בן איש חי שנה ראשונה פרשת ויצא
ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני וביניך. הנה הרואה יראה דמשונה ברית זה מכל בריתות שבעולם, דכל ברית שכורת האדם עם חבירו הוא כענין התקשרות ודבקות ואחוה וריעות זע"ז, משא"כ ברית זה הוא מיוסד על הפירוד להפרד זה מזה, שלא יתגלה אחד לחבירו ולא ידבק בו אלא יסתרו איש מרעהו. וצריך להבין מה זה ועל מה זה עשו את הברית באופן זה שיסתרו איש מרעהו. והענין יובן בס"ד דידוע כל תחתון צריך להתדמות לשרשו העליון. והנה יעקב אע"ה שורשו בקדושה, ולבן שורשו בקליפה. וידוע שהקליפה אין לה יכולת להתאחז בצד הפנים של אור הקדושה אלא רק עומדת באחורי האור, ועל כן הפנים של אור הקדושה אינו רואה את הקליפה, וכן נמי הקליפה אינה רואה את הפנים של אור הקדושה, ודוגמת זאת ממש נעשה למטה שכרתו ברית בזה שאמר יצף ה' ביני וביניך כי נסתר איש מרעהו, והטעם מובן, שכל אחד צריך להתדמות לשרשו. לכן ארז"ל ע"פ ויקבור אותו בגי מול בית פעור, דכל זמן שפעור עולה ומקטרג, רואה את משה קבור שם ונרתע ושב לאחוריו, מפני שהסט"א מוכרח שתתעלם ולא תתראה לפני הקדושה:
וזהו הטעם שהאדם פי הטבעת שלו באחוריו ולא בצד הפנים, דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פ' תצוה וז"ל, עתה נבאר ענין נקודת האחור מה עניינה, ואמנם הוא סוד גדול וראוי להעלימו, הנה ידעת כי הקליפות נקראים צואה בלי מקום דמזונם והשפעתם מן המותרות היוצאים דרך נקודת האחור, ולכן הושם נקודה זו באחור לפי שאינם יכולים לקבל מצד הפנים כי אינם רואין אור פני שכינה דכתיב לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך, והנה זה הנקב של האחור נקרא בתורה בית פעור, וזה סוד ע"ז של פעור שעבודתה בכך לפעור עצמו על פניה כנודע, כי זו היא קבלת השפע שלה, והבן זה עכ"ל. נמצא מקום שיוצא ממנו הפסולת ושמרי המאכל שבאדם הנה הוא דוגמה למקום יניקת הקליפות, ולכך הושם מקום זה באחורי האדם כי עמידת הקליפה באחור:
ובזה יובן הטעם ששורה על האדם רוח רעה בכניסתו לבית הכסא ששם נאחזים כוחות הסט"א אשר הזוהמה הוא מזונם, ולכן צריך להיות האדם נזהר מאד שלא ישהה נקביו וישקץ עצמו, אלא כל עת אשר ירגיש שהגיע זמן הפסולת לצאת יוציאנה תכף בלי איחור ועיכוב כלל, ואזהרה זו צריכה מאד ע"פ הסוד, ובפרט קודם תפלה וברכה ועסק התורה, וכמ"ש בס' חסידים סי' תתי"ח וז"ל, אדם צריך להיות נקי מבפנים כבחוץ שנאמר וכל קרבי את שם קדשו, שלא יהיה בקרביו טנופת, לכן קודם שיתפלל וקודם אכילה ושתיה שהוא צריך לברך יעשה צרכיו וכו' ע"ש. ובגמרא אמרו הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל:
וכתב רבינו ז"ל בשער המצות פ' שמיני וז"ל, שקוץ הנפש כתיב אל תשקצו את נפשותיכם, וארז"ל מכאן שהמשהה נקביו עובר על לא תשקצו, והטעם יובן, כי ענין אכילה הוא לברר האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה נעשו הקליפות, וכתיב וטמאתם את צפוי פסילי כספך וכו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כי הם בחי' היציאה של נקב האחור וכמ"ש בענין פעור, ולכן המשהה נקביו שמשהה המותר והקליפה ההוא מלדחותה אחר שנגמר בירורה ועיכולה, הנה הוא משקץ נפשו ממש יותר ממה שמשקץ גופו, ונודע בכל דרכיך דעהו, ולכן צריך שיכוין האדם כונה זו בלכתו לבהכ"ס קודם הכנסו שם כי אסור להרהר שם עכ"ל:
א. המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, בין בגדולים בין בקטנים, אך בקטנים יש בזה עוד חשש סכנה וגם עקרות שיהיה עקר אם משהה. ויש בני אדם נכשלים בדבר זה, ואם יבא לו התעוררות והוא לומד או עוסק בעניניו, אינו קם במהירות וחושב עד שיגמור העסק עוד מעט או עד שיגמור דף הזוהר או המזמור, וזו שטות גדולה דה"ז מצוה הבאה בעבירה, לכך צריך להזהר מאד. וכתב חס"ל ז"ל בשם המקובלים דהמקל בזה מונע ממנו טהרת המחשבה. ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו, צריך להזהר שיהא גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף ונעשה בריה חדשה:
ב. גם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו, יתאזר לקום ולא יתעצל ולא יתרשל, הן מחמת קור הן מחמת גשם הן מחמת חושך וכיוצא, אך צריך לעשות תחלה נט"י כהלכה, כי א"א לו לילך ד"א ולשפשף או לקנח בעוד רוח רעה שורה על ידיו, אך מאחר שהוא עתה צריך לנקביו, א"א לברך ענט"י, אלא יעשה צרכיו תחלה, ואח"כ יברך ענט"י ואשר יצר, ולכן צריך ליזהר שלא יפסיק בדברים מעת שנטל ידיו עד שיכנס לבית הכסא ויטול שנית ויברך ועיין ש"ע ר"ז סי' וא"ו סעיף ג':
ג. כל שיוכל להעמיד עצמו עד כדי שיעור הילוך פרסה, אין בו משום בל תשקצו ולא משום סכנה בין בגדולים בין בקטנים. ויש אומרים שאפילו אינו יכול להעמיד על עצמו כשיעור זה, אם כח הדוחה אינו יכול להיות גובר על כח המחזיק אלא רק ע"י סיוע שידחוק האדם את עצמו מעט כדי להוציא הפסולת, אין נקרא זה משהה נקביו בידים כדי שיעבור על בל תשקצו, כיון דכח הדוחה צריך לסיוע שלו שידחוק את עצמו מעט, וזה שאינו דוחה אינו אלא שב ואל תעשה הוא, אבל אם נתגברה תאותו מאד עד שכח הדוחה גובר על כח המחזיק להוציא הפסולת מבלי שיצטרך לסיוע הדוחק שידחוק האדם את עצמו אפילו מעט, ה"ז עובר על בל תשקצו אם משהה נקביו וכמ"ש בזה הגאון ר"ז ז"ל בש"ע סי' ג' סעיף י"א:
ד. יזהר לסגור הדלת של בית הכסא אפילו בלילה בחושך ואפילה משום צניעות, כי הסמ"ק ז"ל ועוד יש פוסקים ראשונים מנו את הצניעות מכלל המצות של תורה. ואף על גב דיש חולקים וס"ל דבר זה הוא אזהרת חז"ל במדה טובה שנשתבחו בה ישראל, עכ"ז צריך להזהר בה טפי, כיון דאיכא דס"ל דהוא מן התורה. ומ"מ אם יש בבית הכסא ריח רע קשה לו מאד והוא פותח הדלת לאצולי פורתא, יש להקל בחושך לילה ואין רואהו:
ודע כי אזהרת הצניעות בבית הכסא אין עיקרה משום הפירוע, דהא לא מצינו שהחמירו בפרוע הגוף כולו כשיורד לטבול או בבית המרחץ וכיוצא, אלא הטעם כאן הוא בנוי ע"פ הקדמה שכתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פ' תצוה בענין נקודת האחור וכנז"ל, ועוד שים עיניך במ"ש בשם רבינו ז"ל בשער המצות פ' שמיני וכנז"ל, ובין תבין דהני עכברי דשכיחי בבית הכסא הם דוגמה לקליפות ובזה תבין הטעם שהקפידו על הצניעות בבית הכסא שבזה יהיו נכנעים רוחות הרעות:
ה. לא יגלה עצמו עד שישב. והנכון שלא לגלות אלא מלפניו טפחיים ולאחריו טפח, אך אם המקום מטונף ויש חשש שיטנפו בגדיו, אין צריך להזהר בזה אלא יגלה כפי הצורך לפי המקום, וכל מה שאפשר למעט בגלוי ימעט, וכמ"ש הרב חס"ל ז"ל. וכן נמי כל דאיכא חשש טינוף יש להקל בבית הכסא שיש בו מחיצות ודלת סגור. ולכן בזה"ז דעל הרוב כל בתי כסאות יש בהם מחיצות ודלת סגור, אין מקפידין בענין הגילוי כ"כ:
ו. לא ילכו שנים ביחד לבית הכסא, ולא מבעיא שני אנשים אלא אפילו שתי נשים לא יכנסו ביחד, אלא יכנס אחד לבדו ויסגור הדלת בעדו. וכתב בחס"ל ז"ל שיש להזהיר בזה גם על הקטנים, אי משום שירגילו במילי דצניעותא ואי משום שלא ירגילו במילי דפריצותא, ואפילו בקטנים שאין יודעים עשות רע, דהא אמרו בגמרא דאתתא לא תיקום להשתין בפני תינוק יונק, וכ"ש בגדולים קצת:
ז. כשנפנה בשדה במקום מגולה, יתרחק עד שלא יוכל חבירו לראות פירועו מה שמגלה מבשרו מלפניו ומאחריו, ואין צריך להתרחק עד כדי שלא יראה את גופו כלל, אלא הוא רק שלא יראה פירועו, אבל אחורי הגדר נפנה אפילו שהוא קרוב ששומע חברו קול עטושו של מטה, דשמיעת קול עטוש של מטה אין בזה איסור משום צניעות אלא שהוא ענין חרפה ובושה לרוב בני אדם, ומי שאינו מקפיד אינו מקפיד, וכן בימי חכמי התלמוד לא היו מקפידין על זה וכמ"ש הגאון ר"ז בש"ע:
ח. וכל זה הצניעות לא נאמר אלא בעושה צרכיו בגדולים, אבל להטיל מים התירו אפילו בפני רבים וביום משום חשש סכנה שלא יהא עקר, ולכן אסור לנהוג צניעות ולהמתין אם צריך לכך, ומ"מ יש לו להסתלק לצדדין, ואפילו אשה מבנה הקטן ועיין בש"ע ר"ז:
ט. במקום שאין מוקף מחיצות אסור לפנות גדולים בין מזרח למערב אלא יפנה בין צפון לדרום, ובמקום שיש מחיצות שרי אפילו שהוא חצר גדול ואפילו אין שם אלא מחיצה אחת במערב, יושב בצד המחיצה בסמוך לה ונפנה ואחוריו למערב כלפי המחיצה, ואם היא במזרח יושב בצידה ואחוריו למזרח. ושיעור המחיצה בזה אין צריך שתהיה גובה עשרה, אלא כל שאין פירועו מגולה שרי, ולכן אם היא קטנה יפנה סמוך לה ממש באופן שתגין שלא יתגלה פירועו. ויש אומרים דאפילו במקום מחיצות צריך לדקדק בזה שלא לפנות בין מזרח למערב אלא בין צפון לדרום, ונכון לחוש לדבריהם. ופה עירינו בגדאד יע"א המנהג פשוט שלא לבנות בית הכסא בבית ובחצר שיש מחיצות אלא רק באופן שיפנו בו בין צפון לדרום:
י. לא ידבר שום דיבור בבית הכסא אפילו דברי חול ואפילו תיבה אחת, כי יתאחזו החיצונים באותיות הדיבור שלו שמדבר שם, אך מותר לנחור דאינו מוציא אותיות מפיו:
יז. יזהר לקנח היטב, דצואה בפי הטבעת מעכבת התפלה, ועיקר הרחיצה במים כמ"ש ומצואתו לא רוחץ, ומנהג ערי אדום לקנח בנייר או מטלית אין נקי בזה:
יב. אם הטיל מים או עשה צרכיו ושכח ולא בירך, אם עבר יותר מחצי שעה לא יברך אשר יצר בשם ומלכות, אבל תוך חצי שעה יברך, ואם נסתפק אם בירך או לאו לא יברך בשם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו. ואם הטיל מים או עשה צרכיו ב"פ בזא"ז לא יברך אלא רק פעם אחת:
יג. מי שאכל דבר שיש לו ברכה אחרונה, וקודם שבירך הטיל מים או עשה צרכיו, יברך אשר יצר תחלה ואח"כ ברכה אחרונה, דברכת אשר יצר תדיר טפי:
יד. אף על פי דמותר להרוג כינה באצבעות ימין וכן מותר לשפשף בהם ניצוצות של מי רגלים, עכ"ז אסור לקנח באצבעות ימין מפני שקושר בהם תפילין, אלא יקנח באצבעות שמאל כי שם אינו כורך התפילין על אצבעותיו אלא על זרועו, ולכן יזהר שלא יקנח באצבע שכורך עליה שלש הכריכות והיא נקראת אמה, אלא ישמיט אצבע זו ויקנח בשתים האחרונות, ואם א"א לו בכך מחמת רוב הלכלוך שאינו מתקנח בשתים לבדם היטב, אז יקנח גם בכל אצבעותיו גם בזו. וגם הנשים שאין להם תפילין ירגילו עצמן לקנח בשמאל ולא בימין כי יש עוד טעמים לדבר זה דשייכי גם בהם:
טו. גם הנשים צריכין לברך אשר יצר, ויתאזרו ללמוד אותה בע"פ כי היא צריכה מאד ונעשה בה תיקון גדול, ויש בה מ"ה תיבות כמנין אדם ורבו סודותיה, וכל אדם צריך להבין פירוש הפשטי של נוסח הברכה שידע מה הוא אומר:
טז. אסור להרהר בד"ת בבית הכסא ומבואות המטונפות וכן בבית המרחץ הפנימי, וה"ה דאסור להרהר בצרכי מצוה הן בענין צדקה הן בצרכי שבת הן בצרכי סוכה ולולב ומצה וכיוצא. ויזהר במרחץ שלא יזכיר שם אדם הנקרא שלום או אדם הנקרא עבד אלה"ה שהוא שם שמים בלשון ערבי, וכן לא יזכיר שם שבת דאיתא בזוה"ק שבת שמא דקב"ה וכן נקרא שלום:
