בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תבוא

בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תבוא 

ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. נ"ל בס"ד דידוע תואר ישראל גדול מתואר יעקב ולכן לעתיד לא יקראו אלא בשם ישראל, ובשניהם יש אות יו"ד בראש, אך יו"ד דשם ישראל הוא כנגד יו"ד דשם הוי"ה הרומזת בחינת הראש שהוא כתר וחכמה כנודע, ולכן אותיות ישראל הם יו"ד לרא"ש, כי יו"ד דשם ישראל היא עומדת בראש שם הוי"ה, וגם בראש השילוב שהוא שם יאהדונה"י, אבל יו"ד דשם יעקב היא כנגד יו"ד דשם אדנ"י, שעומדת בסוף שם אדנ"י ובסוף שם השלוב הנז', והיא בחינת מלכות שהיא עקב הספירות, ונרמז זה בשם יעקב שהוא אותיות יו"ד עקב ר"ל יו"ד העומדת בעקב, משא"כ בשם ישראל נרמז יו"ד לראש שהוא ר"ל יו"ד העומדת לראש, וז"ש ונתנך ה' לראש שתהיו נקראים בתואר ישראל שהוא יו"ד, לראש ולא לזנב, שלא תקראו עוד בשם יעקב שהוא יו"ד עקב כלומר זנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, פירוש, ההפרש שיש בין מעלה ובין מטה הוא מספר צ"א, דאמצע אותיות מעלה הם אותיות ע"ל, ואמצע מטה אות ט', וההפרש בין מספר ע"ל למספר ט' הוא צ"א שהם מספר חיבור הוי"ה אדנ"י, והיינו כי ע"י שהאדם מקיים תורה ומצות ליקבה"ו שהוא חיבור הוי"ה אדנ"י, אז יוסיפו לו על אות ט' של מטה מספר צ"א, ויהיה מזה אותיות ע"ל ואז אותיות מטה יהיו אותיות מעלה, ולז"א והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, יען כי תשמע אל מצות ה' אלהיך אשר אנכי מצוך, כלומר לש"ש בשביל שאנכי מצוך, שבזה יהיה יחוד קבה"ו שהם חבור הוי"ה אדנ"י שמספרם צ"א, ואז ע"י תוספת מספר זה תתעלה מאותיות מטה להיות אותיות מעלה וכאמור:

או יובן ע"ד המדרש ואשימם בראשיכם, למה"ד לנחש שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מהלך תחלה, אני אלך תחלה, א"ל לך, והלך, ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה, מצא אש והשליכו לתוכו, מצא קוצים והשליכו לתוכן, מי גרם לו על שהלך הראש אחר הזנב, כך כשהקטנים נשמעין לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה, ובשעה שהם הולכים אחר הקטנים נופלים על פניהם, והכונה אם ישראל עושים רש"מ מעמיד להם מנהיג טוב שהוא ראש, כלומר יש לו עינים לראות, כי החכם עיניו בראשו ולז"א ונתנך ה' לראש ולא לזנב שלא יהיה פתי שאין לו עינים לראות, שאז הוא כמו הזנב שאין בו עינים לראות, אלא יהיה ראש שיש בו עינים לראות, וכמ"ש בגמרא כד רגיז רעיא על ענא משוי להו נגידא סמייא, ומאחר דנתנך לראש לכך והיית רק למעלה ולא תפול למטה, ותזכה לכל זה ע"י שתשמע אל מצות ה' אלהיך:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דידוע מ"ש המפרשים ז"ל מה שמקבל הקדוש ברוך הוא בתשובה את ישראל הוא מדין השבת אבידה, והיינו כי השי"ת קרא לישראל אחי ורעי וכתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך, ומחמת כן עשה הקדוש ברוך הוא מחצב הנשמות למעלה ממחצב המלאכים, כי בזה יהי' מחצב ישראל קרוב אליו, וצריך שעל ידו תהיה השבת אבידה שהוא ישיב את האבידה, שבזה מקבלם בתשובה כאשר אמר דסגי להו בודוי וחרטה בעזיבת החטא, אך אם היה מחצב המלאכים למעלה ממחצב הנשמות, היה צריך שתתקיים מצות השבת אבידה של ישראל על ידי המלאכים הגבוהים מהם, והיו מפסידים בזה ישראל הפסד רב כי השבת אבידה אצל המלאכים לא היתה נעשית ע"י תשובה של חרטה ועזיבת החטא בלבד, אלא היה צריך שתהיה ע"י מיתה ויסורין קשים, וכמ"ש הנבואה והחכמה נפש החטאת היא תמות וחטאים תרדף רעה, משא"כ עתה שעשה מחצב הנשמות ראשון ומחצב המלאכים אחרון שנעשו נשמות ישראל קרובים אליו ית', השתא צריך שתהיה השבת אבידה ע"י יתברך וכמ"ש כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ונאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם דבקים דייקא, לכן חיים כולכם היום שצריך שתתקיים השבת אבידה בכם ע"י יתברך בעל הרחמים הרוצה בתשובה לבדה שלא יחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה, וז"ש ונתנך ה' לראש ולא לזנב, שמצב הנשמות הוא ראש, ומצב המלאכים בסוף, ועי"כ והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, והיינו למעלה למעל ה"א ששם תשובה עילאה בה"א עילאה דשם הוי"ה, ולא תהיה למטה מ"ט ה"א, וכל זה בעבור כי תשמע אל מצות ה', תיבת כי משמשת בארבע לשונות והאי כי דהכא לשון אם, כלומר אם תשמע וכו', נמצא לפ"ז דין השבת אבידה בו תלוי חיות ישראל וקיום שלהם, כי התשובה המחיה את ישראל בעוה"ז ובעוה"ב, הנה היא מטעם השבת אבידה כאמור, לכך כמה וכמה חייב אדם להזהר במצוה זו ולא יפתנו היצה"ר על חמדת הממון ועל ביטול מצוה זו הן מחמת עצלות הן מסיבה אחרת: 

א. הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה, עובר בל"ת שנאמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, וביטל עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך, ואם לקח האבידה לעצמו על מנת לגזלה ולא להשיבה, ביטל מ"ע ועובר בשני לאוין על לא תגזול ולא תוכל להתעלם, ואם חוזר בו והשיבה תיקן את הכל: 

ב. מצא מציאה דבר שאין בו סימן, אם דבר זה סתמו שידעו הבעלים מנפילתו מיד כגון מעות מפוזרים הרי אלו שלו, דנתלה לומר ידעו הבעלים קודם שמצאן זה ונתייאשו מפני שאין בהם סימן, ולכן אין חייב להכריז, ואפילו נודע לו אח"כ ממי נפלו אינו חייב להחזירן דאמרינן מסתמא נתייאשו הבעלים קודם שמצאן, ורק איכא מידת חסידות להחזיר להם: 

ג. מצא אבידה שיש בה סימן חייב להכריז בבית הכנסת ויאמר מין המציאה שמצא מה היא, ואם יבא אדם ויגיד סימניה יתן לו, אבל אם הוא לא אמר מין המציאה מה היא, ובא אדם ואמר מה היא אין זה סימן, כי אם עד שיתן סימנים מובהקים כגון מדה או משקל או מנין וכיוצא: 

ד. אם מצא מציאה שיש בה סימן במקום שרוב העוברים הם עכו"ם, אינו חייב להכריז דתלינן שהיא של עכו"ם והרי זה של מוצאה, ואם בא בעל האבידה ונתברר שהיא שלו כגון שנתן כל סימניה, הנה אם זו האבידה היא מדברים שהאדם מרגיש בהם מיד, כגון מעות או טבעת או דבר שנושאו בחיקו, אינו חייב להחזיר לו דאמרינן ודאי נתייאש קודם שלקח זה את האבידה, כיון דנפלה במבואות שרובם נכרים: 

ה. המוצא מעות בחצר חבירו בשעת חופה וכיוצא שיש רבים נכנסים בחצר, אם זו המציאה אין בה סימן, זוכה בה המוצאה אף על פי שנודע לו אח"כ דאלו המעות נפלו מן בעה"ב, יען כי בעה"ב ודאי מתייאש, אבל אם מצא דבר שיש בו סימן חייב להכריז כיון שהוא מקום ישראל, בד"א בעת שיש רבים נכנסים בחצר ההוא כגון חופה וכיוצא, אבל בזמן אחר שאין רבים נכנסים, אם נכנס אדם לבית חבירו ומצא מעות מפוזרים אף על פי שאין בהם סימן אם ידוע שהם של בעה"ב יחזירם לו, דלא מתייאש, וכן אפילו בסתם אמרינן מסתמא דשל בעה"ב הן וחייב ליתנם לבעה"ב, אם אם יודע בבירור שאינם של בעה"ב אלא נפלו מאחרים הרי הם של מוצאן, דאין לומר חצירו של אדם קונה לו בכהאי גוונא:

וכן חנויות שבשווקים שמוכרים בהם סחורות או מיני כלים או מיני כסות וכיוצא, שנפלו שם מעות מן הלוקחים הבאים לקנות, ומצא אותם המשרת של בעל החנות או אדם אחר, הרי הם של מוצאן ואינו זוכה בהם בעל החנות: 

ו. מצא תרנגולת במקום שרובו ישראל, והכריז לפני כל השכנים ובעלי בתים שבמבוי ולא נמצא לה בעלים מניחה בביתו י"ב חודש, וכל הבצים שיולדת מוכרם או שם אותם בדמים עליו, ואחר י"ב חודש מוכר התרנגולת או שם אותה בדמים עליו ויהיו דמי הביצים ודמי התרנגולת מונחים אצלו עד שיבא אליהו זכור לטוב. ואם מצא תרנגול זכר מטפל בו שלשים יום, ואם הוא קטן ביותר שטיפולו קשה יותר מטפל בו שלשה ימים, ואח"כ מוכרו או שם אותו בדמים עליו, ויהיו הדמים מונחים אצלו עד שיבא אליהו זכור לטוב: 

ז. מצא ספרים שיש בהם סימן ה"ז לא יקרא בהם אלא ישמרם כראוי, ואם ירצה למסרם למי שנאמן אצלו לשמרם אתו הרשות בידו, מיהו כל זה באבידה אבל בפקדון אם אדם הפקיד אצלו דבר אחד אינו רשאי למסרו לאחר לשמרו אצלו, ואם ירצה לילך למקום אחר ואינו רוצה להוליכו עמו משום אחריות או טורח, רשאי ליתנו לב"ד והם ימסרוהו לאיש נאמן: 

ח. אבידת עכו"ם מותרת, אך אם מחזירה כדי לקדש ש"ש כדי שיתפארו הנכרים בישראל שהם בעלי אמנה ה"ז משובח, והא דאמרינן מן הדין אבידת העכו"ם מותרת היינו במקום שלא יש חלול השם, אבל במקום שיש חלול השם כגון שנפלה מן העכו"ם במקום רוב ישראל, והעכו"ם ידמה שישראל גנבה ממנו הרי זה חייב להחזיר מן התורה: 

ט. מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אף על פי שהם גדולים הרי היא שלו מתקנת חז"ל, אבל אם אין בנו סמוך על שלחנו אפילו שהוא קטן ה"ז לעצמו. ואם אחד זן יתום בתוך ביתו אין המציאה של היתום לבעה"ב הזן אותו, אלא היא שלו דלא תקנו חז"ל זה אלא לאב. והבת עד שתבגר מציאתה לאביה אף על פי שאינה סמוכה על שלחנו, וה"ה מעשה ידיה לאביה. וכן האשה מציאתה ומעשה ידיה לבעלה: 

י. אם נתנו מתנה לבנו ובתו הקטנים הרי הם של האב, ואם הם גדולים הרי היא שלהם: 

יא. מותר מן הדין לישב חנווני אצל חנווני, צורף אצל צורף, וכיוצא בזה, ואין בזה השגת גבול. וכן להוזיל השער מותר ואין לבעלי אומנתו תרעומת עליו, אך ישראל שעושה מלאכה אצל נכרי אסור לחבירו להוזיל השער כדי שהוא יעשה במקומו: 

יב. שואל שלא מדעת גזלן הוא, לכך אסור ליקח שום חפץ או ספר מיד בנו של בעה"ב בלי רשות בעה"ב: 

יג. כלי אכילה כגון קדרות ומדוכה ומחבת וכיוצא מותר לשאול מאשתו של בעה"ב, ואין צריך רשות מן בעה"ב דאפילו אם מקפיד אין שומעין לו, ואשתו משאלת בעל כרחו מפני דמשיאה שם רע בשכונותיה ואדעתא דהכי נשאת לו שדברים אלו הם מסורים בידה, אבל שאר חפצים כגון מלבושים של בעה"ב או כסאות ומיטות, וכן כלי שתיה של בילו"ר ושאר כלים יקרים, צריך לשאול מן בעה"ב, וכלים של פרפור"י יש הפרש בזה בין מעט להרבה, וגם דנידון לפי חשיבות בעה"ב ועושרו דאין כל בני אדם שוים בד"ז: 

יד. אם משכן אצלו חבירו חפץ אסור להשתמש בו, דשולח יד בפקדון ה"ז גזלן, מיהו בעכו"ם יש מתירין להשתמש בו: 

טו. אם הפקידו אצלו ספרים של תנ"ך כשהוא פותחן לצרכן יש לו רשות לקרות בהם, אבל לא יפתחם לכתחלה כדי לקרות בהם, בד"א בתנ"ך אבל ספרים של תורה שבע"פ אסור בכל גוונא, וכשם שאסור ללמוד כן אסור להעתיק מהם אפילו אות אחת, מיהו אם זה הנפקד הוא ת"ח יש מתירים ללמוד ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם, דאמרינן מסתמא ע"ד כן הפקידו אצלו, אבל אם יודע בבירור שבעליו מקפיד ה"ז אסור גם הת"ח, מ"מ אם זה הלוה לו מעות על ספרים אלו שהניחם משכון אצלו, אפילו ת"ח אסור משום רבית: 

טז. אם הפקידו אצלו מעות מותר להוציאן לצרכו, לפי דסתם אדם עסקו במו"מ והכל צריכין למעות, והיה לו למפקיד לגלות דעתו מעיקרא לצוות לו שלא ישתמש, אבל אם נתנם לו חתומים או קשורים קשר משונה, ה"ז גילוי דעת שאין רצונו שישתמש זה בהם ולכך אסור להשתמש בהם: 

יז. כל החומד ביתו של חבירו או כליו שאין בדעתו למכרם, והפציר בו בדברים או הרבה עליו רעים עד שמכרם לו הרי זה עובר בלאו דלא תחמוד, ואינו עובר בלאו זה אלא עד שיקח החפץ שחמד, ומשעה שנפתה לבו וחשב איך יקנה החפץ עובר בלאו דלא תתאוה, כי אין תאוה אלא בלב, מיהו אם רק נתאוה בלבו שאמר הלואי שיתרצה זה למכור ואקנה ממנו אינו עובר בלאו, אבל אם חשב בלבבו לעשות המצאות של השתדלות והפצרות ה"ז עובר משעה שחשב אופני ההשתדלות וההפצרות, וכל זה להרמב"ם אבל להראב"ד גם בכה"ג אינו עובר אא"כ חשב ליקח החפץ בעל כרחם של בעלים, אבל אם חושב איך יעשה לרצות הבעלים אינו עובר בלאו, וקי"ל כהרמב"ם ז"ל, ועיין בסה"ק רב ברכות במערכת הלמ"ד מ"ש בלאוין אלו ועוד כתבתי בסה"ק מקבציאל: 

יח. אפילו התאוה שיקח החפץ מחבירו במתנה אסור, וכן אפילו התאוה וחמד ספר אחד מספרי הקודש נמי אסור, ועיין בסה"ק רב ברכות מע' הלמ"ד הנז"ל ועוד כתבתי בזה בסה"ק מקבציאל: 

יט. מצות עשה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו אחד שכר אדם או בהמה או כלים, ובשכר קרקע אף על גב די"א דאינו עובר משום דכתיב כל אשר בארצך ולא ארצך, מ"מ לדעת הסמ"ג ולדעת רבינו אליעזר ממיץ ז"ל עובר גם בשכירות קרקע, ועוד איכא טעמא אחרינא בזה לאיסורא, וכיון שזה הוא איסור תורה יש לחוש לדעת האוסרין, ועיין שער משפט וקצות החושן סי' של"ט וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה והם משום בל תעשוק, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכיר, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום ולא תבא עליו השמש. ובמקום שנוהגים שאין הפועלים עושים מלאכה עד הלילה, כיון ששקעה עליו חמה עובר משום ביומו תתן שכרו: 

כ. איזהו זמנו, שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה, לפי שנתנה תורה לבעה"ב זמן עונה י"ב שעות לבקש מעות לשלם השכירות, ואם לא נתנו לו אז עובר בבוקר משום בל תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה זמנו ליתנו כל היום, ואם לא נתנו לו עובר בערב משום ביומו תתן שכרו: 

כא. שכיר שעות ביום שכלתה פעולתו בחצי היום יש לו תשלום כל אותו היום, דהא חלה תשלומין מיד שהשלים מלאכתו, וקרינן עליו ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, וכן שכיר שעות בלילה שכלתה מלאכתו בחצי הלילה יש לו זמן תשלום כל אותו הלילה, וקרינן עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. וכן שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, אם יצא ביום גובה שכירותו כל אותו היום, יצא בלילה גובה שכירותו כל אותו הלילה. ושכירותו של כובס או כובסת דינה כשכיר שעות: 

כב. אין בעה"ב עובר משום בל תלין ולא תבא עליו השמש, אא"כ תבע השכיר ממנו את שכרו ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות ליתן לו, אינו עובר אפילו יש לו מטלטלין הרבה: 

כג. אמר לשלוחו לשכור לו פועלים, ושכר השליח פועלים ואמר להם שכרכם על בעה"ב שניהם אין עוברים, ומ"מ בעה"ב עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב אם הוא מתכוין לדחותם, וגדולי החכמים היו נוהגים לשכור ע"י שליח שיאמר להם שכרכם על בעה"ב כדי שלא יבואו לעבור בלאו אם יהיו טרודים. ומה שאשתו של בעה"ב שוכרת היא בעצמה כגון כובסת וכיוצא, אין לה דין שליח וחייבת היא באיסור לאו אם תבעה הכובסת את שכרה והיא יש לה מעות שתתן לה. וכן ה"ה אשת בעה"ב ששוכרת משרתת בבית: 

כד. מדת חסידות אם אין לאדם מעות לפרוע שכר שכיר, יקח בהלואה מאחרים ויקיים מצות שכר שכיר בזמנו והעיד רבינו מהרח"ו ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שלא היה רוצה להתפלל מנחה עד שיפרע שכר שכיר, ולפעמים אין לו והוא לוה ונותן: 

כה. קבלנות שקבל עליו האומן לעשות מלאכה כולה בכו"כ ולא שכר לימים, הרי הוא כשאר שכירות ימים ועובר עליו משעה שנותנה לו, כיצד נתן טליתו לאומן לתקנו בקבלנות וגמרה, כל זמן שהטלית ביד האומן אפילו אחר שגמרו אינו עובר עליו, אבל אם הביא לו את הטלית ותבע שכרו אפילו בחצי היום חייב זה מיד בתשלומיו, ואם שקעה עליו חמה עובר עליו, וצריכין הנשים להזהר בדבר זה שהוא מצוי אצלם הרבה שדרכן לשכור בגדים הן לתפור הן לארוג הן לשאר מעשה של אומן: 

כו. אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אך מדברי סופרים שמיטת כספים נוהגת בזה"ז בכל מקום אפילו בחו"ל, כן פסק מר"ן ז"ל וכ"כ רוב הפוסקים, אך הרז"ה ז"ל ודעמיה כתבו שאינה נוהגת בזה"ז בחו"ל, וכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה דעליהם סמכו במדינות שלהם שאין נוהגין דין שמיטה בזה"ז בחו"ל, וכתב הגאון אורים ותומים אפילו אם היה האמת שהדין כהרז"ה וסיעתו, היה מהראוי לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים, כי מה מאד מזהיר אותנו הנביא בגולה הציבי לך ציונים לעשות זכר למצות ה' שהיו חובה עלינו בהיותינו בא"י וכו', וזהו אם הדין כהרז"ה, אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפשט הגמרא דנוהגת בזה"ז מד"ס, ולדעת הרמב"ן ז"ל נוהגת בזה"ז בחו"ל מן התורה, על כן חייב כל אדם לעשות עכ"פ זכר למצוה זו בפרוזבול. ופירוש פרוזבול הוא, פרוז לשון תקנה, בול הם עשירים, כלומר תקנה לעשירים:

פרוזבול זה הלל הזקן ע"ה תקנו בשביל העשירים שלא ימנעו מלהלוות, ויעברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו'. ואכתוב בזה מעשה גאון אחד היה יושב בליל פסח על השלחן, ובנו היה עשיר וסוחר גדול, והיה הבן יושב ואוכל הכורך של מצה ומרור והיה אומר קודם אכילה בהרמת קול כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן וכו' ככתוב בסדר הלילה, וא"ל אביו בני תזכור את הלל הזקן גם בערב ר"ה הזאת הבאה לחטו"ל, א"ל, אבי, וכי אוכלין כורך בער"ה, א"ל, בני, שנה זו שמיטה היא ואני מזהירך שתעשה פרוזבול כתקנת הלל הזקן עליו השלום זיע"א, על כן כל אדם לא יתרשל בדבר זה ונמצא הוא מקיים מצות שמיטת כספים, והנה הפרוזבול הוא שאומר שמוסר שטרותיו וחובותיו לב"ד, וענין המסירה הזאת שהם יהיו גובים לו חובותיו, ואז לא קרינן ביה לא יגוש אלא הב"ד הם הם הנוגשין, וכיון שביד ב"ד לנגשם ולא הוא, אז הוא יכול לקבל חובו מן הלוה אחר השמיטה:

והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלוה לחבירו סך מה, עשרה גרוש או פחות או יותר, ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול כיון שהלוהו אחר זמן הפרוזבול, ואז אחר ר"ה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו משמט אני ולא יקבלם ממנו, ויאכל הלוה ולחדי במעות אלו, והמלוה לחדי במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל, ותהילות לאל ית' הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדא"ד יע"א, הדפסתי שטרות של פרוזבול וחלקתי אותם לכמה בני אדם ועשאום, וגם למדתי אותם שיעשו כן להלוות אחר זמן הפרוזבול סך מה ולקיים המצוה בפועל כאמור לעיל, אשריהם ישראל אוהבי מצות ה' ועושים אותם בשמחה:

וגם אם לוה אדם מחבירו ככרות לחם אפילו ככר אחד נוהג בזה דין שמיטה, על כן טוב שתלוה האשה יום ערב ר"ה ככר או שתים או שלש לחברתה, ואחר ר"ה כשתפרע לה תאמר לה משמטת אני, והרי זו מקיימת מצות שמיטה, ועיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות י"ג, וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע"א כי דרשתי דבר זה בעזה"י ברבים אשריהם ישראל: