בן איש חי שנה שניה פרשת אחרי מות
מרבה תורה מרבה חיים, נ"ל בס"ד דידוע דאורות המוחין נקראים חיים, והלומד תורה בחלק הסוד שבה ממשיך אורות המוחין שנקראים חיים, וז"ש מרבה תורה מרבה דייקא שלומד גם בחלק הסוד שבה, אז מרבה אורות המוחין שנקראים חיים, ולכן התורה נקראת לחם דכתיב לכו לחמו בלחמי, כי ידוע דהלחם רומז לאורות המוחין שהם שלשה הויו"ת בסוד חב"ד שמספרם לחם, וע"י עסק התורה מרבה באורות אלו. גם עוד נ"ל נקראת לחם שהוא אותיות מלח המורה על הקיום דלא סריח ועושה קיום לבשר שנמלח בו, כן התורה קיימת לעד ולא תשתנה, והיא עושה קיום להעוסק בה. גם עוד כמו שהמלח יש לו כח להפליט הדם מן הבשר, כן התורה מפלטת הזוהמא והסיגים מן האדם העוסק בה:
א. כשמולח הבשר להפליט הדם שבו כדי לבשלו, צריך למלחו משני צדדים, ואם החתיכה עבה אין צריך לחתכה לשנים, ויזהר לפזר עליו מלח בכולו שלא ישאר בו מקום בלא מלח, ובדיעבד אם לא פיזר מלח בכולו ממש כיון דמלח משני צדדים מותר, וצריך שימלחנו עד כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח, ואין צריך להרבות עליו מלח ביותר שיהיה עליו מלח עב כבנין, ורק צריך לדקדק לפזר על כולו שלא יהא מקום פנוי בלא מלח, והעופות ושאר חתיכות החלולים צריך למלחם גם מבפנים, וכן יזהר לקרוע העופות מצד אחד כולו או רובו, ולא כאותם שנוהגים לעשות רק נקב קטן בעוף כדי להוציא הבני מעים ומולחין, כי אלו אינם יכולים למלוח יפה מבפנים:
ב. אם לא מלח העופות מבפנים אלא רק מלח מבחוץ, וכן חתיכת בשר שלא נמלחה אלא מצד אחד דוקא, אף על גב דמרן ז"ל מתיר בדיעבד, צריך להורות כסברת הרמ"א דאוסר בדיעבד, ורק בהפסד מרובה או בשעת הדחק לכבוד שבת יש להתיר כסברת מרן ז"ל. ועיין מנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק ט"ו וערך השלחן אות ח', ואפילו אם הצד שנמלח הניחו למטה, יש להתיר בהפסד מרובה ועיין פתחי תשובה ויד אפרים:
ומיהו עופות שלא נמלחו אלא מצד אחד מבפנים ומבחוץ, דהיינו שלא נמלח אלא צלע אחד של העוף, אבל הצלע השני נשאר כולו בלי מליחה הן מבחוץ הן מבפנים, ה"ז אסור אפילו בדיעבד גם לדעת מר"ן ז"ל, ואפילו בהפסד מרובה נמי אסור, מפני שהחלל מפסיק ואין הדם שבצלע השני נגרר ויוצא:
ודע דאע"ג שכתבנו בחתיכה שנמלחה מצד אחד, וכן בעופות שנמלחו מבחוץ דווקא דיש להתיר בדיעבד בהפסד מרובה, או צורך גדול, היינו דוקא אם נתבשל הבשר, אבל אם עדיין לא נתבשל לא יבשלנו, אלא כך יעשה דאם הוא תוך י"ב שעות שנמלח וכבר הודח אחר מליחה דנסתמו נקבי הפליטה שבו, אז יחזור וימלחנו משני צדדים כדי שצד הב' יפלוט ציר דידיה, ואם לא הודח אחר המליחה אין צריך למלוח אלא רק הצד השני שלא נמלח ועיין מש"ז וחו"ד:
ואם הוא אחר י"ב שעות מעת שנמלח, אז תקנתו הוא שיצלנו, דנורא משאיב שאיב ובין אם הודח בין אם לא הודח מותר בכל גוונא, ועיין כנה"ג הגהב"י אות קט"ו, ואף על גב דהרב יד אפרים עשה תקנה לבשלו ג"כ, הנה הגאון שפ"ד לא סמך על זה להתיר וכנז' בס"ק כ"ג, ועוד הרב יד אפרים עשה תנאי בתקנת הבישול להשגיח בעת המליחה שלא יתהפך ע"ש, ויש לחוש שמא לא ישגיח יפה בזה, לכן תקנתו הוא בצליה לצלותו דוקא:
ג. הראש, חותכו לשנים ומוציא את המוח מתוך הגלגולת, וקורע את הקרום ומולח המוח, וחותך את הגלגולת שתי וערב ומולח את הראש יפה לצד פנים, וחוזר ומולח אותו מבחוץ על השער, שאין השער מעכב ע"י המלח להפליט הדם, ואם לא חתך את הראש לשנים ולא הוציא המוח מעצם הגלגולת אלא רק נקב את עצם הגלגולת, שרי, ועיין שפ"ד ומחב"ר, ועוד אחרונים, ודלא כהרב בית יעקב ז"ל, ואם חתכו לשנים ומלח מצד הפנים בלבד ולא מצד השני של השער, דינו כדין חתיכת בשר שנמלחה מצד אחד בלבד שכתבנו לעיל:
ודע כי דין זה של חתיכת הראש לשנים והוצאת המוח מעצם הגלגולת, נוהג גם בעוף, אלא שבעוף דרך העולם להשליך הראש מחמת גריעותו ואין מבשלים אותו, ורק פה עירנו בגדאד יע"א יש להם מנהג קדמון שמביאים עם הכלה כשתלך מבית אביה לבית בעלה בליל הראשונה של החופה, תרנגול ותרנגולת שחוטין ומבושלים, ומקפידים לבשלם עם הראש שלהם, כי עיקר הסימן טוב שלהם הוא בזה, ואני אמרתי שזה המנהג נתקן מזמן קדמון שהיה מנהגם להוליך עם החתן וכלה תרנגול ותרנגולת חיים, סימן לפו"ר, ויצא מזה תקלה שנחרב טור מלכא ונהרגו כמה נפשות כדאיתא בגיטין דף נ"ז, ויתכן אחר מאורע ההוא בטלו המנהג להוליך חיים והיו מוליכין שחוטים ומבושלים, ואיך שיהי' מנהג זה ישנו בעירנו, וכיון שהם מקפידים לבשלם עם הראשים שלהם, צריך להזהירם שיהיו נוקבים קודם מליחה את עצם הגלגולת ושרי:
ד. הקולית ושאר עצמות שיש בהם מוח, צריכין מליחה, אך מותר למלחם כך כמו שהם שלמים ואין צריך לשברם ולנקבם, כי מליחת העצם תועיל למוח שבתוכו דכח המלח נכנס בפנים ומוציא הדם, ואין העצם מעכב, ואם נתבשל העצם בלא מליחה נאסר המוח שבתוכו, דמחזקינן דם במוח, ואם אין ששים כנגד המוח שבעצם נאסר התבשיל שנתבשל עמו, ואם יש ששים אז אף המוח מותר, אבל לא בעינן ששים אלא רק כנגד המוח ולא כנגד העצם, ואף על פי שכתב רמ"א ז"ל דלכתחילה לא ימלח העצם שיש בו מוח עם שאר בשר, כתבו הכנה"ג הגהב"י סוף אות יו"ד והפר"ח ס"ק יו"ד דאנחנו נוהגים לכתחלה למלחו עם בשר, דאנו מחזיקין בו דם כשאר בשר, וכן המנהג פשוט בעירנו בגדאד יע"א למלחם עם שאר בשר, ולעיל בפרשת טהרות כתבתי דפה עירנו בגדאד יע"א נוהגין לשבר כל העצמות קודם מליחה ואין מניחין עצם שלם:
ה. הטלפיים הם חלולים מבפנים ואין הבשר דבוק בכולן, לפיכך צריך לחתוך מעט למטה ומולח, ויניח מקום החתך למטה כדי שיזוב הדם, וימלח גם מבחוץ על השער ויזהר שיהא בחיתוך זה נקב ממש, וטוב שיהיה גדול כ"כ שיתראה הבשר ממנו, ואם שכח ולא חתך הטלפיים ומלח הרגל עם הטלפיים בלתי חתוך, אם לא בישלם עדיין יחתכם וימלח שנית אחר חיתוך, ואם כבר בישלם או מלגם ברותחין אין נאסרים דמהני להו בדיעבד אותה מליחה שמלחם בלא חיתוך הטלפיים, והתבשיל מותר, אף על גב דליכא ששים נגד הטלפיים, וכמ"ש מרן בב"י סי' ס"ח דבדיעבד כדאי הם אותם רבוותא לסמוך עליהם ע"ש, וכ"כ גדולי האחרונים ז"ל ודלא כהרב תורת חסד דמחמיר בזה, וכ"כ הרב מחב"ר אות ד', ורק אם עדיין לא בשלם ולא מלגם צריך לחזור למלחם אחר חיתוך הטלפיים כדכתיבנא, וכן הורה מורי הרב ז"ל:
ו. האווזים והתרנגולים נוהגים להסיר ג"כ מהם ראשי הצפרניים, וכנז' בבית הלל, ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם בעופות ותרנגולים לחתוך כל הארכובה התחתונה עד צומת הגידים:
ז. אם רוצה להבהב העופות משיורי הנוצה שבהם קודם מליחה, לא יניחם על האש אלא יאחזם בידו ויעבירם בלהבת האש הנה והנה כדי לחרוך שיורי הנוצה שבהם, וטוב לחרוך אותם על אש של קש ותבן שאין להם חמימות כ"כ, אך הנוהגים לחרוך ע"ג אש של עצים אין למחות בידם, ורק יזהרו שלא ישהם באחיזתו הרבה, אלא יהפכם ויגלגלם הנה והנה, ופה בעירנו בגדאד יע"א נוהגים להבהב ולחרוך ע"ג אש של עצים, גם צריך להדיח בית השחיטה תחלה, וכן אם יש דם בעין על העוף ירחצנו קודם הבהוב, גם יחתוך חוטין שיש בלחי, וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם לא הדיח בית השחיטה ולא הסיר החוטין אינו נאסר, ורק יטול או יקלוף מקום הדם:
ח. הריאה של בהמה שקורין בערבי אחמירי"ן, נהגו לקרעה ולפתוח קנוקנות הגדולים שבה ומולחין אותה ומבשלים אותה, ואם מלחו ובשלו אותה בלא קריעה מותר בדיעבד:
ט. הכבד של בהמה שקורין בערבי סווידי"ן, יש בו רבוי דם ואין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה, אלא קורעו שתי וערב וצולהו צליה גמורה ואח"כ יכול לבשלו, אך צריך שידיחנו אחר צליה קודם הבישול, ואף על גב דיש מתירים לצלותו חצי צליה, הנכון הוא שיצלהו צליה גמורה, ואם ירצה למלוח הכבד קודם צליה יזהר למלחו אחר שתוחבו בשפוד ויצלנו תכף, וכן נוהגין, וכן אם מולחו עם הבשר יזהר להניחו למטה תחת הבשר ולא למעלה, והמנהג למולחו לבדו שלא עם הבשר:
י. כבד של תרנגולים ושאר עופות הוא חלוק לשנים, וצריך לחתוך כל חלק שתי וערב, וזה הכבד יש בו רבוי דם ואין לו תקנה במליחה אלא רק בצליה, ואם בשלו ולא צלאו אפילו אם מלחו לא מהני ליה כלום, ואוסר כל התבשיל וצריך ששים כנגדו, אך אחר שצולהו צליה גמורה, יוכל לבשלו:
יא. הלב קורעו ומולחו ואח"כ יבשלו אפילו עם בשר, אך הרבה נוהגין שלא לאכול לב בין של בהמה בין של עופות מפני דמטמטם את לבו של אדם, ולפ"ד רבינו האר"י ז"ל גם מוח וכבד מטמטמין לבו של אדם ואין לאכלם, וסימנם ר"ת מל"ך וראוי שהזכרים יזהרו בהם יותר שלא לאכלם, וכן העוברות ומניקות ג"כ יהיו נזהרים לבלתי יאכלו שלשה הנז':
יב. הכליות וביצי זכר דינם כשאר בשר ומותר למלחם עם בשר, ורק יסיר הקרומים והחלב מהם, וה"ה דשרי לצלותם עם בשר:
יג. קורקבן שקורין בערבי גאנצ"י, וכן הזפק שקורין חוצל"ה, צריכין מליחה. והטחול דינו כשאר בשר. בני מעים בלא שומן שעליהם מותר למלחם עם בשר, ויש נוהגין שלא למלחם עם בשר והוא מנהג יפה ונכון:
יד. מולחין הרבה חתיכות זעג"ז, ואף על פי שהתחתונה גומרת פליטתה קודם העליונה לא אמרינן בולעת התחתונה מן העליונה, לפי שהבשר שוהה לפלוט ציר וכל זמן שפולט ציר אינו בולע, ואפילו מתקבץ ציר ועומד בגומא שבין החתיכות מותר, ומכל מקום נוהגין לכתחלה שכל חתיכה שיש לה בית קיבול מהפכין אותה כדי שיזוב הדם, ובדיעבד אין לחוש. וכן מולגין בשר ועוף עם בשר בהמה ואין חוששין, והיינו מטעם כיון דשוהה לפלוט ציר אינו בולע:
טו. ביצים הנמצאים בתרנגולים אחר שחיטה, אם לא נגמר החלבון אלא רק החלמון צריכין מליחה כשאר בשר, ועכ"ז יזהרו למלחם לבדם, ובדיעבד אם מלחם עם בשר לא אוסרים ולא נאסרים, וכל זה בביצים שאין להם אלא חלמון, אבל ביצים שנגמרו בחלבון וחלמון הרי אלו ביצים גמורות, ואין למלחם עם בשר אלא לבדם, ואף על גב דשרי למלחם ע"ג הבשר, חוששין שמא נשמטים ונופלים, ואם מלחן עם בשר נאסרים כדי קליפה בלבד, ויסיר הקליפה ומותרים, אבל לא יוכל לבשלם קודם שיסיר הקליפה אלא יסיר הקליפה ואח"כ יבשלם, וביצים אלו שנגמרה קליפתם הקשה שנמצאו בבטן התרנגולת, נהגו שלא לאכלם בחלב:
טז. אין מולחין אלא בכלי מנוקב, או ע"ג קשין וקסמין או במקום מדרון, בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד, ודף חלק ברהטני שהמים זבין ממנו אין צריך להניחו במדרון, אבל אם אינו חלק ברהטני צריך להניחו במדרון כדי שיצאו המים ממנו, ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחילה שיהיו הנקבים פתוחים, ולכן לא יעמיד הכלי ע"ג קרקע כי זה הוא כמו כלי שאינו מנוקב, ומשו"ה ראוי להחמיר שלא למלוח בשר ע"ג קרקע, וכנז' בתו"ח כלל י"א דין ד' יע"ש:
יז. יש מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או קסמין, כי הבשר יסתום הנקבים ואין לחוש כ"כ לזה, והמחמיר תע"ב, ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם למלוח תוך סלים העשויים וארוגים מעצים דקים ונקביהם גדולים וגבוהים מן הקרקע, וזה הוי כמו קש וקסמין בתוך כלי מנוקב שא"א לחוש שהבשר יסתום הנקבים, מיהו יש מיני כלים פה עירנו שקורין אותם בערבי זנבי"ל, והם ארוגים מעצי לולבים ואריגתן מהודקת שאין נראה בהם שום נקב למראה עינים, אסור למלוח בהם, דאע"פ שאם תניח בהם מים יזוב מהם, הנה על הרוב ישאר מעט ציר מכונס בתוך זה הכלי שלא יזוב למטה, ובפרט אחר שיתלחלח הכלי הזה, ובפרט אם יהיה מונח ע"ג הקרקע:
יח. אם מלח בכלי שאינו מנוקב, אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח אפילו אחר שהודח הכלי, ואם נשתמש בו אם הוא דבר יבש בין שהוא נגוב לגמרי בין שיש לו רטיבות קצת, הנה אם הכלי הוא צונן ומה שהניח בתוכו חם, אין צריך אלא כדי קליפה שהוא שיעור פחות מנטילת מקום, אבל אם שניהם חמין או שהכלי חם ומה שהונח בתוכו צונן דתתאה גבר, שורת הדין הוא אם יש לו רטיבות קצת צריך נטילת מקום, ואם הוא נגוב לגמרי סגי בקליפה ועיין ש"ח ופר"ח:
בד"א כשנשתמש בו בדבר יבש, אבל אם הוא דבר לח אז שורת הדין הוא אם שניהם חמין או דהכלי חם ומה שהונח בו הוא צונן, בעינן ששים נגד קליפה של הכלי, וי"א גם לדידן בעינן ששים נגד שיעור קליפה של הכלי הזה שמלח בו, ואם זה הכלי צונן והמונח בו הוא רותח, י"א לדידן דאזלינן בתר מר"ן ז"ל לא בעינן ששים נגד קליפה של הכלי, ונכון להחמיר כדבריהם וכנז' באחרונים ז"ל, וכל זה שכתבנו הוא ברוצה להשתמש באותו הכלי בדבר רותח, אבל אם ישתמש בצונן אם הוא כלי חרס ידיחנו תחלה, ואם אינו כלי חרס שרי בלא הדחה, ורק יקנחנו היטב קודם שישתמש בו, ועיין כרתי ושפ"ד וחכ"א ושאר אחרונים:
יט. אם הכלי שמלח בו הוא מנוקב, אם הוא כלי חרס מותר להשתמש בו בצונן ואין צריך הדחה, אלא סגי בקנוח היטב, אבל בדבר רותח אסור אפילו בדיעבד, ואם אינו כלי חרס אינו אסור אפילו ברותח, ורק יש לחוש ברותח לכתחילה, וכל זה הוא לעיקר הדין, אבל כבר נהגו העולם שלא להשתמש בכלי שמולחין בו אפילו בצונן, ומנהג ישראל תורה הוא וכנז' בשו"ג והביאו זכ"ל, וכן המנהג פשוט פה עירנו בגדאד יע"א:
כ. בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב שיעור מליחה לקדרה, דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו ושהה בכלי ההוא כשיעור שיתנו מים על האש ויוכל להרתיח, אז כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפילו צלי, וחלק החתיכה שחוץ לציר אין אסור ממנו אלא כדי קליפה דהיינו שיקלוף במקום שנגע בחתיכה שהוא בציר, ואפילו אם יש בחתיכה שומן דינא הכי, אבל אם לא נמלח אלא רק מעט שאין בו שיעור זה דאינו נאכל מחמת מלחו, וכן נמי אם לא שהה שיעור שיתנו מים על האש וירתיח, אז גם החתיכה שהיא בתוך הציר אינה נאסרת אלא כדי קליפה, ועיין פרי תואר סי' צ"א סק"ט וכל זה הוא לדידן דאזלינן בתר הוראת מר"ן ז"ל, אך בני אשכנז הם מחמירים כסברת מור"ם ז"ל לאסור גם החתיכה שחוץ לציר, וגם אם נמלח מעט ושהה מעט, ועיין פר"ח ס"ק ס"ג:
ודע דלדידן דלא אסרינן אלא מה שבתוך הציר, הנה אם הוציאו החתיכה מן הציר ולא נודע איזה צד היה מונח תוך הציר, ויש ספק שמא רוב החתיכה היה בציר, אז כל החתיכה אסורה מספק, אבל אם ברור לנו דלא היה רוב החתיכה בציר אלא הרוב היה חוץ לציר, ורק דלא ידעינן איזה צד היה בציר, אז כל החתיכה מותרת משום דבטיל ברובא, ואין צריך חד בתרי, וכמ"ש הגאון פלתי ס"ק ט' ע"ש, ובסה"ק רב פעלים הארכתי בס"ד בתשובה בדבר זה:
כא. שיעור השהיה כדי שיתנו מים על האש וירתיח משערין זה בכלי בינוני ששוליו לא עב ולא דק, וכן במים לא מרובים ולא מועטים וכן באש לא מרובה ולא מועט, מיהו יש להסתפק בכיסוי אם דוקא מכוסה שממהר להרתיח, או אפילו מגולה ועיין מחב"ר אות מ"ו ומ"ז יע"ש:
כב. אף על פי ששהה הבשר שיעור מליחה לא יחתוך לכתחילה ממנו בסכין קודם שידיחנו, וכיון שהדיחו פעם אחת שרי לחתוך ממנו בסכין לכתחילה, ובדיעבד אם חתך קודם הדחה אין צריך להגעיל הסכין, ורק צריך להדיחה ועיין באחרונים ז"ל:
