בן איש חי שנה שניה פרשת תרומה
ועשית מנורה זהב טהור. נ"ל בס"ד גופה של מנורה שהוא נר האמצעי, רומז ליום שבת, וששה קנים שיש בהם ששה נרות רומזים לששת ימי החול, דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל מיום רביעי מתחילין לעשות הכנה לשבת בסוד נר"ן, בימים ד' ה' ו', ואחר שבת שהם ימים א' ב' ג', הם השארת נר"ן מקדושת השבת שעבר, ולז"א וששה קנים, הם ששת ימי החול, יוצאים מצדיה של גוף המנורה, שהוא נר האמצעי שכנגד השבת, ופירש, שלשה קני מנורה מצדה האחד שהם ימים ד' ה' ו' ושלשה קני מנורה מצדה השני שהם ימים א' ב' ג', ואמר מקשה תעשה אותה יריכה וקנה, נ"ל יריכה אלו שעות תוספת שבת מלפניו ומלאחריו שהם מדרבנן, וקנה הוא גופה של מנורה שהוא כנגד יום השבת עצמו, והכונה שתזהר לשמור התוספת כמו שתשמור גוף השבת העיקרי, שיהיו בהשוואה אחת, ואמר גביעיה רמז למעשה, כפתוריה רמז למחשבה שהיא במוח הסתום ככפתור, פרחיה רמז לדיבור, הכל ממנה יהיו, מקדושת השבת יהיו, שתשמור שלשה חלקים אלו בקדושת השבת:
נמצא נר האמצעי הוא כנגד השבת שהוא עומד אמצעי בשבוע, כי הם ד' ה' ו' מכאן, ואב"ג מכאן, ולכן מרע"ה בשבעה כורתי ברית ג"כ הוא מכוון כנגד נר האמצעי, כי אברהם יצחק ויעקב מכאן, ואהרן יוסף ודוד מכאן, ונמצא מרע"ה ויום השבת שניהם במקום אחד, שרמוזים בנר האמצעי, ובזה יובן מ"ש בשבת ישמח משה במתנת חלקו, ולכן ר"ת מזמור שיר ליום השב"ת הוא למש"ה, ולכן זכה מרע"ה שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון שהוא עד המעיד על השבת, וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל בפסוק נגד כל עמך אעשה נפלאות, ברם מנך יפקון אוכלסין דצדיקין וכו' ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון וכו', ולכן ישמח משה במתנת חלקו, כי מקום בניו הוא המעיד על השבת. ובזה פירשתי בס"ד ובני רחביה רבו למעלה ראש, דקאי על בניו של מרע"ה, ולמעלה מאותיות ראש כפי מדרגות המספר שהוא סדר תשר"ק, יש אותיות שבת, ולפי האמור נמצא השבת עומד אמצעי בשבוע, והוא מ"ש בזה"ק שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי שהם דה"ו ואב"ג, והוא דוגמת הלשון שעומד אמצעי, ולכן כמו דהלשון הוא עיקר הגוף דכתיב מות וחיים ביד לשון, כן השבת החיים תלויים בשמירתו, וההפך תלוי בחלולו דכתיב מחלליה מות יומת ב"מ, ולכן כמו דהלשון עשה לו הקדוש ברוך הוא שמירה בשתי חומות שהם שפתים ושנים כמ"ש רז"ל בגמרא, כן השבת עשו לו חז"ל שמירה בשני גדרים זע"ז, והוא כי מן התורה צריך הישראל לשמור השבת בט"ל מלאכות, ולא אסרה תורה אלא מלאכה של ישראל, אך רז"ל עשו גדר ושמירה יותר, שגזרו לבלתי יאמר הישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת, ועוד הוסיפו שמירה וגדר שני, דאפילו שלא אמר הישראל לנכרי לעשות, אלא הנכרי עשה מאליו את המלאכה בשביל ישראל, ג"כ אסורה אותה מלאכה לישראל, הרי שני גדרים זה על זה, כמו שיש ללשון שני גדרים זע"ז שהם השפתים והשינים:
א. כל דבר שאסור לישראל לעשותו, אסור לומר לנכרי לעשותו, ולא עוד אלא אפילו שלא אמר לו הישראל לעשות, אלא הנכרי מאליו ומעצמו עשה מלאכה לצורך ישראל, אסור ליהנות ממנה בשבת, אלא צריך להמתין לערב בכדי שיעשו:
ב. אף על פי שאסור להניח לנכרי לעשות מלאכה לישראל בשבת, בין בחינם בין בשכר, דהיינו שכיר יום, ואף על פי שעושה הנכרי מעצמו ולא א"ל הישראל לעשות לו בשבת, מ"מ אם הנכרי עושה בתורת קבלנות שקיבל עליו לעשות כו"כ בעד שכר כו"כ, בין שעושה בשביל ישראל משלו, בין שעושה בשביל ישראל משל ישראל, דהיינו שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכר בעד כל הבגד, ה"ז מותר להניחו לעשות המלאכה בשבת, ובלבד שלא יאמר לו עשה בשבת. וכן מותר ליתן לו הבגד בערב שבת סמוך לחשיכה, אף על פי שיודע בודאי שיעשה הנכרי בשבת, ואף על פי שהישראל חפץ בכך בלבו, יען כי הנכרי אדעתא דנפשיה קעביד לטובת עצמו כדי לקבל שכרו, ואין הישראל אומר לו בפירוש שיעשה בשבת, ברם צריך ליזהר שלא יעשה המלאכה בבית ישראל מפני מראית העין. שאין יודעים העולם שזה קבלן. נמצא שלשה תנאים בדבר, הא' שקצץ שכרו, והב' שלא יאמר לו לעשות בשבת, והג' דאינו עושה בבית ישראל:
בד"א בקבלן שעושה מלאכה בדבר התלוש שיוכל לעשותה הנכרי בביתו, דליכא חשש מראית העין, אבל אם עושה המלאכה במחובר, כגון לבנות ביתו של ישראל, או לקצור שדהו וכיוצא בזה, אסור אפילו בקבלן, כיון דגלוי לעולם שזו המלאכה של ישראל, חושבין שהנכרי הוא שכיר יום ואינו קבלן, ואפילו מלאכת התלוש, אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל ונעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון ספינה שדרך לעשותה על שפת הנהר כיוצא בזה, אסור מפני מראית העין, וכל מלאכה שעושה הנכרי בקבלנות בביתו, אם אינה ידועה לרבים שהיא של ישראל, אף על פי שיודעים בה קצת בני אדם לא גזרו בה רבנן:
ג. ראובן בנה ביתו ונשאר לו תל עפר ברחוב לפני פתח ביתו, ושכר הגוי בקבלנות שיפנה העפר כולו בשכר קצוב, והגוי בא לפנות העפר בשבת, אין צריך למחות בידו אף על פי שהכל יודעים שזה העפר הוא של ישראל, עכ"ז הכל יודעים שאין דרכם לפנות עפר כזה בשכירות יום אלא בקבלנות, וכאשר העלה הרב נדיב לב ח"א א"ח סי' יו"ד, ופה עירנו יע"א ג"כ ידוע וברור אצל הכל דאין עושים זה אלא בקבלנות ושרי:
ד. אף על פי שאמרנו דמותר לעשות בתלוש בקבלנות עם עוסק הגוי בביתו, עכ"ז אם זה התלוש הוא לצורך המחובר, כגון לפסול אבנים ולתקן קורות, או לתקן מחיצה וכיוצא דכל אלו הוא משקעם בבנין ויהיו במחובר, דינם כמו הבנין עצמו, ואסור לעשותם אפילו בבית הגוי ואין ניכרים שהם של ישראל, וצריך למחות ביד הגוי שעוסק בהם אם הוא עושה אותם בתוך התחום, מיהו אם עשה הגוי בשבת ולא מיחה בידו, יש להתיר לשקעם אח"כ בבנין כיון דהגוי עשה בביתו, והיה זה העסק בקבלנות, כיון דיש מי שמתיר קבלנות אפילו במחובר, כדאי לסמוך על סברתו בדיעבד בדבר זה:
ה. נכרי שכיר יום שבנה בשבת, אף על פי שישראל כששכרו לימים התנה עמו בפירוש שלא יעשה בשבת, ומדעתו עשה העסק בשבת, נכון להחמיר שלא ידור בו שום ישראל ולא יהנה בו שום ישראל לעולם, אם הנכרי עשה זאת לטובת ישראל למהר לו העסק, אבל אם לא נתכוון הנכרי אלא רק לטובת עצמו כדי לקבל שכר, אז אפילו בעה"ב עצמו שרי ליה לדור בו וליהנות בו, כיון שהוא התנה עמו שלא יעשה בשבת, והנכרי עשה לטובת עצמו:
ו. אם הגוי עשה מלאכה דאורייתא לעצמו במידי דאכילה, אסור לישראל ליהנות ממנה גזירה שמא יאמר לגוי לעשות לו, ויש מתירין דס"ל לא חיישינן בהכי, וראוי לחוש לדברי האוסרים, ורק במקום מצוה וצורך גדול דהיינו שעת הדחק, אין לחוש וכל זה אינו אלא במידי דאכילה דהחמירו בה טפי, אבל במידי דלא אכילה לא חששו, ולכן גוי שהדליק את הנר לעצמו, מותר לישראל ליהנות ממנו, וכנז' בסי' רע"ו, ועיין מג"א סי' שכ"ה וסי' תקי"ז ומחצית השקל שם, ועיין תו"ש סע"ק יו"ד:
ז. אם יש נר בבית ישראל, ובא הגוי והדליק נר אחר מותר להשתמש לאורו בעוד נר הראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור נר השני שהדליק הגוי, וכן אם נתן הגוי שמן בנר הדולק, מותר להשתמש עד שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ אסור, וכנז' בשו"ע סי' רע"ו סעיף ד' ומ"ש הט"ז ז"ל סע"ק ג', דחו דבריו האחרונים ז"ל, וכנז' בספר תו"ש ומטה יאודה וחמד משה ומאמר מרדכי, ואנא עבדא בסה"ק רב פעלים הבאתי ראיות גמורות להוכיח הפך סברת הט"ז ז"ל:
ח. פת שאפאה גוי פלטר בשבת למכור לגוים, מלבד דאיכא חששא דחשו במידי דאכילה שמא יאמר הישראל לגוי לעשות, הנה יש בזה עוד חששות אחרות, והוא איסור מוקצה, דאולי זה הפת לא היה חיטים דחזו לכוס בין השמשות, אלא היה קמח או עיסה בבין השמשות ולא חזו מידי, ומוקצה זה דמי לגרוגרות וצמוקין דאדחינהו בידים, ואסור גם אחר אפיה, ואף על פי שיש מתירים גם בזה, לענין הלכה אין לסמוך על המתירים אלא בשעת הדחק, שדר בכפר יחידי שא"א לשאל לו פת מישראל חבירו, או לצורך מצוה כגון סעודת מילה וחתן, אבל בלא"ה צריך להחמיר כסברת האוסרין. ובענין שתיית הקהוו"א שעושין הגוים בחנויות שלהם בשבת בעיר שרובה גוים, דעבדי בעבור הרוב שהם גוים, הנה לדעת מר"ן ז"ל אסור. שלא התיר במלאכת הגוי לעצמו במידי דאכילה אלא לצורך מצוה, ועוד בזה נמי איכא טעם דמוקצה דאדחי בידים, כי קודם קליה לא היתה ראויה לאכילה כלל, ולכן יש לאסור לישראל שתיית קהוו"א, ואין להתיר אלא לאדם שיש לו כאב הראש וצריך לה הרבה, והגם דהרב זרע אמת ז"ל הליץ בעד הנוהגים לשתות מי הקהוו"א שבשלה הגוי, אף על פי דקודם הקליה אינה ראויה לאכילה, משום דלא דמי לגרוגרות וצמוקים דאדחי בידים, מ"מ לדידן דקבלנו סברת מר"ן ז"ל דס"ל במידי דאכילה גזרינן שמא יאמר לו ישראל לעשות לו ואסור כמ"ש בדין הפת, הנה גם בזה יש לאסור מטעם זה, מיהו פה עירנו מכמה שנים הורגלו כמה אנשים לילך בשבת לחנויות של נכרים ולשתות מי שחור, הוא משקה הקהוו"א שמבשל הנכרי בשבת, ואין אנחנו מוחין בידם מכמה טעמים, ורק אנחנו מזהירים אותם שלא ישתו אלא דוקא מן קהוו"א שנתבשלה קודם ביאתם שם, ולא מה שיבשל הנכרי אחר בואם, דשמא ירבה בשבילם, וכן בעה"ב ששולח כלי עם שלוחו להביא לו קהוו"א מבושלת, לא יקח אלא מן המבושל מכבר, ובעל נפש ירחיק עצמו מלכת שם לשתות מי שחור, מלבד דאסור זה לדעת מר"ן ז"ל, עוד ראוי שלא ישב במושב הבטלנים הזה ביום הקדוש והנורא הזה, ויש להאריך בדברי מוסר בדבר זה. והנה פה עירנו ימצא חנות של גוי זה המבשל הקהוו"א עומדת במבואות היהודים, וקא חזינן בימי החול דרוב היושבים שם הם יהודים, ובחנות זו צריך להזהירם שלא ילכו בשבת, אבל בשאר חנויות אדעתא דרובא דגויים קעבדי, והנזהר לבלי לכת לכל חנויות תבא עליו ברכה:
ט. כל מחובר שנשר מאליו או נתלש ע"י נכרי, אף על פי שתלשו לעצמו, בין פירות וירקות, בין עשבים שאינם ראויים למאכל אדם, אפילו ספק נתלשו היום, הרי אלו אסורים לישראל בו ביום בין באכילה בין בטלטול, ולערב מותרים מיד אפילו בודאי נתלשו היום, וכל זה בנתלשו מאליהן או שתלשם הגוי לעצמו, אבל תלשם לצורך ישראל צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. וספק אם נתלשו בשביל ישראל או ידוע שנתלשו בשביל ישראל אלא ספק אם נתלשו היום או קודם, הרי אלו אסורים ולערב מותרים בכדי שיעשו:
י. דבר שאין בו חשש צידה ומחובר בו ביום, אלא רק הובא מחוץ לתחום, אם הביאו הנכרי לעצמו או הביאו לנכרי אחר, או למכור בעיר שרובה נכרים, מותר לישראל אפילו בו ביום, ואם הביאו הנכרי לישראל אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב ימתין בכדי שיעשו, אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום, וכיון דמותר לאחרים בו ביום, אין לו דין מוקצה לאותו הבא בשבילו, אלא יוכל לטלטלו כיון דראוי לאכילה לאחרים:
יא. אף על פי שהבא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו, מ"מ אם הביאו לשני בני אדם אסורים להחליף זה עם זה, ועיין אליה רבא ות"ש ושאר אחרונים:
יב. הא דאמרו גוי שהביא לישראל מחוץ לתחום אסור לאותו הבא בשבילו, היינו דוקא שהביא הגוי הדורון משלו לישראל, דגזרינן שמא יאמר ישראל לגוי בפירוש שיביא לו, אבל אם ישראל היושב במקום אחד שלח לישראל חבירו דורון עם הגוי, ולא ידע ישראל המשלח שהגוי יתעכב בדרך, אלא חשב שיגיע קודם שבת, ונזדמן שנתעכב והביא את הדורון לישראל בשבת מחוץ לתחום, הרי זה מותר גם לאותו ישראל שבא בשבילו, ודבר זה מפורש בהלכות יום טוב סי' תקמ"ו, והביאו הרב תוספת שבת בהלכות שבת סי' שכ"ה ס"ק כ"ה יע"ש. ואף על גב דרש"ל ז"ל כתב שדין זה הוא רק לסברת ר"ת, כבר השיגו הט"ז, וכן דעת המג"א דדין זה לכ"ע, וכ"כ האחרונים ז"ל. אבל אם הישראל נתן הדורון לגוי בע"ש, שידע בבירור שלא יגיע הגוי אלא בשבת, אסור:
יג. כל מקום שאמרו שצריך להמתין בכדי שיעשו, אם הוא דבר הבא מתוך התחום אלא שאיסורו מחמת צידה או מחובר, צריך להמתין בכדי שיעשו מתחלת הלילה, אבל אם הוא דבר שאין בו צידה ומחובר, יש אומרים שאין הלילה עולה מן החשבון, משום דאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק, וצריך להמתין בכדי שיעשו למחר ביום ראשון. מיהו כיון שיצא יום ראשון די, שאם צריך לו דרך י"ד שעות אין אומרים להמתין עד שעה שנית מן הלילה, אלא כיון שיצא יום ראשון מותר מיד, ויש אומרים דשיעור בכדי שיעשו משערין מן הלילה, ובמקום צורך יש לסמוך על המקילין, וביו"ט יש לסמוך על המקילין בכל גוונא, ופה עירנו רגילות להביא בלילה, לכן עושים החשבון מן הלילה לכ"ע:
יד. לקט הגוי עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו לישראל מאכיל אחריו באופן זה, דהיינו שעומד בפני הבהמה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, דאלו להעמידה עליהן אסור, דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה, והם מוקצים שנלקטו היום, אבל אם זה הגוי מכירו לישראל אסור להאכיל אחריו, גזרה שמא ירבה בשבילו, וכן כל כיוצא בזה דאיכא למיחש ביה שמא ירבה בשבילו אסור, אבל בדבר דלית ביה האי חששה כגון שהדליק הגוי נר לעצמו, או עשה כבש לעצמו לירד בו, מותר לישראל ליהנות ממנו אפילו אם מכירו, ואם מעשיו מוכיחין שעשה לצורך ישראל, כגון שהדליק נר בבית ישראל והלך לו, הרי זה אסור ליהנות ממנה, וכ"ש אם אמר בפיו שלצורך ישראל הוא עושה דאסור:
טו. אם לקט הגוי עשבים מאיליו ומעצמו, הן משלו הן משל הפקר והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך הישראל למחות בידו, ואף על גב דאם הדליק מעצמו את הנר לצורך ישראל צריך למחות בידו, שאני התם דישראל גופיה נהנה מן הנר, משא"כ הכא שהוא הנאת בהמתו שרי, ומיהו אם רגיל בכך דהיינו שעשה כך שני פעמים, צריך למחות בידו אף על גב שהוא הנאת בהמתו בלבד:
טז. גוי שבא ליטול משכונו שבידי ישראל מותר ליתנו לו, ורק לא יהיה הישראל נושא ונותן בידו, אלא ישים לפניו והגוי יקח מעצמו, ואם אין הישראל מאמין לגוי אסור לישראל להיות ערב, משום ממצוא חפצך וכמ"ש בתוספת שבת ז"ל:
יז. מי שלהוט אחר שתיית הטוטי"ן, אסור לילך אצל הגוי ששותה טוטי"ן ויפתח ישראל את פיו ויקבל העשן מפיו, וכן כל כיוצא בזה, וכנז' בחס"ל ועיין אדמת קדש ח"א סי' ד' מה שהאריך בענין זה:
