בן איש חי שנה שניה פרשת פינחס

בן איש חי שנה שניה פרשת פינחס 

לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב מדרש תלפיות ז"ל דמ"ש רז"ל שיש ד' יסודות ארמ"ע, זהו בכללות אבל בפרטות הנה ד' יסודות הנז' כל אחד יש בו חלקים רבים במדרגות זו למעלה מזו, וענינם הוא כי כ"ז אותיות התורה יש מהם שבעה אותיות שהם מיסוד האש והם אותיות אהט"מ פש"ן, ושבעה אותיות שהם מיסוד הרוח, וששה אותיות מיסוד המים, ושבעה אותיות מיסוד העפר, ובכל אות ואות יש בה כ"ח מדרגות, כיצד, אות ראשונה משבעה אותיות דיסוד האש היא אות א' יש בה כ"ח מדרגות באש שבה, וכל מדרגה חלושה ממדרגה הקודמת לה, ואעפ"כ מדרגת הכ"ח היא תקיפה וגדולה יותר מן מדרגה הראשונה אשר בכ"ח מדרגות שיש באות ה' שהיא אחר אות א' של השבעה אותיות הנז', וכן על זה הדרך בכולם, ועל זה ארז"ל רבי מאיר בדיק בשמא שהיה יודע לשקול מספר יסודי אותיות שמו של אדם שידע כמה חלקים יש בו מיסוד האש או מרוח ומים ועפר, וזאת היתה חכמת אדה"ר ששם שמות לכל בריה כפי חלקי היסודות הנזכרים, וכ"כ רבינו בחיי ז"ל שהשכיל אדה"ר בחכמת האותיות לקרא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות וכו', דכל המדות והכחות שבבריות באים ויוצאים מן היסודות שבהם עכ"ד ע"ש, וז"ש לאלה מלשון אילי הארץ, הם ישראל שהם המובחר אשר במין האדם, תחלק הארץ, הם היסודות שמכונים בשם ארץ כמ"ש במ"א ע"פ והארץ לעולם עומדת, בנחלה, ר"ל בקביעות וקיום שהוא סוג נחלה, במספר שמות, ר"ל במספר המדרגות שיש באותיות השמות שלהם:

ואמר עוד לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יתן נחלתו. נ"ל בס"ד כל אדם יש לו מחלה בנפשו וגופו שהיא זוהמת הנחש, אך מי שהוא רב ר"ל גאה וגס רוח, תרבה נחלתו היא זוהמת הנחש מלשון נחלה מכתך, ומי שהוא מעט בעיני עצמו ר"ל עניו ושפל, הנה זה ממילא תתמעט נחלתו היא מחלת הזוהמה, ואמר עוד חידוש אחר איש לפי פקודיו יותן נחלתו, פקודיו הם המצות שנצטוה בהם והוא כי מצינו שהאיש נצטוה במצות יותר מן האשה כי כל מ"ע שהזמן גרמה נשים פטורות ולכן הזוהמה של הנחש באשה היא יותר מן האיש, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בשם רבינו מהרח"ו ז"ל בפ"ע מסכת נדה הטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים ובלידת הנקבה הכל עצבין, מפני שבנקבה נפישא הזוהמה טפי מן הזכר יע"ש, ולכן העבד אף על פי שהוא זכר יש בו זוהמה כזוהמת האשה מפני שגם הוא אינו חייב במצות עשה שהז"ג, וז"ש איש לפי פקודיו ר"ל לפי רוב מצות שיש לו, יותן נחלתו לשון מחלה היא זוהמת הנחש מעת שנוצר, דארז"ל הקדוש ברוך הוא גוזר על טיפת הזרע זו זכר וזו נקבה, כי הוא היודע שיש בטיפה ההיא חלק זוהמה טפי או גוזר עליה שתהיה נקבה, ואם חלק הזוהמה שלה מועט גוזר שתהיה זכר, באופן כי המצות שתמצא באדם הם סימן על זוהמה שבו המעט היא אם רב:

ולכן בני נח שאין להם אלא רק שבע מצות, נפישא זוהמה בהו טובא, כי ארז"ל בשבת ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן, אומות שלא עמדו על ה"ס לא פסקה, והכונה ישראל שעמדו על הר סיני וקבלו תרי"ג מצות פסקה זוהמתם שנסתלקה הזוהמה ולא נשאר אלא מעט מן המעט, אבל הגוים שלא עמדו על הר סיני לקבל מצות רבות אלא רק נשארו בחיוב שבע מצות שהיה להם מקודם, לא פסקה זוהמתם אלא נשארה בהם, ועל כן יש כמה דברים שהזהירו רז"ל בהם את ישראל משום סכנה כמו בשר עם דגים ומים של תקופה ומים בשכונת המת וכיוצא, דאין העכו"ם נזהרים בהם ועכ"ז אינם נזוקין, והטעם, כי מחמת רבוי הזוהמה שיש בהם חביל גופייהו שנעשה חומר גופם גס ועב כחומר הבהמה ואין דברים אלו פועלים בהם, וכיוצא בזה אמרו בגמרא ע"ז דף ל"א הני ארמאי דשתו מים גלויים שיש בהם ארס נחש ולא מתו משום כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ע"ש, והיינו דאכילת שקצים ורמשים עושה חומר גופם גס ועב כחומר בשר חמורים ואין פועל כח ארס הנחש המעורב במים בהם, ולכן כל בר ישראל צריך ליזהר בכל דברים דחשו בהם רז"ל משום נזקין בגוף האדם, ואל יקח לעצמו ראיה ממה שרואה אצל העכו"ם דלא מזיקי מנייהו כי ישראל הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב:

אמרו חכמים חמירא סכנתא טפי מאיסורא שיש לחוש לספק סכנה טפי מספק איסור, וכל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף, הן אמת תמצא בכמה דברים שומר פתאים ה' אל יסמוך האדם על הנס דאם עושין לו נס מנכין מזכיותיו, והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות, והשי"ת לא ימנע טוב, על כן נזכיר פה דברים שצריך האדם להשמר בהם משום סכנה ושאר נזקים, אך נזכיר תחלה מה שחייבה תורתינו הקדושה ואח"כ נזכיר דברים דחשו בהם רז"ל בתלמוד הקדוש: 

א. הזהירה תורה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, וזו היא מ"ע מן תרי"ג מצות שחייב האדם לעשות מעקה לגגו, ואף על גב דתשמיש הגג הוא תשמיש דאקראי, אם הבית שתחת הגג הוא בית דירה ותשמיש קבע חייב לעשות מעקה לגג, אבל אם הבית שתחת הגג אינו בית דירה אלא הוא בית אוצרות ובית הבקר וכיוצא, דהוא תשמיש דאקראי, נמצא הגג הוא אקראי דאקראי וה"ז פטור מן המעקה, ועיין כנה"ג ח"מ הגהב"י אות י"א וחק"ל ח"מ ח"ב סי' צ"א דף קס"ד ע"ב, ובסה"ק רב פעלים כתבתי בענין זה בתשובה בס"ד, ומיהו אם גג בית האוצר הוא בצד ביתו ובימי הקיץ ישנים שם על גג זה של בית האוצר, חייב במעקה: 

ב. כל בית שאין בו ד' אמות על ד"א פטור גגו מן המעקה, מפני שאינו בית תשמיש ואינו ראוי לדירה וא"כ הבית עצמו הוי תשמיש אקראי והגג שלו אקראי דאקראי ולהכי פטור: 

ג. בית של שותפים חייב במעקה, שנא' כי יפול הנופל ממנו לא תלה הכתוב אלא בנופל. ובתי כנסיות ובתי מדרשות גגותיהם פטורים ממעקה מפני שאינם עשוים לדירה: 

ד. ישתדל כל אדם לקבוע מעקה שלו בידו ולא יעשה ע"י שליח, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, וקודם הברכה יאמר ליקבה"ו וכו' ויהי נועם וכו', ואח"כ יברך אקב"ו לעשות מעקה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות ברכות פי"א: 

ה. גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים כדי שלא יפול הנופל ממנו, וצריך שתהיה המחיצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול, שאל"כ נמצא זה עושה מכשול יותר לנפילה, ויש בני אדם בעבור נוי ויפוי הבית עושים גובה המעקה חמש או שש טפחים, וצריך להזהירם שלא יסמכו על זה אלא ישלימו לעשרה: 

ו. המניח גגו בלא מעקה ביטל מ"ע ועבר על לא תעשה דכתיב ולא תשים דמים בביתך, ולאו דוקא גג אלא כל מקום שאפשר ליכשל בו ולבא לידי סכנה כגון שיש לו בור בחצירו בין יש בו מים בין אין בו מים, חייב מן התורה לעשות לו מחיצה גבוה עשרה טפחים או יעשה לו כסוי כדי שלא יפול אדם שם, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים בביתך, והנזהר, עליו תבא ברכת טוב: 

ז. פה עירנו בגדאד דרכם לעשות מרתף תחת קרקע החצר, וגג המרתף הוא עצמו החצר, שהגג עשוי כיפה של אבנים ובתוך הכיפה עושים חלון פתוח כדי שיבוא אורה מן החצר למרתף, וסותמין החלון בכסוי עשוי בשפודין של ברזל מסורגין זב"ז שמהם תתכנס האורה למרתף, ובסה"ק רב פעלים נשאלתי אם צריך לברך כשיניח זה הכסוי שקורין בערבי פנגר"א, והעלתי דאין לברך, כי הבאתי שם דברי הרב חיי אדם כלל ט"ו סעיף כ"ד באר שבחצר דאין לברך, וכתב טעם על זה יע"ש, ואנא עבדא אמרתי טעם כי זו הסתימה שעושה לאויר זה של המרתף הפתוח בקרקע החצר הוא צריך לה בלא"ה כדי שילך ויעמוד על גביו, דאפילו אם לא היה בו עומק עשרה טפחים ג"כ היה מוכרח לעשות זה הכסוי של הפנגר"ה כדי לדרוס שם, ולכן לא יברך אקב"ו לעשות מעקה, דלאו בשביל מעקה בלבד הוא עושה אלא כדי להשתמש ע"ג החלל ג"כ, ועוד דאפשר לומר דלא משתמע לשון מעקה על כסוי אלא על מחיצה ואיך יברך לעשות מעקה, ואין לנו לחדש לשון חדש בברכות מדעתינו לכך יקבע זה הכסוי בלא ברכה: 

ח. הרבה דברים אסרו חז"ל משום סכנה או שאר היזק הגוף, ונבארם פה, צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד דקשה לצרעת, וצריך לרחוץ ידיו וגם פיו בין בשר לדג או להפך, ויאכל פת שרוי בנתיים, וטוב שישתה מים או שאר משקה בנתיים כדי שלא יגעו יחד באצטומכא וכנז' בשל"ה, וכ"ש דצריך ליזהר שלא לבשלם או לצלותם יחד, ואפילו בשר עוף צריך ליזהר בו כדין בשר בהמה ועיין שיו"ב סי' קי"ו אות ח': 

ט. מים ויין וחלב ודבש וציר ומורייס שנתגלו, אסרום חז"ל שמא שתה מהם נחש והטיל ארס, אבל חומץ ושמן ושאר משקין שהיו גלויין ולא נודע שעבר עליהם נחש או רמש שיש בו ארס, הרי אלו מותרים, ואף על גב דמרן ז"ל כתב אין לחוש בזה"ז דאין נחשים מצויים בינינו, כתבו האחרונים דגם בזה"ז צריך ליזהר, וכן כתב הגאון חיד"א ז"ל דנהגו בארץ ישראל להשמר בזה, ולכן כל אדם יזהיר בני ביתו לכסות פי הכדים של מים בבגד, וכן החבית. מיהו מותר בזה"ז לרחוץ במים מגולין ועיין שיו"ב: 

י. וכן צריך להזהר מאד במים משום מת לשפוך המים שהיו בבית שבו מת המת, וגם בית שני ובית שלישי מכל הצדדין של הבית שבו המת, וכמ"ש הגאון חיד"א סי' של"ט כמנהג עה"ק תובב"א, וכן המנהג פה עירנו בגדאד, ואפילו לרחוץ בהם ידים או לכבס בגדים אסור, ואם שגו ובשלו או אפו באותם המים אז התבשיל והפת אסור, וצריך למוכרו לגוי, מיהו בבית שלישי אין אוסרין הפת והתבשיל וכל דבר שיש בו הפסד כיון דאיכא מים בבית המת, כן המנהג פה עירנו ועיין ירך אברהם שהביאו הרב זכור לאברהם ז"ל, ואם מת בשבת ג"כ נאסרים המים כאמור, ודלא כיש מתירין וכנז' בברכ"י שם, מיהו אם מת בשבת והיה מים בבית המת אך מים של בית שני אם אפו או בשלו בו יש להתיר, אבל מים של בית המת אוסרין אפילו אם בשלו או אפו בו:

והא דהמים נאסרין היינו דוקא אם היו מים לבדם, אבל אם בשעה שמת המת היה שרוי במים אוכלין, אין נאסרין דכל מידי דאית ביה פסידא אין מלאך המות עושה שם נזק, ויש אומרים אפילו המים היו חמין לבדם בקדירה על האש אין עושה בהם נזק, ולכן אין נאסרים ואין צריך לשפכם, וכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י שם שצריך לשפוך גם אם מת ילד תוך שלושים יום דאין מתאבלים עליו, וכן המנהג פה עירנו לשפוך כל שנולד חי אפילו חי שעה אחת, עוד כתב הרב ז"ל שם אם מתה שפחה גויה בבית ישראל צריך לשפוך, ואם ישראל שכן לבית גוי ומת הגוי בביתו נסתפק הרב ז"ל שם אם צריך ישראל השכן לשפוך המים שבביתו, וכתב דמסתברא לאסור ע"ש, מיהו נראה אף על גב דישראל השכן צריך לשפוך עכ"ז אם יש מים בבית הגוי שבו המת ואפו ובשלו בבית ישראל השכן במים שלהם, אין לאסור הפת והתבשיל וכל מידי דאית ביה הפסד, עוד כתב הרב ז"ל שם דאם נתערבו מים האסורים משום מת במים כשרים לא בטלי בששים, ונאסרו כל המים יע"ש, ונ"ל דאם בשלו או אפו בהם יש להקל:

ובענין התקופה צריך ליזהר, אך פה עירנו בגדאד וסביבותיה אין נזהרים בזה כלל, ודרכי לדרוש להם ולהזהירם תמיד שיניחו מסמר ברזל בתוך החבית של מים ובתוך הכדים תמיד כל השנה כולה, דיש לסמוך על זה ושומר פתאים ה': 

יא. אם שכר בית מישראל וקבע שם מזוזות, לא יטלם כשיצא, ואם נטלם קובר את בניו וכנז' בגמרא, ואם שכר מגוי וקבע מזוזות, אם נכנס אחריו ישראל לא יטלם, ואם נכנס אחריו גוי יטלם, וכנז' בסי' רצ"א, עוד אמרו בגמרא דברכות מי שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, וכוס של ברכה ואינו מברך, מקצרים ימיו, ויש אומרים אף הרואה נושאין ומוליכין ס"ת ואינו עומד מפניו, וכנז' בחופת אליהו רבא שער ג', עוד אמרו בפסחים לא יעבור אדם על מים שופכין יחף, ואם פזרו עליהם עפר לית לן בה, והלובש מנעליו בעודם לחים במי הרחיצה קשה לעורון: 

יב. עוד אמרו שם בפסחים התולה סל ופת בתוכו קשה לעניות ב"מ, ופה עירנו היה המנהג לתלות פת העירוב של העיר בבהכ"נ בתוך הכיס של העמוד, ואנא עבדי תקנתי לקבוע תיבה קטנה פתוחה על העמוד ומניחין בתוכה העירוב, וכיס העירוב יוצא ונראה לכל, וצריך להזהיר המון העם שלא יתלו כעכין של לחם בחבל בתוך אויר התנור אחר אפייתם בעוד התנור חם כדי שיצטמקו, ומוכרי הלחם, ימצא במקום שמוכרין שם פירורין הרבה כי הלחם שלנו דרכו להתפרר הרבה, וצריך להזהירם שיכבדו הקרקע אחר גמר מכר הלחם וישליכו בתוך התנור, וכן יזהרו בעלי בתים בבתים במקום אכילתם ובמקום התיבה שמונח בה הלחם כי ימצא פירורין הרבה שם בקרקע: 

יג. אמרו בגמרא דשבת אל יפסע אדם פסיעה גסה דקשה לעינים, ואיתא בתמיד פ"א המשהה נקביו בא לידי חולי, וכן ה"ה בהשתנה, וגם עובר משום בל תשקצו, ואיתא בגמרא דקדושין לא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו, וכמ"ש נבות לאחאב, עוד אמרו בגמרא דקמא, אסור לקוץ אילן שעושה פירות, ואם צריך למקומו עיין בחיים שאל ח"א שהתיר, ולרווחא דמילתא יעשה ע"י גוי, ועיין חתם סופר, עוד אמרו בגמרא דקמא, לא ימסור אדם דין על חבירו לומר ישפוט ה' ביני וביניך היכא דאית ליה דינא בארעא, עוד אמרו לא יפתח אדם פיו לשטן, עוד אמרו כשמדכר איזה צרה לחבירו יאמר לו לא אליכם שנאמר לא אליכם כל עוברי דרך:

ואיתא בגמרא דברכות להנצל מעיה"ר הבא פתאום יאמר אנא מזרעא דיוסף קאתינא בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ובספרים כתוב שיאמר ג"כ ויעקב איש תם יושב אוהלים, גם יאמר ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, גם יאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים, והגאון חיד"א ז"ל כתב מנהג העולם לומר חמשה, ולכן תולין עץ מצויר בו צורת כף שיש בו חמשה אצבעת וחקוק עליו אות ה', וכתב בכ"מ דמן הגמרא מוכח דאנשי בבל צריך להזהר ולשמור עצמן מן עיה"ר טפי משאר מקומות: 

יד. לא יתן תבשיל ושום משקה תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן אפילו אם מכוסים בכלי ברזל, ויש ליזהר אפילו באוכלין חיין, ואפילו בדיעבד אסור לאכול, וכנז' בשיורי ברכה ודלא כהרב שבות יעקב, וי"א שזה דוקא תחת מטה שישנים עליה אבל מטה שיושבים עליה בשעת אכילה אין חשש, ויש מפקפקים בזה ועיין שיו"ב כאן ובמחב"ר א"ח סי' רס"ב, וראוי ליזהר בכל גוונא, ויש נזהרין שלא להניח מאכל תחת השלחן וכמ"ש הרה"ג הרח"ף ז"ל, ופה עירנו אין נזהרים בזה ומניחים תחת השלחן, ובתשובה בסה"ק רב פעלים כתבתי בזה, ועוד יש אזהרות משום רוח רעה, שלא יחצוץ שיניו בקרומית של קנה ואפילו מן הקנה הגדל באגם, מפני ששורה עליו רוח רעה, ועיין תו"ש סי' וח' ועיין שיו"ב אות יו"ד יע"ש, ויש להסתפק בקרומית של קנה אחר שעשו אותו מחצלת, וכן לא יאכל שום ובצל שעבר עליהם לילה אחת אחר שנקלפו, ואם נשאר בהם מעט מקליפתם מותר, והיינו דוקא אם לבדם אבל אם מעורבים עם שאר אוכלין הן בבישול הן בכבוש אפילו קלופים לגמרי, מותר, וכן עמא דבר, וצריך להזהיר אנשי עירנו בשומין הבאים מפרס שהם קלופים לגמרי: 

טו. צריך ליזהר שלא יבוא לפיו מזיעת האדם שהיא כמו סם המות, חוץ מזיעת הפנים דאינה מזקת, ועשו סימן לדבר בזיעת אפך תאכל לחם, ולכך יזהר שלא ימצוץ או ילוק בלשונו בבשרו או בבשר אדם אחר חוץ מן הפנים, שמא יהא שם זיעה ויזיק לו, וכן לא יניח פרי או שום דבר מאכל בין חלוקו לבשרו, ויזהר שלא יתן מעות בתוך פיו ולא יתן פס ידו תחת שחיו, ועיין שו"ג סי' קי"ו ס"ק י"ג וי"ד: 

טז. איתא בכתובות דף ס"א אם ראה מאכל ונתאוה לו ונזדמן לו עי"כ רוק בפיו לא יבלע הרוק אלא יפליטנו כי יזיק לו, ואיתא בשבת דף ע"ה אם הקיז דם ישפוך הדם תכף בחפירה שבקרקע החצר, מפני שאם ישתה חתול מדם זה קשה לחולשה, וכן יש ליזהר כשמוציא דם ע"י עלוקה או אם יצא דם מחוטמו, ואיתא בגמרא דחולין לא ישב אדם תחת המרזב היוצא מן הגג, ואיתא בגמרא דיומא לא ישן במנעלים, ועוד איתא שם דף פ"ד אם אוכל אדם פת חיטין חמה קשה לחולי הקדחת, וכן אמרו בירושלמי פת חמה חמתה בצידה, ונראה דאיירי בחמה יותר מדאי דכן משמע לשון חמימי דחמימי, וכן יש להוכיח מגמרא דחולין דף ק"ה ע"א, מיהו בעיה"ק ירושלים חוששין בסתם פת חמה אפילו שאינה חמה יותר מדאי: 

יז. לא יאכל ממה שאכל עכבר וממה שאכל חתול. ולא יאכל לב בהמה, ולא יהיה רגיל בזיתים, ולא ישתה מים של שיורי רחיצה, ולא ירחוץ רגליו זו ע"ג זו, ולא יניח כליו תחת מראשותיו, דכל אלו הם קשים לשכחה, לא יעבור בין שני גמלים או בין שתי נשים או בין שני כלבים, והיינו דוקא אם מכוונים יחד, ודווקא אם הולך לבדו, אבל אם יש אדם אחר הולך בצידו בשוה לית לן בה, ונ"ל דאם הכלב האחד יושב על האצטבא והשני בקרקע למטה דשטח האצטבה גבוה מגב הכלב, לית לן בה, וכן ה"ה בשתי נשים, וכל אלו הנז' אם יש בין זה לזה ד' אמות לית לן בה, וכתוב בצוואות ר"י חסיד ז"ל לא יתוץ תנור וכיריים שאופין בו כדי להשתמש באותו מקום, ולא יסתום חלון או פתח לגמרי אלא יניח חור כל שהוא ואין מכסין צואה באפר חם, ולא יושיב בביתו תרנגולת על ביצים לגדל אפרוחים: 

יח. כתוב בשער רוה"ק לרבינו האר"י ז"ל לא יסתכל בהרוגים או צלובים, ויתרחק ויברח מן ריח נבלה או שאר ריח רע כי יזיק לנפש, ולא ילבש שני מלבושים זה בתוך זה ביחד דקשה לשכחה, ולא ישלב אצבעות ידיו זה על זה הימין בשמאל, ולא יכבה הנר בפיו, וטוב לפשוט זרועותיו תמיד לצד פנים שלא יהיו זרועותיו לאחוריו, וטוב לו בזה: