בן איש חי שנה ראשונה פרשת בהר בחקתי
בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולא בה. נ"ל בס"ד דבירור של ניצוצי הקדושה הוא שתי חלוקות, הא' שמתהפך הניצוץ הקדוש מגשם עכור לגשם זך וזה נקרא בירור חיצון, והב' שמתהפך הניצוץ מגשם זך לרוחניות וזה נקרא בירור פנימי, והענין הוא כי ניצוצי הקדושה הם מעורבים בדומם וצומח ובחי שהוא בשר בהמה וחיה ועוף וכולם הם גשם עכור, ואם האדם יאכל בשר עולה הניצוץ מן הבשר שהוא גשם עכור אל האדם שהוא גשם זך, וכן אם יאכל את הצומח וכן אם יאכל דבר שמעורב בו עפר שהוא דומם ובאותו עפר יש נ"ק, ואח"כ צריך לעלות הניצוץ הקדוש מן האדם אל הרוחניות שהוא מקום הקדושה למעלה בעולמות העליונים, והרי זה מתהפך מגשם זך אל הרוחניות, ושלימות שתי חלוקות הבירורים האלה שהם בחי' חיצון ובחי' פנימי לא אפשר להיות אלא רק ע"י עסק התורה, מפני שבדברי תורה יש חיצוניות שהוא הפשט שלה, ופנימיות שהוא הסוד שבה, וז"ש הפוך בה והפוך בה, שני מיני הפכיות, הא' מגשם עכור אל גשם זך שזה נקרא בירור חיצון, והב' מגשם זך אל הרוחניות שזה נקרא בירור פנימי, יען דכולא בה היא התורה דאית בה כולא כלומר חיצוניות ופנימיות, ולכן בה יהיה שלימות שני הבירורים חיצון ופנימי, ועל כן אף על פי שנעשה בירור ע"י האכילה אין נעשה בירור שלם, כי באכילה א"א להיות אלא בירור חיצון שהוא מגשם עכור אל גשם זך, אך בירור השני שהוא בירור פנימי א"א להיות ע"י אכילה, ולכן הזהירו חז"ל ללמוד בד"ת על השלחן אפילו בחול, ולימוד פתיחת אליהו זכור לטוב היא מסוגלת הרבה לבירור נ"ק, והרגיל בה טוב לו לעתים שהוא טרוד בהם ומה גם בשביל לילות הקיץ שאוכלים על הגגות דא"א ללמוד לאור הנר:
א. כתב רבינו האר"י ז"ל בשעה"מ צריך האדם לזכור בתוך אכילתו חרבן הבית כמ"ש בזוהר תרומה, וידאג בלבו על זאת שבזמן שבהמ"ק קיים היתה השכינה מקבלת שפע יותר מעולה ומשובח ממה שהוא אחר חרבן, על כן ירגיל לומר ליקבה"ו וכו' הריני זוכר את ירושלים אשר חרבה בעונותינו והריני מצפה לבניינה שיבנה אותה הקבה"ו במהרה בימינו אמן, ויהר"מ ה' או"א שתשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת, וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין, ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, וקיים בה מקרא שכתוב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה:
גם יזהר לומר בתוך הסעודה פטום הקטורת ופרק איזהו מקומן, ואח"כ יאמר או"א מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו וכו' עד כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, אח"כ יאמר ותמלוך אתה ה' אלהינו מהרה על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשיך ככתוב בדברי קדשיך ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה. וקודם פטום הקטורת ופרק הנז' יאמר פסוקים אלו, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולנצח על כל דברי דוד בן ישי עבדך משיחך: בעצתך תנחיני ואחר כבוד תקחיני: והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו: ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי: שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה: ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה': שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב: נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי: אודך כי עניתני ותהי לי לישועה: ואח"כ יאמר מזמור היום, ואח"כ הושיענו ה' אלהינו וכו' עד וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, ואח"כ פטום הקטורת, ואח"כ איזהו מקומן, ואח"כ אין כאלהינו וכו':
ב. צריך לישב בכבוד על השלחן הדור בלבושו כמו שיושב לפני גדולים ובפרט בשעה שמברך בהמ"ז, וככתוב ז"ה אל"י ואנוהו ודרשו בזה ר"ת זה השלחן אשר לפני ה' וכמ"ש בחס"ל:
ג. מנהג החסידים קודם כל סעודה בימי החול יפנה תחלה ובפרט אם מרגיש התעוררות בגופו, וד"ז הוא צורך גדול ע"פ הסוד, ויטול ידיו ויברך אשר יצר, ואח"כ יעמוד ויתוודה ביום שיש בו תחינה, ויושב במקום שרוצה לאכול וישתה מעט מים פחות מרביעית אם תאב למים או ישתה מעט שכר ויכוין לפטור מים שבתוך המזון, ואח"כ יאמר לשם יחוד ובקשות שאמרנו לעיל, ואח"כ יטול ידיו כהלכה בשביל האכילה, ובימים שאין בהם תחינה שאין אומרים ודוי יאמרו מזמור בבא אליו נתן הנביא ויהרהר בתשובה בלבו, וכל זה יהיה לו עזר וסיוע אל הבירור שעושה באכילתו ועיין חס"ל סי' קנ"ז אות ט':
ד. אסור לטעום עד שיתן מאכל לבהמתו או חיה ועוף שיש לו בביתו, דמזונותיהם עליו, דכתיב עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, ורק בשתיה האדם קודם לבהמה, דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם:
ה. אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ודין זה נזכר בגמרא ונפסק להלכה בכל ספרי הראשונים ז"ל וגם בשה"ט בלי שום מחלוקת, וכתב הגאון חיד"א בברכ"י דלא נמצא שום חכם וחסיד שנזהר בד"ז ולכן דבר זה בלבו כאש בוערת לדעת מה זה ועל מה זה, ונחה דעתו דעת עליון בטעם שכתב הרב אליה רבה ז"ל בשם הפרישה דבחלקות ישית שבזמנם היו מסובין באכילתם ושכיח הזיקא, והאידנא יתובי יתבינן כולם שוים וימין ושמאל שקולאי נינהו וכגון דא ליכא למיחש, וגברא רבא אמר מלתא דמיתבא דעתא ומסתברא כוותיה עכ"ד, ועיין עוד להגאון הנז' בשיורי ברכה מ"ש בדבר זה יע"ש. ואיך שיהיה הנה עתה אין לנו סמך לעבור על דברי חז"ל בדין הנז' כי אם רק לפי הטעם של הגאון פרישה ז"ל, ולכן בליל פסח דכולם מסובין חייבין מן הדין להזהר בדבר זה וכמ"ש הרב ז"ל, וגם בשאר ימות השנה אם יזדמן איזה סיבה לאדם להיות מסב על שמאלו ואוכל חייב לקיים דברי חז"ל הנז' שלא ישיח:
ו. אם בתוך סעודתו רוצה לאכול פירות ולשתות יין שצריך לברך אך ידיו מלוכלכים בתבשיל, לא יברך בידים מזוהמות אלא יטול ידיו או יקנחם במטפחת כדי שיברך על הפירות או היין בנקיות וכמ"ש בחס"ל:
גם צריך האדם להזהר בכמה הלכות דרך ארץ השייכים לסעודה אשר הזהירו אותנו חז"ל בהם, אלו הן, שנים ממתינים זה לזה בקערה דהיינו כשהאחד מסלק ידיו מן הקערה לאיזה עסק אז חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור עסקו, אבל אם הם שלשה אין השנים פוסקין בשביל האחד, וכל זה איירי בשוים זע"ז, אבל אם האחד מסב עם אביו או עם אחיו הגדול או עם מי שגדול בחכמה שחייב בכבודו צריך להמתין לו, ואין הגדול צריך להמתין לקטן וכנז' בחס"ל. מיהו אם יש לפניהם תבשיל ואחד מהם סילק ידו מן הקערה לאיזה עסק, שאם ימתין השני יתקלקל התבשיל מחמת שיתקרר ולא אפשר לאכלו, אין צריך להמתין אפילו קטן לגדול:
ז. אין מסתכלין בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, ואם יש לפני המסובין קערה אחת מלאה שאוכלים כולם ממנה לא יתן אחד מהמסובין עיניו בה לברור ממנה חלק יפה לעצמו אלא יקח מן הבא בידו, וגם לא יושיט ידו אלא במה שלפניו, גם לא יקח בידו מנה גדולה ויניח לפניו או יאחזנה בידו ויאכל ממנה, ואם אוכלים על ידי כף לא ימלא הכף על כל גדותיו ויניח בפיו:
ח. יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו, ואם אוכל בידו לא ילכלך כל הידים אלא רק ראשי אצבעותיו, וטוב ונעים שלא יאכל אלא ע"י כף, ולא יאכל אלא רק ביד אחת ולא בשתי ידים, ולא יניח לגימה גדולה לתוך פיו, ובעת שמכניס המאכל לפיו יזהר שלא יתלכלך שער זקנו, ויזהר לדחות שער שפמו לכאן ולכאן קודם אכילתו כדי שלא ישתלשלו הרבה על שפתיו ויתלכלכו הרבה, ובכל דברים אלו יתנהג אפילו בביתו על שלחנו וכ"ש כשהוא אוכל עם בני אדם, והמזמין אורחים בביתו ומביא לפניהם תבשיל רוטב ואינו מביא להם כפות לאכול בהם ה"ז חוטא ומזלזל בכבוד האורחים:
ט. לא ימהר בלעיסתו ואכילתו אלא יתנהג לאטו לאט לאט, אפילו אם מסב עם אדם גרגרן, ואם הבשר קשה לא יהא נושך בשיניו ומושך בידיו אלא יסלק ידו ממנו, ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא יראה חיבה וחשק על האכילה, ולא ימלא פיו אלא רק בכדי שיוכל לדבר בשפה ברורה, ולא יושיט ידיו לקערה עד שיגמור לבלוע מה שבפיו, ויפסיק מעט בין לעיסה אחת לאחרת, ואם המסובין עמו סילקו ידיהם מאותו מאכל גם הוא יסלק ידו אף על פי שעדיין תאב לאכול, דלאו אורח ארעא לאכול יחידי בין המסובין:
ולא יאחז בידו פרוסה כביצה ויאכל, ולא ישתה כוסו בבת אחת בלי שיור אלא ישתה כמנהג המדינה, ולא ישתה שתי כוסות זא"ז, ולא יפשוט ידו בקערה בפני מי שגדול ממנו אפילו אם יש קערה בפני כל או"א, וכל העובר על הלכות דרך ארץ הנז"ל וכיוצא בהם ה"ז רעבתן וגרגרן מסטרא דההוא דאמר הלעיטני נא והנה הוא נאחז בסבך הסט"א, ואם הוא בעל תורה ועושה כן ה"ז מחלל ש"ש, ולכן ארז"ל דרך ארץ קדמה לתורה וכאשר האריכו בזה בספרי המוסר והיראה:
י. ייטב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פיתו בשמחה ולא בכעס ודאגה, ויזהר לאכול הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה, וישתדל לכבוש תאותו באכילה ושתיה תמיד. וכתבו חכמי המוסר דבהיות המאכל או המשקה לפני האדם והוא מתוק לחיכו וחביב עליו ביותר וימשוך ידו בשביל סיגוף לכפרת עונות, הרי זה נחשב תיקון גדול בתיקוני התשובה ויש בו תועלת כמו התענית:
יא. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ולכן אפילו כוס של קידוש דליל שבת ויו"ט שמקדש מעומד מנהג רבינו האר"י ז"ל אחר ברכת הקדוש לישב וישתה הכוס, ולא ישן סמוך לאכילה, ולא יעמוד מיד אחר אכילה וישהה כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה, דאם אכל פת ישהה בישיבתו שיעור בהמ"ז, ואם מזונות וכיוצא שיעור ברכה מעין שלש:
יב. הנכנס לבית בעה"ב, כל מה שיאמר לו בעה"ב או גדול הבית יעשה, וישהה מעט כמנהג המדינה, ואין מסרבין לגדול, ולא יאמר הנכנס לבית חבירו תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, ורק במים יאמר תנו לי מים לשתות:
יג. לא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה לפי שאין דעת כל הבריות שוה, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דשמא מחמת בושה יקבלנו חבירו וישתה וינזק מחמת מיאוס ואפשר שימות, ובצוואות רבי אליעזר הגדול מזהיר שלא לשתות ממה ששייר חבירו דשמא יש לו חולי ויתערב רוק בפיו באותו שיור, ומה שנוהגים העולם לטעום בני הבית מכוס של הקדוש שמקדש בעה"ב היינו מפני שיודעים שהבעה"ב אין בו חולי שיזיק להם, ואף על פי שאמרו בהלכות דרך ארץ שלא ישתה כוס ויניחנו ריקן על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתנהו לו מ"מ אם מנהג המדינה דלא קפדי בהכי גם הוא לא יקפיד:
יד. אף על פי שאמרו חכמים ז"ל לשייר פאה בקערה מן התבשיל, עכ"ז כתב רבינו ז"ל בשער טעמי המצות דאין דין זה נוהג עתה בזה"ז ע"ש, מ"מ לאו אורח ארעא לאכול המאכל כולו עד בא עד קיצו וכ"ש שלא להיות מלחך פינכי משום שורת דרך ארץ וכנז' בחס"ל:
טו. כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצוות, היה נוהג מורי ז"ל פעמים רבות לצוות לבני ביתו שיביאו לפניו עשבי דדברא שאין נזרעים בידי אדם או קוצים ודרדרים שדרך בני אדם לאכלם והיה אוכלם כדי לקיים בעצמו קללת אדה"ר שנתקלל וקוץ ודרדר וכו' ואכלת וכו' ע"ש, ופה עירנו יע"א אפשר לקיים דבר זה בעשבי דדברא שקורין כאב"ר והם דומין לקוץ ודרדר וכובשים אותה במים ומלח ונאכלים, אך צריך לבדוק מן התולעים היטב היטב:
טז. אם רואה אוכלים מושלכים בקרקע אסור להניחם כך אלא צריך להסירם משם, וכן אסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה שלא לצורך, וכל פירות שנמאסים ע"י זריקה אסור לזרקן אפילו לפני חתן וכלה בעבור שמחה או סימנא טבא. ופה עירנו עושין לפעמים בליל המילה שלחן מונח עליו ענפים ופרחים מורכבים זעג"ז לנוי וגובלין עיסה של קמח כדי לתחוב בתוכה הענפים וגם מביאים פרי שקורין נומ"י שהוא מתוק או רמון וכיוצא כדי לתחוב בהם הענפים להרכיבם זעג"ז, ופירות אלו ודאי הם נמאסים ומתקלקלים בכך, וצריך למחות בהם שלא יעשו כזאת בשום מאכל ופירות אם יהיו מתקלקלים ונמאסים:
יז. אין סומכין קערה מלאה בפת שמא ישפך ממנה על הפת וימאס, ואין לזרוק פת מאחד לאחד אף על פי שאינו נמאס בזריקה. גם יש בני אדם כשיעשו פירות כבושים במים ומלח יניחו בתוכם חתיכת פת כדי שיהיה לכבושין טעם יפה וחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת, וצריך למחות בידם בדבר זה, וכל אדם צריך לכבד את הלחם ועליו תבא ברכת טוב:
