בן איש חי שנה שניה פרשת ואתחנן

בן איש חי שנה שניה פרשת ואתחנן 

ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו וכו'. נ"ל בס"ד ארז"ל השמש נקראת יום, גם ידוע מ"ש חכמי הטבע כי מהלך השמש ממזרח למערב הוא נגדיי אליה, ורק היא הולכת לקיים רצון הבורא שגזר עליה מהלך זה, ואף על פי שהוא נגדיי לטבעה, וכתבו, כן הוא דרכן ומהלכן של צדיקים במעשה המצות, שאע"פ שהם נגדיים אל טבע חומר האנושי, עכ"ז הם עושים בשמחה המצות כדי לעשות רצון הבורא, ונמצא הם דוגמת השמש ולכך כתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וז"ש ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וכו' בשביל לטוב לנו כל הימים לחיותינו חיות הנפש וטובת הנפש, ועסקינו בהם מצד הגוף דומה כהיום הזה, הוא השמש הנקרא יום שהוא מהלכו ועסקו נגדיי אל טבעו, כן גופנו בעסק זה של החוקים הוא נגדיי אל טבעו, ומחמת כן וצדקה תהיה לנו ר"ל קבלת שכר הנקרא בשם צדקה, יהיה לנו על המצות מאחר שאנחנו עוסקים בדבר שהוא נגדיי אל טבעינו על כן יש לנו יתרון שראוי לקבל שכר:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אומרו לחיותינו כהיום הזה כי בחורף שהוא בתחילת השנה היום מלוה שעות ללילה, כי בזמן החורף הלילות ארוכים והימים קצרים, ובימי הקיץ משלמין ופורעין הלילות לימים שעות שהלוו להם בחורף, והלואה זו היא לצורך כי לא אברי לילה אלא לגרסא, אבל בקיץ קשה הלימוד של התורה בלילה מחמת החום אז הלילה כמה שעות כדי שירבה בהם האדם תורה, כי זה העסק של התורה הוא מלאכת הלילה דלא אברי לילה אלא לגרסא, אבל בקיץ קשה הלימוד של התורה בלילה מחמת החום אז הלילה פורע ליום מה שהלוהו, ונמצא הלילה לוה מן היום לצורכו כאדם שלוה מחבירו מעות להתעסק בהם בשביל הרווחתו והנה ימי השנה זמן החורף שלה הוא קודם זמן הקיץ, ואף על פי שהיום מקדים בחורף להלוות ללילה ואינו נפרע ממנו אלא בקיץ במחצית השני של השנה, עכ"ז אין היום לוקח רבית על אשר הלוה ללילה שאינו לוקח בקיץ שעות יותר משעות שהלוה בחורף, אלא לוקח מה שנתן דוקא, ומזה ילמוד האדם מוסר שגם הוא יתנהג בצדקה זו שעושה היום עם הלילה להלוות לה בחנם כן הוא ילוה לחבירו בחנם בלא רבית:

והנה הקדוש ברוך הוא צונו בכלל המצות בצדקה שיתן העשיר לעני בלא כסופא, ואנחנו נלמוד להזדרז במצוה זו מן השמש שנקרא יום שעושה צדקה עם הירח שהיא דלה ונותנת לה אורה להאיר, ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדי דלא תכסיף, וגם אנחנו נתנהג בכך זע"ז, ועוד צונו השי"ת בכלל המצות במצות ג"ח להלוות האדם לחבירו חנם בלא רבית דכתיב אם כסף תלוה את עמי וכו' לא תשימון עליו נשך, ואנחנו נלמוד להזדרז במצוה זו מן הימים שהם מלוים ללילות בחנם בלא רבית:

והנה ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ וצדקתו עומדת לעד, דרושם אור הנעשה על האדם ממצות הצדקה וג"ח נשאר קיים ואינו עובר, וכנז' בשער הפסוקים ע"ש, ולפ"ז מצות צדקה ומצות ג"ח יצדק עליהם לשון אלה שהוא מורה על דבר קיים ועומד בעין, וז"ש ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה הם מצות צדקה ומצות ג"ח, דאם כסף תלוה את עמי וכו' שיצדק עליהם לשון אלה מפני שהם קיימים ועומדים בעין כמ"ש צדקתו עומדת לעד, גם אמר עליהם כל כי ארז"ל מצות צדקה שקולה כנגד כל המצות, והם לטוב לנו כל הימים שבקיום שלהם יש טובה לבני אדם בעוה"ז שהוא לחיותינו, כמ"ש וחי אחיך עמך, הנה אנחנו צריכים להזדרז לדמות עצמינו בהם כהיום הזה שנדמה לשמש שנקרא יום שהוא עושה צדקה עם הירח בלא כסופא, ונדמה ג"כ ליום ממש כמשמעותו שהוא מלוה שעות ללילה בחורף בחנם בלא רבית, וצדקה זו הנמצאת אצל השמש הנקראת יום, וצדקה הנמצאת אצל יום ממש בהלואה צריך שתהיה לנו, כלומר, תמצא אתנו שגם אנחנו נתנהג כזאת במצות הצדקה ובמצות הג"ח, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' כאשר צונו, ר"ל שניתן הצדקה לעני בלא כסופא ונלוה לאחינו בלא רבית כאמור: 

א. צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו, שהמלוה עובר בששה לאוין, הא', לא תהיה לו כנושה, הב', את כספך לא תתן לו בנשך, הג', ובמרבית לא תתן אכלך, כי באמת אין חלוק בין נשך כסף לנשך אוכל ולא חלקן הכתוב אלא כדי לעבור בכל אחד בשני לאוין, והד', אל תקח מאתו נשך ותרבית, והה', לא תשימון עליו נשך, והששי, לפני עור לא תתן מכשול, והלוה עובר בשלשה לאוין, הא', לאחיך לא תשיך, והב', לא תשיך לאחיך ששני לאוין אלו יש בהם אזהרה ללוה ג"כ שלא לגרום למלוה לישוך, והג', לפני עור לא תתן מכשול, והערב והעדים והסופר עוברים בשני לאוין, הא', לא תשימון עליו נשך, והב', לפני עור לא תתן מכשול, והסרסור וכל המסייע בדבר או המורה מקום ללות או להלוות, עוברים בלאו דלפני עור וכו': 

ב. אף על פי שאם לא ילוה המלוה הזה ללוה זה, ילך הלוה הזה וילוה מישראל אחר אפ"ה עובר המלוה בלפני עור, והלוה ג"כ עובר אף על פי דאם לא היה לוה הוא מזה הישראל היה לוה ממנו ישראל אחר. אבל הערב והעדים והסופר אינם עוברים בלפני עור אלא דוקא בענין שאלולי הם לא היה זה המלוה מלוה לזה, אבל אם גם בלעדם היה מלוה אותו אינם עוברים בלפני עור, ורק עוברים על לא תשימון עליו נשך, ואף על גב דאין עוברים בלאו דלפני עור הרי הם מחזיקים ידי עוברי עבירה דיש בזה איסורא דרבנן, והסרסור וכל מי שסייע בדבר אין בידם אלא איסור דרבנן דמחזיקין ביד עובדי עבירה: 

ג. גם ברבית דרבנן רמו רבנן על המלוה כל איסורי לאוין הנז"ל, אבל על הלוה לא רמו רבנן אלא רק איסור לאו דלפני עור, וי"א דגם העדים אין עוברים ברבית דרבנן אלא רק על איסור דלפני עור, ועיין חו"ד בחדושים: 

ד. מן התורה מותר להלוות לנכרי בריבית וללות מהם דכתיב לנכרי תשיך, ובזמן התנאים אסרו חז"ל להלוות להם כדי שלא ילמוד ממעשיהם, ולא התירו אלא כדי חייו, ואח"כ חזרו החכמים ז"ל והתירו הלואה לנכרי בריבית לגמרי אפילו יותר מכדי חייו כדין של תורה, וכל ישראל שמלוה מעותיו לישראל בריבית ותולה אותם בגוי שאומר של גוי הם הקדוש ברוך הוא יפרע ממנו: 

ה. מומר שיצא מן הכלל מותר להלוות לו בריבית, אבל אסור ללוות ממנו בריבית, מיהו אם זה המומר הוא נכנס בדת ישמעאל שמודין ביחוד ואין להם שיתוף, אז גם להלוות לו בריבית אסור, וכן הקראים אסור להלוותם בריבית, וכ"ש דאסור ללוות מהם: 

ו. מן התורה אין הריבית אסור אלא דרך הלואה, ורז"ל עשו הרחקה משמרת לדבר ואמרו כללא דריביתא כל שהוא אגר נטר אסור, פירוש כל שמרויח בשביל המתנת מעותיו אסור, בין שבא לו החוב בדרך הלואה בין בדרך מקח וממכר, בין דרך שכירות בין דרך מלאכה, בין ריבית מוקדמת שמקדים הריבית קודם ההלואה, בין רבית מאוחרת דלאחר שהחזיר לו מעות שהלוה לו נותן לו ריבית, ואף על פי שלא קצץ עמו בשעת הלואה כלום אלא אחר שזה תבע ממנו המעות שנושה בו נתן לו ריבית כדי שירחיב לו הזמן, ואפילו שחוב זה לא היה עיקרו הלואה אלא של מקח וממכר וכיוצא בכל זה אסרו רז"ל הרבית: 

ז. אפילו אם מלוה ראובן מעות לשמעון ואינו קוצץ עמו הריבית, אלא מלוהו בענין שאם ירויח יתן לו ריוח, ואם יפסיד יהיה ההפסד כולו על הלוה, ונמצא שהמלוה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, גם בזה אסרו חז"ל: 

ח. לא יאמר ראובן לשמעון הלויני היום ואח"כ גם אני אלוה לך, ואפילו אם ראובן לוה משמעון סתם ולא אמר לו כלום, ואח"כ חוזר ראובן ומלוה לשמעון ואומר לו אני מלוה לך בשביל שהלויתני מקודם, אסור, אלא ילוו זה מזה בסתם באין אומר ואין דברים: 

ט. לוה בסתם ופרעו ואח"כ שגר לו הלוה דורון בשביל שהלוהו, זו רבית מאוחרת ואסורה מדרבנן, מיהו דבר מועט שרי, כיון דאינו מפרש ששולח לו בשביל שהלוהו, ויש מתירין אפילו בדבר מרובה אם שולח לו הדורון אחר שעברו ימים הרבה מעת הפרעון, ויש מתירין באופן זה אף על פי שהלוה מתכוין בלבו לשלוח הדורון בשביל ההלואה שהלוהו, עכ"ז כיון שעברו ימים הרבה אחר הפרעון ואינו מפרש בפיו כלום, מותר, ועיין בשו"ע להגאון ר"ז סעיף ז', ועיין חכ"א ושאר אחרונים: 

י. אם בעת הפרעון שהוא פורע לו מוסיף לו יותר מן סך שהלוהו, אפילו מוסיף לו דבר מועט ואפילו שאינו מפרש כלום אסור מד"ס, בד"א כשהוא חייב לו מעות בתורת הלואה ובא עתה לפרוע לו מעות שהלוהו, אבל אם ראובן נתן לשמעון על סחורה כגון שנתן לו מעות כדי לתת לו חיטין וכיוצא כנגד המעות, ועתה כשבא שמעון לפרוע לראובן החיטין, הוסיף לו חיטין יותר מכנגד מעותיו מותר, דאמרינן אוזולי קא מוזיל גביה, כלומר מוכר לו הסחורה יותר בזול ממה שהתנה עמו, ומיהו אם מוסיף לו הרבה שניכר בודאי שמוסיף לו בשביל שהמתין לו בפרעון הסחורה, אף על פי שהוא קבל המעות בתורת מכר הרי זה חשיב כמפרש, ואסור לקבל ממנו התוספת שהוסיף לו, ועיין בש"ע לר"ז סעיף ח': 

יא. אם מכר ראובן סחורה לשמעון בהקפה על זמן ידוע, ועבר זמן הפרעון שלא פרע לו בזמנו ואח"כ בעת שפרע לו הוסיף לו יותר, אף על פי שנתן בסתם שאינו מזכיר שנותן בשביל עכבת המעות שנתעכבו אצלו, אסור, אף על פי דמעות אלו הם דמי סחורה, יען דהכא ליכא למימר אוזולי קא מוזיל גביה, ועוד כיון שזקף עליו דמי הסחורה יש לזה דין מלוה, ועיין חכ"א: 

יב. אם הלוה בעל מלאכה ועושה למלוה מלאכה בזול יותר מלשאר אדם כדי שירויח לו הזמן, הרי זה ריבית של תורה, ואם כבר הרויח לו הזמן ואינו תובעו, ואח"ז עושה לו בזול הרי זה אבק ריבית דאסור מדרבנן: 

יג. אסור להקדים שכר המלאכה לאומן כדי שיעשה לו בזול, מפני שנראה כמלוה לו היום כדי שיוזיל בשכרו, כיון שהאומן יכול לחזור בו מן הדין שלא לעשות המלאכה לבעה"ב, והמעות שקבל מבעה"ב הם חוב עליו והרי זה כהלואה ואסור, אבל אם בעת שמקדים לו השכר הוא מתחיל לעסוק באותה המלאכה, מותר, מפני דניכר הדבר דאלו המעות הם דמי השכירות ולא נראית כהלואה: 

יד. ראובן שיש לו חצר ורוצה להשכירו לשמעון לשנה או שנתים, מותר להוזיל השכירות כדי לקבל עתה דמי השכירות, ולא עוד אלא מותר נמי לומר לשמעון אם תתן לי השכירות עתה אני משכירו בעשר, ואם לאח"ז אני משכירו לך בי"ב, יען כי השכירות דינה הוא דאינה משתלמת אלא לבסוף, נמצא סכום שיפרע לבסוף זהו שוויה של שכירות החצר, וכשפורע לו עכשיו עשר מוזיל הוא לו בשביל הקדמתה, בד"א כשאומר לו קודם שיקנה השכירות באחד מדרכי ההקנאות, אבל אם כבר גמר עמו ערך שכירות החצר בעשרה שיפרע לו עתה במזומן, ונתן לו שטר ההקנאה שאין בעל החצר יוכל לחזור בו ולא השוכר, ואחר שקנה השוכר כפי הדין בערך העשר אומר לו תמתין בעד השכירות לאח"ז ואשלם לך י"ב, הרי זה אסור, דזה התוספת הוי ריבית גמורה: 

טו. אם ראובן מכר סחורה לשמעון בעשרה ע"מ שיתן לו הדמים מיד, אסור להוסיף אח"כ על המקח ולומר אמתין לך עד עשרה חדשים ותתן לי י"ב בדמי הסחורה, וריבית גמורה היא זו, ואפילו קודם שנגמר המקח אסור מד"ס לומר המוכר אם תקנה במעות מדודים לאלתר אמכור בעשר, ואם לאחר י"ב חדשים אמכור בי"ב, יען כיון שאמר אם ישלם לאלתר ימכור בעשרה נמצא דמי הסחורה ההיא עשרה, ואם אח"כ יקחנה בי"ב בשביל שממתין לו י"ב חודש, ה"ז ריבית דרבנן: 

טז. כל סחורה ששומתה ידועה שהיא נמכרת בעשרה במעות מדודים, אסור למכרה בסך יותר בהקפה, מיהו בזה"ז נוהגים העולם למכור כל מין סחורה בהקפה בסך יותר, יען כי אף על פי שיש לה שער ידוע בשוק באותה העיר שהיא נמכרת בעשר במעות מדודים וזה מוכרה בי"ב בהקפה, אין זה נקרא שער ידוע, יען כי אפשר שבזו השעה שהוא מוכר שוה עשר בי"ב בהקפה, יבא ידיעה מערי אירופא שנתחדש איזה דבר הנוגע לאותו המין ועלה השער, שאז גם בעיר זו יעלה השער ותהיה שוה י"ב במעות מדודים, וכ"ש אחר שנתחדש התילגרא"ף בעולם, ולכן נהגו היתר בכל מיני סחורות למכור דבר ששוה עשר במדודים בי"ב בהקפה, והסיבות אשר יסבבו עליית השער במיני הסחורות הם מצויים בזה"ז, וקרובים להיות יותר מאותו הטעם שכתב ראבי"ה ז"ל שהוא משום דלפעמים באים שרים ויחמדו המעילים לקנותם ביותר משוויים, וכמ"ש בשלטי הגבורים בפרק איזהו נשך ע"ש, וכן סמך על זה הרב מהר"י הלוי ז"ל כלל וא"ו סי' נ"א דף ק"ג ע"א, ועיין מ"ש הרב הכנה"ג ז"ל סי' קע"ג הגה"ט אות ז' יע"ש: 

יז. אם מכר סחורה בי"ב בהקפה לזמן י"ב חדשים, ונגמר המקח בזה וקנאו הלוקח ונעשה שלו, אז מותר למוכר לומר ללוקח אם רצונך תן לי עתה מעות מדודים ואנכה לך עשרה למאה, או י"ב למאה מן המקח, ואם הלוקח לא רצה בכך אלא אמר אני אשלם י"ב בזמן הפרעון כאשר קניתי, אין בכך כלום, ומותר למוכר לקבל ממנו י"ב בזמן הפרעון אף על פי שאמר לו שהוא מרוצה לקבל פחות מי"ב אם יתן לו מעות מדודים, מפני שאלו הדברים אמר המוכר אחר שנגמר המקח ונעשו הי"ב חוב על הלוקח: 

יח. יש מתנים בתחילת המקח שמוכרים בהקפה לכמה חדשים, שכל זמן שיהיה ללוקח מעות יביאם למוכר וינכה לו מן הדמים אחד למאה בעד כל חדש, הרי זה אסור, דהו"ל כמפרש אם מעכשיו הרי הוא לך בעשר סלעים, ואם לגורן בי"ב, דקי"ל דאסור, כ"כ מהר"ש אבוהב ז"ל בספר הזכרונות, והביאו הכנה"ג סי' קמ"ג הגה"ט אות ט"ו יע"ש:

והנה כי כן אם המוכר מכר סחורה בי"ב לזמן י"ב חדשים, והתנאי היה ביניהם בגמר המקח דמעתה ומעכשיו כל זמן שיביא הלוקח המעות ינכה לו המוכר מן הדמים אחד למאה בעד כל חדש, וזה הלוקח לא הביא המעות קודם הזמן כלל אלא הביאם אחר שנשלם זמן י"ב חדש, הנה שורת הדין נותנת לדעת הרב מהר"ש אבוהב ז"ל הנז"ל שצריך המוכר לנכות מדמי המקח י"ב למאה, יען כי כפי התנאי הנז' אם היה הלוקח מביא הדמים לאלתר היה מנכה לו י"ב למאה, ונמצא המוכר גילה דעתו שהוא מרוצה למכור הסחורה ההיא במעות מדודים בחסרון י"ב למאה מן הסך שמקבל עתה, ואיך יקבל עתה סך זה שנמצא מקבל היתרון בשביל הזמן: 

יט. אם מכר בי"ב לזמן י"ב חדשים והתנה עם הלוקח שמחויב להביא לו המעות אחר שני חדשים, ואז הוא ינכה לו מדמי המקח עשה למאה, הנה בודאי אם הלוקח הביא המעות כפי התנאי אין בזה חשש, יען כי בזה התנאי שעשה המוכר נתברר שהוא מרוצה למכור סחורה זה פחות עשרה למאה מן הערך שהיה ביניהם, וכך הוא קבל באמת את דמי המקח פחות עשרה למאה:

ברם מה שיש לכאורה לאסור באופן זה הוא בהיכא דהלוקח לא הביא דמי המקח אחר שני חדשים, אלא נשאר אצלו עד סוף י"ב חדש, דלכאורה נראה דאסור למוכר לקבל ממנו י"ב אלא צריך לנכות לו עשרה למאה מדמי המקח, מיהו ראיתי להגאון מהרשד"ם ז"ל ביו"ד סי' ס"ט שהביא נדון כזה והעלה מאחר שנעשה הדבר ע"י תנאי והיה אפשר לקיימו ולא קיימו, א"כ נתבטל המקח, ונמצא שלבסוף קונה הלוקח את המקח מחדש ואז המוכר יוכל ליקח ממנו י"ב דהוי כמוכר במעות מדודים בי"ב, יע"ש טעמו ונימוקו עמו, ונראה שגם מהר"ש גאון ז"ל במשפטים ישרים סי' ס"ט הסכים עמו בעיקר הדין, ומה שתמה עליו ומה שרצה ליישב דבריו העירותי עליו בסה"ק מקבציאל ושם המלצתי בעד מהרשד"ם ז"ל באופן אחר, ואיך שיהיה בעיקר הדין יש לסמוך על מהרשד"ם ז"ל להתיר בזה ועל אותו אופן שאסרנו בסעיף הקודם, הנה שם בסה"ק מקבציאל עשיתי תקנה בשני אופנים להתיר הדבר: 

כ. ראובן יש לו חוב על שמעון מאה דנרים לזמן שלשה חדשים מותר לומר לשמעון תפחות מן החוב שלשה דנרים ותתן לי צ"ז דנרים היום והפטר ואין בזה שום איסור כלל: 

כא. ראובן שיש לו מלוה על פה לזמן על שמעון, מותר למכור החוב ללוי בפחות כדי שיקבל המעות מלוי, אך צריך לזכות לוי בחוב זה במעמד שלשתן, דאין חוב בע"פ נקנה אלא במעמד שלשתן, שיאמר ראובן לשמעון בפני לוי תן ללוי חוב פ' שיש לי אצלך, ואם לא הקנהו במעמד שלשתן לא קנה לוי, ואז המעות שנתן לוי לראובן הם חשיבי הלואה ולא דמי מכר הם, ולהכי הרווחת הפחת שלוי נותן צ"ז ולוקח מאה הוי ריבית ואסור:

בד"א בחוב שיש לישראל על ישראל, אבל אם החוב שיש לישראל על הנכרי אינו נקנה במעמד שלשתן, כיצד יעשה, יאמר הקונה למוכר אתה תמחול לנכרי ותפטרהו מכל וכל בעד מעות אלו שאני נותן לך, ובמעות אלו אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מן הנכרי, ואז אף על גב דאין החוב הזה אשר על הנכרי נקנה לישראל, מ"מ הרי נסתלק ממנו ישראל המוכר בתורת מחילה ואין ישראל הקונה נוטל כלום משל ישראל המוכר, ובלבד שלא יהיה ישראל המוכר ערב להקונה אפילו בעד הקרן לבדו, אלא תהיה כל אחריות החוב על הקונה ואין על המוכר כלום, וכנז' בש"ע להגאון ר"ז סעיף ס"ט יע"ש: 

כב. ישראל שיש לו שטר חוב על ישראל חבירו במאה דינרים לזמן שני חדשים או יותר, ורוצה למכרו לישראל אחר בפחות כדי לקבל המעות מיד, צריך שימכרנו לו בכתיבה ומסירה, דהיינו שיכתוב על גוף השטר או בשטר אחר איך מכרתי לפב"פ שט"ח זה איהו וכל שעבודא דאית ביה כתחז"ל, ומסרתי לו השטר ואמרתי לו קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה, וכן יעשה ממש שימסור לו השטר ויאמר לו קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה, ועי"כ נקנה החוב שבשטר לישראל הקונה ומותר לו להרויח הפחת שפוחת מן החוב, וכל זה בשטר שיש לישראל על ישראל, אבל שט"ח שיש לישראל על הגוי א"א למכרו בדרך זה, שאין החוב אשר על הנכרי נקנה בשום קנין, ותקנתו לעשות באופן שכתבנו בסעיף הקודם: 

כג. אף על גב דאין השטר נקנה אלא בכתיבה ומסירה כאמור לעיל, מ"מ בזה"ז שטר שקורין כמבייאל"ה שכתוב בו אני מחויב לאמ"ר פב"פ סך כו"כ, ויכתוב בו הזמן, וגם יכתוב בו שם העיר שהוא כותב וחותם בה, וגם יכתוב שהסך הזה הגיע לידו במדודים או בחשבון או דמי סחורה, הנה לשטר זה קורין אותו כמבייאל"ה, וכיון דנעשה באופן הנז' שאמרנו אז זה נמכר בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים מזה לזה ע"י כתיבה זו שקורין ג'ירו, דהיינו שזה ראובן אשר שמעון נתחייב לו בשטר כסך הכתוב בו, יכתוב הוא על גוף השטר נוסח זה ועננ"א תדפ"ע לאמ"ר יהודה בן יעקב סך הכתוב בשטר זה, וכתיבה זו קורין אותה ג'ירו, ותספיק בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים שיהיה נקנה שטר הכמבייאל"ה הזה מאחד לאחד עד"ז, ומאחר דקי"ל בענינים כאלה דינא דמלכותא דינא, לכן גם בדיננו נקנה שטר הכמבייאל"ה בדרך זה, ואין צריך כומ"ס ומהני גם לענין איסור ריבית, וכנז' בפוסקים ז"ל, ולכן גם אם יהיה שטר כמבייאל"ה זה לישראל על הנכרי יוכל למכרו לישראל בדרך כתיבה זו הנז"ל שקורין ג'ירו: 

כד. הא דאמרנו דמותר לישראל למכור שט"ח שיש לו על חבירו לישראל בכתיבה ומסירה בפחות כדי לקבל המעות מיד, היינו דוקא אם תהיה אחריות החוב על הקונה, דהיינו שאם העני הלוה ואין לו לשלם לא יוכל הקונה לתבוע מן המוכר כלום, אבל אם אחריות זו היא על המוכר שאם העני הלוה יתבע הקונה את המוכר לשלם, אסור לקנות בפחות למסור צ"ז בעד ק'. וכן ה"ה בשטר זה של הכמבייאל"ה אשר נקנה ע"י כתיבה הנז' שקורין ג'ירו, צריך שיפרש המוכר בפירוש בכתיבה זו של הג'ירו שהוא אינו מקבל עליו אחריות, דהיינו שכותב כך ועננא תדפע מבלג אל מדכור לאמר פלאן חואלה קבאלה כאלץ אל תובעה מן דון רג'וע, שאם כותב את הג'ירו בנוסח זה אז בדינא דמלכותא כמנהג הסוחרים פטור המוכר מן האחריות, וממילא גם בדיננו הוא פטור ומותר בזה, יען כי לדעת מרן ז"ל ודעמיה אין היתר במכירת השטרות אא"כ יהיה המוכר פטור מאחריות:

והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א מכירת שטרות אלו שקורין כמבייאל"ה שהם כתובים לזמן ומוכרים אותם בפחות כדי לקבל המעות מיד, מצוים הרבה בין ישראל, וכל עסק המסחר בעיר זו תלוי בזה וא"א בלעדם, אך הם כותבים בסתם ואין מפרשים בהם על האחריות, ובדינא דמלכותא במנהג הסוחרים אם כותב הג'ירו בסתם ולא פירש על האחריות יתחייב המוכר באחריות, דאם לא פרע המחוייב יפרע המוכר, וקשה הדבר מאד לתקן שיכתוב בפירוש בלתי אחריות, ואין אנחנו מוחין בזה אף על פי שאנחנו קבלנו הוראת מר"ן ז"ל, ולדידיה צריך שלא יהיה אחריות על המוכר, ואמרינן שיש להם על מה שיסמוכו, יען כי באמת יש פוסקים דמתירים אפילו אם אחריות על המוכר, ועיין בספר כפי אהרן סי' ז' שהאריך בדין שטרות הכמבייאל"ה הנז', ובירר דאיכא שלש חלוקות בזה, יש פוסקים דס"ל אפילו אם אין המוכר מקבל עליו אלא רק אחריות הקרן דוקא, אסור, ויש דס"ל אם אין מקבל עליו המוכר אלא רק אחריות הקרן בלבד, מותר, והעלה דכן היא סברת מר"ן ז"ל, ויש דס"ל אפילו אם מקבל המוכר אחריות הקרן והריוח נמי מותר יע"ש, הנה כי כן אף על גב דאין אנחנו מוחין ביד הנוהגין היתר ע"פ בעלי סברת המתירים גם בדאיכא אחריות הקרן והריוח על המוכר, מ"מ ירא שמים יזהר לפחות לעשות כסברת המתירים בהיות האחריות על המוכר בעד הקרן בלבד, והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה: