בן איש חי שנה שניה פרשת חיי שרה
ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה. י"ל תיבת את לשון יתר, דהול"ל אחותנו היי לאלפי רבבה. ונ"ל בס"ד דידוע דארבעה מדרגות יש במספר, והם אחדים, שהם בחי' עשיה ובחי' מלכות ובחי' ה"א אחרונה דשם הוי"ה, ועשרות שהם בחי' יצירה ובחינת חג"ת נה"י ובחי' וא"ו דשם הוי"ה, ומאו' שהם בחי' בריא' ובחי' בינ' ובחי' ה"א ראשונ', ואלפים שהם בחי' אצילות ובחי' חכמה ובחינת יו"ד. ועוד יש מדרגה חמישית שהיא רבבות, והיא בחי' עולם למעלה מאצילות ובחי' כתר ובחי' קוצו של יו"ד דשם הוי"ה ב"ה. וידוע כי בבחינות שהם כנגד אחדים עשרות מאות שהם בי"ע, יש יניקה לחיצונים ואוה"ע, כי בבי"ע יש תערובת רע, אך בבחי' האלפים ורבבות אין יניקה לחיצונים כלל ועיקר, ועליהם נאמר ולא יגורך רע. ולכן לבן וסיעתו שהם מסט"א, מזלם חזי דאין להם יניקה מאלפים ורבבות, ורק רבקה שהיא בדרגא דקדושה יש לה יניקה ואחיזה באלפים ורבבות. ולז"א לה אחותנו את דייקא, ר"ל את לבדך היי לאלפי רבבה, משא"כ הם אין להם מגע שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב צאננו מאליפות מרובבות, דישראל נקראו בשם צאן, דכתיב ואתנה צאן מרעיתי, ולז"א עליהם מאליפות מרובבות, שיש להם יניקה ואחיזה באלפים וברבבות, ולכן כתוב שובה ה' רבבות אלפי ישראל:
ולכן במנחת שבת קודש נמשך לנו שפע והארה מכנגד הרבבות שהוא הכתר, כי הכתר הוא בחי' רבבות, ובמנחת שבת יתגלה אור עליון מע"ק שה"ס כתר הנקרא רצון, כי שם הוא רצון גמור, ולכן אומרים אנחנו אותה שעה פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שהוא נאמר על גלוי הארה הנז', ואין חלק ואחיזה בהארה זו דכתר שהוא כנגד מספר הרבבות, אלא רק לישראל דוקא:
א. טעם לאמירת פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון במנחת שבת, מפני כי בחול בעת המנחה הוא עת צרה שמתגלין דינים קשים, אבל בעת מנחת שבת מתגלה בחינת הכתר העליון, ומתפשט אור עליון הנקרא רצון, ועי"כ נכפפים ונכנעים הדינין והגבורות, ולכן נקרא עתה עת רצון, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות. ויש בו עוד טעם ע"פ הפשט הנאמר במדרש, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע אין אומה זו כשאר אומות, כי אוה"ע כששותין ומשתכרין הולכין ופוחזין, ואנחנו לא כן, אלא אף על פי ששתינו, ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וכנז' בלבוש:
ב. פסוק זה אומרים אותו אחר קדושת ובא לציון, ומי שדרכו ללבוש טלית במנחה אומרו אחר שילבוש. וכתב רבינו מהרש"ו ז"ל בספר חמדת ישראל, פסוק זה אומר הש"ץ פעם אחד, וחוזרין הקהל ואומרים אותו, וחוזר הש"ץ ואומרו, וחוזרין הקהל לאומרו פעם שנית יע"ש. ובשער הכונות ובס' פרי עץ חיים לא נזכר לאומרו שני פעמים, ואולי מ"ש ח"י כן, לאו לעיכובא, אלא כך היה המנהג בימים ההם, ועכ"ז כיון דנזכר דבר זה בספר ח"י, אולי לעיכובא הוא, לכך ראוי לכל אדם לאומרו שני פעמים בזא"ז, וכן אני נוהג בעזה"י. ואומרים פסוק זה מעומד כנז' במחב"ר ואין מכסים המצח והפנים בטלית במנחת שבת, כמ"ש בש"ז בשם מהר"י צמח ז"ל:
ג. מוציאין ס"ת במנחה, ועולין שלשה כנגד שלשה ראשונות שהם חב"ד, ושבעה שעלו בשחרית הם כנגד חג"ת נהי"ם. וכתבתי בסה"ק מקבציאל, כמו שהזהיר רבינו ז"ל שישתדל האדם לעלות ששי בשחרית, מפני שהששי הוא מעולה יותר שהוא בחינת היסוד, כן ישתדל לעלות במנחה שלישי שהוא בדעת, שגם זה הוא יועיל לתיקון היסוד, וכאשר תבין מן הרמז שלהם:
ד. אין אומרים קדיש אחר קריאת ס"ת במנחת שבת, יען כי במנחת שבת אין מפסיקין באשרי בין קריאת ס"ת ובין קדיש דקודם העמידה, לכן מהני קדיש דעמידה לזה ג"כ, וכנז' בלבוש, ועיין ב"ד של שלמה ז"ל סי' אב"ג יע"ש. ופה בגדאד נוהגים לומר מזמור שיר ליום השבת אחר קריאת ס"ת, ואומרים קדיש ומתפללים עמידה, וכן המנהג בעה"ק ירושלים ושאר ארצות החיים תוב"ב:
ה. צריך להזהר בתפלת המנחה דשבת קודש הרבה, שיש בה עליות גדולות למעלה, ואף על פי שיש סידורים שכתוב בהם ומי כעמך ישראל, העיקר צריך לומר כעמך כישראל, וכמ"ש בש"ח בשם מהר"י צמ"ח בנגיד ומצוה, וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל הנמצא אתנו ומלשון שער הכונות שהזכיר כעמך ישראל, אין מזה הוכחה כלל, ואמרתי בס"ד דגרסא של כישראל היא נכונה יותר, יען כי בשמואל ב' סי' ז' כתיב כישראל, ובדברי הימים סי' י"ז כתיב ישראל, לכן נראה דשפיר כתב מהר"י צמ"ח ז"ל דצ"ל כישראל משום דזהו פסוק דנביאים. וכיוצא בזה מצינו באמירת מגדול ישועות מלכו בבהמ"ז, דבשבת אומרים מגדול, כמ"ש בנביאים, ובחול מגדיל כמ"ש בכתובים:
ו. מה שאומרים בעמידה יכירו בניך וידעו כי מאתך מנוחתם, צריך לכוין בתיבת "מאתך" מאת ך' שהוא כתר, מנוחתם, כי במנחת שבת נמשך הארה מן הכתר. ולכן אנחנו אומרים עתה יכירו בניך, שהם ישראל, וידעו כי מאת ך', שהיא הכתר, משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו, וכמפורש בדברי האר"י ז"ל בשער הכונות:
ז. באומרו ועל מנוחתם יקדישו את שמך, יכוין למסור נפשו על קידוש השם, ויש סוד גדול בדבר זה, שיש צורך גדול עתה במסירת נפש על קידוש השם, וכמפורש בשער הכונות:
ח. ענין הקדושה של חזרת תפלת מנחה דשבת, יש בה סוד גדול, כי עתה הקדושה הזאת נמשכת ממקום עליון וגבוה מאד, וכמ"ש רז"ל בשער הכונות, על כן צריך להזהר בה מאד בכוונתה:
ט. ענין ג"פ צדקתך וכו', לפי הפשט אומרים אותם במנחת שבת כנגד שלשה צדיקים, יוסף הע"ה, ומרע"ה, ודוד הע"ה, שנפטרו בשבת. אך טעם העקרי ע"פ הסוד הוא, כי צריכין אנחנו עתה לעורר ע"י נשמות שלשה צדיקים הנז', תיקון גדול הצריך לעת עתה במנחת שבת, כי לעת עתה צריכה המלכות להעלות אורות מ"ן למקום עליון וגבוה, וצריכה לשלשה נשמות של שלשה צדיקים הנז' שיעלו גם הם אורות מ"ן עמה. ואם חל שבת בר"ח, אינה צריכה המלכות אל עליית השלשה צדיקים הנז' שיהיו מעלים עמה, ולכן אין אומרים ג"פ צ"צ הנז' בשבת שחל בר"ח, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל בשעת הכונות. והמנהג פשוט דגם כשחל שבת ביום טוב וחנוכה, ושאר ימים שאין אומרים בהם תחנה בחול, דאין אומרים צ"צ, ולא עוד אלא גם אם חלו ימים שאין אומרים בהם תחנה ביום ראשון בשבת נמי אין אומרים צ"צ ביום שבת, ועל זה אין בידינו טעם לידע איך נעשה באותו שבת התיקון הנז', הצריך למלכות ע"י שלשה צדיקים באמירת ג"פ הנז', ועיין אמת ליעקב ניניו ז"ל דף ק"ב ע"ד סי' יו"ד. וכתב לי הרה"ג מהר"א מני נר"ו שמצא בכ"י של הרב יר"א ז"ל, וז"ל מנהג קדום בבית אל יכב"ץ לכוין כל הכונות בלב בין החזרה לקדיש, וכן הוא באמירת צ"ץ מכונים הכונות הנז' במחשבה, חוץ מר"ח שאין מכונים שום כונה בין החזרה לקדיש, עכ"ל הרב היר"א ז"ל:
י. בסעודת המנחה קודם שתטול ידיך להמוציא, תאמר בקו"ר ובשמחה רבה "אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא דמלכא קדישא, אתקינו סעודתא דמלכא, דא היא סעודתא דז"א" וכנז' בשער הכונות. ודע כי שמעתי שהחסידים המקובלים בעה"ק תוב"ב אין אומרים "זעיר אנפין" בפירוש, אלא אומרים "ז"א", בר"ת דוקא, הן בלימודם בקבלה הן באתקינו וכו' הנז'. וקשיא לי על דבריהם, מפיוט בני היכלא דכסיפין שתיקנו רבינו האר"י ז"ל, ומשם ראיה דהיה אומר "זעיר אנפין" בפירוש להשלים המשקל, ואין לומר דרבינו האר"י ז"ל שאני, דאדרבא להיותו גדול מאד, דיבורו פועל יותר ואית ליה למיחש טפי משאר אדם. ובספר כ"מ איתא וז"ל להיות שהשעה זאת הז"א עולה בעלייה גדולה עד הדיקנא, אין מן הראוי שנזכיר אותו בתואר זה של "זעיר אנפין" לכן לעת עתה יאמרו "זהיר אנפין" עכ"ד. ואני נוהג לסיים "דא היא סעודתא דמלכא קדישא" בלבד, ולפעמים אני מסיים "דא היא סעודתא דמלכא קדישא זהיר אנפין":
יא. אין בחינת קידוש על היין בסעודה זו, לפי ששורש סעודה זו הוא במקום עליון וגבוה מאד, שאין שם בחינת יין שהוא דין וגבורה, ועכ"ז באמצע אכילת הסעודה הזו צריך לשתות יין ולברך עליו בפה"ג, אבל לא לקדש עליו בקדוש היום בתחילת הסעודה כבשאר הסעודות, וכמ"ש כל זה בשער הכונות דף ק"י יע"ש. ובסה"ק מקבציאל נסתפקתי, אם אין לו אלא כוס אחד בלבד מה יעשה, אם ישתהו בתוך הסעודה ויברך בהמ"ז בלא כוס, או עדיף טפי לברך בהמ"ז על הכוס ולא ישתה בתוך הסעודה, והעליתי דעדיף טפי להניחו לבהמ"ז. ואף על גב דמצות כוס זה של תוך הסעודה זמנה קודם כוס ברכת המזון, כיון דמצות כוס ברכת המזון עדיפה ממצוה זו, נדחית מפניה. והבאתי בס"ד ראיה לזה מגמרא דיומא דף ל"ד, בפלוגתא דת"ק ורבי, דכתבו התוספות איכא בינייהו צבור שלא היה להם נסכים אלא לאחד וכו', דלפ"ז נמצא למ"ד גמר של ערבית משל שחרית, אף על גב דעתה של ערבית היא לפנינו ובידינו, עכ"ז אין מקריבין הנסכים עתה אלא משהים אותם עד שחרית משום דעדיף טפי, וכן הענין למ"ד הב', ולכן גם בנ"ד אף על פי שהוא יושב בתוך הסעודה, ומצוה זו דשתיית הכוס לפניו, מניח הכוס לבהמ"ז, משום דעדיף טפי:
יב. בתוך הסעודה צריך להביא שתי אגודות ההדס ותברך ותריח בהם, וכמ"ש בשער הכונות. ונ"ל דצריך לומר ג"כ "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" כמו בשחרית ואין מנהגינו להקיף השולחן במנחת שבת, יען כי לא נתפרש דבר זה בדברי רבינו האר"י ז"ל על סעודה זו, אך ודאי צריך להניח י"ב ככרות כפי הסוד כמו סעודת הלילה ושחרית, וגם צריך שני מפות אחת למעלה מן הלחם ואחת למטה, דאע"ג דבסעודה זו ליכא קידוש ובטל טעם בושת הפת, הא איתא עוד שני טעמים דשייכי גם בסעודה זו. ובענין נט"י יעשה כמ"ש לעיל. וכתב בספר בני יששכר, שיש קבלה בידם לומר בסעודה שלישית שלשה פעמים מזמור ה' רועי:
יג. אחד האיש ואחד האשה חייבין לקיים סעודה שלישית בפת ועל השולחן כסעודה ראשונה ושניה באין הפרש. ואפילו חל יום טוב להיות במוצאי שבת, ג"כ צריך לקיים סעודה שלישית בפת. ויזהרו לומר תפילת יהא רעוא קודם שיטול ידיו לסעודה זו. והפיוט של בני היכלא דכסיפין שסידר רבינו האר"י ז"ל לסעודה זו, שמעתי שיש חסידים נמנעים לאומרו מחמת הפחד, שנזכר בו דברים כנגד הקליפות, ואומרים שיראים להתגרות בקליפות, ורבינו האר"י ז"ל המחבר הפיוט, שאני, דרב חיליה. ונ"ל דהנוהג לאומרו לא יבטל מנהגו, ורק יזהר לומר מן פסוק קריבו לי וכו' בלחש ממש עד פסוק הרי השתא, וכשיתחיל בפסוק הרי השתא יגביה קולו, והכי עדיף, ואין בזה מיחוש. ואנחנו אין נוהגים לאומרו כלל:
יד. זמן סעודה שלישית אחר תפילת המנחה, ואם נאנס ועשאה קודם, יצא בדיעבד, ובלבד שלא יעשנה קודם שש שעות ומחצה, דאז היא בכלל שחרית. ולפי הסוד שגילה רבינו האר"י בזה נראה, דאם עשאה קודם תפילת המנחה לא יצא י"ח גם בדיעבד:
