בן איש חי שנה שניה פרשת קדושים
אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. י"ל מאחר שתלה היראה בחכמה איך חזר ותלה החכמה ביראה, ונ"ל בס"ד דידוע שיש שני מיני יראה, הא', יראה חיצונית שהוא ירא את ה' מפני העונש, או בשביל השגת הטובה, והב', יראה פנימית שהוא ירא את ה' מפני שהוא אלהינו והוא בראנו וברא את כל העולם, ואיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, וזו יראה הפנימית א"א לזכות לה עד שיזדכך חומר האדם ותזדכך נפשו מן הסיגים שבה, כי בעודו בסיגים ועכריות בלתי זיכוך מוכרח שתהיה כוונתו בשביל הנאתו ונודע כי עסק התורה שהוא החכמה הוא העיקר המזכך חומר האדם ומטהר נפשו מן הסיגים שבה, ולכן נקרא אדם, דאות אל"ף רומז לעסק התורה לש"ש כי אלף לשון לימוד כמו אלופי ומיודעי, וכן אאלפך חכמה, וצורת האל"ף היא וא"ו ושני יודי"ן שמספרם כ"ו כמנין שם הוי"ה, רמז שהלימוד יהיה לשם ה', וע"כ עושה בירור ארבעה בחינות י"א סימני הקטורת שיש בארבעה עולמות אבי"ע, אשר בעשיה, כי ידוע שכל עולם מן ד' עולמות אבי"ע יש בו ד' עולמות אבי"ע, ולכן אנחנו לומדים י"א סימני הקטורת בבוקר בתפילת העשיה שהוא בסדר הקרבנות, פעם אחת בפסוקי תורה שבכתב, ופעם אחת בתורה שבע"פ שהיא הברייתא, וחוזרים ג"כ קודם עלינו לשבח לומר ג"כ פעמיים א' בפסוקים קח לך סמים שהם תורה שבכתב, וא' בברייתא שגם זה האמירה בעולם העשיה, הרי ארבעה פעמים כנגד ארבעה בחינות י"א סימנים שיש באבי"ע שבעשיה, וד"פ י"א הם מספר דם של אדם, לרמוז דע"י לימוד התורה הרמוז באלף יהיה בירור בארבע בחינות י"א סימנים שהם דם, ובזה ממילא יזדכך חומר גוף האדם בארבע יסודות שלו ותטהר הנפש מן הסיגים בארבע יסודות שבה, ואז יוכל האדם לזכות ליראה פנימית, ולז"א אם אין חכמה היא התורה שנקראת בשם חכמה שהיא כ"ח מ"ה כמספר אדם שעולה ממ"ה, אין יראה, היא יראה פנימית, ואם אין יראה היא יראה חיצונית שתקדם להיות אצל האדם, אין חכמה שאם לא יוקדם אצלו יראה איך ימשך לבו לעסק התורה:
ובזה יובן הטעם שהתורה נדמית לאש, דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, לרמוז כמו שהאש טבעו לנקות כל דבר מעכריות וסיגים שבו כי הבשר יתבשל ויתרכך באש, וכן הדם שהוא הסיגים שבבשר שיצא מן הבשר ע"י האש כמ"ש רז"ל נורא משאב שאיב את הדם, כן התורה מטהרת הנפש ומושכת ממנה הסיגים שבה, ולכן התורה נקראת אשה כי אשה אותיות האש, ולכן תמצא תורה עולה מספר תרי"א ורוב מספר תרי"א הוא מספר אש"ה שהוא הא"ש, לרמוז שהתורה מושכת הסיגים מן הנפש ומזככת חומר הגוף כטבע האש דמשאב שאיב את הדם ומבשל הבשר:
א. הצלי אין צריך מליחה לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו בלא מליחה, לפיכך במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר ואח"כ יוכל לבשלו, וכן עושין אלו השותין משקה סמנין שקורין עשב"א שאין אוכלים שום דבר שיש בו מלח כל זמן ששותים משקה זה שיעשו כך לצלות הבשר ואח"כ יבשלוהו כרצונם, ואם צולהו ע"ג הגחלים ממש אף על פי שאין מקום אויר חלל בין הצלי לגחלים כדי שיזוב הדם, לית לן מה דמ"מ נורא משאב שאיב הדם ואינו מניחו לחזור להבלע בבשר, ולא עוד אלא אפילו אם צולהו על הקרקע של התנור שהוא גרוף וקטום דאין כאן אש בעין אלא חרסו של תנור הוא חם מאד ורותח, שרי, מפני שתוקף החום לבדו נמי הוא שורף, ולא חיישינן שמא אחר שנפלט הדם חוזר ובולע וכנז' בפוסקים ז"ל, ועיין להגאון חק"ל י"ד ח"א סי' ל"ו דף נ"ה ויד אפרים סי' ט"ו, והגם דהגאון הצל"ח בפסחים ריש פרק צולין מחלק בין ע"י האש עצמו לבין החום בלבד, יש לסמוך על רובא דמתירין. מיהו אין להתיר לצלות הבשר בתוך המחבת בלי שום משקה, אף על פי שהיא על האש וחמה כמו גחלים ממש, והטעם מפני שהיא כלי ולא חשיב זה צליה וכנז' בחק"ל ז"ל שם יע"ש:
ב. הא דאמרינן נורא מאשב שאיב, היינו דווקא דם המכונס בבשר שהוא עודנו בקרבו ולא יצא עדיין, אבל אם דם אחר נטף על הבשר, הנה בזה אדרבא טבע האש להבליע זה הדם בתוך הבשר ואינו שואב אותו, מיהו לדעת מר"ן ז"ל דס"ל חום שהיס"ב אם הוא בלא רוטב כגון צלי או אפוי או מבושל אינו אוסר אלא כדי נטילה, וכנז' בסי' ק"ה, גם הכא אינו אוסר בצלי אלא כדי נטילה, ולדעת מור"ם ז"ל שם דבעי ששים גם הכא אוסר עד ששים, לפיכך אם נטף על הצלי דם בין שהוא נטף עליו בשעה שהוא אצל האש ובין שנטף עליו כשהיה צונן, ה"ז אוסר לדידן דאזלינן בתר מר"ן ז"ל כדי נטילה, ולהאשכנזים דאזלי בתר מור"ם ז"ל עד ששים, וכן ה"ה אם נטף עליו אחר שהסירו מן האש בעודו חם הרבה כחום שהיה בו על האש, נמי דינא הכי ועיין כרתי סי' ע"ו סק"א:
ג. אם גבינה קרה ולחה נפלה על הצלי בעודו חם, צריכה הגבינה קליפה מפני שבלעה מן הבשר, דאע"ג דלא פלטה בולעת טעם בשר, וכנז' בשיורי ברכה בשם חוות יאיר ז"ל:
ד. אף על גב דאמרנו הצלי אין צריך מליחה, מ"מ המנהג לפזר עליו מלח מעט כשהוא תחוב בשפוד וצולה אותו תכף ומיד, כדי שלא יתמלא המלח שפזרו עליו מדם ועיין מש"ז סע"ק ד', וצריך להזהיר בזה כי יש נשים עצלניות ואחר שיפזרו עליו מלח שוהין הצליה אם יזדמן להם עסק אחר, וצריך להזהירם עוד בין בצלי זה בין בצלי שצלו אותו בלא מלח כלל, שלא יגלגלו השפוד תמיד, אבל באקראי לית לן בה, ועיין מנחת יעקב כלל ט' סק"ו ושפ"ד ס"ק י"ב ושאר אחרונים, ואותם ששותין משקה שקורין עשב"א שמקפידים שלא יניחו מלח על הבשר כלל, יכולים לצלותו בלא פיזור מלח תחלה אפילו דבר מועט:
ה. בשר זה שצולין בלא מליחה, או אם מולחו מעט, כשתוחבו בשפוד וצולהו מיד הנה אם רצה לבשלו אחר צלייתו צריך להזהר לצלותו צליה גמורה, דהיינו כל צרכו, ולא סגי בחצי צלייתו, דכן הוא דעת מר"ן ז"ל ואף על גב דמור"ם ז"ל סובר דסגי בחצי צלייתו אנן בתר מרן ז"ל גרירן, ואף על פי דפה עירנו נוהגים בכבד שצולין אותו חצי צלייתו ואח"כ מבשלים אותו, אין ללמוד דין הבשר מדין הכבד, די"ל דוקא בכבד נהגו בכך משום דאע"ג דכבד יש לו רבוי דם יותר, עכ"ז רכיך הוא טפי מן הבשר ובחצי צליה דידיה פועל האש יותר מחצי צליה של הבשר, ועוד דגם בכבד אין מנהג ברור וחזק, יען כי דבר זה אינם עושים אלא בבתי העניים שיבשלו הכבד אחר הצליה, ורוב בני אדם אוכלין הכבד צלי ומעוטא דמעוטא הם המבשלים אותו, ויש לומר מחסרון ידיעה נהגו כך ואין זה מנהג ותיקין, ולכך ראוי להורות להם שגם הכבד יצלוה צליה גמורה כשרוצים לבשלו, וכ"ש הבשר שנצלה דלא מליחה שצריך לצלותו צליה גמורה וכדעת מר"ן ז"ל, מיהו אותם ששותין משקה שקורין עשב"א שכל תבשיל שלהם בזמן ששותין משקה הנז' שהוא משך שלשים או ארבעים יום כולו מבשר צלוי, יש להקל להם לצלותו חצי צלייה ולבשלו, מפני שאם צולין אותו צליה גמורה לא יהיה טעם בשר בתבשיל שיזוב שומן הבשר בצליה, וכיון דשותין זה בשביל חולי יש להקל להם:
ו. בשר שלא נמלח או שנמלח בעודו בשפוד ונצלה מיד, טוב להזהר שלא יסירו השפוד שתחוב בו הבשר מן האש כדי לתקן האש, או לסיבה אחרת קודם שנצלה הבשר חצי צלייתו, ואף על גב דפה עירנו נהגו היתר בזה ויש להם על מה שיסמוכו, עכ"ז בעל נפש יחמיר להזהר בזה ותבא עליו ברכה:
ז. בשר זה שצולין בלא מליחה או שנמלח מעט בעודו בשפוד, אין נותנין ככר לחם וכיוצא תחת הצלי כדי לקבל שומן הנוטף ממנו, גם לכתחילה אסור לצלות בשר שנמלח כדינו קודם צליה עם בשר שנצלה בלא מליחה, ובדיעבד מותר ויש אוסרין לכתחילה ליתן בצלים בשפוד בין חתיכת בשר לחתיכת בשר ולצלותם יחד, ויש מתירין והמחמיר תבא עליו ברכה, ועיין מחב"ר סי' ע"ג אות ט"ו:
ח. בשר שנמלח כדרכו לקדרה ששהה שיעור מליחה ורוצה לצלותו, צריך שידיחנו קודם צליה הדחה גמורה ג"פ כאשר ידיחנו לקדרה, ואם שכח ולא הדיחו קודם צליה ידיחנו אחר צליה, וגם עתה ידיחנו ג"פ כדין הדחה דלאחר מליחה, מיהו בשר שהודח הדחה הראשונה מן הדם שעליו כשהביאו מן הקצב ואח"כ תחבו בשפוד ומלחו בעודו תחוב בשפוד וצלה אותו תיכף ומיד, אין צריך להדיחו אחר צליה דאין לחוש לדם שעל המלח מני שהוא אחר שפיזר עליו המלח בהיותו בשפוד הניחו תיכף ומיד על האש, ואז האש מונע המלח מלבלוע הדם, ומה שנראה לעינים מוהל אדום על הבשר אחר צליה, אינו אלא חמר בשר, ועיין פר"ח ושו"ג, וכן המנהג פה עירנו לאכול הצלי הזה בלא הדחה:
בד"א כשרוצה לאכלו צלי, אבל אם רוצה לבשלו אחר צליה צריך להדיחו קודם שיבשלנו, והטעם מבואר בבית יוסף סי' ע"ג, דהוא משום מראית העין ועיין פר"ח בסי' ע"ג ובסי' ע"ו ס"ק ט"ז, וכן נוהגים פה בגדא"ד להדיח הכבד אחר צלייתו כשרוצים לבשלו:
ט. בשר ששהה שלשה ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה אפילו אם יתנוהו במים פושרין, ואם בשלו, נאסר, ואפילו שלא בשלו לגמרי אלא שם אותו בקדרה שהיס"ב, אסור, כדין בשר שלא נמלח, אבל מותר לצלותו ולאכלו, ויש למלחו קצת קודם צליה:
י. בשר זה אחר שצלאו נמי לא יבשלנו, ואף על פי שמלחו קודם צליה מליחה גמורה שהוא שיעור דאינו נאכל מחמת מלחו, וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם בשלו אחר צליה מותר, ואם הוא ערב שבת ויש שעת הדחק שאין מוצא בשר אחר לקנות, אז גם לכתחילה מותר לבשלו אחר צליה, וה"ה לצורך סעודת מצוה נמי שרי לבשלו לכתחילה אחר צלייה, ועיין כנה"ג ומש"ז ושיו"ב, וכן ה"ה בהפסד מרובה יש להתיר בישול אחר צליה, ועיין זרע אמת יו"ד סי' כ"ב:
יא. בשר זה ששהה ג' ימים בלא מליחה, אם נמלח בכלי שאינו מנוקב דינו כדין בשר דעלמא, דאם שהה בכלי שיעור שיתנו מים על האש ויוכלו להרתיח, אז נאסר הבשר הזה גם לצלי:
יב. בשר זה ששהה שלשה ימים בלא מליחה, אם מלחו עם בשר הראוי למליחה שמולחו להוציא דמו, הנה עדיין יש היתר לבשר זה ששהה תקנה בצליה, והבשר השני הראוי למליחה שמלחו להוציא דמו, מותר אחר מליחה בין בבישול בין בצליה:
יג. שומן של בשר ושומן של אווז דינו כמו הבשר דמחזיקין בו דם, ואם שהה שלשה ימים בלא מליחה נאסר בבישול כדין הבשר, אך כיון דהוא שומן לא אפשר לצלותו כי נימוח, ואם יערבו בשומן אחר לבטלו גם זה א"א דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה, כיצד יעשה, ימלחנו תחילה מליחה גמורה, ואח"כ יבשלנו במים שיש בהם ששים פעמים כנגד זה השומן, ואז יקח השומן שהוא צף למעלה והוא מותר שכבר נתבטל איסור דם בששים, ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דדמי להגעלה שהוא עושה כדי להפליט האיסור, ולכן צריך שישפוך אותם המים לאבוד ולא יהנה מהם, כ"כ הגאון חו"ד ז"ל והסכים עמו הגאון יד אפרים ז"ל:
יד. לכתחילה אין להשהות הבשר שלשה ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלנו, ואם השהה אותו בשוגג, צריך לצלותו תיכף דחיישינן דילמא משתלי ומבשל ליה, וכנז' בשמש צדקה סי' ט"ל, אך הכבד והכחל מותר להשהותן משום דבלא"ה אסורים בבישול ובודאי יצלנו, ואף על גב דכבר מותר לבשלו אחר צליה, מ"מ כיון שגם הבשר מותר בדיעבד לבשלו אחר צליה, לא חיישינן להא דכ' פתחי תשובה בשם חמודי דניאל סי' ל"ד:
טו. בשר ששהה בלא מליחה וחל יום שלישי שלו בשבת, יש מתירין לשרות הבשר הזה במים בשבת כדי שלא יאסר בבישול אחר שבת, ויש אוסרים לשרותו בשבת אפילו ע"י נכרי, ויש אוסרין ע"י ישראל ומתירין ע"י נכרי, וראוי להורות כדבריהם להתיר ע"י נכרי, אך טוב שיעשה שבות דשבות דהיינו הישראל יאמר לנכרי שהוא יאמר לנכרי אחר לשרותו במים. והחנוני המוכר בשר שנשאר לו בשר הרבה שאם לא ישרנו במים בשבת יעברו עליו שלשה ימים, ואית ליה פסידא טובא שצריך למוכרו בזול מאד דאין נאכל אלא צלי, הרי זה מותר לשרותו ע"י נכרי לכ"ע, ועיין שבות יעקב ח"ג סי' כ"ב:
טז. בשר שנמלח אסור לכתחילה להשהותו במלחו י"ב שעות שהוא שיעור פליטת כל צירו, אלא ידיחנו קודם י"ב שעות, ובדיעבד מותר אפילו אם שהה במלחו מעת לעת או יותר, ואם הבשר נמלח בערב שבת ושכחו להדיחו ונזכרו ביום שבת, אסור להדיחו ע"י נכרי, אלא ישאר עד מוצאי שבת וידיחוהו, דזה חשיב כדיעבד וכמ"ש בלחם הפנים:
יז. בשר שנמלח ונתייבש קודם שהדיחוהו הדחה אחרונה, אף על גב שיש ששים נגד המלח שעליו בודאי כיון דכבר נתייבש, מ"מ צריך להזהר להדיחו קודם בישול, וטוב שתהיה הדחת בשר היבש בפושרין, כי הפושרין טובים מן הצוננים להסיר הדם והמלח שנתייבש על הבשר, ויזהר מאד שיהיו פושרין ולא חמין שהיס"ב, דא"כ מה הועיל בהדחה זו דהרי זה הוי כמו בישול:
יח. יש בני אדם דרכן למשוך שכר תמרים מן שכר שקורין בערבי רגיע"י שמושכים ממנו ע"י קנים שכר חשוב שקורין דובאר"ה, ודרכם להניח תרנגולת שחוטה בתוך הדוד שבו השכר שקורין רגיע"י כדי שיצא השכר שקורין דובאר"ה חשוב מאד, אך אין רוצים למלוח אותה באומרם אם ימלחו אותה יתקלקל השכר, ובזה השכר שקורין רגיע"י יש ששים על התרנגולת, העליתי בתשובה בסה"ק רב פעלים דאסור למעבד כן לכתחילה אף על גב דיש ששים, והארכתי בדבר זה שם בס"ד, וכתבתי דאם א"א לו למלוח יצלה התרנגולת חצי צליה ויניחנה בתוך השכר:
יט. דם הנמצא בחלב שחלבו מן הצאן או מן העז, אם הוא מראה אדום יש בזה אסור דם, כמ"ש האחרונים בשם נחלת שבעה, וכ"כ הרב חנוך בית יאודה סי' ל"ח, מיהו ימצא פה עירנו בחליבה הראשונה או שניה שתהיה מרחלים או עזים אחר לידתם שיהא מראה החלב אינו לבן גמור, אלא נוטה לירוק שהוא גוון שקורין בערבי אצפ"ר, אין חשש בזה דלא אסרו אלא מראה אדום, אבל מראה ירוק אין בו חשש כלל, ובסה"ק רב פעלים הבאתי ראיה לזה מסי' קפ"ח סעי' א' שפסק מר"ן ז"ל מראה ירוק אפילו כמראה השעוה או הזהב, וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים טהור ע"ש, ועיין ש"ך ז"ל שם סק"ד יע"ש, נמצא אפילו בדם נדה הותרו מראות אלו של ירוק שהם מראה השעוה או הזהב או אתרוג או חלמון ביצה וכיוצא, וכנז' בש"ך ז"ל, על כן החלב הזה אין בו חשש ומותר הוא וזה ברור:
