בן איש חי שנה שניה פרשת תזריע

בן איש חי שנה שניה פרשת תזריע 

ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו, נרפא הנתק טהור הוא וטיהרו הכהן. י"ל הלשון כפול, דדי לומר טהור הוא, או יאמר וטיהרו הכהן בלבד. ונ"ל בס"ד דרמז הכתוב לפי דרכו, דאל יחשוב אדם כל מי שרוצה לגשת אל הקדושה והטהרה, הפתח פתוח לפניו, אלא באמת רק מי שהוא שרשו טהור, שיש לו סימן המעיד על שורשו בטהרה, הנה זה יכול להיות טהור אף על פי שנטמא, אבל מי שאין לו שורש בטהרה, א"א לגשת לטהרה להיות טהור. ועיין בסה"ק אדרת אליהו בפרשת קדושים, המעשה של הרשב"ש ז"ל, לז"א טהור הוא וטיהרו הכהן, ר"ל אם שרשו טהור, אז וטיהרו הכהן עתה, שיוכל לקבל טהרה חדשה. ולכן ארז"ל עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, כי התורה מטהרת, ועכו"ם אין לו שורש במקור הטהרה למעלה, לכן לא יוכל ליגש אל התורה הקדושה והטהורה, אך ישראל ששרשם הוא במקור הטהרה למעלה, יכולים לעסוק בתורה, לכן נתן השי"ת לישראל אות ברית קודש, שהוא אות וסי' להם ששרשם הוא במקור הטהרה, כדי שיהיו יכולים לעסוק בתורה, לכך אומרים בבהמ"ז על בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו, דתלה זה בזה:

ובזה יובן הכתוב, החכם עיניו בראשו, שהוא שרשו, שראוי לחכמת התורה מצד שרשו, או עיניו בראשו הוא אות ברית קודש שנקרא ראש הגויה, שזה הוא אות וסימן לישראל שהם ראויים לעסק התורה, אבל הכסיל, הוא העכו"ם בחשך הולך, חושך הוא מקום הטומאה שרשו שם, וא"א להיות נכנס למקום טהרה, ולכן על לומדי תורה כתיב בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים, והיינו כי טבע המים הנמשכין ובאים ממקום גבוה והולכין בצנורות ויורדין למקום נמוך, הם חוזרין ועולין מאליהם בצנורות העומדים בצד הב', עד גדר גובה המקום שבאו משם, וכן תמצא דבר זה בישראל שעוסקין בתורה, שכל אחד יוכל לעלות כפי גובה מקום שרשו שנחצב ממנו, ולכן המשיל לבעל תורה כעץ שתול על פלגי מים, לומר כי יש בו טבע המים. ולכן כתיב בישראל אשריכם זורעי על כל מים, ולכן גם התורה עצמה נקראת מים, לרמוז שהעוסק בה יש בו כהנהגת המים:

ולכן הטל של תחיית המתים יועיל לישראל דוקא, יען כי הטל של התחיה יורד ממקום גבוה ועליון שהוא מקום החיים, ולכן ישראל ששרשם במקום החיים, יהיה להם הטל כמו צינור, שיעלו בו הנפשות שבקבר עד מקום החיים, לקבל חיות משם להחיות בו הגופים שבקבר, כטבע המים שהם עולים בצינור עד מקום שבאו ממנו. ובזה יובן הפסוק באיוב כ"ט, שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי, ר"ל שרשי פתוח לנגדי אלי מים, כדמיון המים שיכולים לעלות מאליהן עד גובה מקום שרשן, כן אנכי אוכל לעלות עד גובה מקום שורשי, ולכך טל של התחיה ילין בקצירי, שיעילני עד מקום העליון, ששם מקור החיים לקבל חיות משם:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד רמז הכתוב החכם עיניו בראשו וכו', כי החכמה והשכל הם בראש האדם, ואם האדם לא יקשר ויחבר עין הראות שלו בחכמה והשכל שבראשו, לא ידע איך יעבוד את השי"ת, ולא יבין ולא יכיר ולא יבחין בין האסור למותר, ובין טוב לרע, ולז"א החכם עיניו בראשו, ר"ל עיניו קשורה ודבוקה בחכמה והשכל שבראשו, שבזה ידע מה האסור ומה המותר, והכסיל שאינו מחבר עיניו בראשו, הנה הוא כהולך בחשך, דאם יש גבשושית נתקל בה, ואם גומה נופל בתוכה, כן זה יזדמן לפניו דברים האסורים מן התורה או מד"ס ונכשל בהם, כי אין מבין בין אסור למותר ובין רע לטוב:

על כן מצוה על כל חכם להודיע להמון העם, יסודי ושרשי ההלכות באיסורי תורה וד"ס, כדי שאם יזדמן דבר לפני השומע, יבא לבית הספק וישאל להמורה, ואם אינו יודע שורש דבר, איך יסתפק כדי שיבא לידי שאלה. והנה נודע רוב דברים שהם ענייני אכילה מסורים ביד הנשים, ואם אין להם ידיעה כלל, איך יסתפקו כדי שישאלו. ולדוגמה אבוא להעיר בזה, הלא תראה שדיני טרפיות רבו מאד ואיסורם חמור מאד, אך טרפיות של בהמה מסורה ביד שוחטי מתא, שהם מומחים ויודעים להכשיר ולהטריף, אבל טרפיות השייכים לעופות אין השגחת שוחטי מתא עליהם, כי אחר שחיטה נמסרים העופות שלמים לנשים או למשרתים, והם פותחין ורואין מה שיש בתוך העופות, ואם הם פתאים לגמרי ואין יודעים שורש המותר והאסור, נמצא הם נכשלים בטרפיות ומאכילים אותם לבני הבית, כי עינים להם ולא יראו מחמת חסרון ידיעה, על כן כל איש חכם בעירו ובמקומו, צריך שיודיע להמון העם ראשי פרקים מהלכות טרפיות השייכים לעופות, כדי שישימו לב וידעו במה להסתפק כאשר יראו איזה שינוי לפניהם, ויבואו לשאול פי המורה ויורה להם המעשה אשר יעשון להלכה: 

א. קי"ל כל אבר שאם ניקב טריפה, וה"ה אם ניטל או חסר, ולכן העליתי בתשובה בסה"ק רב פעלים, באשה שפתחה התרנגולת ולא מצאה הקורקבן, ואומרת שברי לה שלא נמצא בה קורקבן, ואין לה לתלות בחתול הרי זו טריפה בודאי, ואין לומר איך תהיה מציאות כזו שתהיה חסירה הקורקבן מתחלה, אלא מטרפינן לה. ושם הבאתי דברי הגאון חכם צבי ז"ל בסי' י' ע"ד, שהתיר במעשה שהיה, שהיתה חסרת הלב באומרו שא"א להיות בלא לב, ולכן נתלה שהיה ונאבד כשפתחה התרנגולת ע"י חתול וכיוצא, וזו שפתחה לא הרגישה, וחלקו עליו כמה גדולים ודחו הוראתו זאת בשתי ידים, ופסקו אפילו בלב דא"א לחיות שעה אחת בלעדו כפי הטבע, אין תולין בנאבד להתיר, אלא כל היכא דלא חזו בה לב, טריפה. ואין לתמוה על המציאות שהיא נגד הטבע: 

ב. הכבד של עוף נחלק לשני חלקים, אחד גדול ואחד קטן, וחלק הקטן אפילו ניטל כולו כשר כל זמן שחלק הגדול קיים והוא בריא ושלם, אמנם חלק הגדול, אם ניטל או נרקב מקום המרה, מקום שהיא תלויה בו, טריפה, ועיין באחרונים סי' מ"א:

והנה הכבד יש בו ענינים הרבה שמטריפים, והוא כי לפעמים ימצא הכבד יבש שנפרך בצפורן, ויש בזה כמה חלוקי דינים בשיעור היובש, ובמה נדע דבר זה, וכן ג"כ יש חילוקים במקומות היובש. גם עוד ימצא לפעמים שנימוק הכבד, דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד שנימוק והיה לדם, וגם ימצא שיהיה הכבד קשה כאבן, ובכל אלו המקריים יש חלוקי דינים כתובים בש"ע ובפוסקים, על כן בני הבית כאשר יראו דבר מדברים אלו, יביאוהו להמורה, לשאול את פיו. ואפילו בשאר שינויים שאין מטריפין, כגון שהכבד נפוח או התליע, ישאול להמורה. וכן נמי עוד אם מצאו מחט בכבד בין גדולה בין קטנה טריפה, וצריך ג"כ שיביאו להמורה ויראה, ואז הוא יאסור את האסור ויתיר את המותר: 

ג. אם פתחו התרנגולת או שאר עוף וראו שחסרה המרה, אז קורע הכבד שתי וערב וטועם בלשונו, ואם טעם מר כשרה. והא דבעינן לקרוע הכבד, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא קרעו הכבד, אלא רק טעמו הכבד מבחוץ ומצאו בו טעם מר, כשרה. ואם קרעוהו שתי וערב ולא טעמו מרירות, אז יקרע כל הסמפונות שקורין בערבי ערו"ק, ואם מצא בתוכם טעם מר, כשירה. ועיין בינת אדם שער או"ה סי' ש"ז בסופו. וכן אם טעמו את בני מעים שקורין בערבי מצארי"ן ומצאו טעם מר, כשרה. וכן ה"ה אם טעמו הקרקבן שקורין בערבי גאנצ"י, והיה מר כלענה כשרה. וכן ה"ה אם טעמו הטחול והיה מר, דכשרה. אבל אם טעמו בחלל הגוף ומצאו בו טעם מר, לא מהני להכשיר, דלא אמרו אלא במקומות הסמוכים למרה, כגון קורקבן וטחול ובני מעים, דמלתא דשכיחא היא שתשפך המרה עליהם, אבל לא בשאר מקומות, ועיין שבט יאודה. וכשהתרנגולת שמנה, אז המרה שלה קטנה ומכוסה בשומן, ולפעמים תהיה קטנה כטיפת זבוב, וגוון שלה ירוק, אצפ"ר, שדומה לצואת העוף, ולפעמים ירוק ככרתי, וצריך בקיאות למצוא אותה מחמת קוטנה, והיא מכוסה בשומן, או מכוסה בתוך עור"ק אחד דהיינו סמפון שבכבד, ולפעמים נמצאת בסוף הבני מעיים, על כן בני הבית אם לא מצאו המרה, יביאו התרנגולת לפני המורה ויבדוק ויחפש וימצא: 

ד. הנשים נאמנות בטעימת הכבד, ולכן אם בני הבית ראו שלא נמצאת המרה, ואשה אחת אומרת דטעמה הכבד ומצאה בו טעם מר, נאמנת וכשרה: 

ה. אם חסרה המרה, ובדקו בכל המקומות ולא מצאו טעם מר והטריפו התרנגולת, אז לא מבעיא דנאסור הביצים שנמצאו בתוכה, אלא גם הביצים שנולדו ממנה קודם שחיטה אסורות. ואם נתערבו הבצים שנולדו ממנה קודם שחיטה, עם ביצים כשרים, יש להכשיר התערובת, ואף על גב דיש חולקים ואוסרים התערובת, יש לסמוך על המקילים, והמחמיר תבא עליו ברכה. וכל זה הוא אם לא מצאו אפילו כיס ריקן של המרה, וגם לא רושם שלו, אבל אם היה כיס ריקן, או דניכר רושם שלו, ורק שלא טעמו טעם מר בכבד, ולכך הטריפוה, אין לאסור אלא ביצים הנמצאים בתוכה, אבל ביצים שילדה קודם שחיטה, יש להתיר, ועיין מחב"ר ותורת זבח: 

ו. מצאו שתי מרות, טריפה, אפילו מרוחקות זו מזו. ואם מצאו מרה אחת נראית כשתים, יביאו אותה למורה ויבדוק ויראה אם שופכות זו לזו, אחת היא וכשרה, ואם לאו טריפה: 

ז. הצבי אין לו מרה בכבד, אבל יש לו מרה למטה סמוך לזנבו, ואם לא נמצא בו מרה כלל, או אם נקבה המרה שלו, או שיש לו שתי מרות, טריפה. ואם לא נמצאת סמוך לזנב, ונמצאת בכבד, כשרה. אבל אם לא נמצאת בו מרה כלל וטעמו הכבד ומצאו מר, לא מהני וטריפה. ולא עוד אלא אפילו אם טעמו בזנב או סמוך לזנב, וטעמו מר, לא מהני. ואפילו די"א מהני, ראוי להחמיר, דאין בידינו להכריע בזה. ויש מיני עופות שאין להם מרה כלל, ואין לאוסרן דכך הוא ברייתן: 

ח. הטחול אף על גב דשל בהמה אם ניקב טריפה, מ"מ טחול של עוף אם ניקב כשר. וכן אם כל הטחול של העוף לקוי, כשר. וה"ה אם נמצא שני טחולים בעוף, כשר. אך החיה דינה כבהמה, ועיין כנה"ג הגהת ב"י אות י"ד: 

ט. העוף אין לו כיס השתן, ואם נמצאת תרנגולת בטנה צבה, וקרעוה אחר שחיטה ויצאו ממנה מים זכים, יש לבדוק במעים וריאה ובכל אברים שהנקב פוסל בהם, ואם לא נמצא ריעותא, יש להתיר בהפ"מ, ומ"מ יש חשש חולי לאכול ממנה, וכנז' באחרונים, לכן שומר נפשו ירחק מזה: 

י. אם יצאו מעיה, דהיינו הדקין שקורין בערבית מצארי"ן, דרך נקב בית הרעי, ושחטה בעודן בחוץ, טריפה. ולא עוד אלא אפילו אם יצאו והוחזרו מאליהן ג"כ טריפה, כי כיון דהמקום צר, חיישינן שמא נתהפכו מסדרן, וצריך להזהיר העם בזה, כי הוא דבר המצוי בתרנגולים, והשוחט לא ירגיש בזה קודם שחיטה, ועוד דאם יצאו וחזרו מאליהן דטריפה איך ידע בזה השוחט, ורק בני הבית יודעים אם נעשה בה כך אם לאו, ואם ידעו דנעשה בה כך דטריפה, לא ימכרו אותה לגוי, שמא ימכרנה לישראל, אא"כ יודע בבירור שהגוי ישחטנה לעצמו. מיהו כ"ז אינו אלא אם יצאו הדקין, אבל אם יצאה האם שהיא הכרכשתא שמטלת משם הביצים, כשרה, וגם מותר להחזירה בידים, כי יציאתה אינה מזקת כלל, ועיין קומץ ועשרון ס"ק א' וב': 

יא. תרנגולים המסורסים, אם דרך בני העיר לסרס, אמרינן מסתמה המתעסק בזה הוא בקי במלאכה זו, ואינו נוגע בבני מעיים, וכשרין הן. וכנז' באחרונים. וכן נוהגים פה עירנו בגדא"ד יע"א דאוכלים תנרגולים המסורסים הבאים מן הערביים, דבקיאים בסירוס ואין עושין נזק: 

יב. לפעמים ימצא בבטן התרנגולים כיס קטן מלא מורסא או דם קרוש, וכן לפעמים ימצא תלוי בדקין כמו דד קטן, כאשר יזדמנו שינויים אלו אצל בעלת הבית, תביאם לפני המורה ויראה, כי לפעמים ימצא בתוך הכיס או הדד שברי מחטים וכיוצא: 

יג. הקורקבן שקורין בערבי גאנצ"י, ימצא בתוכה לפעמים מחטים קטנים שקורין איבר"י, ולפעמים נוקבת הקורקבן מעבר לעבר, ולפעמים אין נוקבין אלא רק בשר הקורקבן, לכך צריך להביאו לפני המורה. גם ימצא בכרס הבהמה מחטין תחובין בכרס, או בקיבה שקורין בערבי שג'דאנ"א, וגם זה יביאו לפני המורה ויודיע להם הדין. ואם השליכו פרש הכרס ושטפוהו במים, וכשבאו לנקותו בסכין משיורי הרפש, ראו עובר בגרירתם מחט עם הפרש, יש לאסור בזה, אף על פי שלא מצאוהו תחוב בכרס, משום דאם לא היה בחלל הכרס עם הפרש, היה יוצא ועובר בתחילה עם הפרש, ועיין ערך השלחן ותורת זבח: 

יד. גיד הנשה אינו אסור אלא באכילה, אבל בהנאה מותר, ולכן מותר להאכילו לעופות ליתנו לגוי. מיהו כתב הרב אספקלריא המאירה בביאור הזוהר פרשת וישלח בשם ז"ח וז"ל, מנהג יפה הוא בישראל כשמסירין גיד הנשה, שזורקין ומדבקין אותו בקורות או בקירות הבית, להראות לסט"א שהוא שלם וקיים, וזה גורם שמתחזקים העשירים לעשות סמכין לאורייתא. ונ"ל דהיינו טעמא נמי, שהמנהג בישראל להדביק בקורות ובקירות הבית עינוניתא דורדא שמונח בכיס, עכ"ל בדף כ"ד. ולא ביאר הרב טעמו, דמדמי עינוניתא דורדא לגיד הנשה, ועיין זוהר פינחס דף רל"א ודף רל"ד בסוד היותרת שעל הכבד ע"ש. והנה מור"ם ז"ל בסי' ס"ה הביא המנהג להשליך עינוניתא דורדא ולא לאכלה, ועיין כנה"ג סי' ל"ה הגה"ט אות ז' שהבין הטעם משום מיאוס, ובאמת מלשון מור"ם ז"ל נראה, דטעם המיאוס קאי על בשר לבן ודק דוקא, והנה פה עירנו בגדאד נוהגים לאכול עינוניתא דורדא, אך זה הוא מאכל עניים פה עירנו, ואיך שיהיה בגיד הנשה ראוי להזהירם לעשות כמ"ש הרב ז"ל, אבל בעינוניתא דורדא אין להזהירם כלום:

ודע כי פה עירנו נוהגין להשליך כל הושטין, ואין אוכלין הושט, נראה דאין זה משום גדר איסור כלל, אלא רק הוא משום דגריעי נינהו ואין בהם טעם בשר, לכך משליכים אותם, ועיין שבת דף קכ"ב ונדרים דף נ"ב יע"ש: 

טו. כל עוף ובהמה, אם ישחטו אחרת לפניה תצטמק ריאה שלה מחמת הפחד, וקי"ל ריאה שצמקה כולה ואפילו רובה, אם מחמת בני אדם שהפחידוה, כגון ששחטו אחרת לפניה וכיוצא בזה, ה"ז טריפה. ועל כן בעיר גדולה שבאים בני אדם הרבה בבת אחת ובידם תרנגולים, והשוחט שוחט לפניהם תרנגולים, לא אריך למעבד הכי לעמוד אצל השוחט ששוחט, והם אוחזים תרנגולים חיים בידם, ויש בזה חשש צמוק הריאה, וגם צער בע"ח, אלא צריך שיתרחקו מעט מאצל השוחט, באופן שלא יראו התרנגולים שבידם השחיטה: 

טז. כל אפרוח עוף שנולד, אסור לשחטו ולאכלו כי אם עד שיגדלו הכנפיים, דהיינו נוצה שעל גופו שיש לה קנים, וכנז' בפוסקים בי"ד סי' ט"ו ואם לא גדלו הנוצות ושחטו, אף על גב דהרב פר"ת ז"ל סע"ק א' מתיר בדיעבד יש אוסרין, ונכון להחמיר כסברתם: 

יז. ולד של בהמה, אף על גב דמרן ז"ל מתיר לשחטו מיד בעת שנולד, אם ידוע שכלו לו תשעה חדשים, מ"מ כתבו האחרונים האידנא לא בקיאינן בכלו חדשיו, ובכולן צריך להמתין שבעה ימים מעת שנולד, ואם עבר ושחטו קודם ז' ימים, אסור לאכלו. מיהו לא בעינן ז' ימים מעת לעת, שאם נולד בסוף היום, חשבינן ליום הלידה ליום גמור, ואחר ששה ימים מאותו היום שוחטו, וכנז' באחרונים ז"ל. והישראל שאומר זה בן ח' ימים נאמן. אבל הגוי אינו נאמן אפילו מסיח לפי תומו, ואין לסמוך בזה"ז על סימנים שכתבו הפוסקים בדבר זה לידע אם הוא בן ח', כי טבע הזמן נשתנה וכנז' באחרונים: 

יח. אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד, בין אדם אחד בין שני בני אדם, לא שנא האם ואח"כ הבן או הבת, לא שנא להפך. וכל שהוא כרוך אחריה, חזקה שהיא אמו, וכ"ש אם יונק ממנה, ואפילו אם האם עז והבת רחל או איפכא, אם כרוך אחריה אסור לשחטם ביום אחד, ועיין שמלה חדשה, ואם לא כרוך אחריה ולא יונק ממנה, אף על פי שדומה לתואר האם או בשאר סימנין שבגוף, אין חוששין מן הספק ומותר לשחוט, וכנז' בפוסקים. ואף על גב דהדבר ספק אצלינו אם דין אותו ואת בנו נוהג בזכרים, או אינו נוהג היינו דווקא לענין מלקות, אבל איסורא איכא. לכן אם נודע לנו בבירור שזה אביו, כגון שהיה הזכר שהוא האב עם הנקבה בבית אחד לבדם, וברור לנו שנתעברה ממנו, אז אסור לשחוט האב והבן ביום אחד, אבל אם לא נתברר הדבר באופן זה שהוא אביו, אין חוששין ומותר לשחוט, אפילו רואין הולד כרוך אחר הזכר: 

יט. עבר ושחט ביום אחד אף על גב דמרן ז"ל סתם להתיר לאכלם בו ביום, יש אוסרין לאכול האחרון בו ביום, אלא ימתין עד הלילה משום קנס, אבל הראשון לא עביד ביה איסורא ויכול לאכלו בו ביום, וכתבו האחרונים להחמיר כדברי האוסרים, ואפילו ששחט בשוגג. מיהו גם לדברי האוסרים אין אסור אלא לשוחט עצמו, וכן לבעלים ששחט בשבילם, אבל לאחרים מותר, ויש מחמירים לאסור גם לאחרים, ועיין תבואת שור וערך השלחן. ויום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה, כיצד שחט הראשון בתחילת ליל רביעי, לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי, ואם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות, שוחט השני בתחילת ליל חמישי, ואם שחט אחר בין השמשות של ליל חמישי, לא ישחוט השני עד ליל ששי ודאי, אבל לא ישחוט בבין השמשות דליל ששי, דשמא בה"ש הראשון היה לילה ובה"ש השני הוא יום: 

כ. יש דבר אחד שנכשלין בו רבים ומצוי הוא במדינות אלו, שיש ישראלים שיש להם צאן לריוח הגיזה והחלב והולדות, שמוסרים אותם לרועה, ואין לרועה שותפות בגוף הצאן כלל, רק לוקח חלק מן החלב והצמר, ואלו הצאן מולידים בכל שנה, ויש בה הרבה צאן שמולידים בכורות שהם קודש, וצריך להזהירם לעשות תיקון לזה, שיעשו שותפות כפי הדין לגוי בגוף הבהמות, ואפילו חלק אחד ממאה סגי ליה בזה, ועליהם תבא ברכת טוב: