בן איש חי שנה ראשונה פרשת בא

בן איש חי שנה ראשונה פרשת בא 

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. נ"ל בס"ד דידוע שהשי"ת צונו להניח תש"י בשמאל כנגד הלב, ותש"ר כנגד המוח, כדי לשעבד מוחינו ולבינו להשי"ת, דהמוח הוא משכן החכמה והלב משכן הבינה, ואם אלו יתקדשו אז כל האברים נגררים אחריהם, ובפרט הפה ששם הדיבור שהוא נגרר אחר איברים של המחשבה ושל הכונה שהם המוח והלב. ולז"א למען תהיה תורת ה' בפיך, כי השגת התורה ע"י חו"ב שמשכנה באיברים אלו, ואם אלו יהיו פגומים אז יפגם גם אבר הדיבור שהוא הפה וכ"ש שאר איברים. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב חלבמו סגרו פימו דברו בגאות, חלבמ"ו אותיות מו"ח ל"ב, סגרו שאינם פתוחים לקבל השפעת חכמה ובינה ע"י קדושתם מחמת כי טמאו אותם, ולכך גם פימו דברו בגאות שפגמו בפיהם ולא נתקיים בהם למען תהיה תורת ה' בפיך:

והנה ידוע דהמחשבה במוח והכונה בלב, אך המשכיל יבין כי שתיהם ענין אחד הם, כחדא נפקין וכחדא שריין, כי מוחא חכמה ולבא בינה כנז' בפתיחת אליהו זכור לטוב, וידוע דחו"ב כחדא נפקין וכחדא שריין, ולכן כיון שנתחדש הלב בכונה קדושה, ממילא מתקדש המוח במחשבה קדושה, אך ההתחלה היא מן הלב, ולז"א רז"ל רחמנא לבא בעי, כי קדושת המוח הוא בכלל ואתי ממילא, והנה ידוע בפעולות איברי האדם, העינים הם שניות ללב, כי הלב מתאוה וחומד ואז העינים בראייתם מקיצים את שאר האיברים לגמור הפועל, וזהו הן בטוב הן בהפך, לכך ארז"ל ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה אינון, ולכך נצטווינו להניח תש"ר שהוא אות וחותם קדוש מכוון בין שני העינים להשפיע קדושה בהם שלא יפגמו, וכן תש"י כנגד הלב להשפיע בו קדושה שלא יפגם, ושניהם יתקדשו ממילא בקדושת התורה, ולז"א והיה לך לאות על ידך שהוא מכוון כנגד הלב, ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, ולכן "עינים לב" מספרם רב"י, כי ע"י קדושתם יזכה האדם להקרא רבי בתורת ה' ותבטל קליפת רי"ב שהיא משכחת התלמוד, כמ"ש רבינו שמשון ז"ל במאמר ר"א בן ערך ששכח לימודו וקרא "החרש היה לבם", שהחליף אותיות דז"ך באותיות רי"ב:

ומאחר דשני איברים אלו עין ולב בהם תלויה קדושה וטהרה על איברי הגוף, שאם שתים אלו יהיו קדושים וטהורים אז כולם נקדשים ונטהרים, לכך הזהירונו חז"ל דאם לבו ועיניו רואין את הערוה לא יקרה דבר שבקדושה, ולא הקפידו על שאר איברים אלא רק על שתים אלה שהם עין ולב שהם העיקר של הגוף: 

א. כתוב בתורה כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, וקבלו חז"ל שהוא מ"ע שבכל מקום שה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנחנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת, צריך להיות המחנה קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם ולא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם בעת שקורא בתורה או מברך ומתפלל, מפני שעיקר מחנהו של אדם הוא כנגד פניו, וצריך שיהיה מחנה זה קדוש. ואיסור זה הוא מן התורה, והחכמים הוסיפו שהמקומות אשר שוכן ה' בקרבינו שהם ראשו של אדם שבו המוח ששם המחשבה ולבו של אדם שבו הכונה, צריך ג"כ שלא יהיו רואין את הערוה בעת שקורא, אלא יהיה הפסק וחציצה בין ראשו ולבו ובין הערוה. לפיכך אם אינו לבוש מכנסיים או אזור, נמצא לבו רואה את הערוה ואסור לקרות או לברך. ויש מי שאוסר בכהאי גוונא גם באשה. ואפילו אם יש לו בגד מפסיק בין לבו ובין הערוה, עכ"ז אם הערוה מגולה לא יקרא, דבעינן שתהיה הערוה מכוסה גם מעיני אחרים, דלא נאמר לא תראה אלא לא יראה לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו לחלון שלא יראה ערותו, אף על פי שכסה לבו בבגד, ה"ז לא יקרא מפני שערותו מגולה בבית. אבל אם יושב ערום בכילה שאין בה גובה עשרה טפחים והוציא ראשו חוץ לכילה וגם כיסה בבגד על לבו, אף על פי שערותו מגולה בכילה, ה"ז כמכוסה מפני שאין בה גובה יו"ד טפחים, ולא דמו לבית שהוא חלוק רשות לעצמו וכיון דנראית הערוה בתוכו אסור ועיין להגאון ר"ז בש"ע: 

ב. מים אפילו הם צלולין חשיבי כסוי לערוה, ובלבד שיוציא ראשו ולבו חוץ למים, שלא יהיה לבו עם ערותו תחת מכסה אחד, ואם לבו תוך המים אסור, משום לבו רואה את הערוה. ואם המים עכורים שאין איבריו נראין בהם, מותר דחשיבי הפסק בין לבו לערוה, ומותר לקרות או לברך בתוכם. והכסוי שמכסה בידו אינו חשוב כסוי, דהלב והיד גוף אחד הם. על כן אם ראשו מגולה, דאסור לו לברך בגילוי הראש, לא מהני ליה לכסות ראשו בידיו כדי לברך. מיהו אף על גב דידיו לא חשיבה כסוי, חשיבה הפסק, לפיכך אם מחבק גופו בזרועותיו, חשיב זה הפסק בין לב לערוה ועיין ש"ע לר"ז: 

ג. אף על גב דשאר איבריו אם רואין את הערוה מותר לקרות, מ"מ אם איזה מאיבריו נוגע בערותו או בערות חבירו אסור לקרות או להתפלל, ולכן צריך להזהר שלא יהיה נוגע הגיד בירכותיו בלי הפסק בגד ביניהם, אבל על הכיס של הבצים אין לחוש אם נוגע בירכותיו, אף על פי דגם כנגד הכיס אסור לקרות בלא כסוי משום דלא יראה בך וגו': 

ד. אם היה לובש המכנסיים בלבד, דחצי התחתון שלו מכוסה וגם יש הפסק בין לבו לערוה, ורק חצי העליון מגולה שאינו לובש חלוק, מותר לקרות ק"ש, אבל להתפלל אסור, דבתפלה צריך לראות עצמו כעומד לפני המלך שצריך לעמוד באימה: 

ה. אסור לקרות כנגד ערות חבירו. ואיסור זה הוא מן התורה. אבל ערות בהמה מותר לקרות כנגדה. וערות עכו"ם ג"כ אסור לקרות כנגדה. ויש אוסרין לקרות כנגד ערות קטן אפילו בן יומו, דלא התירו אלא בשעת המילה, ואף על פי דיש מתירין, צריך לחוש לסברת האוסרין, ולא יקרא כנגד ערות קטן אפילו בן יומו וכנז' באחרונים: 

ו. היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה עם כל גופו עד שנעשית מאחוריו או מן הצד, מותר לקרות, ואף על פי שהוא סמוך לה, כי בערוה בראיה תלה הכתוב, דלא אסר אלא ערוה הנראית. מיהו אם הערוה כנגדו ועצם עיניו או שהוא סומא או בלילה בחשך ואפלה שאין רואה אותה, אסור לקרות, דלא נאמר לא תראה, אלא אמר לא יראה. ואם רואה את הערוה דרך עששית שבחלון, אפילו היא בבית אחר שהוא רשות אחר, אסור לקרות, דבראיה תלה הכתוב, והרי היא נראית לפניו: 

ז. מותר להרהר בד"ת כשהוא ערום, ואפילו כנגד ערוה אחרת ג"כ מותר להרהר, שנאמר ערות דבר, דיבור אסור, הרהור מותר. ומ"מ אסור לשמוע ברכה מחבירו שהוא צריך לצאת בשמיעה זו ידי חובתו, דאיך נאמר שומע כעונה, והרי הוא ערום דאינו יכול לענות, וכנז' בש"ע לר"ז. ולכן ההולכים לטבילה ומהרהרים איזה כונות בשעת טבילה, מותר, ובלבד שלא יוציאו מפיהם איזה פסוק או דבר תורה, מאחר שהם ערומים, אבל ודוי יוכל להתודות שם בעודו ערום במקוה, אפילו דהמים צלולים ולבו הוא תוך המים שהוא עם ערותו במכסה אחד: 

ח. טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות, ה"ז ערוה ואסור לקרות כנגדו ק"ש וכל דבר שבקדושה ואפילו היא אשתו, אבל כנגד הפנים והידים שדרכן להיות מגולין מותר לקרות כנגדן אפילו באשה אחרת. וי"א דלא אמרו טפח באשה ערוה אלא דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה בכל מקום שדרכה לכסות, ויש לחוש לדבריהם. ובחס"ל ז"ל נסתפק אם גם בקטנה יש לחוש לטפח מגולה במקום שדרך לכסות ע"ש. ובסה"ק מקבציאל כתבתי דיש להחמיר גם בקטנה היכא דאפשר. ונשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם, אף על פי שדרכם תמיד בכך לא יקרא כנגדם: 

ט. יש מי שאוסר גם לאשה לקרות או להתפלל כנגד אשה אחרת ערומה. מיהו כל זה דווקא בערומה, אבל כנגד טפח מגולה במקום שדרך לכסותו בפני האנשים, אין בזה איסור לאשה כנגד אשה אחרת: 

י. אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה, אפילו היא אשתו, וכ"ש באשה אחרת. וי"א כיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה, אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברה זו, בשעת הדחק: 

יא. אף על גב דבאדרא רבא איתא וז"ל קול באשה ערוה, שער באשה ערוה, שוק באשה ערוה, רגל באשה ערוה, יד באשה ערוה, ואף על גב דתרין אלין לא שניוה חברנא, תרין אלין יתיר מערוה אינון עכ"ל הנה עיין לרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י מ"ש בביאור מאמר הנז' ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד דגם לדברי זוה"ק הנז' החלק מן היד ומן הרגל שדרכו להיות מגולה כגון הכף והאצבעות, מותר לקרות כנגדם, דאין נקרא על זה שם ערוה: 

יב. שער של אשה שדרכה לכסותו, ערוה הוא ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו, ואפילו בשער אשתו. ואין חלוק בזה בין אשה כעורה וזקנה וכיוצא. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, כיון שדרכן בכך ורגילין בהם. וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן. ובסה"ק מקבציאל העלתי דהנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך. מיהו שם בערי אירופה דרכם של נשים ללבוש אנפלאות תמיד, ואין נראה אפילו כל דהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך, כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להזהר שם בזה לחשוב כפות הרגלים כולם ממקומות המכוסים כפי מנהג המקום ההוא ואסור לקרות כנגדן: 

יג. קול זמר של אשה, בין פנויה בין א"א ואפילו קול זמר של אשתו, הוא ערוה ואסור לקרות בד"ת או להתפלל ולברך כששומעו. ואין חילוק בזה בין כעורה או זקנה. ופה עירנו דרך הנשים להיות פועות לתינוק הבוכה בקול ניגון באזניו, כדי להשתיקו ולהביא לו השינה, וצריך ליזהר שלא ילמוד בעת שהאשה פועה ומנגנת לתינוק ואפילו היא אשתו. מיהו בת קטנה פחות משש שנים, אין לחוש אם פועה ומנגנת לתינוק. ועוד ג"כ דרכם פה עירנו יע"א להביא אצל הכלה בלילה שקודם החופה נשים מנגנות, שאסור לאדם ללמוד בד"ת אם שומע קולם, ואם א"א לו שילך למקום אחר ילמוד ע"י הרהור שמעיין בספר ולא יוציא בשפתיו כלום, דמותר בכה"ג בשעת הדחק ויש מחמירים אפילו במדברת, אם היא מדברת דברים ארוכים של סיפורי מעשיות וכיוצא, אבל דברים קצרים ובפרט שהם לצורך עסק אין לחוש: 

יד. אסור לקרות מן התורה כל דבר קדושה כנגד הצואה של אדם. ואם היתה מאחוריו או מצידו יתרחק ממנה ארבע אמות וקורא. ואם לפניו יתרחק מלא עיניו שיתרחק באופן שלא יוכל לראותה, ובלילה ישער כשיעור היום, והסומא משער כפי ראיית הפקח. וצדדים שלפניו הרי הם כלפניו, ושלאחריו הרי הם כלאחריו. ואם בצידו ורואה אותה בלא הטיית ראשו לצדדין, ה"ז כלפניו וצריך כמלא עיניו:

והא דסגי בארבע אמות, היינו היכא דאין מגיע לו ריח ממנה, אבל אם מגיע לו ריח רע ממנה צריך שיתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואפילו אם זה הקורא יש לו חולי הזכמ"א שאינו מריח צריך שיתרחק ד' אמות ממקום שכלה הריח לשאר אדם שמריח, והשיעור הוא באדם בינוני, כי יש בני אדם שחוש הריח שלהם חזק מאד שמריחים מרחוק יותר: 

טו. היתה הצואה במקום גבוה עשרה טפחים ורחב ד"ט על ד"ט, הרי זה רשות לעצמו, וכל שאינו מגיע לו ריח רע ממנה מותר לקרות אף על פי שרואה אותה. וי"א אפילו הצואה ברשות אחר גבוה עשרה או מוקף מחיצות או בבית אחר, כל שהוא רואה אותה אסור לקרות, ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה. מיהו אם מעצים עיניו או שהוא בלילה יש להקל אם הוא ברשות אחר: 

טז. ריח רע אינו מועיל לו מחיצה ושינוי רשות, שאפילו הסרחון מונח אחר ג' וד' בתים, אם מגיע לו ריח אסור לקרות. ורק מי שיש לו חולי הזכמ"א שאינו מריח, כיון דהסרחון אינו בבית שעומד בו, מותר לקרות, אף על פי דאחרים מריחים, ורק אם היא באותו הבית אז גם בעל חולי הזכמ"א אסור לקרות כל עוד דאחרים העומדים שם מריחים ריח רע. וכן אם היתה צואה בבית והסירו אותה משם ועדיין יש ריח רע, אסור לקרות עד שיכלה הריח. אבל אם הוא בעל חולי שאינו מריח, שרי ליה לקרות אחר שהסירו והעבירו הצואה מן הבית: 

יז. נבילה מוסרחת וכל דבר המוסרח מחמת שנתעפש וכן אשפה שריחה רע ומים סרוחין שברחובות, כל אלו אסור מן התורה לקרות כנגדם ויתרחק מהם כדין צואת אדם: 

יח. צואת בהמה חיה ועוף, אם יש בהם ריח רע הרי הם כצואת אדם, ואם אין בהם ריח רע מותר לקרות כנגדה. אך רוב צואת בהמה חיה ועוף אין בהם ריח רע. וצואת כלב או חזיר, אם נתן בהם עורות מרחיקין מהם כצואת אדם. אבל צואת חתול וצואה רכה של חמור הבא מן הדרך, סתמן ריחן רע כצואת אדם, ולכן אפילו אם יזדמן פעם אחת שאין להם ריח רע, אפ"ה אסור לקרות כנגדם ויתרחק מהם כדין צואת אדם. וכן צואת תרנגולים אדומים, סתמן ריחן רע וצריך להתרחק מהם כצואת אדם. אבל צואת שאר תרנגולים, דינם כצואת שאר עופות. והלול של תרנגולים יש בו סרחון ודינו כצואת אדם, וה"ה לדיר בהמות שריחן רע: 

יט. מי רגלים של אדם בשעה שמשתין, אסור לקרות כנגדן מן התורה, אבל לאחר שנפלו לארץ או בכלי, אסור מדרבנן, ולכן כיון דאיסורם מדרבנן הקלו בהם ואמרו דאם אחר שהשתין בכלי הטיל לתוכו רביעית מים, ה"ז מותר לקרות כנגדם. וכן ה"ה אם היה בכלי מעיקרא רביעית מים והשתין בתוכו דמותר. ושיעור זה הרביעית, בין אם השתין הרבה בין אם השתין מעט ואפילו טיפה אחת, דלא פלוג רבנן, ולכך אם השתין בכלי והריקו ההשתנה במקום אחר, אסור לקרות כנגד אותו כלי אם לא יטיל לתוכו רביעית מים, דאפילו דהורק א"א שלא ישאר בו לחלוח של מי רגלים מעט שהוא טופח ע"מ להטפיח. מיהו רביעית זו לא מהני אלא להשתנה אחת אבל שתי השתנות צריך להם שתי רבעיות, ולשלש צריך שלש, וכעז"ה לעולם. ואם נבלעה ההשתנה בבגד או בקרקע ואין בלחלוח טופח ע"מ להטפיח, מותר לקרות כנגדם: 

כ. עביט של מי רגלים, שהוא הכלי שמשתינים בו תמיד, וכן גרף של רעי, אם הם של חרס או עץ אפילו רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, ואפילו כפאן על פיהם, דינן כצואה ולא מהני הטלת רביעית מים או יותר, אבל של מתכת או זכוכית או חרס מצופה אבר ורחוצים יפה יפה מבחוץ ומבפנים ואין להם ריח רע, מותר לקרות כנגדן ואין צריך להם כפיה על פיהם: 

כא. אם בשעה שהוא מברך או קורא הרגיש שנתלכלכו המכנסיים שלו בהשתנה, שרי, אף על פי שהם טופח ע"מ להטפיח, מפני שהם מכוסים בבגד העליון: 

כב. כל מקום שראוי להסתפק בו אם יש בו צואה או לאו, אסור לקרות ק"ש וכל דבר שבקדושה עד שיבדוק המקום. ואם אינו יכול לבדוק מפני שהוא לילה או סיבה אחרת, ה"ז אסור לקרות, דהוי ספק תורה. בד"א בצואה שאיסורה הוא מן התורה, אבל מי רגלים ספקן מותר, דאין איסורן מן התורה אלא כנגד עמוד של קלוח, לכן אם הם בתוך כלי ואינו יודע אם הם השתנה או שאר מים, כיון דאינו יכול לבדוק, ה"ז קורא מספק, דזה הוי ספיקא דרבנן, ולא אסרו אלא בודאן ולא בספקן. ואם מצא צואה באיזה מקום ואינו יודע אם היא של אדם או של כלבים, תולין במצוי, דאם מצויין באותו מקום תינוקות יותר מכלבים, תולין בתינוקות ואסור, ואם מצויים כלבים יותר תולין בכלבים:

ואם קרא ק"ש או התפלל במקום שאין ראוי להסתפק בו שיש בו צואה ואח"כ מצא בו, אין צריך לחזור ולהתפלל, אבל חוזר וקורא ק"ש בלא ברכות. אבל אם קרא ק"ש או התפלל במקום שראוי להסתפק בו בצואה והוא לא בדק מתחלה ואח"כ מצא שם צואה צריך לחזור ולהתפלל, וע"ז נאמר זבח רשעים תועבה, וכ"ש אם ידע שיש צואה וקרא והתפלל במזיד. בד"א בצואה, אבל במי רגלים אפילו קרא ק"ש והתפלל במקום שראוי להסתפק בהם ואח"כ נמצא שם, אין צריך לחזור לקרות, הואיל ואין איסורן אלא מדברי סופרים. וצריך להשגיח היטב בעניינים כאלה כל אדם בחצרותיו וטירותיו במקום שדרך הקטנים לטנף בו. גם פה עירנו על שפת הנהר חדקל, הן תוך העיר הן חוץ לעיר, שכיח ומצוי שם צואת אדם מן עוברים ושבים, ובפרט שפת הנהר שלפני הכרמים, דכל אותם בעלי הכרמים דרכם לפנות על שפת הנהר, דאין לאדם להתפלל על שפת הנהר עד שיבדוק. וכן צריך להשגיח כשהולך ברחובות ומבואות שבעיר שלא לדבר בד"ת עם חבירו עד שיראה אם המקום נקי, כי פה עירנו יש כמה בני אדם עוברים ושבים שעושים צרכיהם בלילה בתוך המבואות ורחובות של העיר, ולפעמים גם ביום עושים כי אין איש שם על לב על דבר זה פה עירנו, ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בזה"ל איסור הזכרת דברי תורה במבואות המטונפות גורם להכניס קודש בחול עכ"ל, ועי' בשער מאמרי רשב"י ד' ס"ב ע"ג: 

כג. קטן שיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, אפילו שאינו יכול לאכלו אלא ע"י בישול כגון דייסא וכיוצא, הרי בני מעיים שלו בודאי מסריחין כל מיני מאכל שיאכל, וצריך להתרחק מצואתו כמו צואת גדול. וכל זה מן הדין, אבל לכתחלה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן יומו, וכן נוהגים: 

כד. צואה אפילו יבשה ואין בה ריח אסור לקרות כנגדה, אבל יבשה כ"כ עד שתתפרך ע"י גלילה הויא כעפר ומותר לקרות כנגדה אם הגיע יובש שלה לשיעור זה, ואם לא תתפרך ע"י גלילה אלא רק תשבר לשתים לא מהני לקרות כנגדה: 

כה. בית הכסא שמוקף מחיצות ויש לו פתח ועשוי בחפירה שהרעי יורד לתוך החפירה ונופל למטה בשפולי המדרון, אף על פי שעושים השתנה על קרקע בית הכסא, מותר לקרות כנגד אותו בית הכסא אם הפתח סגור. ולכן צריך להזהר שלא להושיב הילדים על קרקע בית הכסא מפני הפחד שמפחדים לישב על פי החפירה, דא"כ הו"ל כבית הכסא שאין בו חפירה, דאז אפילו יש מחיצות והפתח סגור אסור לקרות כנגדו, כי נידון כל הבית הכסא כדין גרף של רעי. ואם מפחדים הילדים, יניחו להם גרף של רעי בתוך בית הכסא שיעשו צרכיהם בו. גם יש להזהר לפעמים שהגומא תתמלא צואה מחמת שנפל בה אבן גדולה ונסתמה, ואז הצואה מגעת עד שפת החפירה בשטח קרקע בית הכסא, דאין לקרות כנגד אותו בית הכסא עד שיתקנו אותה. גם לפעמים יש אבן מונחת בסוף שפת החפירה אחורי ישיבתו של אדם, וזו על הרוב מונח עליה צואה מחמת היושבים שאינם יושבים היטב, צריך שישימו לב על זאת שלא יניחו כך, דא"כ אין קורין כנגד אותו בית הכסא אפילו הפתח סגור ועיין חס"ל סי' פ"ג אות ב': 

כו. ריח רע דאין לו עיקר, כגון שיצא ממנו רוח מלמטה, אף על פי דמותר מן התורה, גזרו חז"ל עליו משום ריח שיש לו עיקר, ולכן אסור בד"ת ובק"ש ותפלה וברכות עד שיכלה הריח ממנו. בד"א אם הרוח יצא ממנו, אבל אם יצא מחבירו, מותר בד"ת, דלא גזרו חכמים בזה, מפני ביטול בית המדרש, דא"א להם להזהר בכך, אבל בק"ש ותפלה וברכות גזרו אפילו ברוח היוצא מחבירו שימתין עד שיכלה הריח רע: 

כז. כל סרחון וריח רע שהוא מחמת עיפוש, דינו כצואה, אבל דבר שריחו רע לבני אדם לאו מחמת עיפוש אלא ברייתו כך, כגון נפט וכן מה שקורין בערבי קי"ר, אף על גב דריחן קשה אין להם דין צואה ואין צריך להתרחק מהם. וכן ה"ה בכל מיני עשבים שריחן רע מכח טבען וברייתם, לית לן בה: 

כח. אם בא להם ריח רע מבית הכסא או מבית אחר בעת לימודם בד"ת או בעת שמתפללים, מותר להשליך בלויי הסחבות שרופים כדי שיעלה עשנם ויתבטל הריח רע שלא ירגישו בו, או ישליכו מי ורדים שיש להם ריח טוב וכנז' באחרונים ז"ל: