בן איש חי שנה שניה פרשת תזריע - פרשת טהרות
הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום. י"ל אחר שכבר קדם שמעון הצדיק שהיה משיירי כנה"ג, ועשה שלשה עמודים לקיום העולם בריש פרקין, והם תורה עבודה ג"ח, מה ראה רשב"ג לחלוק לבחור לו שלשה אחרים, ונ"ל בס"ד דידוע הרמב"ם ז"ל חלק הדיבור לחמשה חלקים, שהם הא' מצוה בו, זה חלק תורה ותפלה ושבח והודאה לשמו יתברך, והב' אהוב, והוא שייכות מדות הטובות השכליות, והג' מותר, והוא דבור שצריך לדבר במשא ומתן ומסחר, והד' נזהר ממנו, והוא דבור שקר וחנופה ורכילות וליצנות וכיוצא, והה' נמאס, והוא דבור שיחה בטילה, וידוע גוף האדם נקרא עולם קטן כמ"ש רז"ל בתיקונים, וקיום גוף האדם הוא על הדיבור, דכתיב מות וחיים ביד לשון, ורשב"ג לא איירי בעולם העיקרי שדיבר בו שמעון הצדיק, אלא איירי בגוף האדם שגם זה נקרא בשם עולם בסתם, כמ"ש רחמנא לר"א בן פדת ניחא לך דאחרביה לעלמא, ופרשו בתקונים הכונה על גופו, וז"ש עמידה וקיום של הגוף הוא על שלשה חלקים מן החמשה, שהם, מצוה ואהוב ומותר, שפרטם הרמב"ם ז"ל, והדין, רמז לחלק הנקרא מצוה בו שהוא אצל האדם בתורת חיוב מן הדין, והאמת, רמז לחלק הנקרא אהוב שהוא ענין מדות השכליות שגם המה בכלל האמת נחשבים, והשלום, הוא חלק הנקרא מותר בו שהוא דבור משא ומתן שבו ימצא האדם פרנסתו, ובזה יהיה שלום ביתו בינו לבין אשתו ובניו, דכד שלים חייטי מכדא נקיט ואתי תגרא, וכן שלום יהיה בין הגוף והנפש כי הגוף רוצה אכילה ושתיה ומלבוש, ואם יהיה האדם עוסק תמיד בתורה שהם עניני הנפש, צועק הגוף וקורא תגר על הנפש דאיך יאכל וישתה ויתכסה אם יעסוק רק בצרכי הנפש, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב שלשה המה מטיבי צעד וארבעה המה מטיבי לכת, והיינו שלשה המה שלשה חלקי הדבור מטיבי צעד של הגוף שיתקים על ידם, כמ"ש רשב"ג, וארבעה המה ד' חלקים של פרד"ס מטיבי לכת שעושים לאדם מהלכים בעליית הסולם של הרוחניות והקדושה לעלות מעלה ע"ג מעלה, וכמ"ש בס"ד ע"פ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' הולכים דייקא, משא"כ המלאכים הם בסוג עומדים, וכמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:
ובאופן אחר נ"ל בס"ד, הני תלתא דרשב"ג דאיירי על הגוף שהוא עולם קטן, והיינו כי קיום האדם הוא על שלשה שהם צום קול ממון, והדין, רמז לצום שהוא ענין יסורין ודין שעושה האדם בחומר גופו בעבור עוונותיו, והאמת, רמז לקול שהוא התורה שהיא נקראת תורת אמת, והשלום, זה הממון שנותן לצדקה שבזה מרבה שלום בעולם וכמ"ש והיה מעשה הצדקה שלום, ובזה יובן בס"ד שלשה המה מטיבי צעד הם צום קול ממון מטיבי צעד לגוף שעל ידי שלשה אלה יהיה לו מחילה וסליחה וכפרה על חטאות ועונות ופשעים, וכיון דשלשה אלה מחלישים כח החומר שבגוף כי הצום מחליש, והתורה נקראת תושיה מתשת כוחו של אדם, והצדקה מחסרת ממונו, אז ממילא הנפש תוסיף כח כי כפי חלישות וחסרון החומר תוסיף ותגדיל הנפש כח ועצמה, וכמ"ש בס"ד ע"פ כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ע"ד ולאום מלאום יאמץ, ולכן וארבעה המה מטיבי לכת, ארבעה הם נפש, רוח, ונשמה, ונשמה לנשמה, מטיבי לכת בכח ואון ועצמה, ובזה פרשתי בס"ד וקוי ה' יחליפו כח דמה שנחסר כח הגוף מוסיף כח בנפש ועושה חליפין, ואין מפסידים כח הגוף הנחסר אלא לוקחים תוספת כח בנפש:
זה הכלל כל מה שיהיה חולשה בכח הגוף החמרי נוסף כח וחוזק בנפש הקדושה, ולכן צוה השי"ת את עמו ישראל לבלתי יאכלו כל דם, יען כי הדם מוסיף בחומר האדם עכרירות וגסות, שיתעבה ויגדל החומר של הגוף עד שיתקרב להיות כחומר הבהמה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל, ובזה יגיע קלקול גדול לנפש דמלבד שלא תוסיף כח בזכות ורוחניות שלה, אלא גם היא תתעבה ותתגשם ותהיה קרוב לנפש הבהמית, ולכך הוזהרנו מלאכול דם:
א. כל דם בהמה וחיה ועוף, וכן דם שליל אסור מן התורה. אבל דם דגים וחגבים מותר מן התורה, ואסרו חז"ל משום מראית העין, ואם יש בו היכר קשקשים מותר. וכן דם האדם מותר מן התורה, ואסרוהו חז"ל אם פירש משום מראית העין, לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם ונתלכלך הככר, צריך לגררו כדי שיאכל הככר, אבל דם שעודנו בין השינים מוצצו ואינו חושש, וכן ה"ה אם אצבעו מטפטף דם ממנה, יוכל להניח אצבעו בפיו אם הדם מטפטף להדיה שניכר שהוא מטפטף מאצבעו, אבל אם נפסק הטפטוף ונשאר מלוכלך בדם, אסור להניחה בפיו משום מראית העין:
ב. בבהמה וחיה ועוף דם הנפש בכרת, אבל דם האיברים בלא תעשה, והיינו אם יוצא לחוץ או נצרר באבר, או שנתעורר לצאת ונבלע במקום אחר, אבל אם הדם עודנו בבשר ולא פירש ולא נצרר שם, הרי זה מותר, לפיכך מותר לאכול בשר חי ובלבד שידיחנו מן דם שמלוכלך בו, ובלבד שלא יהיה באותו בשר חוטין שיש בהם דם:
ג. נצרר הדם בבשר מחמת מכה, צריך לחתכו כמה קרעים ומולחו כדינו ומבשלו, ואם רוצה לצלותו, מותר בלא חתוך ומליחה דנורא משאב שאיב הדם:
ד. יש כמה חוטין בבשר שיש בהם דם שצריך לחתכן, ופה עירנו בגדא"ד יע"א, הגם שנוהגין להוציא כל החוטין אף בחלק פנים של הבהמה, אפ"ה נוהגים לשבר כל העצמות ואין מניחין עצם שלם. גם פה עירנו בגדא"ד נוהגין לחתוך ראש הכנף בעוף קודם מליחה, כדי שדרך שם יוצא הדם על ידי מליחה:
ה. נמצא טיפת דם בביצה בין בחלבון בין בחלמון, נהגו שלמים וכן רבים לאסור, ואף על גב דמרן ז"ל לא אסר אלא בחלמון, אבל בחלבון פסק זורק הדם ואוכל השאר, ראוי לאסור בכל גוונא, וכן נוהגים פה עירנו בגדא"ד. וגם בביצה בת יומא אם נמצא דם אסורה דלא פלוג רבנן. והיכא דנמצא דם בביצה שבמעי התרנגולת, יש אומרים דזורק הדם ואוכל השאר, ומיהו נכון להחמיר בה כדין ביצה בת יומא ועיין מחב"ר ס"ק יו"ד:
ודע דאע"פ שאמרנו לאסור הביצה שנמצא בה דם בין בחלמון בין בחלבון כמ"ש מור"ם ז"ל בהגה"ה, מ"מ בשעת הדחק או בהפסד מרובה יש לסמוך על המתירים בנמצא בחלבון חוץ לקשר ולא נתפשט כלל, ועיין ערך השלחן, והנה ענין הקשר הוא ידוע שיש לחלבון קשר בראש החד, והוא דבר שנתפס מזרע הזכר וניכר לעין שנראה שהוא מקושר יותר משאר חלבון, והוא דבר מועט קשור כמו חוטין, וגם בחלמון יש ג"כ קשר והוא כדמות כתר עגול במלא רוחב עדשה גדולה, ולדעת הגאונים יצירת האפרוח מן החלמון, ולכן מחמירין בחלמון טפי וכן סברת מר"ן ז"ל, אך הרא"ה ורקח ס"ל יצירת האפרוח מן החלבון לכך מחמירין בחלבון טפי ולא קי"ל כוותייהו:
ו. הנותנים ביצים על כסוי הקדרה כדי להצטמק ונמצא דם באחת מהם, מותר החמין שבקדרה ואינו נאסר מכח הביצים:
ז. ביצים מוזרות שנפסדו מחמת שהתרנגולת ישבה עליהם, אם אין האדם נמנע לאכלם משום אסטניסות, הרי הם מותרים ובלבד שיזרוק הדם, ודוקא בידוע דספנא מארעא, ופה עירנו בגדא"ד נוהגים שלא לאכול ביצים מוזרות, חדא, משום מאיסות ויש בהם משום שיקוץ, ועוד אין ידוע לנו איזה היא ספנה מארעא, ועל הרוב הם מזכר, ועוד גם בידוע דספנא מארבע דמתיר מר"ן ז"ל אפילו ישבה עליהם ימים הרבה, הא יש מחמירים אם ישבה עליהם שלשה ימים מעת לעת, ובכל אחת יש לחוש שמא ישבה ג' ימים, לכך אין אוכלים ביצים מוזרות כלל ועיין במחב"ר וחכ"א:
ח. מותר לגמוע ביצה צלויה ואין צריך להשגיח אם יש בה דם או לאו, וכן היה נוהג רבינו האר"י ז"ל דאינו חושש לבדוק דסמכינן על רוב ביצים שאין בהם דם, ומ"מ כשעושין מאכל עם ביצים במחבת, נוהגים לראות ולעיין בביצים בעת שמשברים אותם אם יש בהם דם או לאו, ועיין במחב"ר ס"ק ט' יע"ש:
ט. בני אדם שקונים בשר, ומניחין אותו בקופות שדרכם להניח בהם פירות וירקות וככרות לחם וכיוצא, צריך למחות בהם שלא יעשו כן, מפני שהדם שעל הבשר נדבק בקופות ואח"כ נדבק בפירות וירקות וככרות, ואפילו אם ירצו להדיחם לא אריך למעבד הכי, כיון דהוי מידי דלאו אורחיה בהדחה, וכמ"ש בסי' צ"א ועיין פר"ח סי' ס"ט ס"ק כ"ד והביאו המחב"ר סי' ס"ו ס"ק י"ג ע"ש, ואפילו אם הבשר נמלח ג"כ אין להניחו בקופות ההם, דחיישינן דלמא אוכל אותם בחלב וכמ"ש בשפ"ד ז"ל:
י. הבשר אם בשלו בלא מליחה נאסר, מפני שהדם יפרוש ע"י הבישול וחוזר ונבלע בתוכו, לפיכך צריך למלחו תחלה כדי לבשלו, מיהו צריך להדיח הבשר קודם מליחה מן הדם שעליו בעין, ואח"כ ימלחנו, ולכתחילה צריך לשרותו במים חצי שעה קודם מליחה וידיחנו וישפשפנו יפה יפה, וכל מקום שיראה בו דם צריך שפשוף יותר יפה, ובדיעבד אם לא עשה שריה במים אלא רק הדיחו הדחה מעליא מהני ליה, ויש מקומות שאין נוהגים לשרות הבשר אלא מדיחים אותו הדחה מעלייא ומולחים אותו, כסתם מר"ן ז"ל שלא זכר שריה אלא הדחה בלבד, וכן נוהגים פה עירנו בגדא"ד יע"א, ומ"מ צריכים להזהר להדיח היטב ולשפשף בידים בכח, כי השפשוף הוא העיקר, וישפוך המים שהדיח ושפשף בהם ויחזור וידיח פעם שנית במים שנית, וישפוך המים וידיח פעם שלישית, עד שיהיו המים בלי שום מראה רושם דם כלל, ומסתמא בשלשה פעמים יהיו המים נקיים בלי שום מראה רושם דם, ועיין ש"ך וחו"ד וחכ"א ושאר אחרונים ז"ל:
יא. לפעמים ימצא אצל מוכרי הבשר, בשר שלא נמכר בבוקר ונשאר עד הערב, או עד יום שני, וזה הדם שעליו נתייבש ונקרש ואינו יוצא בהדחה בלבד, על כן אפילו פה עירנו שנהגו בהדחה בלבד, מ"מ בשר זה צריכין לשרותו במים חצי שעה ואח"כ ידיחו אותו היטב וישפשפו בכח, ובפרט מקום בית השחיטה ואח"כ ימלחנו:
יב. אם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלש חתיכות, צריך לחזור ולהדיח, ואם אחר שחתך מלח ולא הדיח פעם אחת, יש להתיר בהפסד מרובה, אבל בלא הפסד מרובה צריך לחוש, ואם מלח הבשר ושהה שיעור מליחה ואח"כ חתך אין צריך לחזור להדיח ולמלוח שנית, שהרי פלט כל דמו ועיין חכ"א:
יג. אחר שהדיח הבשר ימתין עד שיטפטפו המים קודם שימלחנו, כדי שלא ימס המלח מחמת רבוי המים שעודנו על הבשר ולא יוציא דם, אבל לא ימתין עד שיתנגב לגמרי, דאז לא ימס המלח כלל וישאר יבש ולא יעשה פעולתו להוציא הדם:
יד. אם מלח ולא הדיח תחילה, אפילו אם לא נמלח אלא רק מעט כדרך שמולחין לצלי ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה, הרי זה אסור, מיהו בהפסד מרובה או בערב שבת ואי אפשר להכין אחר, אז יש לו תקנה שידיחנו וימלחנו שנית, ועיין מחב"ר סי' נ"ה אות ד' ושאר אחרונים ז"ל, ואם לא הדיח ומלח שנית ובשלו אין לו תקנה ואסור אפילו בהפסד מרובה ושעת הדחק, וכמ"ש הפר"ח וכו"ף ומחב"ר ועיין שפ"ד ס"ק י"ב:
טו. חתיכה שנמלחה ולא הודחה הדחה הראשונה ונתערבה באחרות שהודחו כדינן ונמלחו, ואין מכירין אותה חתיכה, אף על גב דמן הדין בטלה ברוב, מ"מ צריך שיחזור וידיחם וימלחם שנית מאחר דלא נתבשלה עדיין, וכמ"ש מהר"י לבית הלוי סי' ל"א ועיין כנה"ג הגהב"י אות צ"ה מ"ש על הס"ס שעשה הרב בזה ע"ש, ובאמת קי"ל דעבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא:
טז. לא ימלח במלח דקה כקמח שאינו מפליט יפה, ואם אין לו מלח אחר אלא רק זה הדק, מותר למלוח בו, ואם מלח בו ואח"כ הביאו לו מלח אחר שהוא בינוני, אין מטריחין אותו למלחו בזה פעם שנית, דהוי בדיעבד וכנ"ז בשפ"ד ס"ק י"ז, ולא ימלח במלח גסה ביותר שנופל המלח בזה מעל הבשר אילך ואילך, אלא ישחקנו תחלה שיהיה בינוני וימלח בו:
יז. שיעור שהיית הבשר במלח צריך שעה אחת, דהיינו ששים דקים, ובדיעבד סגי בשיעור מיל. ואמרו סימן על זה במלח תמלח מספר במלח עולה מספר מיל, עוד אמרו סימן אחר לבלתי אכול הדם ס"ת מיל, ובשעת הדחק שצריך למהר לכבוד אורחין או לכבוד שבת שאין לו שהות להמתין שעה אחת, או שהוא יוצא לדרך ואין ממתינים עליו, או לצורך חולה שצריך לאכול במהרה, יש להתיר בכל הני בשיעור מיל גם לכתחילה:
והא דאמרינן מותר לכתחלה במיל לכבוד אורחין, היינו דוקא באורחין שהם בעלי תורה ובעלי שם טוב ומע"ט, או עני בן טובים, או עשירים שאינם בעלי רשעה, שראוי לכבדם וכנז' בפתחי תשובה סע"ק י"ב. ומי שזימן את חברו לסעוד אצלו הוי בכלל אורחים, ואם הוא יודע שצריך להקל בשבילו בענין זה לא יזמנו, ורק אם כבר זמנו והוצרך למהר, שרי, דגדול כבוד הבריות וכנז' שם:
יח. אחר שמלח הבשר ושהה שיעור מליחה כראוי, לא יבשלו אלא ע"י הדחה שתהיה באופן זה, והוא, תחילת הכל ינפץ המלח שעליו, או ישטפנו במים כשאוחזו בידו באויר, ואח"כ ישים מים הרבה בתוך הכלי שרוצה להדיחו בו כדי שיתבטל כח המלח שבציר ברבוי המים שקדם להניחו בתוך הכלי, ואחר שהניח המים בכלי, יניח בו הבשר וידיחנו שלשה פעמים, ובין הדחה להדחה יניח הבשר בכלי אחר מנוקב עד שישטוף הכלי שמדיח הבשר בתוכו, ואם ירצה להניח בתוך הכלי המנוקב שמלחו בו צריך שירחץ תחלה את הכלי המנוקב ההוא מן ציר המליחה שיש בו, ואם לא נפץ המלח שעליו ולא שטפו, אין לאסור, כי המים הרבים שמניח בכלי להדיחו בהם מבטלים כח המלח, ואפילו אם יהיו מועטים עכ"ז מבטלים כח הציר:
יט. אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו או לאו, יש לאסור מספק, ויש מתירים בהפסד מרובה, ועיין במחב"ר סע"ק י"ד. ומיהו אם זוכרת שמלחה אותו אלא שכחה אם מלחתו משני צדדין או רק מצד אחד, ה"ז מותר גם בהפסד מועט, ועיין פרי תואר ס"ק י"ד:
כ. בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה, אפילו לדידן דלא קי"ל חתיכה נעשית נבלה בשאר איסורין אלא רק בבשר בחלב, צריך שיהיה ששים כנגד המלח שבו, וגם בעינן ששים כנגד דם פליטה שעל פני הבשר, וכל מה שיש בקדרה מצטרף לששים אבל גוף הקדרה עצמה אינו מצטרף, ואם יש שלשים בקדרה כ"כ כמו שיעור החתיכה שנמלחה ולא הודחה, הכל שרי, דודאי איכא ששים כנגד המלח שעל החתיכה, יען דהחתיכה עצמה ודאי היא שלשים נגד המלח שעליה, ואם אין ששים בקדרה נגד המלח ודם פליטה שעל פני הבשר, אפילו לא הושם אלא בכלי שני שהיס"ב, הכל אסור, ויש מקילין בהפסד מרובה בכלי שני שהיס"ב, אבל אם אין היד סולדת בו מותר אפילו בהפסד מועט:
ובסה"ק רב פעלים העליתי בס"ד דשיעור זה שכתב מור"ם דהחתיכה עצמה היא ערך שלשים כנגד המלח, אין זה גזרת חכמים אלא תלוי הדבר לפי ראות עיני המורה, דבאמת אין כל החתיכות שוות בזה, ואין המלח הנשאר ע"ג הבשר אחר שיעור מליחה הוא שוה, ושם הבאתי דברי ברית מלח דף מ"ז דמשמע מדבריו הא דבעינן ששים כנגד המלח, היינו אם הוא בעין, אבל אם נמס כל המלח אין צריך לשער אלא כנגד הלחלוחית הנמצא על הבשר, ודייק לה מדברי הטור ומר"ן ז"ל, ועיין חו"ד בחדושים ס"ק ל"ג יע"ש, ועוד הבאתי שם דברי הגאון החסיד כנפי יונה שהעלה וז"ל, דלפעמים יש ששים בחתיכה אם היא עבה, ולכן אם נראה להמורה שיש ששים בחתיכה נגד מלחו ומה שנדבק בו, יוכל לשער להכשירו כך בלי ספק, וכן משמעות הש"ע עכ"ל הרב ז"ל יע"ש:
כא. המלח שמלח בו פעם אחת אסור למלוח בו פעם אחרת, ובדיעבד אם מלח בו פעם אחרת, אם כבר נתבשל הבשר מותר, ואם עדיין לא נתבשל ידיחנו ויחזור וימלחנו, אך יזהר למלחו לבדו ולא עם בשר אחר הצריך מליחה, ועיין בשפ"ד ס"ק מ' יע"ש:
כב. אין מליחה מועלת לבשר לפלוט דמו אלא רק במלח, ומ"ש בהלכות קטנות סי' רי"ח בענין סוכ"ר היינו לענין קרבן, אבל אין כונתו לומר שימלח בו הבשר להפליט דם, ועיין אמרי אש יור"ד סי' כ"ח מה שקרא תגר על חכם אחד שהורה למלוח בהאליו"ן שנקרא בלשון חכמים צריף, וכתב שאין לבדות דבר מלבנו ואין לנו אלא מה שאמרה תורה במלח תמלח, וכ"כ שואל ומשיב קמא סי' קמ"ב, וכ"כ הגאון כתב סופר יו"ד סי' ל"ז שהמורה שוטה וגס רוח עי"ש, וכ"כ דברי חיים יו"ד סי' כ"ה ועיין להגאון יד אליעזר סי' ע"ד יע"ש, ואם כתבו כן בזה הצריף שהוא חריף כ"ש בסוכ"ר, על כן אין למלוח בשום דבר חוץ מן המלח, ומ"ש בעיקרי הד"ט סי' יו"ד אות ל"ו למלוח בסוכר אחה"מ טעות הוא, ואפילו בסוכ"ר של מקומו, ועיין להרה"ג הרח"פ ז"ל ברוח חיים סי' ס"ט אות ה' שהתיר בסוכ"ר, ושוב הודה הרב ז"ל ולא בוש כי טעות הוא זה והביא דברי הרב חס"ל תאומים סי' ל"ב שסתם הפתח בשאר מינים חוץ מן המלח, ואפילו בדיעבד אוסר גם את הכלים יע"ש:
כג. בשר שנתבשל בלא מליחה, או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ונתבשל, ואפילו שלא נתבשל לגמרי אלא רק שמו אותו בקדרה שהיס"ב, צריך שיהיה בתבשיל שבקדרה ששים כנגד אותו בשר, ואז מותר גם אותו בשר עצמו שלא נמלח, ואם אין ששים הכל אסור, וגם הקדרה אסורה, וה"ה השומן שנתבשל בלא מליחה דצריך נמי ששים נגד כל השומן, ואם נשפך התבשיל וספק אם היה בו ששים יש לאסור, ועיין בית הלל וערך השלחן, ואם היו המים שבקדרה רותחין מאד כשנתנו שם את הבשר שלא נמלח, וברור להם הדבר הזה, יש להקל בשעת הדחק, כגון שהוא ערב שבת, או היכא דאיכא הפסד מרובה משום דהוי חליטה שנתייבש דמו בתוכו ואינו פולט, ועיין ערך השלחן ועקרי הד"ט ושיורי ברכה:
