בן איש חי שנה שניה פרשת שמיני

בן איש חי שנה שניה פרשת שמיני

להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. נ"ל בס"ד הא דסמך ההבדלה אשר בין הקודש ובין החול לההבדלה אשר בין הטמא והטהור, כי מצינו בזוה"ק פרשת בראשית דף נו"ן, עשה זווג האדם עם אשתו בליל טבילתה כמו זווג ליל שבת שיש בו זווג עליון ע"ש, והדבר יפלא איך יהיה החול שבת, אך הטעם מפורש בביאור הזוהר, אם שמרו איש ואשתו ימי נדה כראוי ונתרחקו ונבדלו זה מזה כראוי כפי הלכות האמורים בנדה, אז עי"ז, גם הקליפה תתרחק ותבדל מן הסטרא דקדושה הרחקה והבדלה גמורה, מדה כנגד מדה, כמו דטומאת האשה מובדלת מטהרתו של איש, כן הקליפה שהיא חול תבדל מן הקדושה למעלה, ועל כן בזכות זה, אז כאשר תטהר האשה בטבילה כראוי ותדבק בבעלה שהוא דבוק טהור בטהור, אז הקדוש ברוך הוא בחסדו מאיר להם בשרשם הארה גדולה של חיבור וזווג עליון של הספירות במדרגה גדולה של שבת קודש בשרשם דוקא, וממילא נעשה זווג שלהם כזווג של שבת קודש שמאיר בו זווג עליון, והשתא בזה מובן הטעם מה דסמך הכתוב הבדלת בין קודש לחול להבדלת בין הטמא ובין הטהור, לרמוז ע"י שיעשו ישראל למטה הבדלה בין הטמא ובין הטהור, יהיה ההבדלה למעלה בין הקודש ובין החול שהוא הקליפה, ובשכר זאת בליל הטבילה אחר שתטבול האשה ותטהר במי החסד מים חיים, יזכו האיש והאשה להארת זווג עליון של שבת קודש באורות העליונים, על כן כמה וכמה צריכה האשה להשמר ולהזהר בכל הלכות נדה אחת לאחת, ובפרט בהלכות טבילה שבה תלויה טהרתה, שעל ידה תקבל ההארה הגדולה באותה לילה בזווגה עם בעלה:

א. אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול את כל גופה עם כל שערותיה בבת אחת, במי מעין או מקוה שיש בהם ארבעים סאה, וצריך שיעלה בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח אצבעות ועוד חצי אצבע פחות רביע, וצריך לעשות החשבון באצבעות דוקא ולא לשער במשקל, כי המדידה היא העיקר, ועיין שיורי ברכה, וצריך שיהיו המים שבחריץ גדול יותר משיעור הנז', בכדי שאחר שתטבול ויפחתו המים מכניסתה בו, ישארו המים שיעור מ' סאה הנז', מיהו אף על פי שיש שם הרבה יותר מארבעים סאה, אם אין גבוהים מעל לטבורה זרת שהוא י"ב גודלים, אסור לטבול בו לכתחילה:

ב. מקוה זה שהוא כשר לטבילת נדה, היינו שהמים באים מן מי גשמים ונופלים מאליהם לתוך המקוה, אבל מים שאובים ע"י אדם שנתנם לתוך המקוה פסולים. מיהו יש מקומות שהמים באים ונמשכים מן הנהר לתוך הצינורות, ע"י מכונה שמדליקים אש תחת הדוד ומעלה הבל בתוך המכונה ויתגלגל, ועי"כ יעלה המים לתוך הצנורות שהם פתוחים משני עבריהם והמים נופלים מאליהם תוך הצינורות, וכתבתי בזה תשובה באורך בסה"ק רב פעלים להתיר המקוה הנעשית בכך, אף על גב דזה נעשה מכח האש אשר האדם מדליק בידים, אין בזה פיסול, משום דעליית המים היא נעשית ע"י שלשה כוחות בזא"ז, ואפילו דהגאון תב"ש מחמיר בכח כוחו מודה בשלשה כוחות, ופה עירנו תהילות לאל שיש לנו בורות מים חיים בכמה חצירות שבעיר שבהם טובלים הנשים וזה עדיף ממקוה בכמה פרטים, ועיין שאלת יעבץ ח"א דאוותה נפשו מאד לבאר מים אשר מוכשר לזבין, אף על גב דקי"ל כמ"ד דמקוה כשר לטבילת נדה יע"ש:

ג. לא יהיה עליה דבר חוצץ אפילו כל שהוא, ויש דברים חוצצין לכתחלה דוקא ובדיעבד טבילתה כשרה, ויש חוצצין גם בדיעבד, על כן אם טבלה ונמצא עליה איזה דבר תשאל למורה כדי לדעת אם זה חוצץ בדיעבד או לאו:

ד. בצואה שתחת הצפורן, יש חילוק בין אם הוא כנגד הבשר לבין אינו כנגד הבשר, ולפי שאין יכולין לכוון מה נקרא כנגד הבשר, נהגו הנשים ליטול הצפרנים בין של ידים בין של רגלים, ואם שכחה אפילו צפורן אחת וטבלה צריכה טבילה אחרת, בד"א אם הרגישה בצפורן קודם ששמשה עם בעלה, אבל הרגישה אחר ששמשה עם בעלה אם יש צואה בצפורן שלא כנגד הבשר, תטבול טבילה אחרת, ואם הצואה היא כנגד הבשר בלבד, לא תטבול טבילה אחרת, כן אנחנו מורין פה עירנו יע"א מאבותינו, מיהו אם שכחה צפורן של רגלים דוקא, כתבתי בסה"ק מקבציאל דיש להתיר בזה משום ס"ס, ועיין פתחי תשובה סק"ח דבצפרני רגלים יש להקל ע"ש, וכל זה בצואה אבל אם יש בצק תחת הצפורן אפילו כנגד הבשר דוקא, הרי זה חוצץ וצריכה טבילה אחרת בכל גוונא:

ה. אם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לחתוך, וגם אינה יכולה לחטט, אם היא נפוחה כ"כ שאין הטיט שתחת הצפורן נראה, אינו חוצץ. ואם בשבת ויו"ט שכחה ליטול צפרניה מבע"י ונזכרה אחר שקדש היום, מנהגינו להתיר לקוץ אותם ע"י גוי, וילמדו את הגויה שהיא תקח את ידי האשה כדי לקוץ, ותזהר גם כן שלא תעשה עם הגויה סיוע:

ו. חציצה לאו דוקא על גופה, אלא אפילו בבית הסתרים שאין המים באים שמה, מ"מ צריכין להיות ראוין לביאת מים, לפיכך צריכה לנקות שיניה, ואם טבלה ונמצא אח"כ דבר בין שיניה, לא עלתה לה טבילה. ולכן נוהגין שלא לאכול בשר ביום לכתם לבית הטבילה, מפני שהבשר נכנס בין השיניים יותר משאר אוכל, וחוששין שמא לא ינקרום יפה. ובשבת ויו"ט דמוכרחים לאכול בשר, יזהרו לנקות יפה יפה. ותזהר כל יום הטבילה שלא לעסוק בבצק וכיוצא מדברים הנדבקים שאינם עוברים מן הגוף בנקל, וער"ש או עריו"ט שמוכרחת לעסוק בזה, תזהר לרחוץ יפה אחר כל עסק, ותשים דעתה על זה. ותזהר שלא לאכול בין חפיפה לטבילה שום מאכל כלל:

ז. אם שכחה להעביר שער של מקום ערוה וטבלה, אם כבר רחצה אותו מקום היטב קודם טבילה, ולא נשאר שום זיעה ושום דיבוק בשערות, אינו חוצץ בדיעבד, ועיין שיו"ב סק"ב:

ח. אשה שיש לה שן תותבת של עצם או של כסף, שמעמידין אותו במקום השן שנפל ממנה כדי שלא תתגנה, העליתי בסה"ק רב פעלים, דאם אין דרכה להסירו לפעמים כדי לנקותו, אינו חוצץ, ויכולה לכתחילה לטבול בעודו עליה, אבל אם דרכה לפעמים להסירו כדי לנקותו, נכון להסירו קודם טבילה, כמ"ש הרב מאורי אש יו"ד סי' ע"ה וע"ו, ורק אי איכא טרחה גדולה בהסרתו, שצריכה לילך אצל האומן להסירו לה, מפני שהוא קבוע בחוט כסף, וצריך אומן להסירו ולהחזירו, ויש לה בושה בדבר זה שתתפרסם טבילתה, יש לסמוך על סברת המתירים לטבול בשן זה בכל גוונא, ואין לחוש לסברת הגאון שואל ומשיב קמא ח"ג סי' כ"ז שאסר וחלק על המתיר, וכאשר הארכתי בס"ד בסה"ק הנז', ודחיתי כל ראיות שלו. ועוד הבאתי שם דבריו בשואל ומשיב תניינא ח"ג סוף סי' ק"ח, שנראה שחזר בו הרב מסברתו הנז' שהתיר שם בעינים, אף על פי שלפעמים מסירה אותה יע"ש:

ט. אשה שהתיך לה הרופא עופרת בתוך נקב השן שלה לרפואה, אף על גב דהרב חכמת אדם ס"ל דהוי חציצה, ופירש טעמו בבינת אדם אות י"ב, הנה יש להשיג על ראיות שלו, והעיקר כהגאון שואל ומשיב תניינא ח"ג סי' ק"ח דפליג על חכ"א והתיר בזה, יע"ש. וכן בספר חוקי דעת כתב, דהמאיר נתיבים למהרש"ך החליט להתיר יע"ש. וכן הרב נחל אשכול שהוא חיבור על ספר האשכול בהלכות מקואות סי' ס"ה אות ואו האריך להתיר בזה יע"ש. ועל כן העליתי בס"ד בתשובה בסה"ק רב פעלים לסמוך על המתירין, ובפרט שהוא מידי דרבנן:

י. אשה שיש לה חולי אוזן, והרופא אמר אם יכנסו המים באזנה יזיק לה מאד, העליתי בסה"ק רב פעלים דאין לה לעשות תקנה לעצמה, להניח צמר גפן באזנה כדי שלא יכנסו המים, כי בזה הוי חציצה, אלא תעשה כאופן שעשה הרב שיבת ציון ז"ל סי' מ"ב, שתרד חברתה עמה למקוה, ותעמוד רחוק ממנה, ותטביל חברתה את ידה במקוה, ואח"כ תתחוב חברתה את אצבעה באזני האשה הזאת, ותזהר שלא תתחוב בחוזק אלא ברפיון קצת, אבל היא עצמה לא תניח אצבעה באזנה, כי א"א להגביה ידיה בשעת טבילה:

יא. צריכה להזהר לעשות החפיפה ביום השביעי סמוך לטבילה, וקודם החפיפה תחתוך צפרני ידיה ורגליה, ותסיר שער בית השחי וערוה בכל אופן שיהיה, הן ע"י חוט, הן ע"י תער הן ע"י סם, באופן שתסיר כל השער כולו מעיקרו, ואח"כ תעסוק בחפיפה. וכך היא תרחץ ראשה במים חמין, ואפילו בפושרין או חמי חמה סגי. ותסרק שער ראשה במסרק היטב, שלא יהיו השערות דבוקין ומקושרין. והסריקה תהיה בשעת רחיצה בחמין, שבזה יהיה השער מנוקה היטב, ואח"כ תרחוץ בחמין שער ריסי עיניה, ותשפשף בידיה להפריד השערות של ריסי עיניה, שלא יהיו נדבקין ומקושרין, ובפרט אשה שיש לה מיחוש בריסי עיניה, שדרכם להיות דבוקים זע"ז, שצריכה לשים לבה על נקיון שלהם היטב. ותזהר שלא יהיה לפלוף בעיניה, הן מבפנים הן מבחוץ, אפילו לח. ואח"כ תרחוץ כל גופה בחמין, ותשטוף בשעת חפיפה גופה ושערה, ותסיר כל לחלוחי צואה שעל בשרה שהם מחמת זיעה, וגם תרחוץ היטב בין אצבעות רגליה מן האבק שנדבק שם, ותנקם יפה בין כל אצבע ואצבע, ולא תשכח אחת מהם. ותעיין היטב ותבדוק בכל גופה, בכל מקום שאפשר לה לבדוק, שלא יהיה עליה דבר חוצץ. וכן לפעמים יש מיני כנים מתים דבוקים בשער, ותשגיח היטב עליהם להסירם. וכן צריכה להסיר הצואה מתוך החוטם בפנים מה שאפשר, אבל מה שהוא למעלה בתוך החוטם, לא חייץ. וכן צריכה להסיר צואת האוזן ולנקותה יפה. ויש נשים שדרכן לשפשף ראשן בטיט שקורין בערבי טי"ן כאוו"א, כדי לנקותו היטב, ומכח השפשוף בטיט זה יכנס מן הטיט בתוך האוזן וידבק שם במקום שהוא נראה לכל, לכן צריך שתשים לב לרחוץ אזניה במים חמין אחר השפשוף, שמא נשאר שם מן הטיט הזה:

יב. אף על פי שסרקה וחפפה בביתה, תשא מסרק עמה לבית הטבילה ותסרוק שם קודם טבילה, ואף על פי שחפפה כראוי ועיינה גופה כראוי בשעת חפיפה, עכ"ז אחר שתפשוט חלוקה לטבול, בעודה עומדת על שפת המקוה, צריכה לעיין ולבדוק גופה בכל מקום שאפשר לראות, וגם תמשמש בידיה בראשה וגבה לבדוק אם יש שם דבר חוצץ. ועיון ובדיקה זו היא מדאורייתא, ולכן צריך להזהר בה מאד שלא תשכחנה:

יג. חל טבילתה בליל מוצאי שבת שא"א לה לחוף ביום, תחוף בערב שבת, ותחזור במוצאי שבת לחוף ולסרוק מעט בחמין. וכן אם חל טבילתה במוצאי יום טוב. וכן אם חל יום טוב ביום ה"א וא"ו, וחלה טבילתה במוצאי שבת, תחוף ביום ד' שהוא ערב יום טוב, ותקשור שערותיה ותשמרם שלא יתבלבלו. ותזהר באותם הימים שבין חפיפה לטבילה, שלא ידבק בה מאומה מן מאכל ומשקה שדרכן להדבק בבשר, ואם היא עקרת הבית וצריכה לעסוק בידיה וליגע בדברים הנדבקים, תרחוץ את ידיה אחר כל פעם שעוסקת. ובליל טבילתה, אם הוא חוה"מ תעשה חמין ותרחוץ ותסרוק קודם טבילה, ואם הוא שבת אחר יום טוב, תעיין היטב ותבדוק גופה ושערות ראשה שלא יהא דבר חוצץ, ותדיח בית הסתרים במים חמין שהוחמו ביום טוב, אבל לא תרחוץ כל גופה. ותנקה שיניה קודם טבילה שלא ישאר בשר ולא שום פירורין ותטבול:

יד. צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה בת י"ב שנה ויום אחד בשעה שטובלת, כדי שתראה שלא ישאר שער אחד משערות ראשה צף על פני המים, ואם יש ספק שמא נשאר משהו בחוץ, אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה. ולא תאחוז בה חברתה בשעת טבילה, ובשעת הדחק שצריכה לכך, אז חברתה תטבול ידה תחלה במקוה, ותאחז בה ברפיון:

טו. לא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות אשר מסתתרים בה ע"י כך, ואל תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זב"ז, אלא שוחה מעט עד שתחת דדיה יהיה נראה כדרך שנראה בשעה שמניקה את בנה, ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדאי, וגם לא להרחיק זרועותיה מהגוף יותר מדאי, ויהיו כדרך שהם בעת הילוכה:

טז. אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו המים, ולא תקפוץ אותו יותר מדאי, אלא תשיק שפתותיה זו לזו דיבוק בינוני. ואף על גב דאם קרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה, כמ"ש בסעיף כ"ז, מ"מ אם קרצה שיניה, לא הוי חציצה, כמ"ש פ"ת סע"ק י"ג בשם חמודי דניאל. ולא תעצים עיניה ביותר, דעי"כ נעשים קמטים למטה, וגם לא תפתח עיניה ביותר, דנעשים קמטים למעלה, אלא תסגרם ברפיון:

יז. לא תטבול ביום, ואפילו אם טובלת ביום השמיני, ורק היכא דאיכא אונס גמור שאינה יכולה לטבול בלילה, תטבול ביום השמיני, אבל ביום השביעי לא תטבול בשום אופן. והכלות בטבילה ראשונה, שטובלין קודם החופה שא"א לטבול בלילה, טובלין ביום השמיני, ובשעת הדחק כגון שאם יתאחרו עוד תהיה הביאה סמוך לוסתה, או שיש להם הכרח אחר, מותר שתטבול הכלה טבילה הראשונה שקודם החופה שעדיין לא הלכה אצל בעלה, ביום השביעי, דיש לסמוך על המתירים בזה כי רבים המה, וכמ"ש בסה"ק מקבציאל. ומה שהתרנו לטבול ביום השביעי, זה אינו אלא לכלה בטבילה הראשונה דוקא:

יח. לא תעמוד על שום דבר המקבל טומאה בשעת טבילה, לכן אם המקוה עמוק הרבה, אין מביאין כלי וכופין אותו על גביו כדי שתעמוד עליו, אלא מסדרים אבנים גדולות זעג"ז ועומדת עליהן. ובמקום שנהגו לשפוך עליה מים חמים אחר הטבילה, ביציאתה מן המקוה בעוד רגליה במים, לחמם גופה, אין למחות בהם. ופה עירנו בגדא"ד נוהגים היתר בזה. ויש מקומות שעושין מאכינ"ה אצל המקוה לחמם המים שבו, כדי שתטבול בחמין ממש, והנה אף על גב דיש הרבה גדולים מתירים בכך, מ"מ מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו פסק כדעת המחמירין, משום גזרת מרחצאות, והארכתי בזה בתשובה בסה"ק רב פעלים. אמנם אח"כ פסקתי להתיר דבר זה בעירנו ע"פ דברי הרי"ף ז"ל בספרו נבחר מכסף סי' י"ז, שכתב שם עדות מגדולי הדור שגם מר"ן ז"ל עשה מעשה לחמם המקוה, הפך ממה שכתב בש"ע סי' ר"א סעיף ע"ה, יע"ש. וכתב לי ידידנו הרה"ג מהר"א מני נר"ו על מנהג עה"ק ירושלים תוב"ב, דהאשכנזים הי"ו אפילו בימי הקיץ מחממים המקוה להנשים, כי חוששים פן מחמת הקור אינם טובלים כראוי, והספרדים הי"ו כשטובלין במקוה אשר בתוך המרחץ שאינו כ"כ קר מחמת הבל המרחץ, טובלין בצונן. אכן לפעמים שבית המרחץ סגור או ביוקר, הולכים לטבול במקוה של האשכנזים שהוא חם עכ"ד נר"ו:

יט. אף על גב דכתב מר"ן ז"ל לברך על הטבילה קודם שתטבול, מנהג פשוט כמ"ש מור"ם ז"ל שתטבול תחילה טבילה אחת בלא ברכה, ואח"כ בעודה במים תברך אקב"ו על הטבילה, ואחר הברכה תטבול שנית, ותשגיח יפה בטבילה שניה זו שתהיה כהוגן כדת וכהלכה. ופה עירנו בגדא"ד יע"א נוהגים הנשים לטבול אחר הברכה ג"פ, ויפה עושין, שבזה יוצאין ידי חששות הנזכרים בעינים ובפה ובשחיית הגוף וכיוצא, שאם לא נעשית יפה באחת, תעלה יפה בשנית, או בשלישית. וטוב להניח סודר על ראשה בשעת הברכה, ותסיר אותו חברתה מעליה אחר הברכה, ותטבול. וטוב לומר פסוק ויהי נועם וכו' קודם הברכה:

כ. צריך שתהיה האשה צנועה להסתיר טבילתה מבני אדם, ומי שאינה שאינה צנועה בכך, עליה נאמר שוכב עם בהמה. ואם בעלה בעיר, מצוה לאשה לטבול בזמנה, ואין לבטל לילה אחת מן פו"ר, צא ולמד מיהושע ע"ה. והמאחרת טבילתה כדי לצער את בעלה, עונשה גדול מאוד, ועיין חתם סופר יו"ד סי' ק"ע וקצ"ו. ואם אין בעלה בעיר והגיע זמן טבילתה. לא תטבול. ואם יש לה הכרח לטבול מחמת איזה סיבה, כתב שבות יעקב ז"ל ח"ג סי' ט"ז, דמנהגם שתניח בלילה אצלה במטתה תינוק, וגם תניח תחת הכרים סכין א' יע"ש. ונסתפקתי אם מנהגם זה הוא אפילו אם בעלה בעיר, ורק אותה לילה ישן בבית אחר, וכן אם נתאחר לבא אחר ב' וג' לילות, אם צריכה לעשות כן בכל לילה, או דוקא בלילה ראשונה, ומן הספק, החושש לזה יעשה בכל גוונא, והבוטח בה' חסד יסובבנו: