בן איש חי שנה שניה פרשת בהעלותך
הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את דגי הים יאסף להם ומצא להם. י"ל וכי ח"ו מסתפק הוא ביכולתו יתברך חלילה שאמר כן, ונ"ל בס"ד, דחדא מלתא בתמיה וחדא בניחותא, והוא, כי ידוע דהבשר ה"ס הדינין כמ"ש בספר מא"א ז"ל, השי"ן שם אלהים במלוי יודי"ן, והרי"ש שם אלהים בריבוע, והבי"ת היא שני כוללים של שני שמות, אלהים הנז' שהם דין יע"ש, ולכן אין לבשר תקנה לאכלו אלא רק ע"י שחיטה, ולכן עם הארץ אין ראוי לאכול בשר, כי כיון שהוא בסוד הדינים אינו יכול למתקו ולתקנו להוציא נ"ק המגולגל בו, אך ידוע כי הדגים הם ממותקים ומבוסמים יותר מן הבשר כמה מדרגות, ולכן אין צריך להם שחיטה אלא רק באסיפה בעלמא שאוסף אותם מן המים הם מוכשרים לאכילה, ולכן ניצוצי הקדושה שהם מגולגלים בדגים יוכל האדם לבררם, ע"י אכילה בנקל, ולכן מרע"ה כשראה דחטאו ישראל חטא גדול בתאוה זו ששאלו בשר אמר ודאי יש יכולת ביד השי"ת להביא להם בשר כדי סיפוקן, אך אם יביא להם בשר צאן ובקר שהוא דין, חושש שמא לא יהיו יכולים לברר ולהוציא ניצוצי הקדושה מן הבשר הזה, כיון דחטאו, ולז"א הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, בתמיה, דכיון דבעו שחיטה תיקונם ובירורם קשה, ואיך ימצא הם ניצוץ הקדושה ע"י אכילה, אך אם כל דגי הים יאסף להם אפשר שימצא להם ניצוץ הקדושה שבתוך הדג באוכלם אותו, יען כיון דהדגים ממותקים דלכן נכשרים באסיפה בלבד, לכך תיקונם ובירורם הוא קל ביד האדם ואף על פי שחטאו יכולים לבררם:
ובזה כתבו המקובלים ז"ל טעם לאיסור אכילת בשר בחלב, מפני שהבשר הוא סוד הדינים וכאמור לעיל, והחלב הוא סוד הרחמים, כי הוא מספר ד' יודי"ן של שם הוי"ה דמלוי יודי"ן שהוא חסד, ולכן תערובת שלהם אסורה כאיסור לבישת שעטנז שמערב כוחות הדינים עם כוחות החסדים שלא בהדרגות ובלא משפט הראוי להיות בסוד המיתוק, וכתב הרב המקובל מוה"ר ששון מרדכי ז"ל וז"ל, ונראה שלפי זה אם אכל חלב תחילה שהוא החסד נכנס תחילה, יוכל לאכול אחריו בשר קודם עיכול דתתאה גבר והחסד כופה את הדין הבא אחריו, משא"כ אם אכל בשר תחלה שנכנסו הגבורות והדינין תחלה, אסור לאכול אחריהם חלב כדי שלא יתגברו הדינין אלא ימתין עד שיתעכל הבשר שהוא אחר שש שעות ויתבטל כח הדינין, ואז מותר לאכול חלב עכ"ד, ולכן צריך האדם ליזהר מאד באיסור בשר בחלב, כי איסור זה רבו מאד הלכות שלו וצריך לשמור הלכותיו על לוח לבו, כדי שלא יכשל ח"ו בשום דבר, והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים ורגלי חסידיו ישמור:
א. כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים, וקבלו חז"ל אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור הנאה, ועוד קבלו אף על גב דכתיב גדי לאו דוקא, אלא ה"ה כל בשר בהמה טהורה אסור, אלא שדבר הכתוב בהווה דכן היה הדרך לבשל גדיים בחלב, ועוד קבלו לא שנא בחלב אם, לא שנא בחלב אחרת, ועוד קבלו שהוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בישול, ללמד דאינו אסור מן התורה באכילה אלא אם כן הוא נעשה דרך בישול, אבל אם נבלע זה בזה ע"י כבישה שנכבש הבשר בחלב כ"ד שעות, או ע"י מליחה שנמלחו ביחד, ה"ז מותר באכילה מן התורה, ורק מדברי סופרים אסור באכילה בכל ענין, הן ע"י כבוש הן ע"י מליחה, ולכן מותר לישראל לכבוש לגוי בשר בחלב או למלוח לו בשר עם החלב, ועיין פרי תואר סי' צ"א ס"ק י"ז ורק בישול אסור לישראל לבשל לגוי בשר בחלב, דעובר בלאו אפילו שהוא מבשל לגוי:
ב. שיעור בישול לא בעינן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי, אלא כל שנפל חתיכת בשר בכלי ראשון של חלב שהוא על האש, אפילו שהסירה מיד ה"ז אסור באכילה ובהנאה, ועיין כרתי סק"ג ופרי מגדים בפתיחה אות ג', ואף על גב דאין חיוב מלקות אלא בשיעור כזית, מ"מ חצי שיעור אסור מן התורה גם בבישול ובהנאה, ועיין ערך השלחן ופתחי תשובה בשם הגאון צל"ח ז"ל, ולכן גם אם בישל פחות מכזית עבד איסור תורה וצריך כפרה:
ג. בשר בחלב האסור בהנאה צריך לו קבורה, ולכן נוהגין לשפוך אותו בחפירה שיש בחצר שקורין בערבי בלוע"א, וזו היא קבורתו, או ישליכו לנהר הגדול באופן שיתאבד, ועיין כנה"ג וחכ"א, אבל אסור ליתנו לגוי אפילו שאינו מכירו, וכן אסור ליתנו לכלב אפילו כלב דעלמא שאין לו הנאה ממנו, ולכן אסור לזרקו ברשות הרבים כי שם אוכלים אותו הכלבים, וכ"ש לכלבו דאסור שהרי נהנה ממנו:
ד. בשר בחלב הנאסר ע"י כבוש או מליחה, כיון דאינו אסור מן התורה באכילה אלא רק מדברי סופרים, הרי זה מותר בהנאה, ומ"מ אסור לבשלו, ואם חזר ובשלו ה"ז אסור בהנאה מן התורה, וגם חייב משום בשול, ועיין פרי מגדים בפתיחתו, וכן ה"ה דבר מאכל של היתר כגון אורז או ירקות וכיוצא שנבלע בהם בשר וגם נבלע בהם חלב, ובין שניהם יש שיעור כזית, ואח"כ בישל המאכל ההוא הרי זה עובר עליו, אבל אם נבלע בקדרה בשר וגם חלב, אף על פי שיש בין שניהם כזית ושוב בישל בקדרה ההיא תבשיל, אף על פי שאין בו ששים נגד הבלוע, אינו עובר משום איסור בישול, מפני שאין אחד מהם בעין אלא הכל הוא בלוע:
מיהו קדירה שבלעה חלב ובעודה בת יומה בישל בה בשר בעין, עובר עליו משום בישול, מפני דאחד מהם הוא בעין, ועיין שפ"ד ס"ק י"ח ומחב"ר אות כ"ב, ולכן זה המבשל בקדירה זו בעי כפרה כשאר איסורי לאוין:
ה. בשר בחלב דאסור מן התורה בבישול ובהנאה, לאו דוקא בשר של בהמה טהורה כשרה, אלא אפילו בשר נבלה וטריפה של בהמה טהורה אסור מן התורה בבישול ובהנאה, ועיין שפ"ד ומחב"ר, אבל בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה או בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, הרי זה מותר בבישול ובהנאה, דבעינן דומיא דגדי בחלב אמו שהוא בשר טהור בחלב טהורה, ומ"מ אסור לבשל לכתחילה בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או להפך, מפני מראית העין שהרואה חושב שהוא בשר טהור בחלב טהורה, ועוד חושדו דבעי לאכול, ועיין מחב"ר אות ח' בד"ה הדרן לדידן וכו' יעו"ש, ומיהו לצורך רפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה מותר לבשל, ועיין כנה"ג הגהב"י אות ט' ושאר אחרונים ז"ל:
ו. בשר חיה ועוף אפילו בחלב בהמה טהורה מותר בבישול ובהנאה, משום דאינו אסור מן התורה באכילה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר חיה ועוף איסורו באכילה הוא מדרבנן, לכך מותר בבישול ובהנאה, ויש מחמירים לאסרו מדרבנן גם בבישול ובהנאה ועיין ערך השלחן אות ד' ואות י"ד יע"ש, ולענין הלכה המחמיר בבישול, תבוא עליו ברכה, אבל בהנאה אחר שנתבשל, אין ראוי להחמיר לאבד ממון ישראל, אלא אם נזדמן שנתבשל בשר עוף או חיה בחלב ימכרנו לגוי, ובבישול יש טעם להחמיר מפני מראית העין:
ז. בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה, אינו אסור מן התורה אלא אסור מדרבנן, ואינו אסור אלא באכילה, אבל בהנאה מותר, ואסור לבשל לכתחילה מפני מראית העין:
ח. אם כבש חלב בקדירה מעת לעת דהיינו כ"ד שעות שלמים ואח"כ בישל בקדירה ההיא בשר בהמה, התבשיל אסור בהנאה, דאע"ג שהקדירה לא בלעה החלב אלא ע"י כבישה, מ"מ אח"כ פלטה אותו החלב שבה לתוך הבשר ע"י בישול, ואסור מן התורה, אבל אם לא בישלו באותה קדירה בשר בהמה אלא בשר חיה ועוף, אין התבשיל אסור בהנאה אלא רק באכילה, ועיין מש"ז סוף סק"א ומחב"ר אות ב':
ט. המבשל בחלב גדיה שלא הניקה שיש לה חלב כשהיא קרובה לימי לידתה, חייב מן התורה, וכנז' בגמרא דחולין דף קי"ג, ועיין מעשה רוקח ח"ב בפ"ט מהלכות מ"א הלכה וא"ו ושאר אחרונים:
י. ציר היוצא ע"י מליחה ונפל לתוך התבשיל של חלב ונתבשל, אסור בהנאה מן התורה ועיין מחב"ר אות י"ד:
יא. קדירה של חלב שאינה בת יומא שבישל בה בשר, אינו עובר משום בישול ולא עוד אלא שמותר לכתחילה לבשל בה בשר לגוי, או לאיזה צורך שאין בו אכילה, ואין לאסור משום מראית העין, דמי יודע אם היא קדירה של בשר או של חלב, וכמ"ש פתחי תשובה סק"ח בשם חמודי דניאל, מיהו אם הי' קדירה גדולה מדאי שאין דרך לבשל בה חלב אלא רק תבשיל של בשר בסעודות גדולות, אף על פי שהיא אינה בת יומא אסור לבשל בה חלב, כגון שיש לו חמאה הרבה שרוצה להתיכה בקדרה גדולה לצורך הגוי, כי זו הקדירה חזותה מעיד עליה שהיא של בשר, ויש לחוש למראית העין שאין יודעים שהוא מבשל לצורך הגוי:
יב. בשר בחלב שאסור בהנאה, ואח"כ נתערב ממנו בתבשיל של ירקות או אורז וכדומה, ואין בתבשיל ההוא ששים לבטל הבשר בחלב הנז', מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, דכל איסורי הנאה אפילו יש בהם בנותן טעם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, ועיין פרי מגדים בפתיחה ומש"ז סק"ב:
יג. בשר צלי בחלב אסור מן התורה ואסור בהנאה, דצלי בכלל בישול הוא וכנזכר באחרונים, וכן המטגן בשר בחלב אסור מן התורה ואסור בהנאה, ולכן נרות של חלב שעירבו הנכרים בהם חמאה וקנו ישראל מהם, אסור להדליקן וצריכין קבורה, עיין מחב"ר אות ט"ו, אך נרות שיש בהם ספק אם עירבו חמאה וחלב יחד, יש להתיר מכח ס"ס, ר"ל ספק אם יש חמאה, ואת"ל יש, שמא נתבטלה בששים, ועוד יש ספק שלישי אולי הלכה כמ"ד אין אסור בהנאה אלא מדרבנן, ומיהו לכתחילה לא יקנה מנרות אלו, ועיין יוסף אומץ סי' פ"ג:
יד. אם בשלו חמאה בקדרה של בשר בת יומא ונאסרה דלא היה ששים, אסור להדליק בחמאה זו דאסורה בהנאה, וגם נרות חנוכה דאין משתמשין לאורה אסור להדליק בחמאה זו, ועיין מחב"ר, ואם הדיחו כלי בשר במים רותחין, וכן הדיחו כלי חלב בכלי אחר במים רותחין ונתערבו זב"ז בעודם רותחין, אסורין בהנאה וצריכין קבורה, בד"א ברותחין דכלי ראשון שהיס"ב דהוי בישול, אבל כלי שני אף על גב דמפליט ומבליע אינו מבשל ומותרין המים בהנאה, ועיין כו"ף ושפ"ד ושאר אחרונים:
טו. דגים בחלב מותר אפילו מדרבנן, מיהו יש בהם סכנת חולי, ולכך אסור לאכלם. וה"ה לאכול דגים עם גבינה יש סכנת חולי, אבל דגים בחמאה יש מן האחרונים שכתבו דאין חשש חולי בזה, ויש שכתבו דאיכא חשש חולי, ושומר נפשו ירחק ויזהר דהא אפילו הרב פחד יצחק שהיה רופא גדול ונראה לו דאין בזה נזק נמנע מלאכול, ופה עירנו בגדאד אין מטגנים דגים בחמאה דחוששין החשש הנז':
טז. ביצים שנמצאים תוך התרנגולת אם הם גמורות בחלבון וחלמון, מותר מן הדין לאכלם בחלב, אבל אם אין לה אלא רק חלמון בלבד, אסור לאכלם בחלב, ואם אכלה בפ"ע מותר לאכול אחריה חלב, ויש מחמירין בזה, ואף על גב דאמרינן אם הם גמורות מותר לאכלן בחלב, היינו משורת הדין, אבל נהגו שלא לאכלם בחלב, וכן המנהג פה עירנו, וגם מולחים אותה לבדה או ע"ג בשר, ומ"מ אם נפלה לתבשיל אינה אוסרת:
יז. חלב הנמצא בקיבה יזהר לכתחילה שלא להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב תוך הקיבה, מפני שחלב הקיבה הוא חריף וחמוץ, ובדיעבד אין לחוש ושרי להעמיד בו, ופה עירנו נוהגין להוציא תיכף ומיד את החלב מן הקיבה קודם שיצטנן, ואם שהה החלב בתוך הקיבה כ"ד שעות, הו"ל כבוש ואסור להעמיד בו לכתחילה, בין בצלול בין בקרוש, ובדיעבד שכבר העמיד בו מותר אפילו העמיד בצלול, כן הוא דעת מר"ן ז"ל דקי"ל כוותיה, אך מור"ם ז"ל אוסר בצלול גם בדיעבד, ואם היה ספק צלול או קרוש, אז גם להאשכנזים דאזלי בתר פסקי מור"ם אזלינן לקולא ומותר ועיין כו"ף ז"ל:
יח. יש מתירין להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו בשר תוך תיבה אחת, ולא חיישינן שמא יפול מזה לזה ולא ידע, ויש מחמירין לכתחילה, ומצריכין שיהיו שניהם מכוסים, וכן ראוי להזהר בכך, ואין מניחין כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו מלח אא"כ מרוחקין זמ"ז, וגם מכוסים דיש לחוש לסברת רש"י ולסברת הרמב"ם ז"ל, מיהו כל זה לכתחילה אבל אם עבר והניח מותר בדיעבד לכ"ע, ואם אינו מניח בקבע אלא באקראי אדעתא ליטלו מיד, הפר"ח אוסר והפר"ח מתיר:
יט. סיגר"ה של מעלה עשן שמדליקה מנר של חילב, לא ידליק מן הפתילה אלא ידליק מן השלהבת, והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה, וכל זה בשואף בפיו בעת ההדלקה, אבל אם מדליקה בידו בלי שאיפה ואחר שמסירה מן הנר שואף בפיו, מותר לכ"ע:
