא ע"י האש, והותר ע"י החמה לרמוז על הטובה הגדולה והמעולה שנזכה לה לעתיד, אחר גמר התיקון אשר עליו רומז השבת הקדוש עתה, וכמ"ש רז"ל כי השבת הוא מעין עוה"ב: 

א. מותר ליתן ביצה בחמה בשבת שתצלה מפני שאין דרך בשול בכך, וכן מותר ליתן מים בחמה כדי שיוחמו. והמבשל באור בשבת חייב, ואם עשה במזיד אסור לו לעולם, וגם הקדרה אסורה לו בלא הגעלה, מפני שבלועה מאיסור וצריכה הכשר כשאר כלים הבלועים מאיסור, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ואם בשוגג אסור בו ביום בין לו בין לאחרים, ולמוצאי שבת מותר מיד בין לו בין לאחרים. ואם הנכרי בישל דבר שאין בו בשולי גוים, או שעשה שאר מלאכה לישראל, אסור בו ביום, ולמוצאי שבת ימתין בכדי שיעשו, דגזרו במלאכה של נכרי טפי, דחשו פן יאמר ישראל לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת כדי שיהנה ממנה במוצאי שבת מיד, כי איסור אמירה לנכרי בשבת קל בעיני בני אדם: 

ב. המבשל בשבת במזיד או שעשה שאר מלאכות במזיד, דאמרינן אסור למבשל לעולם ומותר לאחרים במ"ש מיד, כתב מור"ם בהגה"ה ביו"ד סוף סי' ק"ב דאם נתערב הרי זה מתבטל, ולא אמרינן דחשיב דבר שיש לו מתירים ולא בטיל משום דמותר לאחרים אחר שבת, אלא כיון דלזה אסור לעולם לא חשיב דבר שיש לו מתירין, ומתבטל, וכתב הגאון כו"ף ז"ל שם דזה דוקא למבשל, אבל לאחרים אפילו אם נתבטל אינו בטל דחשיב לדידהו דבר שיש לו מתירין, וכ"כ חו"ד ז"ל שם דכונת הרמ"א ז"ל כן הוא, ועמ"ש בשפ"ד שם. מיהו הגאון מג"א כאן בסי' שי"ח סק"ב כתב דגם למבשל אסור בו ביום גם אם נתבטל, ועיין לאחרונים מה שפלפלו בדין זה הכא והתם ביו"ד יע"ש, והנה אנא עבדא הבאתי דין בסה"ק רב פעלים, וכתבתי בס"ד שזה ענין הוא דומה בדומה לפלוגתא דפר"ח ז"ל עם רבני אשכנז במעשה הקצב ששחט שבע בהמות בביתו וכו' כנז' בספר בית הלל יו"ד סי' ק"י ופר"ח בק"א יע"ש, ועיין להגאון תו"ש בקונטריס בכור שורו בחדושי חולין שהביא פלוגתא הנז' ומ"ש ע"ש, וא"כ בנ"ד לסברת הגאונים דאסרו השני חצאין שבחנות ושבבית משום דלא להוי תרתי דסתרי, גם כאן צריך להורות כמ"ש מג"א ז"ל לאסור גם למבשל בנתבטל בו ביום, אבל לפר"ח ודעמיה יש להורות כסברת מור"ם ז"ל דלאחרים אסור בנתבטל, ולמבשל מותר, ואחר אשר פלפלתי בענין זה שם בס"ד העלתי דהלכה דבנ"ד גם הפר"ח ודעמיה יודו דאסרינן בנתבטל גם לדידיה, משום דמחזי כחוכא טפי ומלתא דתמיהה, איך למי שעשה האיסור יהיה מותר ולאחרים יהיה אסור, ועוד כתבתי שם מ"ש בזבחים דף ס"ג דלא יהא טפל חמור מן העיקר, ונראה שם שד"ז מוסכם להלכה, וכן כאן אם לאחרים אסור ולמבשל מותר נמצא טפל חמור מן העיקר, ועוד הבאתי שם מ"ש הרב פר"ח בכללי הש"ס בסי' ק"י בסוף אות ג' וז"ל ה"מ היכא דלא מנכרא מלתא כגון ספק יממא ספק לילה, אבל במידי דאיתיה קמן, מחזו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא שרינן, כדאיתא בפ' כ"מ ובס"פ הדר עכ"ל ע"ש, ולכן ראוי להורות כמ"ש המג"א לאסור גם בנתבטל גם לדידיה והיינו כותיה ולא מטעמיה: 

ג. אף על גב דאמרינן מותר לצלות ביצה בחמה, אינו אלא בחמה עצמה, אבל בתולדות חמה כגון סודר שהוחם בחמה, אסור לשבר הביצה עליו כדי לצלותה מעט, גזירה משום תולדות האור שהרואה חושב הוחם באור. וכן אסור לגלגלה על החול ואבק דרכים שהוחמו בכח חמה: 

ד. המבשל או עשה שאר מלאכות לחולה שיש בו סכנה, אסור בשבת לבריא או לחולה שאין בו סכנה לאכול ממנו, גזירה שמא ירבה במלאכתו בשביל /מבריא/ הבריא, אבל למוצאי שבת מותר לבריא מיד. וכן אם נעשה ע"י נכרי מלאכה, בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לחולה שאין בו סכנה, אסור לבריא בשבת שמא ירבה בשבילו, אבל למוצאי שבת מותר לבריא מיד, ואין צורך להמתין בכדי שיעשו, ורק אם היתה המלאכה בבישול שיש בו איסור בישולי גוים, אסור לבריא לעולם משום בישול גוים, וגם לחולה עצמו אחר שבת כל שאפשר לבשל לו מחדש ע"י ישראל, דלא הותר בשולי גוים לחולה אלא רק בשבת דא"א לבשל לו ע"י ישראל. וכן הכלים שבישל בהם הגוי בשבת תבשיל שיש בו איסור בשולי גוים, ג"כ אסורים אחר שבת וצריכין הגעלה, וכלי חרס מגעילן ג"פ ודיו. אף על גב דבאיסורין דעלמא לא מהני הגעלה לכלי חרס אפי' בג' פעמים, בהא מהני. ובדיעבד אם בישל בכלים אלו בלא הכשר, ויש רוב בתבשיל מותר, ועיין חיי אדם כלל ס"ט סעיף ט' ושארי אחרונים יע"ש: 

ה. כל דבר שלא נתבשל קודם שבת אין שורין אותו בשבת בחמין שהיד סולדת בו, אפילו אינו נמוח בשריה זו, ודין חמין שהיס"ב אין משערין באצבע, אלא כל שכריסו של תינוק נכוית בהם חשיב יס"ב, ואם תאמר איך ידע האדם לשער בכך מדעתו, הנה נקיט האי כללא בידך כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה, שאין האדם נמנע מכח רבוי חמימותו הרי זה לא חשיב יס"ב, ואם ימנע מלשתותו או לאכלו מרוב חומו הרי זה נחשב בכלל יס"ב: 

ו. אף על פי שארז"ל אין בישול אחר בישול, מ"מ יש בישול אחר אפיה או צליה, ולכן אסור לתת פת לתוך מרק או שאר משקה שהוא חם חום שהיס"ב, אפילו שהוא מונח בכלי שני שאינו עומד בכלי ראשון שהיה על האש אלא הורק לכלי שני, ולא דוקא פת אלא כל דבר דרכיך אסור להניח בתוך חמין שהיס"ב, וכתבו הפוסקים מאחר דלא בקיאינן איזה מקרי רכיך, צריך להחמיר בכל דבר לבלתי יניחו בתוך חמין שהיס"ב. ואותם המניחים בצלים לתוך המרק יזהרו לבלתי יניחום בעודו חם שהיס"ב, מפני שהם מתמתקין מחריפותם ומתבשלים גם בכלי שני שהיס"ב: 

ז. הסוכר היוצא מן הקנים הוא מבושל, וכיון דקי"ל אין בישול אחר בישול מותר להניח הסוכ"ר בתוך הכלי ולערות עליו משקה חם שהיס"ב. מיהו חיי אדם כתב שיניח משקה החם תחלה לתוך הכלי, ואח"כ יניחו הסוכ"ר בתוכו, וטוב להזהר בזה דאין פסידא ולא טורח בכך: 

ח. יש עושין משקה קהוו"א מערב שבת ומניחין על האור כדי לשתותו בבקר ביום שבת, אך אין מניחין בתוך הכלי שמניחין אותו על האור בי"ן של קהווא הרבה כפי מה שצריך, כדי שלא יהיה בזה טעם מרירות, לכך מניחין בי"ן מעט, ובבוקר בעת ששותין משקה זה מוסיפין עליו בי"ן, ויש להם על מה שיסמוכו, אך גם בזה טוב שישימו בשבת את הבי"ן אחר שיריקו המשקה הנז' בתוך הכוס, כדי לצאת י"ח שאר דעות, ועוד מפני כי הקהוו"א היא קלויה ויש לחוש ולומר יש בישול אחר קליה, ועיין בספר גינת ורדים בכלל ג' מן סי' ג' עד סימן יו"ד מ"ש, ועיין חתם סופר א"ח סי' ע"ד יע"ש: 

ט. כלי ראשון שהוא כלי שנשתמש בו על האש, אפילו לאחר שהסירו מעל האש מבשל כל זמן שהיס"ב, לפיכך אסור ליתן תבלין לתוכו, וכן ה"ה דאסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליה מכלי ראשון שהיס"ב, מפני שהערוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון, אבל מותר ליתן תבלין בתוך המרק שבקערה שהיא כלי שני. אפילו שהמרק חם שהיס"ב, מפני שהתבלין קשים הם ואין להחמיר בהם בכלי שני, ואף על פי שאמרנו שאין איסור ליתן תבלין בכלי ראשון אלא דוקא בהיכא שהיס"ב, מ"מ טוב ליזהר אפילו אם אין היס"ב, כיון שהוא כלי ראשון כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר ועיין אחרונים ז"ל: 

י. המלח מותר להניחו בכלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש, אפילו שהוא עודנו חם שהיס"ב, משום דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא, זהו דעת מרן ז"ל בש"ע אך הרמ"א ז"ל בהגה"ה מחמיר במלח אפילו בכלי שני שהיס"ב, וטוב להזהר בזה דכמה פוסקים חשו לזה, מ"מ אם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון בעודו על האש דעבד איסורא לכ"ע, המאכל מותר דהמלח בטל לגבי המאכל: 

יא. מותר לתת מים חמין לתוך צונן, ואפילו מן כ"ר מותר לערות לתוך מים צונן דתחתון גובר על העליון ומצננו, אבל אסור לערות מים צוננין לתוך חמין שבכלי ראשון, יען כי התחתון שהוא חמין גובר ומחממו, אבל אם החמין הם בכלי שני אפילו היס"ב מותר לערות לתוכן צונן. ויש מתירין גם בכ"ר אם נותן הרבה מים צוננין לתוך החמין, דהיינו שהם רבים יותר על החמין, באופן שלא יהא באפשר שיתבשלו אלא רק תפוג צינתן, דכיון דהצוננין מרובין ומתערבים תיכף מבטל חמימות החמין. ומיהו כל זה אינו אלא דוקא בשופך הצוננין בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת לתוך החמין, אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף, ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ, וכנז' בחיי אדם כלל ב' סעיף ג' יע"ש: 

יב. מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד המדורה להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאין יכולים להתחמם באותו מקום עד שתהא היס"ב, אף אם ישהה שם זמן מרובה. אבל אסור ליתנם סמוך במקום דאפשר שיתחממו חום שהיס"ב, אף על פי שעתה אינו מניחם אלא רק שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד, גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שיחמו חום שהיס"ב, ועניינים אלו צריכין השערה בדעת ובהשכל, ולא יוכל כל איש תם ופתי לסמוך על דעתו בהשערות אלו לעשות מעשה: 

יג. הכובש כבשין אסור משום מבשל, וגם יש בזה איסור מעבד, ולכן כל דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין כגון קישואין ונומ"י חמוץ וכיוצא אסור למלוח ולהניח לפניו, אף על פי שרוצה לאכלם באותה סעודה, אבל מטבל מן החתיכות אחת אחת ואוכל מיד, ולא יטבל שניים או יותר ויניח לפניו, ולאו דוקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין הוא דאסור, אלא כל דבר שהמלח מועיל לשנות טבעו להפיג מרירותו כגון צנון ובצל ושום וכיוצא מדברים החריפים, או למתק חמיצותו ג"כ אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד וכנז' בפוסקים ז"ל: 

יד. פה עירנו דרכם להביא על השלחן קערה מלאה גרגרי רימונים שהם חמוצים ומניחים עליהם מלח למתקם מחמיצותם, צריכין להזהר שלא יעשו כן בשבת, ואף על גב דאין עושין מאלו כבשין כבר כתבנו דכל דבר שהמלח מועיל לתקנו אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד. וה"ה הכא מיהו אם ירצה ליקח חתיכת רמון שיש בה כמה גרגירים ולהניח עליה מלח ולאוכלה כולה מיד, שרי, ופשוט: 

טו. כל זה אינו אלא בהיכא דהמלח מועיל לאותו דבר הנמלח לשנות טבעו, הן להפיג מרירותו, הן להפיג חמיצותו, ולכן אף על פי שאין דרך לכבוש אותו דבר אמרינן דאסור למלוח ולהניח, אבל דבר שאין דרך לעשות ממנו כבשין וגם אין המלח משנה טבעו מותר למלוח ולהניח לפניו, ולכן ביצים מותר למלוח ולהניח לפניו מפני דהבצים אין דרך לעשות מהם כבשין, וגם אין המלח משנה טבעם אלא רק נותן בהם טעם קצת. וכן ה"ה אם שכחו מע"ש ליתן מלח בתבשיל, מותר ליתן המלח בשבת בקערה אחר שנצטנן מעט שאין היס"ב, דאז אין חשש בישול בזה אפילו לדעת הרמ"א ז"ל שכתבנו לעיל, והא דכתבנו דשרי בביצים ותבשיל למלוח ולהניח לפניו, היינו דוקא לאכול באותה סעודה אבל לאכול לסעודה אחרת אפילו לאוכלה בו ביום אסור, וכמ"ש רוב הפוסקים ז"ל אף על גב דהרב אליה רבא מתיר בזה, מיהו לדעת הט"ז ז"ל בסוף סע"ק ה' אם יש איזה צד לומר דטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ, כגון שעתה הוא קצת חם ויקבל המלח טפי אין לאסור יע"ש, ואין לסמוך על זה אלא לצורך גדול וכמ"ש הגאון ר"ז ז"ל: 

טז. לאו דוקא היכא דהמלח משנה טבע הדבר לתקנו ממרירותו או מחמיצותו הוא דאסור, אלא ה"ה אם מתקנו לרככו או להקשותו נמי אסור, כי גם בזה נמצא משנה טבעו ודמי לכובש כבשין, ולכן פולין ועדשין שנתבשלו בקליפתן אסור למלוח הרבה ביחד ולהניח לפניו, דהמלח מועיל לרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתם, וגם זה דומה לכובש כבשין וכן דמי למעבד, ועל כן פה עירנו שדרכן לבשל פולין שקורין באקל"י בקליפתן אם שכחו להניח מלח בעת בישול אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם, וכן ה"ה בפרי שקורין לובי"א ובלה"ק רוביא אם לא נתנו בהם מלח בבישול אסור להניח עליהם אחר שהניחם בקערה, דכל אלו המלח מועיל לרכך קליפתן, אלא מטבל אחת אחת במלח ואוכל, וזה הפרי שקורין בערבי לובי"א יש בו איסור יותר מפני כי פה עירנו דרכן לעשות מזה כבשין: 

יז. העושין סלאט"א מקשואין וכיוצא, דחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח, אסור להמתין עליהם עד שיקבלו טעם המלח ויזיעו, כדי להשים עליהם החומץ, אלא יזהר לשים עליהם החומץ תיכף ומיד אחר נתינת המלח, ולא ישהה אותם במלח לבדו: 

יח. הסלאט"א שעושין מקשואין וכל ירק חי אסור להניחם בתוך חומץ חזק, כשיעור שיתן על האור וירתיח, דהוי כבוש אפילו כשיעור זה אם החומץ חזק, וכמ"ש הגאון מש"ז ז"ל בסי' שכ"א סע"ק ג', ועיין בש"ע י"ד סי' ק"ה ס"ב, ועיין פרי תואר ושארי אחרונים שם, ועיין בעי חיי יו"ד סי' קס"ה ומג"א סי' תמ"ז וחוקות הפסח שם, ומ"ש הרב אשל אברהם בסי' שכ"א כדעת המג"א, אין דבריו מוכרחים ואפילו לפ"ד לא קאמר אלא לדעת מג"א, אך לענין דינא לא חזר מדבריו שכתב במש"ז לאסור בפשיטות, וזה ברור: 

יט. אסור לעשות מי מלח מרובים, או שאר משקין עם מלח מרובין, ולא מבעיא עושה לתת לתוך דברים שדרכם לכובשם להתקיים, שיש בזה לתא דמעבד ולתא דמבשל וכמ"ש לעיל, אלא אפילו עושה מי מלח לטבל בהם פתו ולתת לתוך התבשיל, אסור לעשות הרבה בבת אחת לצורך טיבול שתי סעודות, אלא עושה מעט לצורך סעודה אחת בלבד, ואפילו לצורך סעודה אחת אינו רשאי אלא סמוך לסעודה, אבל לא מסעודה לסעודה: 

כ. אסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ, כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ, דהוי כובש כבשים בכך, ועוד יש איסור אחר דהרי נמצא מכין לחול, ולכן לא ישליכו תמרים המתולעים לתוך חבית של חומץ בשבת, ולא צימוקים השרויין במים לצורך הקידוש לתוך חבית של חומץ בשבת: