בן איש חי שנה שניה פרשת בהר בחקותי

בן איש חי שנה שניה פרשת בהר בחקותי 

בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. נ"ל בס"ד הצדיק נקרא בן הא הא, כי ידוע דחלק הנפשיות שבאדם, הן נפש, הן רוח, הן נשמה, מוכרח שיש בו חמשה חלקים שהם נרנח"י שהם בחינת שם הוי"ה עם קוצו של יו"ד, שהם כחבת"ם, וזהו בחלק הנפשיות, וכנגדן בחלק הגופניות יש חמשה חושים, וכתב בקה"י ז"ל חוש הראות ה"ס כתר שהוא בחינת יחידה, וחוש הטעם ה"ס חכמה שהוא בחינת חיה, וחוש הריח ה"ס בינה שהוא בחינת נשמה, וחוש המשוש ה"ס תפארת שהוא בחינת רוח, וחוש השמע ה"ס מלכות שהוא בחינת נפש ע"ש, נמצא באדם יש חמשה חלקים בנפשו, וחמשה כנגדן בגופו, הצדיק הוא שלם בחמשה אלו וחמשה אלו אינו חסר בהם כלום, אך כהרשע בין אלו ובין אלו פגומים, וכאלו אין בו ולא מאלה ולא מאלה, לכן הצדיק נקרא בן ה"א ה"א כי מספר ה"א הוא חמשה רמז לחמשה הנפשיים וחמשה הגופניים שהם שלמים אתו, וכדי לנחם עצמו כשרואה דוחק בעוה"ז וצער גדול אומר לפום צערא אגרא, וא"כ זה הצער הוא לטובה, וכמאמר נחום איש גם זו על כל צער שרואה אומר גם זו לטובה:

ועוד נ"ל בס"ד הטעם שהצדיק נקרא בן הא הא, כי ידוע התורה ניתנה מן עולם הבינה, לכן התחילה באות בי"ת שהוא בינה, והיא סוד ה"א ראשונה שבשם הוי"ה ב"ה, ולכן עשרת הדברות היו כתובים חמש וחמש, וכן כל התורה כתובה חמשה ספרים, ואיתא באותיות דרבי עקיבא וז"ל מה נשתנה אות ה"א מכל האותיות שזה נתנה תורה לישראל, מפני שכל האותיות כשאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה, מפני כשהאדם מוציאו מפיו אינו מרגיש בו לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה טיפת רוק מפיו עכ"ל יע"ש, והנה אות ה"ה המלוי שלה ג"כ הוא אות ה' כמו הפשוט שלה, וידוע דהמלוי נחשב ולד של הפשוט, כי נולד ממנו ונגרר אחריו, ולכך התורה שבכתב נחלקה לחמשה ספרים שהם מספר ה', לרמוז כמו שאות ה' היא יוצאת טהורה מפיו של אדם שאין מוציא בה רוק מפיו, כן התורה היא טהורה ואינה מקבלת טומאה, ולכן בעל קרי קורא בד"ת ואינו חושש, וכד חזיה ר"י לאותו תלמיד דהוי מגמגם וקורא א"ל פתח פיך ותקרא, דאין ד"ת מקבלים טומאה, דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אין מקבלים טומאה, ולכך נרמזה במספר אות ה' להורות על זה שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה, והנה מלוי אות ה' שהוא תולדה של הפשוט הוא ג"כ אות ה', להורות שגם תורה שבכתב היא דוגמת אות ה', דהתולדה שלה שהם דברים היוצאים ונולדים ממנה שהם תורה שבע"פ ועל חדושי תורה שהאדם מחדש בה, ג"כ אין מקבלים טומאה, ואפי' חידוש שהאדם מחדשו מדעתו עכ"ז מאחר שהוליד אותו מן התורה עצמה נעשה כתורה עצמה, שיהיה גם הוא דוגמת אות ה' שאינה מקבלת טומאה, ולכן חכם הצדיק שעוסק בתורה ומוליד ממנה חדושים נקרא בן ה"א ה"א, שיש בידו תורה העקרית שהיא דוגמת אות ה"א, וגם יש בידו חדושי תורה הנולדים מן התורה, שגם אלו הם דוגמת אות ה"א:

נמצא גם חדושים הנולדים מן התורה הם יהיו כמו התורה עצמה שאין מקבלים טומאה דהכי קי"ל היוצא מן הטהור טהור, משא"כ ההולך אחר הפלסופייא הכפרנית כיון שהיא יוצאה מטומאה כל חידוש שמוליד ממנה הוא ג"כ חלק טמא, דהכי קי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, ולא עוד אלא גם אם יש בה תערובת מדברים טובים אל תאמר אלמוד דבר הטוב המעורב בה בלבד, אלא הרחק גם מדברים טובים שבה, כי כיון שנתערבו ונתחברו עמה נעשו כמוה, והלומד אותם מביא רעב לנפשו, וכך אומרים לדבורה לא מעוקציך ולא מדובשיך:

ודוגמא לזה מצינו בהלכות איסור והיתר, בביצה של תרנגולת טריפה דאסורה ואף על גב דאין הטרפות בביצה, והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, עכ"ז מאחר שגדלה ביצה זו בתוך מעי הטריפה גם היא נעשית טריפה ונאסרה, והנה מלבד המוסר שיהיה האדם למד מדין זה לעניין הפלסופייא הכפרנית, עוד זה יהיה מוסר לאדם שהוא גדל עם רשעים גמורים ומתחבר עמהם שסופו להיות גם הוא רשע כמותם, ולהפך, ההולך את חכמים יחכם, ולכך שנה לנו התנא בפרק זה מה בין תלמידיו של אאע"ה לתלמידיו של בלעם הרשע וכו', ללמדך המתחבר לצדיק וחכם כאברהם אע"ה גם הוא יזכה לטוב כמוהו, והמתחבר לאדם רשע כבלעם הרשע גם הוא ירד לבור שחת כמוהו, וזה כלל גדול ביסוד העבודה והדברים נמשכין בארוכה במוסר השכל: 

א. ביצה נבילה שנתנבלה בשחיטה, אף על גב דמותרת מן התורה אסרוה חז"ל כמו הנבלה עצמה, כיון שבאה מן הנבלה שהיא אסורה מן התורה, ואפילו נגמרה לגמרי דכיוצא בה נמכרת בשוק, אסורה, ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות, אבל ביצת טריפה אסורה מן התורה מפני שנגמרה באיסור, דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת היתה הביצה רק בשר ולא נגמרה בעת ההיא אלא אח"כ, ונמצא שנגמרה באיסור, ואפילו ידעינן שלא נטרפה התרנגולת אלא רגע אחד קודם שנשחטה, אפ"ה אסורה מן התורה שלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים, ומאחר דבזה"ז דרכם למכור הביצים במנין תמיד, לכן אפילו נתערבה באלף אינה בטלה: 

ב. תרנגולת שנשחטה ונמצאת טריפה ויש ביצים שנולדו ממנה קודם שנשחטה, אם היא טריפה שאפשר שלא אירע לה אלא עתה, כגון שנקב קרום על מוח וכיוצא, הביצים מותרות, דאמרינן השתא הוא דנטרפה אבל אם ידוע דנטרפה קודם שילדה הביצים כגון יתרת אבר שנטרפת בו, או שהוגלד פי המכה שבידוע ששלשה ימים קודם שחיטה היה בה זה הטרפות מפני שאי אפשר להיגלד פחות משלשה ימים, אז כל הביצים שנולדו ממנה אסורות, ואפילו אותם שנולדו קודם שלשה ימים נמי אסורות, דכל מה שנולד ממנה בתוך י"ב חודש קודם שנשחטה אסורים, אבל מה שנולד קודם י"ב חודש מותר ואין בו ספק כלל, מפני שידוע דהטרפה אינה חיה י"ב חודש, וכנז' כל זה בסי' פ"א בדין הגבינה, ואף על גב דהתם רמ"א ז"ל בהג"ה בהוגלד פי המכה התיר מה שנעשה ממנה קודם שלשה ימים ולא אסר אלא בהנולד לתוך שלשה ימים, הנה מר"ן ז"ל דעתו לאסור אף שנולד ונעשה קודם שלשה ימים, וכנז' בש"ך ופר"ח ופר"ת ושאר אחרונים שם בסי' פ"א, ולכן לדידן דקבלנו הוראת מר"ן ז"ל צריך לאסור כמו שכתבנו לעיל, מיהו כתבתי בסה"ק מקבציאל בהוגלד פי המכה ואינה נטרפת טרפות ודאי מאותה מכה, אלא הוא ספק טרפות אז כל הביצים שנולדו קודם שלשה ימים מותרים מכח ס"ס, והוא, ספק נולדה קודם מכה ספק אח"כ, ואת"ל אח"כ, שמא אין כאן טרפות, וס"ס זה הוא מתהפך, ועוד עשיתי ס"ס באופן אחר: 

ג. ביצה שהיא ספק אם היא ביצת טרפה או אם היא ביצת כשרה, ה"ז אסורה, משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, אבל ספק אם היא ביצת נבילה או ביצת כשרה מותרת, דספיקא דרבנן לקולא. וכן ה"ה בתרנגולת שיש ספק אם היא נבילה או שחוטה, כגון, ספק בשחיטה, הביצה שלה מותרת, משום דהוי ספיקא דרבנן, ועיין בש"ך סקי"א ופר"ח ופר"ת ושפ"ד וחכ"א ושאר אחרונים: 

ד. אף על גב דביצת נבילה אסורה מדרבנן, אפילו אם נתערבה באלף כולם אסורות, משום כיון דהיא ביצת נבילה בודאי אתחזק איסורא ולא בטיל, וכמ"ש בש"ך ופר"ח ושפ"ד ושאר אחרונים ז"ל: 

ה. הא דאמרינן ביצה שנולדה מתרנגולת שהיא ספק נבלה דאירע לה ספק בשחיטה דמותרת הביצה משום דהוי ספק דרבנן, היינו דוקא אם הספק הוא ספק שהה או ספק דרס או ששחט בסכין פגומה, בזה אמרינן מותרת הביצה, אבל אם הספק הוא משום שלא בדק הסימנים אם שחט הרוב או לאו, הרי זו חשיבה ודאי נבילה והביצה שלה אסורה, וכמ"ש שפ"ד סי' פ"ו ס"ק י"א: 

ו. אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לגוי, שמא ימכרנה לישראל, כיצד יעשה יטרפנה בקערה וימכרנה, ואף על גב דכתב מור"ם ז"ל אין מוכרים ביצה טרופה לגוי שמא יערבנה בפת, הנה פה עירנו בגדאד יע"א נהגו כסברת מרן ז"ל למכור ביצים טרופות לגוי, ואף על גב דפת בביצים לא שכיח בעירנו, עכ"ז שכיח לתת בצים במיני מתיקה, כי כאשר מסננין הסוכ"ר לעשות ממנו מיני מתיקה מניחים בו חלבון ביצים, וכן עוד במתיקה שקורין מן אל סמ"א מניחין ג"כ לובן ביצה, ועכ"ז נהגו למכור ביצה טרופה לגוי אף על פי שקונים מיני מתיקה הנז' מן הגוים, והא דקונין מיני מתיקה מן הגוים ואין חוששין שמא יש בהם ביצת נבלה וטרפה היינו משום דאזלינן בתר רובא: 

ז. אין לקנות ביצה טרופה מן הגוי דשמא ישראל מכר לו ביצת נבלה וטרפה וטרפן, ואף על גב דהאחרונים ז"ל כתבו דאין איסור לקנות ביצים טרופים מגוי, אא"כ טרופים לגמרי שמעורבים החלבונים והחלמונים יחד, אבל אם היא רק שבורה והחלבון והחלמון שלמים מותר לקנות, עכ"ז פה עירנו בגדאד נהגו שלא לקנות אפילו בכה"ג דחלבון וחלמון שלמים: 

ח. ביצה שיש לה שני חלמונים מותרת, וכמ"ש במחב"ר אות ב' ושאר אחרונים. וביצה שאין בה אלא חלבון בלבד, אם היא קטנה ביותר ונמצאת בלול התרנגולים בבית ישראל, מותרת, אבל אם אינה קטנה מאד אלא רק קטנה מעט מחברותיה, אין להתיר, ואם הביאה גוי אפילו קטנה מאד אין להתיר, ועיין מחב"ר ז"ל: 

ט. ביצה עוף טמא וכן ביצת טרפה או נבלה שנתבשלה עם ביצים כשרים, אם היא בקליפתה אינה אוסרת, שאין כח בבישול להוציא גוף האיסור דרך הקליפה, ומה שיוצא דרך הקליפה אין בו ממש רק מייא דביעי בעלמא איהו, אבל אם ביצת האיסור קלופה או נקובה, אפילו אם ביצים הכשרים עודן בקליפתן ה"ז אוסרת, וצריך ס"א ביצים של היתר כנגדה לבטלה, בין שהיא שלמה ומכירה, בין שהיא טרופה, ואף על גב דכל האיסורין שיעורן בששים החמירו חז"ל בביצים משום שיש בהם גדולים וקטנים לכך הוסיפו אחת, ואם נתבשלה ביצה זו האסורה שהיא קלופה או נקובה בתוך התבשיל, אין צריך אלא ששים בתבשיל לבטלה, וכל זה הוא לבטל פליטתה, אבל היא עצמה אינה בטילה ואסורה, ואין משערין ביצה האסורה אלא כנגד מה שיש בתוכה אבל כנגד הקליפה שלה אין צריך, ואדרבא קליפתה מצטרפת עם ההיתר לבטל האיסור, שהרי כולם בולעים הטעם בשוה: 

י. הא דאמרינן אם ביצת האיסור עודנה שלימה בקליפתה שאינה נקובה דאינה אוסרת, היינו דוקא בביצת עוף טמא או ביצת טרפה או נבלה, אבל ביצה שיש בה אפרוח אוסרת אף על פי שאינה קלופה כלל, מפני שהאפרוח הוא נבילה. וכן ה"ה אם היא ביצה שנמצא בה דם על החלמון גם כן אוסרת אפילו אינה קלופה, דטיפת הדם הוא התחלת ריקום האפרוח ושדי תיכלא בכל הביצה, הלכך הטעם שיוצא ממנה הוא טעם בשר נבלה ממש ואוסרת אפילו אינה קלופה:

מיהו לענין שיעור הביטול אם נתבשלה בתבשיל, אם היא ביצה שיש בה דם סגי לה בששים כנגדה לבטלה, ואם היא ביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל, יש אומרים שצריך אחד וששים כנגדה משום דהוי כעין בריה ומחמת חשיבותה הוסיפו לה חלק אחד יותר, ויש אומרים גם ביצה שנמצא בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל של היתר סגי לה בששים, ובהפסד מרובה או שעת הדחק יש להקל כדבריהם, ועיין מש"ז סוף ס"ק י"ג וערך השולחן סוף אות ד' ושאר אחרונים, וכבר כתבנו לעיל בין נשלקה עם הביצים בין נתבשלה בתבשיל של היתר מצטרפים הקליפות לבטל האיסור, וה"ה הכא בביצת אפרוח או ביצת דם בחלמון דמצטרפין קליפה שלהם עם ההיתר לבטל האיסור: 

יא. אפרוח שנולד מביצת נבלה או טרפה, ה"ז מותר גמור, ויש אומרים שאין להושיב לכתחלה תרנגולת על ביצי טרפה, משום דאין לבטל האיסור לכתחילה, ויש מתירין בזה לכתחילה, והמקיל יש לו על מה לסמוך ועיין ערך השלחן אות וא"ו: 

יב. אם הניחו אפר בקדרה ששלקו בה הביצים ונמצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצה שיש בה דם בחלמון, כתב הרב עדות ביהוסף סאמון ז"ל סי' מ"ב דמותרים הביצים הכשרים, משום דהאפר נותן טעם לפגם בבשר, כמ"ש מר"ן ז"ל בסי' צ"ה ס"ד, וכתב הרב הנז' דכן נוהגים במערב כשיש חופה או מילה ששולקים הרבה בצים לחלק לבני אדם נותנין אפר בתוך המים ששולקין בהם הבצים, ואז כשנמצאת בין הביצים ביצה שיש בה דם או אפרוח מתירים שאר הבצים, שהרי מה שפלטה הביצה היה טעם פגום ע"י האפר הנבלע בה ע"ש, וכן פה עירנו בגדאד יע"א יש ג"כ מנהג זה כששולקין בצים הרבה ביחד נותנין אפר בתוך המים, כדי שאם ימצא אח"כ ביצה שיש בה אפרוח או דם לא יאסרו הבצים הכשרים, וגם לפי המנהג צריך להניח האפר בתוך המים שירתיח על האש קודם שיניחו הבצים, וגם צריך להניח אפר הרבה שיהיה טעמו ניכר במים, אף על גב דאנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן בדין דסי' צ"ה הנז' ולא חיישינן למאן דפליגי בזה, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה בסי' צ"ה שכתב דפשט המנהג כדעת מר"ן ז"ל, מ"מ מנהג זה של דין הבצים הנז' יש לגמגם, ובפרט בדין ביצה שנמצא בה דם, ע"כ אף על גב דאין למחות ביד הנוהגין בבצים היתר ע"י אפר, שומר נפשו יחוש בזה ותבא עליו ברכה, כי יש פתחון פה לחלק בין דין הבצים הנז' ובין דין מר"ן ז"ל דסי' צ"ה: 

יג. ביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה עם בצים אחרים והיא ושאר הביצים כולם קליפתם שלימה, אף על גב דכתבנו לעיל אם הקליפה שלימה מותר דאינו נותן טעם דהנפלט מייא דביעי בעלמא איהו, מ"מ משהו מיהא איכא, ודבר שיל"מ במינו אוסר במשהו, על כן אסורים כל הבצים בו ביום, וכמ"ש הרב ערך השלחן בסי' צ"ח אות וא"ו, וכתב דכן הוא דעת מר"ן ז"ל בא"ח סי' תקי"ג יע"ש: