בן איש חי שנה שניה פרשת פקודי
וישם את המנורה באוהל מועד נכח השלחן על ירך המשכן נגבה. נ"ל בס"ד גופה של מנורה שהוא הנר האמצעי הוא רומז לשבת, ושלשה נרות מימין ושלשה משמאל, שלשה, רומזים ליום רביעי וחמישי וששי, שבהם עושים הכנה לשבת, ושלשה, רומזים ליום ראשון ושני ושלישי שישאר בהם מתוספת הנר"ן של שבת, וכמ"ש בזה בס"ד לעיל בתרומה. ונודע שכל השפעת המזון באה מכח קדושת השבת, לכן בכניסת שבת שהוא התחלת ליל שבת, אנחנו מקדשין השבת בדגן, תירוש, ויצהר, כי צריך שלחן שעליו לחם זה הדגן, וצריך לקדש על היין זה התירוש, וצריך להדליק הנרות בשמן זהו היצהר, וידוע כי כללות ברכת מזון האדם הם דגנך תירושך ויצהרך, ולכן צוה על המנורה הרומזת לשבת אשר גופה שהוא נר האמצעי הוא כנגד השבת, להשים אותה נגד השלחן הרומז למזון ופרנסה שעליו לחם הפנים, לומר שפע המזון והפרנסה בא לישראל מכח קדושת השבת, כמ"ש רז"ל ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, ולכן כל אדם ישים לבו ועיניו בהלכות שבת אשר רבו מאד לשמור אותו ככל הלכותיו, כי חיות ישראל ומזונם תלוי בשמירת שבת בקדושתו, ואשרי האיש אשר עיניו פקוחות תמיד על זאת:
א. מכלל מלאכות האסורות מן התורה הוא הכותב והמוחק. ולאו דוקא מוחק אותיות הוא דחייב, אלא אפילו מחק טשטוש דיו בלבד, חייב אם יש במקומו לכתוב ב' אותיות, ואם הוא שיעור אות אחד, אף על פי שפטור מקרבן חטאת וסקילה, הרי זה עשה איסור מן התורה, כדין חצי שיעור דאסור מן התורה, ואם נשאר בידיו טיפת דיו מחמת שהיה כותב בערב שבת, אסור לרחצה בשבת, אלא כורך עליה חתיכת בגד בעת נטילה שלא יבא שם מים, וכן ה"ה אם יש עליו שאר צבע דאסור לרחצו:
ב. הכותב אף על פי דאינו חייב מן התורה אא"כ כותב בדברים המתקיים, על דבר המתקיים, מ"מ אסור מד"ס אפילו בדבר שאינו מתקיים על דבר שאינו מתקיים, ולכן אסור לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או לרשום על האבק שבזכוכית, או לרשום בצפורן ע"ג הנייר, וצריך להזהר נמי שלא לרשום בצפורן על הספר, כמו שעושין לסימן לזכור איזה דבר, ואף על פי שאינו רושם בתבנית כתב אסור:
ג. אין צביעה באוכלין, ולכן מותר לטבל פיתו במשקה הצבוע, אף על גב דהפת נצבע, וכן מותר ליתן באוכל דבר שצובע אם אין כונתו לצבוע, אבל אם כונתו לצבוע אסור גם באוכלין, מאחר דכונתו לצבוע, ואף על גב דאמרנו כל שאין כונתו לצבוע אין איסור צביעה באוכלין, מ"מ במים ושאר משקין צריך להזהר אף על פי שאין כונתו לצבוע, משום דדמי לעושה עין הצבע דאסור מן התורה לדעת הרמב"ם ז"ל, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק רב פעלים בס"ד, ולכן מה שנוהגים פה עירנו שמביאים על השלחן במסיבה גדולה, שני כלים של זכוכית גדולים, וממלאים אותם מים צבועים, כגון של קרמ"ז, ליופי ונוי שיהיו נראים כאלו הם מלאים שכר אדום, שלא יעשה צבע המים האלו בשבת, ואסור להניח כחול בעינים בשבת משום צובע:
ד. פה עירנו דרכם לעשות שכר לבן ושכר אדום, ולפעמים מערבים זה בזה, צריכין ליזהר שלא יתנו האדום בתוך הלבן, כי הם ניחא להו לעשות הלבן אדום וכונתם לכך, ועיין נשמת אדם כלל ד' אות ג' יע"ש. ועיין אשל אברהם סע"ק כ"ה דאסר במוכרי יין שרף ומי דבש, לתת לתוכו צבע כדי שיקנו ממנו, משום דניחא להו בכך וכו' יע"ש. ואם יעשה להפך שיתן הלבן באדום, כמ"ש מהר"י חאגי"ז ז"ל שיתנו היין הלבן באדום, לבי מהסס בהיתר זה, בהיכא דכונתו לצבוע הלבן, כי אם דוקא בהיכא דאין כונתו לצבוע הלבן, נראה להתיר בכה"ג ליתן הלבן באדום:
ה. אסור להדק בפי הפך מוכין או חתיכת בגד כשהן לחין ובלועין מן המשקה, דנסחטין ע"י הידוק, ואף על פי שאינו מתכוין לכך פ"ר הוא, ואף על פי שאינו מהדק הרבה גזרו שמא יהדק בחוזק, וספוג אין מקנחין בו כלל, אא"כ יש בו אחיזה, ואפילו חדש ויבש, אסור, דלא פלוג רבנן ועיין תוספת שבת סע"ק ל"ב:
ו. אם נשפך משקין שאין מלבנים על המפה שעל השלחן, הנה הט"ז ז"ל אוסר לשאוב המשקין ההם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ, דאע"ג דמשליך לאיבוד, מ"מ בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור. והוי תולדה דמפרק, ולא יועיל מה ששופך לאיבוד, אך הרב אליהו רבא ז"ל חולק על הט"ז בזה, ומתיר לשאוב משקין אלו שאינם מלבנים בכף, ואפילו בכח כיון שדעתו להשליכם לאיבוד, ובסה"ק מקבציאל העליתי כאליה רבא ז"ל, אבל במשקין המלבנים, אסור לשאוב ואסור לגרור אפילו בסכין, משום דגורר ודוחה המשקין למקום יבש, ואסור משום מכבס, ועוד משום איסור סחיטה, ואפילו אם אינו סוחט בכח, גזרינן שמא יסחוט בכח שיש בזה איסור תורה:
ז. יש נוהגים כשנפל טינוף על מלבוש וכדומה, ירחצו אותו באופן זה שיעבירו עליו המים, או ינענעו אותו במים עד שיוסר הטינוף, ולא יסחטו אותו אלא יניחוהו עד שיבש, וסוברים שמותר בכך מחמת דאין סוחטים אותו, ובאמת הוא איסור גמור, וזה טעות בידם שהוא מלאכה גמורה, כ"כ הרמב"ם ז"ל בכ"י והביאו בריש ספר מעשה רוקח, ואם השתין תינוק על הבגד, לא ישפכו עליו מים כדי לבטלו, דשרייתו זהו כבוסו, וכן לא יסנן מים בחלוקו, אבל מפה המיוחדת לכך שרי:
ח. השער אין בסחיטתו איסור מן התורה, מפני שהשער קשה ואינו בולע מים בתוכו, אך סחיטת שער אסורה מד"ס, והטובל בשבת בין איש בין אשה לא יסחטו השערות שלהם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב, ויתנגבו בה ויקנחו בה פניהם וראשם, ואף על גב דע"י הקנוח נסחט השער, הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שער דרבנן התירו בכה"ג דאי אפשר, משום דהוי כלאחר יד והמים הנסחטין הולכין לאיבוד, ועכ"ז לא יקנח בכח, אלא בנחת לאט לאט עד שיבלעו המים שבשער המטפחת, ויש חסידים שאין מקנחים שערות הזקן, אלא מנפצים אותו בידם ויניחו שתתנגב הלחלוחית מאליה, וכאשר שותה האדם מים או שאר משקין, נכון להזהר לבלתי יסחוט שער השפה בידו אלא יקנח במטפחת, ועיין תו"ש סע"ק ט"ל ומחה"ש סע"ק כ"ג:
ט. בשר חי אפילו אינו מלוח מותר לטלטלו, מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני אדם כוססין בשר חי, אבל בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו, אסור לטלטלו, וה"ה שומן וכיוצא דאין ראוי לאכלו חי, דאסור לטלטלו, ואף על גב דראוי לכלבים וחתולים כל שראוי למאכל אדם אינו עומד לכלבים, אבל בשר סרוח מותר לטלטלו, דהוא ראוי לכלבים ועומד לכלבים, ועיין ש"ע ר"ז סי' ש"ח סעיף ס"ח, ובסה"ק מקבציאל העליתי דהאי דינא דבשר חי דמותר בטלטול משום דחזי לאומצא, לא שייך בזה"ז, כי עתה אנחנו רואין דליכא בני אדם בינינו שכוססין בשר חי:
וכן דג מלוח מותר לטלטלו, ושאינו מלוח אסור, שאינו ראוי לשום אדם ואינו עומד להשליכו לכלבים, וגם על דין זה כתבתי שם, דהיינו דוקא בדג מלוח שראוי לאכילה כמו דגים מלוחים הבאים מעיר בצרה, שדרכם למלחם מליחה מעלייא הרבה שהם ראויים לאכילה, אבל דגים שמולחים אותם מעט בשביל לטגנם באש דאין ראויים לאכילה כלל אסור לטלטלם בשבת:
י. ביצה שנולדה בשבת אסורה אפילו בטלטול, ואם כופה עליה כלי שלא תשבר, יזהר שלא יגע בה. ופירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים אפילו בטלטול, ואפילו ספיקן אסור:
יא. הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק, אסור, משום דדמי לזורה, ואף על גב דאין מתכוין לכך, פ"ר הוא ואסור מדרבנן, ואף על גב דיש חולקים על זה, רבו האחרונים ז"ל דחיישי לזה:
יב. אין עולין באילן בין לח בין יבש, ואין נתלין בו ואין משתמשין בו שום תשמיש כגון להניח עליו חפץ או ליטול ממנו חפץ, או לקשור בו בהמה או חבל ועריסה של תינוק וכיו"ב, הכל אסור, ואם יש חבל קשור באילן, אסור לתלות שום דבר באותו החבל, ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו, ואם יש סל תלוי באילן דהוי צדדין, אסור ליקח דבר מן הסל, אבל אם יש יתד תקוע באילן והסל תלוי ביתד דהוי צדדי צדדין, מותר ליקח דבר מן הסל, אבל לא יקח את הסל עצמו:
יג. לפעמים הילדים נותנים חיטים וכיוצא בקרקע החצר כדי שיצמחו, צריך לגעור בהם אף על פי שהם נותנים זה בחול, מפני שבני הבית באים עי"כ לידי מכשול בשבת, ששופכים מים בקרקע החצר ולאו אדעתייהו, ולכן כל אדם שרואה צמחים בחצרו יתלוש אותם בחול, כדי שלא יבואו למכשול בשבת, גם דרכם של ילדים לעשות כיס מלא חיטים וקושרים אותו סביב כלי חרס קטן של מים, כדי שיעלה הכיס עשבים סביבות הכלי, צריך לגעור בהם ולבטל זה, כדי שלא יבואו בזה לידי מכשול בשבת, שמטלטלין אותו הכלי ממקום למקום, וזה דינו כעציץ נקוב דאסור לטלטלו, ועציץ שבו נטוע עשבים, אף על פי שאינו נקוב אסור ליטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות, דדמי לתולש, וכן אין ליטלו מע"ג יתידות ולהניחו על הקרקע דדמי לנוטע:
יד. כריכת המצנפת על הכובע דרך קיפולים בשבת, אסר הרה"ג שער אשר קובו ז"ל סי' ט', משום מתקן מנא בשבת, ובמפתחות שם הביא סעד לדבריו מן חידושי דינים לרבני ירושלים הקדמונים יע"ש, ובסה"ק רב פעלים הארכתי בדבר זה והוכחתי בראיות ברורות דאם עושה הקיפולים ומתקן המצנפת על הכובע אחר שלובשו בראשו, אף על פי דכריכה זו צריך לה אומנות שתהיה מכוונת יפה, לא חשיב זה מתקן מנא אלא דרך לבישה הוא, שהוא מתקן לבושו עליו כדרך שהוא חוגר חגורו יפה, והמצנפת דאיירי בה חידושי דינים הנז', דרכם היה לתחוב הכובע בכלי אחד שקורין קאל"ב, ומשים אותו לפניו וכורך עליו המצנפת בקיפולים שונים בסדר יפה וראוי, ולכן מחזי כמתקן מנא, דאינו עושה זה על גופו כדי שיהיה חשיב דרך מלבוש, וכן המנהג פשוט פה עירנו לתקן המצנפת על ראשם בשבת, אף על גב דצריכה כריכתה אומנות ידים, ובדורות שקדמו היו רוב אנשי העיר לובשים מצנפת כזו:
טו. מדיחין כלים לצורך היום, ואפילו בליל שבת לצורך שחרית, אך אחר סעודה שלישית אסור, דהוי לצורך חול, וכלי שתיה מותר להדיח כל היום, דחזו ליה בכל עת, וצריך להזהיר העם בהצעת המטות שמציעים מבע"י לצורך הלילה בימי הקיץ, שדרכם להציע על הגג מבעוד יום כדי שתתקרר, דאסור למעבד הכי, והמזהיר והנזהר תבא עליהם ברכה:
